האם בשבת ערב תשעה באב יש לנהוג קצת עניני אבלות בסעודה המפסקת

כתב בשו"ע או"ח סי' תקנב סעיף ז וז"ל, נהגו לישב על גבי קרקע בסעודה המפסקת, ואח"כ כתב (בסעי' י'), אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ"ל.

ומבואר דהדינים שנאמרו לפני כן על סעודה המפסקת של דרך אבילות נאמרו רק כשחל ערב ת"ב בחול, אבל כשחל בשבת לא.

וכתב במשנה ברורה סימן תקנב ס"ק כג וז"ל, אוכל בשר ואסור למנוע ממנו אף על גב דאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כיון שנמנע משום אבל עבירה היא.

והנה אף דכתב המחבר כסעודת שלמה מ"מ ישב בדאבון נפש שלא ינהג בשמחה ולכן לא ישב בסעודת חברים [מ"א] בספר בכור שור חולק ע"ז ודעתו דמי שרגיל בכל שבת לסעוד סעודה זו עם חבריו ומיודעיו ומונע בשבת זו הו"ל כאבלות פרהסיא.

ולכו"ע מותר לאכול עם ב"ב ויכול לברך בזימון כיון שהוא שבת [א"ר] עכ"ל המשנ"ב.

והוסיף האג"מ או"ח ח"ד סי' קי"ב, דגם מי שאינו רגיל לאכול בשאר שבתות בשר בסעודה ג' מותר לאכול בשר בסעודה ג' היום.

[ויש חולקים].

ויעו' בספר 'אלא' [הנהגות הגרח"ק] פרק נ"ג סעי' ג' שכתב, בסעודה המפסקת יושב ע"ג כסא רגיל, אבל כשאוכל את הביצה בסוף הסעודה יושב ע"ג כסא נמוך ומטבל הביצה באפר, ואומר זוהי סעודת ט"ב.

ודלא כשו"ע סי' תקנ"ב ס"ז שבסעודה המפסקת יש לישב על כסא נמוך ואמר לי שכך נהגו אצלם.

ועי' שו"ה תקנ"ב ג', ומש"כ שכשאוכל הביצה יושב ע"ג כסא נמוך ומטבל באפר הוא דלא כשו"ע שם ס"י [צ"ל רמ"א ס"ו] שנוהגים לטבל הפת באפר, ואמר לי שכך נהגו אצלם ועי' א"א (בוטשאטש) סי' קנ"ה שהביא זה, עכ"ל.

אבל דבריו לא נאמרו בשנה שת"ב חל בשבת ונדחה לאחר השבת, אלא כל הפרק שם על ת"ב באופן כללי של כל שנה, [ובתחילת הפרק שם לגבי לימוד תורה נזכר להדיא גם ענין ת"ב שחל במוצ"ש, אבל בשאר הפרק לא].

אכן יל"ע מדברי הירושלמי תענית פ"ד ה"ו וז"ל, תני ט' באב שחל להיות ערב שבת וכן ערב ט' באב שחל להיות בשבת אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר [איכה ג טז] ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר עכ"ל.

ומשמעות פשטות דעת הירושלמי היא דמאי דמייתי על רב היינו שבת"ב שחל להיות בשבת עשה כן, שאז אחר שאכל כל צרכו היה נטל פת באפר ואומר זוהי סעודת ט"ב, דהרי עלה קאי על הברייתא שלפני כן.

א"כ גם בשבת צריך אח"כ ליטול פתו באפר ולומר זוהי סעודת ט"ב.

אכן תמוה לומר כן דכל הראשונים שהביאו דברי רב הלזו לא הזכירו דקאי על שבת שחל בערב ט"ב, וכמו שכתב בספר שבלי הלקט סדר תענית סימן רסה וז"ל, יש מן החכמים שטובלין פיתן באפר בסוף סעודת ערב תשעה באב והכי איתא במס' תענית ירושלמי רב מן דהוה אכיל כל צרכיה הוה טביל פיתתיה וצבע בקיטמא ואמר זו היא עיקר סעודת ערב תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר.

וכתב בספר המנהיג הלכות תשעה באב וז"ל, וט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו כסעודת שלמה המלך בשעתו.

ואוכל בשר ושותה יין ואפי' בסעוד' המפסק', דאי לא תימ' הכי אלא בסעוד' שאינה מפסק' אף בחול מותר לאכול בשר ולשתות יין בסעוד' שאינה מפסק', ומה מעלה יהיה בזה [עמוד רצא] בשב' יותר מחול, וכן עיקר, ואין ספק בדבר.

אב"ן.

וכן פי' כל חכמי ישראל, אבל מה שכת' רב נטרונאי ז"ל, ואף ט' באב שחל להיות בשבת או ערבו אסור לאכול בשר ולשתות יין בסעוד' המפסק', אינו עיקר כלל עכ"ל.

וע"ע ראבי"ה ח"ג הל' תענית סי' תתפ"ח, או"ז ח"ב הל' ת"ב ס' תט"ו, ובטור, ומג"א סי' תקנ"ב סקי"ב, ומבואר שיש מחלוקת ראשונים האם לנהוג אבילות בשבת או לא, ומ"מ בכולם לא נתבאר שרב נהג בשבת כך.

אלא י"ל דע"כ דחיקא הוא וקאי עמ"ש לפ"ז בירושלמי שם, דתנן רשב"ג אומר ישנה, דהיינו ישנה באכילתו בסעודת ערב ת"ב, ושאיל, מהו ישנה, ומשני יחלף ימעט.

אין הוה יליף אכיל ליטרא דקופד, ייכול פלגא (פי' אם היה רגיל לאכול ליטר בשר יאכל חצי).

אין הוה יליף שתי קסט דחמר, ישתה פלגא (פי' אם היה רגיל לשתות שתי מידות של יין ישתה אחת).

אמר רבי יוחנן, ובלבד עיקר סעודת תשעה באב (פי' עיקר השינוי יהיה בסעודה המפסקת).

אמר רב הושעיה, ובלבד משש שעות ולמעלן (פי' רק מה שאוכל אחר שעה ששית ישנה).

אמר רבי יוסי, תרתיהון לקולא (פי' שניהם באו להקל), ולכן אכל סעודת תשעה באב משש שעות ולמטן (היינו לפני השעה הששית, לפני חצות היום) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה מותר.

אכל סעודתו משש שעות ולמעלן (פי' ועתיד לאכול עוד סעודה אח"כ) אפילו עולה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו (פי' בסעודתו הראשונה) מותר.

ואח"כ תני ט' באב שחל להיות ערב שבת.

וכן ערב ט' באב שחל להיות בשבת.

אפילו עולה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו מותר.

רב מן דהוה אכל כל צורכיה (פי' אחר שאכל בסעודה המפסקת כל צרכו) הוה צבע פיסתיה בקיטמא (פי' היה טובל פרוסת לחם באפר) ואמר, זו היא עיקר סעודת ט' באב.

לקיים מה שנאמר (איכה ג) ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר (הביאור ע"פ בבלי וידיד נפש).

ומש"כ על רב ארישא קאי, על ערב ט"ב שחל להיות בחול שיכול לאכול סעודה שלמה ואח"כ לומר זוהי סעודת ט"ב, אבל בשבת א"צ לפתרון הזה לומר זוהי סעודת ט"ב.

ותדע דהנה קודם דברי רב נזכרו כאן ג' דינים בירושלמי, דין אחד של האוכל קודם ו' שעות שיכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, דין שני של האוכל בעודה שיאכל אחריה סעודה אחרת, בסעודתו הראשונה יכול לאכול כסעודת שמה בשעתו, ודין שלישי שת"ב שחל להיות בשבת שבזה יהיה שרי אפילו בסעודה המפסקת ממש אפילו לאחר שש שעות, כמשמעות הפשוטה.

וא"כ וכי רב פליג על הך ברייתא, אלא מסתברא דרב קאי על הגמ' דלעיל בת"ב שחל בחול ורוצה לאכול כל צרכו ואח"כ תבשיל אחד לסעודת ערב ת"ב שזוהי סעודה המפסקת.

וכמו שכתב בתורה תמימה הערות איכה פרק ג סק"ל, וז"ל, מה שאמר זו היא עיקר סעודת ת"ב בא בזה ליישב מה שאכל מקודם תבשילין שונים, יען כי עד עתה לא אכלו סעודת ת"ב והיה מותר בכל, ועיקר סעודת ת"ב היא זה, וע' בבבלי תענית ל' א' ע"כ.

וכ"ה הנוסחא באיכה רבה פרשה ג וז"ל, ותנן כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין ולרחוץ ולסוך, וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לאכול בשר ולשתות יין ולאכול שני תבשילין, רב מן דהוא אכיל כל מאכלו נסיב חד פת פחית ויהב עליה קטם ואמר זו היא סעודת תשעה באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שני הכפישני באפר, עכ"ל.

ומבואר דלא קאי כלל מילתיה דרב על שבת אלא בכל סתם ת"ב מיירי.

וכן נראה פשטות ההלכה, שהרי הרמ"א פסק דינא דרב בירושלמי בסעי' ו' וכמו שציין בביהגר"א, וכ"כ שם השו"ע דמי שאפשר לו לא יאכל אלא פת חריבה במלח וכו', ועל כ"ז קאי מה שכתב המחבר בס"י, אם חל תשעה באב באחד בשבת, או שחל בשבת ונדחה לאחר השבת, אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו עכ"ל.

ועל כרחך דעת בעלי השו"ע להוריד כל דין זה בשבת לגמרי.

והואיל דאתאן לכ"ז נעיר בדברי חד מקמאי תלמיד הרא"ש, כתב בספר מצוות זמניות הלכות תשעה באב וז"ל, ואלו המזונות הנזכרים אמנם הם לאותם שמנהגם שלא לאכול הלחם בלבד ולא יכלו לבלעו יבש.

אבל החסידים הקדמונים לא היו אוכלים בעט"ב אלא פת שרוי במים בלבד.

בירושלמי ר' פלוני הוה מטבל פתיה בקיטמא אמר זו היא עיקר סעודת ט"ב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני.

ר' יהודה בר אלעאי היה נוטל פת במלח וקיתון של מים והיה אוכל בין תנור וכירים ודומה למי שמתו מוטל לפניו.

והרמב"ם ז"ל כתב, מימי לא אכלתי ערב תשעה באב אפילו תבשיל של עדשים אלא אם חל בשבת עכ"ל.

ונראה דמייתי ראיה מן הירושלמי שהחסידים הראשונים לא היו אוכלין כלל בערב ט"ב חוץ מלחם, אבל בירוש' גופיה מבואר שהיה אוכל ורק בסעודה המפסקת לא היה אוכל יותר מפת באפר.

וי"ל דגם זה מה שבא להביא ראיה רק לסעודה המפסקת ולא לפני כן, שאז מצד הדין היה מותר לאכול אפילו בשר ויין.

למעשה, המנהג של אכילת ביצים ואפר הוא מנהג אבילות, ואינו שייך לשבת אלא אוכל בשר ושותה יין, וכן אין יושבים על כסא נמוך עד הזמן שמקבל עליו הצום לפני השקיעה (ע"ש במ"ב סקכ"ד).

אבל ישב בדאבון נפש כמ"ש במ"ב.

מק"ט התשובה הוא: 7966 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/7966