באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי' פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש"י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ"פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה. מקורות: התשובה לשאלה זו תלויה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

In the latter (Hamakana and Rosh Pina) it means that God made it easier for him, and it also seems from the reasons given in Rashi and in the former concerning his sister, therefore, in fact, ACP should be allowed according to the details of his sister's law, and indeed in question and answer books from our time I found several opinions on this.

Sources:
The answer to this question depends on whether the teaching that a son unites with his mother is a finished sermon and then here since it is not his mother it will be forbidden, or if he has an opinion and then here it will be permitted since it is practiced by his mother, and indeed one should say on the other hand Gisa Dafi' if it is a finished sermon mm in his mother Panuya Nima is correct, but this is not a dabamu aa mai ika to a mimer and it does not appear that they said their words to the chaplains, and more Dlagbi Aryot find that there are things that are not correct to be considered as a finished mother, Yaoi' Yavmot Daf Tzah aa, however there is a place to say on the other hand a gisa model If it is not a finished sermon, it should be prohibited, because in matters of marriage we find that there are things that are not suitable for consideration as his mother and 11, and apparently it turns out that it is a finished sermon. According to Rashi's opinion, that his sister is taught from a tkanta Danshi called 13 Delhalan etc. means that it is appropriate to permit a daurita from a sabra, and although in the case of his mother there is a rule that she is a daurita, but from his sister after the regulation of anchana 3 apparently we learn to permit his mother to convert, and here is what is written below in the words of the Makkanah in this), and the calculation of the things in the Gm' means that it is a finished sermon according to the words of the Gm', and

And ei' in Shu'at Bezal Hachacham 44 C. Yad who extended this tuba and brought several mm from Marshi (Kidoshin Pa 12 45 and Dar with his daughter) and Meiri (Kidoshin Pa 12) and Prisha (C. 22) SKA) and OAS (same SA) that it is a matter of detakif ytzaria according to the Hagm on the day of dela magri inish in her relatives and concluded that A to permit on the basis of this a dasma is gazach and the same, and what Rashi mentioned there The words of the Gam' Datkanta Danshi as 33 dela magri anishi in her relatives, the rai' rejected from there Dashma what dela magri inish in her relatives is only in a way that they judge them as definite relatives but in the case of magri in hu yitzhar, and with this last claim I do not understand his words, I am sure that the rules are an egg" They are according to reality, and the only reason for this is the regulation of the people of the 19th century. Each other in the manner of his mother, ready for everything.

And Ish who extended a great deal and tended to make it easier and mentioned there that in the matter of the halakhic halakhic halachah 37 skit we will be content with this, and also in the shunt Mishna halakhot Hiz 3 we are not satisfied with this and he made it much longer and tended to make it worse.

And whereas Dathan to this Yaoi' in Rosh Pina in Aha C. 22 what is said regarding the one who was sentenced for a privity with his sister Gabi Ma Damari' in the Gm at the same time they ruled on the privity Dafoya after the act of Amnon and Tamar etc. where they preceded the correction of the people of Kanha 3 was his sister as a rest Nuvaya, and his words require a Talmud Dam Hetam Kaimi' when his sister was left naked, so he was forbidden to David's court to decree a Nuvaya because of his sister's nakedness, and why else would he rule at all since the distinction of being a Nudity was forbidden before them, and especially the definition of Tamar and Amnon that is where his sister was from his father Tsa Dahari, daughter of Yaph Tavar, was a Damari' in the Sanhedrin 21 AA and in the Tos' Kiddoshin 22 AA, and she was permitted to sing, according to Hara Mizrahi A't in P. Shofitim 21 11.

And who in Rashi Sanhedrin 1111, and Radak Shmuel 2111 20 that David's daughter was the first to bring forth, and the PZ is truly condemned whether it is permissible to unite with Amnon or not (the main thing condemned in Rosh Pina there) is whether his sister Dagiot is lawful His sister is Dihadot, and if the head is Pina, learned Karshi Wardak A.K. understood in the raids that his dahut Dagiot is like his sister Dihadot for a single matter but not for the matter of marriage because of his sister from his father Eski' which is allowed as a masha in Yavmat Tzach and Shu'a Yod C. Rest (vaa "P there is an opinion in the Rama'a in the name of the OZ to forbid in the 23rd that the son was born in Judaism, but the simplicity is to allow it and I wrote about it in a different answer), and in this the rest of the difficulties on the head Pina are settled, for the sake of the uniqueness of his fear was not prohibited by the prohibition of pubic hair and only on the part of To permit that there is no suspect on his sister, the Lord is a place to permit and the OT excuses what is excused, and after an obstacle has occurred in a matter that is not a prohibition of nudity, they decree an exception also in a matter that is not a prohibition of nudity.

And I found in the mentioned answer books (in the shadow of wisdom and the Mishna Halkhot) that in the words of the Mkannah in the Kiddoshin Pa AB Shagak it is explained in the idea of the words that Amnon was his sister in the matter of Tiknta Danshi as the 3rd and not in the matter of a naked woman as if what I explained in the words of the head Pina above (and from the Mishna I also copied The opinion of the aforementioned Rashi Sanhedrin, after looking at his words internally, it seems that he understood in all his words that his sister's conversion is considered a matter of uniqueness, (we were from the beginning of his words that it is hard for Dakyon that David ruled for silence Damnon ak nima that ruled also for his mother Gamora ak "4, and there is no difficulty, after all his mother is his real mother, but Hazi' did not disagree with this, and also from the continuation of his words, that he came to settle that there was a stricter because it was not a complete virginity, (meaning thus he does not withdraw and is not afraid because it is not a complete virginity), and why did not Tefi settle From this, Desham is stricter since she is not his sister by law and not on behalf of her virginity, and also from the continuation of his words that the Yishuv rejected and brought evidence from a pervert 7 Model in 203 Shargilin 177 should be stricter in virginity, and why not the same as above here not only that she is not naked but she is not His sister included, and also what Demsaim the grantee, after Tkanta Danshi as 33, does not draw inish from her relatives and Ral Dehashta Sheri in his sister as Parshii [Sha'az Kai the grantee] ak then I will anoint you with a bodily form that he brought from Amnon and Tamar [according to It means that his sister was a convert who is the Rashi of the Sanhedrin and the above-mentioned Radak] that in this way the body of the Idna after Takneta Danchana 3 Shari), and it is true that in the books of the above-mentioned answers Mishka in the opinion of the Makana, and from the Mishnah the Laws there on the words of I didn't understand the reason.

And in the name of the AGM and the Grisha, I have heard to allow this, and the closing of the rumor means, that is, like his actual mother and not like the legal restrictions that his sister has, and the sla'ah in the sources of the things.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי' בריש ס' הרוקח ובשע"ת לר"י ש"ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי' עוד במנחת יהודה לר"י פתייה תלמיד הבא"ח, מה שהביא דברי האר"י ומה שהוסיף ע"ז, אכן בזמנינו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בענין תיקוני תשובה, הנה בקדמונים הובאו הרבה תיקוני תשובה לזה ולכיוצא בזה, עי' בריש ס' הרוקח ובשע"ת לר"י ש"ג וארחות צדיקים שער התשובה, ועי' עוד במנחת יהודה לר"י פתייה תלמיד הבא"ח, מה שהביא דברי האר"י ומה שהוסיף ע"ז, אכן בזמנינו כבר כתב מרן הסטייפלר דאין הסיגופים נוגעים להיום שהדורות חלושין, ויוכל להרבות בהתמדת התורה, ולחזור על הלימוד דצער חזרת הלימוד הוא מועיל במקום הסיגופים.

והנה הורו רבותינו, כמו מרן הגרח"ק שליט"א, שאדם הנכשל באיזה חטא עליו ללמוד היטב ההלכות הנוגעים לזה, כמו אדם הנכשל בהלכות שבת ילמד הלכות שבת, אמנם כאן בעניניו הוא אונס גמור, ויש לדעת האם צריך כפרה עבור זה.

והנה בזמן שבהמ"ק היה קיים אם אדם היה חוטא גם בשוגג היה מביא קרבן, והטעם הוא משום שגם בחטא שוגג היתה עליו איזה תביעה, וכמו שכתב הרמב"ן וביאר הענין עוד בחיי עולם להקה"י, דאם היה האדם ירא מאוד מן העבירה לא היה נכשל גם בשוגג, וכמו אם היה יודע שיש בעבירה זו מחלת סרטן היה בודק הרבה יותר, אמנם אם היה הוראת חכם יש בזה דין אחר, וקי"ל גבי חטאת שיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור, אבל אם עשה בהוראת חכם שלא בב"ד אי"ז פוטר אותו, ומיהו יתכן שאולי בודאי שיהיו אופנים שחשיב אונס גמור ואפ"ה צריך להביא קרבן חטאת, וכמו בענינינו שנשמע מהמעשה שיש כאן אונס גמור.

ואיתא בקידושין דף פ"א ב', וז"ל, ולא ידע ואשם ונשא עונו כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה איסי בן יהודה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים ע"כ.

וכתב ברש"י כל הדווים, שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון.

הנה יש לציין דיש מקומות שמצינו פטור מקרבן בעשה כהוראת ב"ד, אבל יש בזה כמה הגבלות, דלא מיירי בב"ד שאינן מומחין וגם לא מיירי בטעות במציאות, כמבואר בסוגי' דיבמות גבי הורו ב"ד ששקעה חמה וכו', וא"כ ממה שהעושה הוראה ע"פ חכם צריך להביא קרבן מבואר דצריך כפרה בזה, ואמנם כאן היה אונס גמור כיון שהיה כאן גניבת זהות, ומצינו פוסקי זמנינו שכתבו שאפשר להסתמך על תעודת זהות בתורת חזקה, ממילא אין צריך לחשוש לגניבת זהות, והו"ל אונס גמור.

ואע"פ שבאונס גמור אין קרבן חטאת, דבשוגג קרוב לאונס אין חטאת, וכ"ש באונס ממש, מ"מ משמע כאן שבאונס כזה ג"כ שלא היתה צריכה לחשוש לזה גבי המקרה שם אעפ"כ צריך כפרה.

והטעם שגם באונס גמור צריך לישא עונו הוא משום שהיה כאן 'קלקול', וכמו לענינינו הנה בבא על הגויה יש קלקול [עי' בזהר ובזוה"ח פ' בהר שהנבעלת לגוי קשורה בו ככלב ומגברת מידת הדין שהיא מצד הדין והגוי מצד הדין, ובזהר אי' שהכהן גם בא מצד הדין ואכמ"ל], ולהכי יתכן שא"צ כפרה, אלא יתפלל מלפני ה' שלא ימציא לו מכשולות שוב, ובגמ' מבואר שיש הבטחה לאדם המיישר דרכו שלא יבוא לידי חטא, כמו מי שלא חטא ג"פ הובטח כן, והיינו ששמר עצמו ג"פ כשהיה יכול לבוא לידי חטא, וכן המזכה את הרבים אי' בספ"ג דיומא שאין חטא בא על ידו.

והנה אם היה מדובר כאן בישראל הייתי אומר דאולי אפשר שא"צ כפרה מכל וכל, וגם לא לצאת ידי שמים, דהנה איסור זה של הבא על הגויה שלא בפני עשרה הוא איסור דרבנן, וגם לא היה כאן שום חילול ה' מכיון שלא נודע שהיא גויה, וידועים דברי הנתיבות המשפט דבכל איסור דרבנן לא שייך עבירה בשוגג, דעבירה בשוגג שייך רק בדאורייתא, ואיסור דרבנן שייך לעבור רק במזיד, [וכמו שמצאנו שספק דרבנן לקולא ג"כ].

אבל מכיון שמדובר בכהן אי"ז פשוט כלל, דהנה איתא בתמורה כ"ט ב', דאמר אביי זונה עובדת כוכבים אתננה אסור מ"ט כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל מה להלן עריות שאין קדושין תופסין בה ה"נ אין קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה מ"ט דאמר קרא לא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו זונה ישראלית אתננה מותר מה טעם דהא קדושין תופסין בה וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מ"ט דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ"ט ילפי מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה עובדת כוכבים בלאו ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור עכ"ל.

ופסק הרמב"ם בפי"ב מהל' איסו"ב ה"ג ופי"ז ה"ו שכהן הבא על הגויה חייב משום זונה, ודעת הב"ש סי' ו' סקט"ז וסי' ט"ז סק"ג בדעתו שגם אם לא זינתה הו"ל זונה, אך הביא דעת התוס' ביבמות ס"א א' ד"ה אין דרק אם זינתה, אכן המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ח ס"ל בדעת הרמב"ם התוס' דרק אם זינתה.

אכן מ"מ איכא איסורא אחרינא, כדדרשינן בקידושין ע"ח א' מקרא דכי אם בתולות מזרע ישראל וגו', ודעת הראב"ד בפי"ח מאיסו"ב ה"ג והרשב"א בימות ס' ב' ד"ה אמר דמהתם ילפינן לאיסורא דגיורת לכהן, וס"ל דהאיסור מה"ת כמבואר בדבריו שם, אע"ג דיחזקאל אמרה, וכן מבואר מדברי הראב"ד שם פט"ז ה"ב.

ומ"מ גם אם היה רק מדברי קבלה קי"ל לדידן בהל' מגילה דדברי קבלה הו"ל כדאורייתא, (ואכמ"ל בענין זה כעת).

וע"ע תוס' סנהדרין פ"ב ב' ד"ה ואידך וע"ז ל"ו ב' ד"ה משום באיסור גיורת שנלמד מעמיו.

ולהכי בכהן א"א לומר כן, וגם דינו של הנה"מ איני יודע אם הוא מוסכם.

 

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג. } א. התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג.

}

A.

התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ואמרינן דמהני מדין עד אחד נאמן באיסורין { וטעם הא דעד אחד נאמן באיסורין, כתב רש"י בסוגיין (ד"ה ומשני), שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב ע"כ.

וכתב הריטב"א דכונתו כמש"כ רש"י (ביבמות פח.

) שאל"כ אין לך אדם אוכל משל חבירו וסומך על בני ביתו, וכן הביאו הראשונים הטעם בשם הירושלמי (הריטב"א, רמב"ן חולין י: ועיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיג).

או דכונת רש"י למש"כ הוא בחולין (י:) דילפינן משחיטת עולה דנאמן, והגם דתליא בנאמנותו כמה איסורין כגון בל תאחר, וכ"ש בעולת נזיר דהוא חובה (כנלע"ד, ועיין שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"א סי' סו).

אמנם התוס' בסוגיין (ד"ה עד) הקשו על מש"כ רש"י מתרומה ושחיטה דאתחזק איסורא, וכתבו וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן באיסורין, וכתבו דילפינן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה (כתובות עב.

), וא"ש למהר"ם שיף שכתב דקושייתם גם מניקור הגיד וחלב, אבל להש"ש (ש"ו פ"ה) אין קושייתם מניקור הגיד וחלב, ולפ"ז צ"ע מ"ט הקשו כנ"ל והביאו לימוד אחר, ובאמת לקמן ד"ה הוי משמע דהתוס' אזלי כלימוד רש"י הנ"ל.

ובתו"י ביבמות שם הקשה על רש"י שכתב דאל"כ אין לך אדם אוכל מחבירו, והקשה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל ע"כ, ואולי לזה כונו התוס'.

וראיתי בחי' חת"ס דמה שהוק"ל דאין למדין אפשר משאי אפשר וכתב שכן הבין מחי' הרמב"ן.

[וע"ע בחידושי מהרצ"ח מה ששמע עוד מהחת"ס בד' הרמב"ן, והאריך שם טובא].

הקשה הפורת יוסף (להפמ"ג) דהרי בנידון דידן יש גם הממונות דהכתובה, וגם אם דבשב"ע חשיב איסורין אכתי יש ממונות, וכה"ק המאירי וכתב דעיקר העדות על הגירושין וכתובה ממילא הויא.

ולענ"ד שייך כאן מש"כ כל הראשונים אליבא דמסקנא דנטילת הכתובה אינו מצד נאמנות, אלא מהתירה לשוק, וכמש"כ ביבמות (קיז.

) לגבי כתובה לאשה שנשאת ע"פ ע"א במיתה, דנוטלת ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מש"כ ליכי.

[אלא שהקשו מהמביא גט בא"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמותרת לינשא ואינה נוטלת כתובה.

ובריטב"א ובר"ן נמצא הלשון דאינה מותרת כמו הנ"ל, אלא דלא אסרינן לה, וצ"ע דאטו בבאה לימלך לא נאמר לה שהיא מותרת, ונראה שכוונתם למש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א א' קע"א) דלהוציא כתובה בעינן היתר ודאי ולא היתר שאפשר לעורר עליו כמו הנ"ל שעדיין הבעל יכול לערער].

}.

ומקשינן אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ.

ויש לדקדק טובא, דהמשמעות בכונת הגמ' דכיון דאתחזק איסורא ממילא הוי כדין דבר שבערוה, אבל לכאו' הקושיא מאתחזק איסורא אינו כלל הקושיא מהא דהוי דבר שבערוה, והם ב' סיבות.

ושמא באמת זהו קושיא אחת הנצרכת לב' התנאים, וצ"ע.

ויש להקדים בזה הנידון בר"פ האשה רבה (יבמות פח.

) בדין עד אחד נאמן באיסורין, דאבעיא לן אם זהו דוקא היכא דלא אתחזק איסורא, או"ד דנאמן גם היכא דאתחזק.

ולהלכה נחלקו הראשונים בזה, דעת התוס' (קידושין סה: ד"ה נטמאו) והרא"ש (גיטין פ"ה סי' ח) דנאמן רק היכא דלא אתחזק איסורא, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) ודעימיה דעד אחד נאמן גם במקום חזקה.

עוד נחלקו הראשונים בדבר שבערוה, בהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, אם זהו דוקא היכא דאתחזק איסורא, והיכא דלא אתחזק מהני עד אחד, או דלמא דאין ע"א נאמן כלל בדבר שבערוה, וכן דעת רוב הראשונים, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) והמרדכי שם והמהרי"ק (שורש עב) והתשובות מיימוני (הל' אישות סי' ג) דנאמן היכא דלא אתחזק איסורא.

B.

דיעות הראשונים והמפרשים בביאור דברי הגמ' ועתה בביאור סוגיין מצאנו כמה אופנים, וכפי שנרחיב בזה להלן: (א) כתב הרמב"ן, ואית נוסחי דלא גרסי הכי, אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא, ואי גרסינן ליה ה"ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה, ופי' חדא ועוד קאמרינן, ולא נהירא, עכ"ל.

וכעי"ז כתב הר"ן, והיינו שלפ"ד אין עד אחד נאמן בהוחזק איסורא כלל ואפילו באיסורין, וכן בדבר שבערוה אין נאמן כלל אפילו בלא איתחזק איסורא, ולהכי הוו ב' קושיות.

(ב) להתוס' נראה דהקושיא מהא דאתחזק איסורא וקי"ל שאין עד אחד נאמן בזה, ואת"ל שנאמן הרי הוי דבר שבערוה ובזה ודאי לא נאמן.

לביאור האחרונים בתוס', וכך יוצא לפי דעת הרשב"א כנ"ל, הקושיא רק משני הסיבות יחד, דלעולם עד אחד יתכן להיות נאמן חוץ מאתחזק איסורא בדבר שבערוה, דבעינן שני עדים.

(ג) באחרונים הוסיפו להביא כמה ביאורים בהא דבעינן לב' הקושיות.

third.

סתירה בדעת הרמב"ן בנאמנות עד אחד / והיישוב לזה ג] יש לדון בדעת הרמב"ן, שנתבאר לפ"ד שאין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה גם היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה אמרינן (לקמן סב.

) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת, אסור בכל הנשים שבעולם, שמא קרובות ארוסתו הן ואסורות עליו, וכתב הרמב"ן דנאמנות הקרובות לומר לא נתקדשנו, דחשיב לא איתחזק איסורא ועד אחד נאמן באיסורין וכ"ש כשלא הוחזק.

והר"ן שם הקשה דכאן הרי הוא דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובאמת צ"ע דהא שמעינן ליה לרמב"ן גופיה דבדבר שבערוה אין נאמן כלל, ואף היכא דלא אתחזק איסורא.

וביותר צ"ע דהא היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן לכו"ע, וליכא למאן דאמר דנאמן.

וכתב בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ח) לתרץ דגם אם אתחזק איסורא כאן כגון שודאי קידש השליח אשה ונאסרו קרובותיה, מ"מ לא הוי כשאר אתחזק, דההיתר כאן אינו היתר כנגד אתחזק, אלא בירור בעלמא שאלו מאותן שלא נתקדשו.

ולהכי עד אחד נאמן דהוי כלא אתחזק איסורא כלל, וז"ש דכ"ש הכא שאף אין חזקה דשליח עושה שליחותו ושמא לא קידש כלל.

אבל להאמת היכא דאתחזק איסורא באמת אין נאמן כלל אפילו באיסורין, ובדבר שבערוה היכא שיש אפילו ספק ובא להפקיע מצד האיסור אינו נאמן.

ובחידושי רבי שלמה (סי' ג) כתב לתרץ דהתם דמיירי בשאר עריות דקורבה, ולהרמב"ן לא הוי דבר שבערוה, אלא רק ערוה דאישות.

ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דליתא, דבגמ' (יבמות צד.

) דיינינן אם עד אחד נאמן לומר מתה אשתך כדי שיוכל לישא אחותה, דשמא משום עיגונא אקילו בה רבנן.

משמע דבלא"ה אין עד אחד נאמן דהו"ל כמעיד הדבר שבערוה.

ונראה להוסיף בס"ד דהנה הרמב"ן ביבמות שם פירש קושית הגמ' כנ"ל דחדא ועוד קאמר, ומשמע דאין נאמן ע"א כנגד אתחזק איסורא, ואחר שהקשה שם סיים, אבל סוגיא זו שאלות מדאורייתא נינהו מנ"ל, ולעולם עד אחד נאמן בעלמא בכל איסורין עכ"ל.

וא"כ מבואר דכ"ז להו"א וה"ה בסוגיין, ולמסקנא נאמן בכל איסורין [וכן ראיתי שהביא בדעתו בחי' חת"ס ע"פ דבריו הנ"ל].

וא"כ עצם מה שנתבאר בדבריו לקמן דבאיסורין נאמן גם כשלא איתחזק איסורא אינו קושיא, ורק דצ"ע דהא מיירי בדבר שבערוה.

ולהכי ביארו האחרונים כנ"ל.

d.

מחלוקת הראשונים והפוסקים בהוחזק איסור ועד אחד מברר ד] היוצא בזה, דנחלקו הרמב"ן והר"ן בדבר שיש בו איסור ואפשר לברר ההיתר בו, אם הו"ל כאתחזק איסורא, דלהר"ן הוא כשאר כל אתחזק איסורא, אבל להרמב"ן אפילו כשהוחזק איסור ודאי, לא חשיב בירור העד אחד כמעיד נגד חזקה, וביותר דלא חשיב אפילו מעיד להתיר ספק, דהתם אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, אבל כאן הרי רק מברר דאי"ז האיסור ואינו כמעיד כנגד ספק.

והנה כעין מחלוקת הרמב"ן והר"ן מצינו שנחלקו הרמ"א והט"ז ושאר פוסקים, דכתב הרמ"א (יור"ד סי' קכז ס"ג), וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו עכ"ל.

ובט"ז (סק"ו) תמה טובא דדוקא בדבר שכולו אסור כגון טבל הו"ל אתחזק איסורא, ובעינן בידו להאמין העד אחד, משא"כ הכא שהחתיכה היתה מצד עצמה, אלא שמעורב בה גיד או חלב וצריך להפרישו מן הבשר.

והש"ך בנקודות הכסף שם כתב דלק"מ דבאמת קודם הפרשתו היתה החתיכה כולה אסורה מצד ספק, ועתה השליח אומר שהפריש את הגיד והחלב והותרה.

ובשב שמעתתא (שמעתתא ו' פ"ה) הקשה על דברי הש"ך מתוס' בסוגיין, וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין, פ"ה שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם { וביותר הקשה בחידושי מהר"י בן לב, דאם לפי רש"י אין נאמנות יותר כשהדבר בידו א"כ אשכחן דמהני ע"א באתחזק איסורא, וזהו דלא כמ"ש בקושיין אימור דאמרינן וכו'.

והנה ידוע מש"כ המהרי"ק (שורש עב) בטעם בידו, דכיון שיכול העד לשנות הו"ל כלא אתחזק איסורא, וכיון לזה גם בדברי הר"ן, ורש"י הכי ס"ל ומש"ה היכא דהוחזק והוי בידו הו"ל כלא אתחזק איסורא.

כ"כ הש"ש (ש"ו פ"ו), והוסיף דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש (גיטין פ"ה סי' יג) והמרדכי (יבמות סי' עג אות יא) דבידו הוא בעלות, היינו דיש לו בעלות על הנאמנות הואיל והיה בידו (עיין בזה חזו"א קידושין סי' נט סק"א), וא"כ להתוס' הוא מגרע מהא דאתחזק איסורא, אך הוא מצב אחר.

וכן הוכיח בשיעורי רבי דוד (אות ע) ממש"כ התוס' (בקידושין סה.

) דע"א ובידו נאמן גם כנגד הכחשה וא"כ ע"כ שהוא נאמנות אחרת שכנגד האתחזק.

הקשה הבית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב) דבדברי התוס' שכתב בס"ד שתהא נדה כדבר שבערוה, כתב המהרי"ק שם דאין הכונה על הספירה, דלא אתחזק שתהא נדה רואה כל שעה, ולשיטתו דבשב"ע הוא רק באתחזק, אלא כונתם על הטבילה דאז הרי אתחזק על הטומאה במצב שלא טבלה עדיין (וכ"כ המהרש"א), עכ"ד.

מבואר דהגם שבידה לטבול אי"ז מגרע האתחזק, ובאמת לפי הס"ד שהויא כדבר שבערוה צ"ע דהרי כב רליכא אתחזק, ולדעת המהרי"ק ע"א נאמן כשלא אתחזק, וצ"ע, וכתב דע"כ יש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס, עכ"ד הביה"ל.

אמנם להיסוד שיסדו האחרונים בדבר שבערוה לשי' המהרי"ק ודעימיה א"ש (כמבואר להלן), כיון דאין הבידו יכול לגרע האתחזק בדבר שבערוה.

ובזה מתורץ גם קו' המהריב"ל, דכונת הגמ' להקשות דהוי גם דבשב"ע, וכדיבואר כל הצורך להלן.

הרמב"ן הביא בשם התוס' דבידה לספור לטבול, וצ"ע מה שצריך בידה לספור הא לא אתחזק איסורא, וכמו"כ זה דלא כהתוס' שלפנינו.

וביאר בשערי ישר (שער ו' פ"א) דגם אחר שנפסק הדם, הרי יש דין ספירה בלא היסח הדעת, ואיכא למ"ד שצריך ספירה בפה, ולפני שספרה הו"ל אתחזק איסורא ולהכי צריך בידה עכ"ד.

ונראה דמ"מ אי"ז התוס' דידן וכדמוכח מלשון הרמב"ן עי"ש דמשום שיכולה עתה להתחיל לספור, ולדידיה בידו הוא כעין מיגו, וכדעת רש"י והר"ח (לקמן נד: הוב"ד ברמב"ן וברשב"א), והיינו כעין סברא דלא שביק התירה ואכיל איסורא כמ"ש הפנ"י (לקמן נט:).

}ע"כ.

וחזינן שלא הקשו מניקור הגיד וחלב דמודו בזה דלא הוי אתחזק איסורא וא"צ בידו.

וכ"כ להדיא בתוס' הרא"ש כדברי הש"ש וז"ל, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו', אבל מניקור גיד וחלב מייתי שפיר ראיה דאי"ז בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר, וכן חלב שיעשה שומן, עכ"ל.

וכ"כ המאירי שהוא רק בירור החלק האסור.

וכן מבואר ברשב"א (יבמות פח.

) דאי"ז כאתחזק איסורא ולהכי א"צ בידו.

אמנם במהר"ם שיף כתב ע"ד התוס', לכאו' וה"ה ניקור גיד וחלב ע"כ וכ"נ ממש"כ בהמשך דבריהם, וא"ת מנ"ל בע"א נאמן באיסורין, ומייתו קרא מנדה, וא"כ לגמרי לא ס"ל כרש"י.

וכ"כ להדיא הריטב"א דהוא ג"כ אתחזק איסורא, ולזה בעינן בידו, וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים ד:).

וזהו כסברת הש"ך.

ונראה דתליין זב"ז, במה שכשיכול להפריד האיסור מההיתר חשיב בידו, כיון דמעיקרא האיסור חל על כל החתיכה ועכשיו הותרה כללות החתיכה [וזהו דעת הרמ"א והש"ך, וכ"כ בריטב"א ובתוס' רי"ד ובביאור מהרמ"ש בתוס'], והסוברים דאין כאן אתחזק איסורא אלא דמעיקרא הו"ל חלק מותר וחלק אסור, א"כ לא שייך בידו כמש"כ התוס' הרא"ש דזהו רק להפריד החלק האסור ולא הותר כלום [וכן דעת הט"ז, וכמבואר ברשב"א ובמאירי].

God.

מהלך הש"ש / התמיהה והישוב לזה ה] ובשב שמעתתא שם כתב לחלק בכ"ז דיש ב' דינים בניקור בשר, דהנה כשבא לדון על החתיכה בכללותה בודאי יש בה איסור ולכן אסורה בפועל כל אותה החתיכה, ולהכי צריך בידו.

אבל כשבא לידון על כל נתח מתוך החתיכה, הרי נתח זה לא אתחזק בו איסורא, אלא היה ספק שמא בו האיסור ועתה נתברר שהאיסור היה במקו"א וזהו מההיתר, ובזה הנאמנות א"צ לבידו אלא מועיל בירור דזה אינו החלק האסור.

וכפי שביאר בשיעורי רבי דוד (אות ע"א) דהנאמנות כאן מתחלקת, הא', לעצם הניקור ולזה אתחזק איסורא שלא היה ניקור, ולהכי כשבא לומר שכולה מנוקרת צריך שיהא בידו, והב', כאשר הנידון על חלק מסוים והנידון עליו אם הוא השומן לא אתחזק איסורא כלל עליו, ובזה מתורץ מה שלא הקשו התוס' מניקור גיד וחלב כיון דאיכא גונא דאי"ז אתחזק.

[ושמעתי לתמוה דיוכל השליח במקום להתיר כולו בב"א, יוכל להתיר בנפרד כל חלק בו, וביותר דלפ"ז גם כשיתיר כולו שיחשב כמתיר כל חלק בפ"ע, אך נלענ"ד לפי מה שביארתי כאן סברת הש"ש, דכל מה שיוכל להתיר כן הוא רק אם לא יתיר כולו.

ובזה ג"כ מתורץ מה שלא הקשו התוס', דהא אכתי יכול להביא ראיה מבשר מנוקר שיכול להתיר חציו בלא בידו].

and.

ראיה לדעת הרמב"ן ממתני' דקידושין / סתירה בדברי הר"ן / והיישוב לזה ו] ובמתני' (בקידושין סג:) מבואר שפיר כהיסוד הנ"ל בדברי הרמב"ן, דגרסי' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

ומבואר דלברר לא אמרינן דהוי דבר שבערוה בדאיתחזק ואפילו כספק סתם, וכמש"כ שם הר"ן, ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ע"כ.

אמנם לכאו' זהו סותר ליסודות המבוארים לעיל בדברי הר"ן דגם לברר הספק חשיב כמעיד בדבר שבערוה, כה"ק בשו"ת הרעק"א (מהדו"ק סי' קכב).

וכה"ק הבית מאיר (סי' לז סכ"א).

ובתשובה קכ"ה שם הביא מש"כ אליו הנתיה"מ לתרץ לחלק בין היכא שמעיד על עצמו דנאמן לבין היכא שאחרים מעידין עליו, אמנם הקשה עליו הרעק"א דבלשון הר"ן משמע דהיכא דאין ע"א נאמן (היינו במיתה, לולי דאקילו בה משום עיגונא), הוא מטעם איתחזק איסורא ומשמע דבלא"ה יהא נאמן בדבר שבערוה.

וביותר הקשה האבי עזרי (פ"ז מהל' גירושין ה"ח) דהרי לפ"מ שהביא הרעק"א בתשו' הנ"ל יכולים גם אחרים להעיד על בתו וא"כ אין מקום לחילוק זה.

[ובבית הלוי שם האריך לחלק בזה, ואין דבריו לכאו' מבוארים כל הצורך דמשמע שם באריכות כל דבריו דהנפק"מ בין היכא שהנידון על הבעל והספק על האשה, לבין היכא שהנידון על האשה והספק על הבעל, ושמעתי ממו"ר הגרב"ד דיסקין שליט"א דהחילוק כיון שהדבשב"ע היא האשה ולא הבעל ולהכי כשיש איסור על הבעל מצד האשה הו"ל כדבשב"ע, משא"כ כשיש איסור על האשה מצד הבעל אי"ז דבשב"ע, אבל אין מפורש בדבריו כן, ובדבריו בפנים הביא להוכיח מסוגיא דכתובות כב: דבמקרה השני הנ"ל אין איסור על הבעל לגבי האשה כיון שברי לו.

וצ"ע].

ובאבי עזרי שם כתב לתרץ ע"פ מה שייסד שם דבממונות לעולם בעינן דין עדות ול"מ עד אחד, כיון דלעולם איכא טענה (ועיין בזה להלן בדברי הגרש"ש) גם היכא דלא איתחזק, משא"כ בדבשב"ע היכא דלא איתחזק מהני עד אחד היכא דליכא טענה.

ולהכי בקרובות שמעידות שלא נתקדשו יש טענה כנגדם דעדותן הוא משום שרוצות להתקדש, משא"כ הכא שמעיד שנתקדשה לו דלרב דנאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס ניחא ביותר כיון דאין אדם חוטא ולא לו, וכן לרב אסי דנאמן לכנוס י"ל דליכא כנגדו טענה כיון דמירתת כמש"ש, וממילא הו"ל עד אחד שמעיד ואין כנגדו שום טענה ובזה מהני ע"א דבזה לא ילפינן מממון וכמושנ"ת.

G.

בירור דעת התוס' בנאמנות עד אחד ז] וז"ל התוס', הוי דבר שבערוה, האי דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה (יבמות פח.

) בשאר איסורא כגון טבל והקדש וקונמות, מספקא לן אי מהימן אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו או לא עכ"ל.

וכונתם דכונת הגמ' לאקשוי מאתחזק איסורא דאין עד אחד יכול להעיד, וכן דעת התוס' עיקר להלכה (בקידושין סה: ד"ה נטמאו), אלא דמשום דמספק"ל ביבמות נקט קושיא נוספת דהוי דבר שבערוה ובזה ע"א ודאי אין יכול להעיד וקושייתם ע"ד, וכן הבינו המהר"ם מהדו"ב, והתור"ג ונימוקי הגרי"ב וש"א בדברי התוס'.

ובאמת הו"מ לאקשויי רק מדבר שבערוה רק כיון שעיקר להלכה דאין נאמן באתחזק איסורא שפיר מייתי לה לאלומי קושיא.

אמנם הרעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קכב) לא משמע ליה דהקושיא מוכרחת רק מדבשב"ע דאמאי מייתי לה לדאיתחזק איסורא, וכן הלשון משמע שהוא תחילת הקושיא, וביאר בדעתם דמדבר שבערוה לחוד ל"מ לאקשויי, דס"ל להתוס' דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ולהכי נמי מקשה מאיתחזק איסורא.

וכן הבין המהרי"ק (שורש עב) בדברי התוס'.

וכזה הביאור יל"פ גם לשאר הראשונים הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, וביותר להרשב"א הסובר דבאיסורין ע"א נאמן גם באתחזק איסורא, ואם ס"ל לגמ' כאן כמסקנא דהתם פשוט דהקושיא רק מב' הדברים שרק בצירוף שניהם אין ע"א נאמן { ובטעם הא דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק, ביאר המהרי"ק שם דהנה הא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון (סוטה ג:), וא"כ הוא דוקא דומיא דממון היכא דאתחזק.

והקשה הש"ש (ש"ו פ"ג) דבב"מ (כח.

) מבואר גבי אבידה ויש סימנים לשנים, אין ע"א יכול להוציאו לא' מהם.

וא"כ מבואר דגם בממונות אין ע"א נאמן אפילו היכא דלא אתחזק.

ותירץ הגרש"ש (ש"ו סופי"ד) דהממון לעולם איכא איזה הכרעה בין ב' הדינים, וממילא כאשר יש ב' בעלי דינים וכ"א מוחזק בזה אף שאין מוחזק אחד מהם יותר מחבירו, אין ע"א יכול להוציא מחזקת אחד מהם, כיון דלעולם בספק בממון יש איזה הכרעה, וא"כ ילפינן מממון רק מה דדומיא דממון ולא היכא דלא אתחזק כלל.

ובר"ן פ' ג"ה כתב דע"א באבידה היכא דליכא סימנים כלל מהני, וא"כ שפיר ילפינן דומיא דממונות דהיכא דלא אתחזק כלל מהני, משא"כ התם שיש איזה חזקת ספק.

ובהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל תירץ דבממונות כל היכא דאיכא ספק נאמן עד אחד, וה"ה בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק.

והא דבסימנים וסימנים ועד אחד אינו נאמן, משום דהו"ל עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ד.

ומ"מ צ"ע לר"ן גופיה דלהמבואר בדבריו בסוגיין אין ע"א נאמן כלל בדבשב"ע אפילו בדלא איתחזק, דמהיכא יליף לה, הרי לא עדיף דבשב"ע מממון, וצ"ע.

ושמא במידי דאיסורי ספק ערוה הוי ודאי איסור ושאני בספק הו"ל כודאי.

}.

ובהמשך דברי התוס' שם כתבו וז"ל, וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו, אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה, ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה ע"כ.

מבואר בדבריהם דנדה אע"ג דהוי לא אתחזק איסורא לגבי ראיית הדם, וגם מה דאתחזק איסורא בטומאה הרי בידה לטבול והרי מגרע החזקה, ואעפ"כ כ"ז מהני רק למה דקי"ל שהיא איסורין, אך אילו היתה כדבר שבערוה לא היה ע"א נאמן, ולכאו' זהו ממש דלא כהרעק"א בתחילת דברי התוס', וכה"ק הרעק"א שם (ועיין מה שהובא לעיל בהערה בשם המהרי"ק שעמד ע"ז שם, אלא דתמוה וכמש"כ הבית הלוי, וכאן יבואר).

H.

התמיהה בדעת המהרי"ק / יסוד האחרונים בזה ח] והנה באמת צ"ע להנך שיטות דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה ביבמות הרי יש צד דכך הדין ממש יהא באיסורין דבאיתחזק לא יהא נאמן ורק היכא דלא איתחזק, וא"כ יוצא לפ"ד שזהו ממש כדבשב"ע, וא"כ למה אצטריך גז"ש דדבר דבר מממון { ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דלפמש"כ הנתיה"מ (סי' כח סק"ז וסי' לח סק"ב) בדין ב' עדים באיתחזק באיסורין, דלפ"ד דא"צ העדאה בבי"ד ועדים כשרים א"ש, דבשבשב"ע בעינן עדות גמורה.

אמנם האחרונים חלקו ע"ז, ואמר מו"ר ששמע ממרן הגרא"מ שך זצ"ל ששמע ממרן הגרח"ע זצ"ל דלא א"ש הך ד' הנתיה"מ, אלא דלעולם ב' עדים חוץ לב"ד זהו כמו שני "עד אחד", (ועיין אבי עזרי הל' מלכים פ"ט הי"ד).

עוד יש לחלק דלכו"ע בדבשב"ע גם אם א"צ שני עדים היכא דלא איתחזק אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמו דלא הוחק בדיני ממונות דאף שא"צ ב' עדים (עיין מה שהובא לעיל באבידה בשם הר"ן), אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמ"ש הגרש"ש (שער"י ש"ו פי"ד) בשם האחרונים וכדמוכח מב"ק קי"ד דאין אשה נאמנת עי"ש.

אמנם ד"ז נדחה מכ"ט, עכ"ד.

}.

ובזה כתבו האחרונים זצ"ל (חידושי רבי שלמה סי' ג', חי' רבי שמואל סי' ד' אות ג', קה"י סי' א' וכקה"י סי' ד' וש"א) ליסד בנאמנות עד אחד בדבשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא, דאי"ז נאמנות בדבשב"ע כמו נאמנותו באיסורין שנאמן ודאי, אלא דבדבשב"ע אין עד אחד נאמן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולהכי באתחזק איסורא אין נאמן, ואפילו אם יתברר דכלפי שמיא לא היתה ערוה איכא עכ"פ איסורא דאורייתא מצד מה שאתחזק איסורא, ולהכי אינו נאמן כלל.

משא"כ היכא דלא אתחזק איסורא הוא מברר שלא היה כאן דבר שבערוה דמעיקרא כל האיסור הרי היה מצד הספק ואילו כלפי שמיא היה מותר לא היה איסור כלל, ועתה נתברר שלא היה כלל איסור.

ובזה יובן מש"כ בסוגיין, אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דכל מה דחשיב דבר שבערוה הוא רק משום דאתחזק איסורא, אבל אי לאו דאתחזק איסורא לא היה חשיב דבר שבערוה ורק משו"ה היה עד אחד יכול להעיד.

ובזה מתיישב משה"ק הרעק"א בדברי התוס' על נדה, דאם ס"ל להאמין ע"א בדלא איתחזק גם בדבשב"ע מה היה הס"ד דתיהוי נדה דבשב"ע.

ומתיישב דהרי שם כבר אתחזק, והגם דבידו מגרע האתחזק והוי כמאן דליתיה לגבי עד אחד מ"מ זהו דוקא באיסורין, משא"כ בדבשב"ע הרי אם כבר אתחזק הו"ל דבר שבערוה ועל זה אין עד אחד נאמן כלל.

ויש לבאר עוד דאי הוה כאיסורין מצי הע"א להעיד דזהו חזקה העשויה להשתנות וכמש"כ המהרי"ט (ח"א סי' י"א), משא"כ בדבשב"ע דכבר איתחזק איסורא ולא מועיל מה דעשויה להשתנות כיון דכבר נעשית דבר שבערוה (עיין בזה ש"ש ש"ג פי"א, וקה"י סי' א' אות א').

ninth.

קושיית הריטב"א וביאור הרנ"א בסוגיין / ביאור הפורת יוסף / ביאור מחידושי ב"ח ט] ובאחרונים ביארו סוגיין בעוד אופנים, ויש להקדים דהנה להלן בגמ' אמרינן רוב בקיאין הן, והקשה הריטב"א דנסמוך מיעוטא לחזקה שהאשה א"א ואתרע ליה רובא, ותירץ רבינו נר"ו דע"ז קאמר בהמשך ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואי"ז חשיב מיעוטא כלל וכמש"כ התוס' (ד"ה סתם).

והגרעק"א שם הקשה כן להראשונים דסמכינן מיעוטא לחזקה אליבא דרבנן, ותירץ דהו"ל פלגא ופלגא ואין חזקת איסור ולזה יועיל עדות עד אחד אם ס"ל כהראשונים דנאמן בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה.

וכ"כ בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב).

ובזה כתב בחי' חתם סופר בשם החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלר זצ"ל דכיון דהו"ל פלגא ופלגא עם חזקת איסור, א"כ ליכא לחזקת איסור, ובאיסורין יכול להעיד ע"א רק היכא דליכא חזקת איסור, ולזה אמרינן דהוי דבר שבערוה דאז גם אם איתרע החזקה אין עד אחד נאמן, ומ"מ אכתי צריך דגם איתחזק איסורא דבלא"ה יהא נאמן מצד הרוב ולהכי בעינן דגם איתחזק איסורא וגם הוי דבר שבערוה { וכעי"ז כתב בנימוקי הגרי"ב, דהנה כתבו התוס' בחולין (יב.

ד"ה פסח) דהא דחייש ר"מ למיעוטא זהו רק מדרבנן, ומש"כ "ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא" כאן אין הכונה לאיסורא דרבנן, דודאי משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא כונת הגמ' להקשות דחייש למיעוטא וסברינן לחזקה, וכתבו התוס' שם (פו: סוד"ה סמוך) דסמוך מיעוטא לחזקה הוא מדאורייתא ומש"ה נקטו דאתחזק איסורא, ומש"כ דבשב"ע הו"מ לאקשויי רק מזה, אלא דהוא את"ל וכדעת התוס' (עיין לעיל).

וכעי"ז מצאתי בגליון מוהרש"א בשו"ת רעק"א שם (בהוספות חדשות), ומבאר ע"פ דברי הפנ"י בתוס' דס"ד דע"א מהני משום שהוא רק גילוי מילתא, ומש"כ כאן דאתחזק איסורא היינו כדי לסמוך למיעוטא ולהכי לא יועיל וע"ש.

ויש להוסיף ע"ד מש"כ המהר"ם במהדו"ב על דברי התוס' הנ"ל שהוא גילוי מילתא, דאם האתחזק והדבשב"ע הם תרתי קושיות א"ש, דכיון דאיכא תרתי לא תסגי בחד כלו' בע"א, [וכמו דס"ל להך גליון באמת דגם להתוס' הם ב' קושיות כדעת הרעק"א], אבל לפי התוס' (להבנתו) שהוא רק את"ל ומצי לאקשויי רק מדבשב"ע צ"ע דאכתי תסגי בחד כיון דהוא רק גילוי מילתא, [וכונתם דאין כאן עדות לא על דבשב"ע ולא על מכשירו אלא רק גילוי מילתא בעלמא על הלשמה וכמש"כ, ובמצב כזה של רוב וע"א וכדי לומר שאינו נאמן בעינן שיהא כנגד הוחזק איסורא ודבשב"ע, והיינו לכאו' כיון שהרוב והחזקה עם המיעוט הו"ל פלגא ופלגא ואין א"ע נאמן כנגד דבשב"ע גם כשהוא רק גילוי דעת וצ"ע בכ"ז].

מצאנו ג' נביאים מתנבאים בסגנון אחד לבאר סוגיין ע"פ קושיית הריטב"א, וי"ל ג"כ שהדחיה היא כהריטב"א דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי.

(שו"ר עוד שדן בזה היטב במרחשת ח"ב סי' ז אות ד' הגה ב').

}.

וסיים ע"ז החת"ס ודפח"ח ושפתים יישק, אלא שהקשה דזהו רק כהראשונים דס"ל שאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאתחזק, אבל הרבה ראשונים ס"ל דנאמן לעולם גם בדאיתחזק איסורא וכמו הרמב"ן ברי"פ האשה רבה שהובא לעיל, [ויש להעיר דאף דהרמב"ן שם הכי ס"ל במסקנת הגמ', אבל כתב להדיא לבאר בקו' הגמ' לפי מה דס"ד שאין נאמן, וצ"ע].

ואפשר דמה שלא הקשה מהראשונים דס"ל דגם בדבר שבערוה נאמן בדלא אתחזק איסורא, משום דס"ל כפי מה שנתייסד לעיל דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורק היכא דלא איתחזק נאמן לברר שלא היה דבר שבערוה.

ולהכי בסוגיין דכבר איתחזק איסורא, ואע"ג שיש רוב שמגרע, מ"מ הרי בא להעיד כנגד דבר שבערוה.

בהגהות פורת יוסף (מבעל הפמ"ג) כתב לבאר סוגיין דהנה כתבו התוס' בכ"מ (יבמות צד.

ד"ה כי; כתובות כב: ד"ה הבא) דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, ובאיסורין בכה"ג דליכא חזקה היה נאמן ע"א, ומקשינן דהוי דבר שבערוה ולהכי לא נאמן אף דלא איתחזק, וזהו כמו את"ל דחשיב כלא איתחזק הא הוי דבר שבערוה.

וס"ל כהשיטות דבעלמא ע"א נאמן רק היכא דלא איתחזק איסורא, ובדבשב"ע אין נאמן כלל.

וע"פ יסוד האחרונים הנז' יל"פ דבריו גם להסוברים שע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא, דכו"ע מודו דהיכא דאיתחזק אינו נאמן אפילו אתרע החזקה, וכמבואר כ"ז לעיל.

ומצאתי בחי' הב"ח החדשים מס' גיטין שביאר דלכאו' צ"ע מאי משני עד אחד נאמן באיסורין, הא בערוה קיימינן, וביאר דכונת המקשן היה דמהיכי ילפינן עד אחד נאמן באיסורין, מנדה, והתם ס"ל דהוי כדבר שבערוה ואפ"ה להתיר מהני ע"א, וא"כ חזינן דהא דבעינן שנים היינו דוקא לאסור אבל להתיר לא חשיב כדבר שבערוה ועד אחד נאמן, וע"ז קאמר אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין היינו בנדה, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא וה"נ בנדה הא לא אתחזק איסורא, ולהכי נאמן להתיר, אבל הכא דאיתחזק איסורא א"כ כבר א"א ללמוד מנדה וא"כ הו"ל כשאר דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים.

[ובהמשך דבריו ז"ל כתב לבאר סוגיין באופ"א ונקטעו דבריו באמצעם, וחבל על דאבדין].

J.

ביאור התורת גיטין בסוגיין י] בתורת גיטין כתב לבאר סוגיין, דהנה לכאו' ילה"ק מש"כ בעדות על הגט הוא איתחזק איסורא, דהרי מעיד רק על כשרות הגט וגירושין ממילא הוויין, ולכו"ע יכול ע"א להעיד על כשרות המקוה גם כנגד איתחזק הטמא בטומאתו, דהשתא הנידון רק על המקוה.

והנה בספק הגמ' ביבמות שם אם ע"א נאמן באיסורין גם כנגד איתחזק איסורא כתב הש"ך (יור"ד סי' קכז ס"ק יד) דספק זה תליא אם נאמנותו גמורה מן התורה לכל דבר באיסורין, או דהוא רק מסברא דאל"כ אין אדם אוכל מחבירו (עיין לעיל), ואז אי"ז נאמנות גמורה ונאמן רק היכא שלא נודע לנו קודם היפך דבריו.

והנה נחלקו הראשונים בדין חתיכה שאסרה עד אחד ואכלו אחר דלהתוס' בחולין (צו: ד"ה פלניא) נראה דאין לוקה ע"ז ופשוט דכמו שאינו נאמן למלקות כ"ש דאינו נאמן לגרום מלקות, אמנם להרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) נאמנותו גמורה ולוקין מן התורה.

ויש לתלות דין זה ג"כ אם נאמנותו גמורה מן התורה או לא.

והשתא ביאר התור"ג מש"כ אבל הכא דאיתחזק איסורא הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ר"ל דכיון דס"ל שבאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן א"כ ודאי סבירא לן דאין נאמנותו גמורה ואם אין נאמנותו גמורה לא נוכל להתיר דבשב"ע על פי עדותו על הגט, ודלא כדין הרמב"ם הנ"ל, אלא דחזינן כאילו עדותו ישירה להפקעת איסורה.

אמנם כ"ז אם זהו דבר שבערוה אבל באיסורין לכו"ע עד אחד נאמן גם לנפק"מ שיגרמו אח"כ, ולהכי מקשינן דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן בכה"ג, עכ"ד.

11

דעת רעק"א כיסוד התו"ג / דעות האחרונים בזה יא] הרעק"א (בחי' יור"ד סי' טו) דן על עגל שנשחט וע"א מעידו שהיה בן שמונת ימים ויצא מכלל היתר דיש לאסור, כיון דהו"ל חזקת איסור מחיים.

וכתב דה"ה כשמעיד קודם השחיטה כיון שאחר השחיטה לא נוכל להסתמך על עדותו דמעיקרא, והביא ראייתו מסוגיין דחשבינן למעיד על הגט כדבר שבערוה כיון דאח"כ כשנבוא להתיר הא"א לא נוכל לסמוך על עדות ע"א דמעיקרא.

והוא ממש כהבנת התור"ג הנ"ל.

(אם כי זהו דלא כפירושו בגמ' המחלק בין דבשב"ע לשאר איסורין).

ובאחרונים נתקשו בכ"ז איך דימו ענין גט לשאר דוכתי כמקוה ושחיטה, ומצאנו לתמיהה זו בכמה נוסחאות.

הגרש"ש (בשער"י שער ו' פ"א) ס"ל דהוא דין נפרד בגירושין שבו הגט הוא תחילת הגירושין וכמ"ש וכתב ונתן [ובעיקר החילוק שכונתו למש"כ להלן בשם האבי עזרי].

הגרנ"ט (סי' סב) כתב שהגט שמגרשים בו הוא כעין המגרש גופיה ועדות עליו נחשבת כעדות על הבעל.

בשי' הגר"ד (אות עה) כתב דבמקוה הנידון הוא רק על החפץ אבל בגט הרי יש בו גופיה כח גירושין, והו"ל כנוגע בגירושין בעדותו.

והוכיח כן מהא דמצי לבטל גיטא לרוב הראשונים אע"ג שס"ת א"א לבטל, וכמו"כ מצינו שעבד נעשה שליח הולכה בגט אע"ג שאינו בתורת גיטין וקידושין, לדעת הר"י מיגאש (לקמן כג:) היינו דיש בגט כח גירושין מצד עצמו { ונפק"מ בין הבנת התור"ג להגרש"ש (כמש"כ הם בהדיא), דלהתור"ג יועיל עדות במקוה רק קודם הטבילה, משא"כ להגרש"ש יועיל גם אח"כ כיון דהעדות רק על המקוה ולא על הטמא.

אמנם כשנדקדק לפרש בגמ' כדברי התור"ג, לכאו' הוא קצת רחוק כיון דודאי הרמב"ם פליג ע"ז, ושאר הראשונים כמבואר לעיל.

וכמו"כ עיקר הדברים שאין נאמנותו גמורה וחקירת הש"ך וכו', חסרים מן הספר, וידוע שדרך הש"ס לכלול בדבריהם את כל כונתם.

וצ"ע.

וכ"כ הרא"מ בלוך מטלז (תור"ה עמ' סו), לא זכיתי להבין היאך העמיס אותה בפי' הגמ' שאמרו וכו' דמשמע בפי' דאיתחזק איסורא וכו' ועוד מה עשה לשיטת הרמב"ם וכו' עכ"ל.

עיין תפארת יעקב שביאר במהלכו כעין דעת התור"ג עי"ש.

וכאן המקום להעיר על מה שמצאתי בס' בית אהרן שביאר בטוטו"ד דברי הגמ' דהכא מדנפשיה, וזהו כעין מהלך המהרי"ק ואידך ראשונים דס"ל להאמין ע"א בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא, וכמו הבנת הרעק"א בדבר התוס', (ועי"ש שהוכיח דבממון ע"א נאמן היכא דלא איתחזק), והוסיף עוד דהא דלא הו"מ לאקשויי מאיתחזק איסורא בלבד, כיון דהו"ל ב"ידו", ללמד לסופר לכתוב לשמה.

}, (וע"ע קה"י סי' יח אות ב' מש"כ באופ"א, וראה כתבי קה"י סי' ד').

ונראה בעצם החילוק בין פעולת הגט לפעולת המקוה, שכן פעולת המקוה שפיר חשיב עדות מצד עצמו שאין לו שום שייכות לטמא מסוים, והגם דהשתא דיינינן על טמא מסויים, הרי מקוה זה יכל לשמש לאחרים בלבד, וא"כ העדות לא שייכא לשום אדם דוקא, משא"כ בגט דודאי שייכא על אשה זו, שא"א להשתמש בזה לשום דבר אחר ורק לגירושיה וא"כ כשמעיד על הגט על מה מעיד אם לא על דבר שבערוה ודאי, ומצאתי שכן הביאו (בשיעורים תשי"ב) בשם מרן הגרא"מ שך זצ"ל [וזה נראה הכרח הגרש"ש לפו"ר].

ונראה דכל הדין שבמקוה יוכל ע"א להעיד אע"ג דהוא נגד איתחזק הטמא, היינו לכל האחרונים הנ"ל, וה"ה להתו"ג המחלק מכח סוגיין בין דבר שבערוה לשאר איסורין, אבל להרעק"א הנ"ל צ"ע ויתכן שלפ"ד לא יהא נאמן.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

‏יום שישי י"ב אייר תשע"ו האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא"כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י"ב ג') וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל"ב א'), הנה איתא במס' תענית דף ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

‏יום שישי י"ב אייר תשע"ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא"כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י"ב ג') וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל"ב א'), הנה איתא במס' תענית דף יז ע"ב, וז"ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע"כ.

וה"ה הכא י"ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו"כ ר"פ בהר שאע"פ שנאמרו רק אח"כ מ"מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה"ה מצות שבת שנאמרה קודם י"ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח"כ, וא"כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו"כ הנ"ל עיין במס' חגיגה דף ו ע"א-ב, וז"ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל"ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש"י במסכת הוריות דף ח ע"א וז"ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע"י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים - דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע"י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ"ל.

ויש להבין מדברי רש"י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה"ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה' ג' וז"ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ"ג ד) - ולא עמונית, מואבי (דברים כ"ג ד) - ולא מואבית ע"כ.

וה"ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י"ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח"כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז - נחמו) הלשון אחרת, וז"ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ' לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ"ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז"ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א', ח' ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית.

בעלמא ע"כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל"ע בכ"ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ"ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל"ד ב').

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ"ש בשו"ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו"כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ"ש בשבת ס"ז א' צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג"כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה' ב' מ"ש שם ע"ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ"ל - מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ"ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב"ר פנ"ג י"ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח' א' איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי' בראשונים שם שפי' שהוא כדי שיקבל מי' אנשים שלום שהוא ברכה, וה"ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע"פ שיש מעלה בתפילת החולה מ"מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ"ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב"ן (ויקרא פרק יג מז), וז"ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ"ל.

והקשה כת"ר ממה שכתב הרמב"ן הנ"ל וז"ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ"ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ"ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב"ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי"ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב"ן לפני כן וז"ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן "נגע צרעת", כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר "צרעת היא", יתכן שהיא צרעת גמורה עכ"ל.

וא"כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ"ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א"כ איך נותנים לחתן ז' ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א"צ להסגירו, ובלא"ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו"ל ובירושלים

ו) כתב הרמב"ן (ויקרא י"ג מ"ז) וז"ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה' ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע"כ.

והקשה כת"ר א"כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ"מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש"י ויקרא פרק יג (מו) וז"ל, בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע"כ.

והקשה כת"ר הרי על ז' דברים הנגעים באים.

כמ"ש במס' ערכין דף טז ע"א, וז"ל, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה"ר שפ"ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג"כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ"ש בפ"ט דסוטה, ובשבועת שוא יל"ע.

בענין הנ"ל

ח) מה שהקשה במ"ש (מ"ב ז' ג') וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש"י גחזי וג' בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק"ז ב') גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ"ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא"ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז"ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): "וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו", שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: "את כל בשרו - להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים".

ותניא נמי: "כולו הפך לבן - יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: 'מראשו' להוציא תוך ראשו, 'ועד רגליו' להוציא תוך רגליו".

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): "דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה".

ואם תאמר, אי הכי מאי "את כל עור הנגע" את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, "עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת".

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) "ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין" וגו', דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ"ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע"ד התו"כ הנ"ל] וז"ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ"ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י"ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ"י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע"ע מדין זה במשנה ה' פ"ז דנגעים ע"כ.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה לכבוד הרה"ג הרב עקיבא משה סילבר שליט"א! יישר כח על התשובות. שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

לכבוד הרה"ג הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח על התשובות.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

בברכה

אהרן אריה כהן

***

Answer

בע"ה י"ג טבת ע"ז

לכבוד הרב אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יג עמוד א איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר: שאר - זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו - יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מח, א).

וצ"ב, דזה נאמר רק בתשמיש ולא בכל לילה.

Answer

שאלה זו שאלתי להגרח"ק שליט"א, עיין מה שכתב לי בתשובות הנדפסות בסו"ס שו"ת עם סגולה חלק א'.

[ואעתיק כל מה שכתוב שם: כתב רש"י שבת י"ג א', שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ"ח א'), עכ"ל.

ושאלתי לפני מרן שליט"א דבגמ' שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט"א בזה"ל: 'היינו הך', ר"ל דכ"ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ' שבת שם מבואר דישנין כ"כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ"א אינו בכל יום, וא"כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א"כ מה ראיית רש"י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ"פ הו"ל למחשביה במתני' בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי"ל אוכלת ממש כמ"ד הכי כתובות ס"ה ב' (ר"מ פי"ב ה"ב, ש"ע סי' ע' ס"ב).

תשובת מרן שליט"א: אם מותר סגי.

וה' יראנו נפלאות מתורתו].

שאלה: שבת יג עמוד ב ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

כי אתא רב דימי אמר: מטה חדא הואי.

במערבא אמרי, אמר רב יצחק בר יוסף: סינר מפסיק בינו לבינה.

וצ"ב א"כ מדוע ברוך המקום שהרגו? הרי היה תלמיד חכם גדול, וסבירא ליה כרבי פדת לעיל דשרי.

תשובה: כעי"ז שאלתי להגרח"ק שליט"א על יואב דאמרי' בסנהדרין דאיהו לא דרש אכין ורקין וכו' [שעי"ז טעה והרג את אבנר ועמשא], וכתב לי היה ת"ח גדול והיה לו להבין.

אכן כאן אי"ז דומה ממש דהרי כאן יש מקום לשיטה זו, ומ"מ מכיון שלא נפסקה ההלכה כן היה אסור לו להקל כסברתו, ובפרט שלא נזכר עליו שהגיע להוראה אלא שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש וכו'.

שאלה: מבואר ברש"י שבת יד: דאסור לגרום או לטמא תרומה, וצ"ב - א"כ, איך אנו שוטפים היום הפירות והירקות ואח"כ נוגעים בהם? הרי אנו גורמים לטמא התרומה, ופעמים אף מטמאים התרומה בידיים, כגון - כל נוגע בשמן שריפה אף בידיים יבשות, מטמא את שמן התרומה, שהרי שמן - אחד משבעה משקין שמכשיר לקבל טומאה.

תשובה: בענין נגיעה באוכלין קודם שהופרשו תרו"מ עי' שהבאתי המ"מ בזה בתשובתי הנדפסת בגליון עם סגולה מהאחרונים להרב שיינברגר מירושלים, זו שאלתי שריפה אם באמת לא נטמא קודם שהופרש מחויבין ליזהר שלא ליגע בו.

שאלה: שבת דף יד עמוד א אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין - אלא אלו ואלו מטהרין.

אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! וצ"ב, דוודאי איכפת לן דהחושב כך עובר על "בל תוסיף", שחושב שזה מטהר, ועוד, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה.

תשובה: הכונה שלא היו צריכין לגזור גזירה על זה.

אע"פ שודאי אינו הגון.

ויעוי' בס' ליקוטי שלמה הלכות ממרים פרק ב ה"ט שכתב וז"ל, שצ"ל בשר עוף מן התורה מותר דאל"כ עוברים על בל תוסיף.

בספר שבילי דוד חוקר ע"פ דין האו"ח סי' קפ"ח דלא יאמר בברכת המזון לאחר ברכה ג' אמן בקול רם שלא יזלזלו בברכה ד' וכן בשבת י"ד ע"א אלו יאמרו אלו ואלו מטהרין הלא אדרבה צריך לדעת מה אסור מן התורה ומה מדרבנן מצד בל תוסיף עכ"ל.

ועי' אג"מ יו"ד ח"ב סי' צ', ועיין בשבת דף י"ד בטעם שגזרו טומאה בבא ראשו ורובו במים שאובין דא"ר ביבי א"ר אסי שבתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין התחילו ועשאום קבע ואמר אביי שהקבע היה שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין והקשה עליו רבא מאי נ"מ הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין, שלכאורה תמוה מה היה טעמיה דאביי שלא אמר כרבא שהיה טעותם לומר שרק השאובין מטהרין, ואף אם נימא דאביי סובר דגם בשביל זה שטועין לומר שאלו ואלו מטהרין נמי יש לגזור אף שאין זה מכשול בדין הטומאה, משום דהוא עכ"פ מכשול לעבור על בל תוסיף לשיטת הרמב"ם פ"ב מממרים ה"ט, ורבא סובר דכיון שאינו מכשול בדין הטומאה אין לגזור, אבל עכ"פ צריך טעם למה לא אמר אביי הטעות דאמר רבא שיותר יש לגזור.

וצריך לומר משום שטעות זה דאמר רבא הוא דבר שאין לטעות מסברא דאם המים שאובין לבדן מטהרין הרי יקשה להם מפני מה הצריכו לטבול במי מערה הסרוחין, ולכן הוכרח אביי לומר שהטעות היה רק שצריך תרוייהו מי מערה ומים שאובין, ולחדש מזה שגם בשביל איסור בל תוסיף יש לגזור טומאה, ורבא מצד שלא מסתבר לו שיגזרו טומאה בשביל איסור בל תוסיף הוכרח לומר דהיה הטעות שרק השאובין מטהרין ואין צורך למי המערה כלל, ואף שאין מקום לכאורה לטעות בזה דהרי ראו שהצריכו לטבול במי המערה, מוכרחין לומר דרבא סובר שבשביל שלא רצו לילך למים הסרוחים אף לרגע אמרו בסברת עצמן דאין צורך למי המערה אף שהוא נגד מה שראו בעיניהן והראשונים טעו, או שחפשו תירוצים של מה בכך אף שידעו שאינו כלום, וגם אפשר שמתחלה היו משקרין לומר שטבלו גם במי המערה והם לא טבלו כלל אלא בשאובין עד שנשכח מהם עיקר הדין דצריך לטבול במקוה שבקרקע עכ"ל.

שאלה: חגיגה דף יא עמוד ב "גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".

מה מחמד אדם יותר: האם גזל - או עריות.

דלכאורה עריות, וא"כ צ"ב, אמאי הקדימה הגמרא גזל לעריות.

תשובה: בגמ' שם מבואר גם כן דעריות מחמדתן יותר עיין שם, ויש לומר דלא זו אף זו קתני, כלומר דתני החידוש בסיפא.

שאלה: טור יורה דעה הלכות אבר מן החי סימן סב "ואפי' הפורש מהבהמה ועדיין הוא בתוכה כגון שנחתך מהטחול או מהכליו' ונשארה החתיכה בתוכה אסורה אבל אם נחתך מהעובר שבמעיה ונשאר בתוכה מותר".

וצ"ב למ"ד עובר ירך אמו, א"כ הו"ל כחותך חלק מהטחול.

תשובה: בחולין ס"ט סע"א מבואר שהכל נלמד מן הפסוקים יעוי"ש.

שאלתי: שולחן ערוך יורה דעה הלכות מתנות כהונה סימן סא גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר, פטור.

משנתגייר, חייב.

ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועדין לא הבנתי הרי הוא מצווה מדין ספק דאו' לחו' לעשות המצוה וא"כ שיתן המעות ממתנה כדי לקיים המצווה.

(אז ששלחתי השאלה היה חסר ההתחלה.

מחילה).

תשובה: הנה מעיקרא לפני שאנו אומרים לו לעשות את המצוה נניח שהכסף היה בידי השני הרי היינו אומרים לשני להביא את הכסף בתורת מתנה מספק דהרי זה ספק דאורייתא, ולכן אמרו ביניהם ע"ז דכאיב ליה כאבא ליזיל לבי אסיא.

ועיין להגר"י זילברשטין במאמרו האם אפשר לצאת ידי חובה במצות, שבי"ד פסקו 'המוציא מחבירו עליו הראיה', חשוקי חמד ב"מ ו' ב'.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה לכבוד מו״ר הרב עקיבא שליט״א שלו״ב א) פרק י״ח-כ״א ומזרעך לא תתן למלך כו׳, יש להעיר מדוע קרא הנ״ל כתוב באמצע פרשת עריות. ב) י״ח-כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם כו׳, פירש״י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו׳ מקיאו. כך ארץ ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

לכבוד מו״ר הרב עקיבא שליט״א שלו״ב

א) פרק י״ח-כ״א ומזרעך לא תתן למלך כו׳, יש להעיר מדוע קרא הנ״ל כתוב באמצע פרשת עריות.

ב) י״ח-כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם כו׳, פירש״י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו׳ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו׳, וקשה דלכאורה הול״ל כן לעיל (י״ח-כ״ה) עה״פ ותקא הארץ את יושביה וצ״ע.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש״י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ״ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ״ע בכל זה.

החוחם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

Answer

א) פרק י״ח-כ״א ומזרעך לא תתן למלך כו׳, יש להעיר מדוע קרא הנ״ל כתוב באמצע פרשת עריות 

עיין בספורנו שכתב וז"ל, ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות ואמר כי בעבודתו יהיה חלול ה' וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע ע"כ.

ב) י״ח-כ״ח ולא תקיא הארץ אתכם כו׳, פירש״י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו׳ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו׳, וקשה דלכאורה הול״ל כן לעיל (י״ח-כ״ה) עה״פ ותקא הארץ את יושביה וצ״ע.

תשובה: הלשון ותקיא משמע שאירע פעם אחת שהקיאה הארץ את יושביה, אבל הלשון ולא תקיא הארץ משמע שהיא אינה יכולה שלא להקיא אם יהיו בה הרשעים.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש״י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ״ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ״ע בכל זה.

לא הבנתי.

עיין בתו"כ פ' אחרי מות [פרשתא ח פרק יג הל' טז בסופו] ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו.

 ובקרבן אהרן שם כתב, כאדם שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במיעיו אלא מקיא אותו, ובזה הוא מקיא גם מה שהוא מזונו ראוי ונאות אליו.

ואולי שאלתו למה רק בפ' קדושים נקטו לבן מלכים, ואיני יודע התשובה לזה.

בכבוד רב וכט"ס

ושוב כתב אלי הנ"ל: וחכ״א שליט״א ציין לספר באורים כבדו ה׳ (מהר״ם מקראקא) שהעיר כן ונהניתי.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה שלו' וברכה איתא בש"ס בכמה מקומות הכלל "מים גנובים ימתקו" וגו'. האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש"ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות. וכן גם יש ללמוד מהמשך הפס' "ולחם סתרים ינעם" וכמו שפרש"י ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

שלו' וברכה

איתא בש"ס בכמה מקומות הכלל "מים גנובים ימתקו" וגו'.

האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש"ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות.

וכן גם יש ללמוד מהמשך הפס' "ולחם סתרים ינעם" וכמו שפרש"י בסנהדרין ע"ה.

ע"ש).

ויש לזה נפ"מ הלכתית, שבגמ' סנהדרין כ"ו: למדו מכלל זה שהחשוד לא נאמן להעיד על הדבר אף לאסור ע"ש, וא"כ נפ"מ אי לא נאמן רק באיסורי עריות וכבסוגיא שם, או אף בכל איסורין כמו איסורי אכילה וכדו'.

יישר כח גדול וחורף בריא

***

Answer

כ"ה תשרי תשע"ז

הנה בגמ' בסנהדרין שם לא קאמר אלא דס"ד לומר כן, אבל למסקנא ל"א לזה, ומ"מ גם אם היה נראה דאמרינן כלל זה גם בשאר מקומות, אבל מה אעשה דבכל מקום שמצאתי לזה בדברי רז"ל לא נזכר פסוק זה אלא גבי איסור עריות, בסנהדרין כ"ו ב' איתא, וז"ל, אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו וגו' קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ע"כ.

ובשלהי נדרים דף צ"א ב' איתא וז"ל, ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא אתא גברא סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתיה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהן פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ע"כ.

ובס"פ בן סורר בסנהדרין ע"ה א' איתא וז"ל, דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

ובסוטה ז' א' איתא, לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר ואומר מים גנובים ימתקו וגו', וכ"ה בירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג ובמדרש במ"ר פ' נשא פ"ט סי' ל"א.

ומה שהזכרתם מדברי רש"י, יעוי' עוד ג"כ בשכל טוב פרשת וישב פרק ל"ט ו' וז"ל, כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו' כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן ע"כ.

אמנם כתב ביד רמ"ה סנהדרין דף ע"ה א' חולק ע"ז, וז"ל, ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי ע"כ.

ומ"מ גם לפירושו נראה דקאי על עריות דהרי לשון הכתוב כך הוא (במשלי ט, יג-יח): (יג) אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה: (יד) וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת: (טו) לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם: (טז) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: (יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ואמנם במשלי היכן שנאמר זונה הוא משל לע"ז כמש"כ ברש"י ריש משלי, אבל מ"מ חזינן שקבלו חז"ל פסוק זה בעריות.

וכן נ"ל להוכיח מהתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכ"ב) שכ' וז"ל, כדמסיק באלפס כל הגונב כאלו שופך דמים, ר"ל הרי גנב שבא במחתרת חשביה ליה תורה כאלו שופך דמים, ובע"ז כתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר שגנב, ומחביא פעולו וגילוי עריות הכל דרך גניבה הוא במסתרים, וכדכתיב מים גנובים ימתקו דדרשינן אאשת איש.

פי' דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן, תמצא בפי' באלפס קצת סותרים שם הדברים זה את זה עכ"ל.

ומבואר מדבריו שהעמידו פסוק זה על אשת איש.

והטעם שהעמידו כן, עי' ברפ"ב דחגיגה דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ועריות אפילו שלא בפניו.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א, אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא! יפה מאד משל האב"ע. וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו. א. אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב"ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו.

A.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על "לא תחמוד".

וזה מיוחד לענ"ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר"כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

B.

האם יש השוואה בגדרים כמו "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" או פה מדובר באופן הכללי?

third.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

A.

יש מצוות שהטעם ע"ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

B.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי"ז יבוא לזכור כל מצוות ה'.

third.

נכון, ומ"מ כ"ז הוא ע"פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

Answer

בע"ה כ"ד אלול תשע"ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע"ז, כמ"ש לא תתחתן בם וגו' והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג"כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי' רבינו יהודה חסיד עה"ת ובביאור בעלי התוס' עה"ת שהביאו בשמו ג"כ, אמנם על ענין זה גופיה באג"מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ"מ לכו"ע נראה שיש עכ"פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא"כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה' ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ונוסף בזה ג"כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ"פ לדעת הרשב"ץ והסמ"ק והאריז"ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י"ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע"ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה', כמו"כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק"מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר"א שכל דבר שתקנו חז"ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר"א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת"י ביאור עה"ת בשם ר"י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ"ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר"י החסיד עה"ת מחמת ג' קטעים שמצא בו דס"ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח"ג סימן קט"ו במכתבו למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל וז"ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה"ג ר"ד הנ"ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע"ד עכ"ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ"ל על מש"ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס' עה"ת בשם ר"י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג"מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה"ח, וכמו שהאג"מ עצמו התייחס למה שהובא בספר 'ציוני' עה"ת לר"מ ציוני מן הקדמונים בשם ר"י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי' הריה"ח עה"ת מבין ג' הקטעים הנ"ל שאליהם התנגד האג"מ.

להלן התייחסות מרן זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו' יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ"ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו"ר.

ואע"פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג"מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו'.

כמו"כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי"ז, ושלא יתמעט פו"ר, יעויין מש"כ הרמב"ן ויקרא פרק י"ח ו' וז"ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ"ל.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

בס"ד הרב שלו' רב, א. האם עדיף להתפלל תפילת שחרית עם נץ החמה ביו"ט דרה"ש? ב. אם כן, ואני אשכנזי ויש לידי מקום מגורי מניין ספרדי עם נץ החמה, האם ללכת למניין זה או למניין האשכנזי היותר מאוחר? ג. באיסור "לא תתאוה" ו"לא תחמוד" ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בס"ד

הרב שלו' רב,

A.

האם עדיף להתפלל תפילת שחרית עם נץ החמה ביו"ט דרה"ש?

B.

אם כן, ואני אשכנזי ויש לידי מקום מגורי מניין ספרדי עם נץ החמה, האם ללכת למניין זה או למניין האשכנזי היותר מאוחר?

third.

באיסור "לא תתאוה" ו"לא תחמוד" קשור האחד עם השני, איך יכול להיות מציאות שבגלל שאדם רואה דבר אצל חברו אזי הוא ירצה דווקא את שלו ולא שירכוש דבר דומה או יותר משובח אשר לא שייך לחברו? ולמה התורה החמירה בכך?

***

התשובות בקצרה

A.

נכון.

B.

בנץ עדיף, אלא אם כן אינו יכול לכוין כראוי בתפילה שלא כמנהג אבותיו.

third.

ביאור הדברים ראה המשל של האבן עזרא שהבאנו בפנים התשובה [נ"ב תשובה זו הכנסתי גם בביאורי על המכילתא רשב"י פ' יתרו בדבור לא תחמוד], בכל אופן נראה שעיקר הדעה היא שאינו עובר בלא תחמוד אם אינו רוצה את אותו החפץ של חבירו ורוצה לקנות בדומה לזה בשוק.

***

Answer

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום רב

A.

באופן כללי ענין התפילה עם נץ החמה הוא ענין גדול מאוד, וע"ז כתב המ"ב סי' נ"ח סק"ו שזהו עיקר מצוות תפילה לכתחילה, והמתפלל שלא בנה"ח אינו מצוה המובחר, וכמו שכתב המ"ב סי' נ"ח סק"ג בשם הגר"א שלכתחילה אסור להתאחר עד סוף זמן ק"ש, ע"פ הירושלמי שכתב בפ"ק דברכות שהלכה כר' יהושע בשוכח [היינו דמש"כ הל' כר"י דאמר שאפשר לקרות ק"ש הוא רק בשכח ולא קרא בהנץ החמה, עי"ש בירושלמי], וכמו שכתב בשו"ע או"ח סי' נ"ח ס"ב וז"ל, אם לא קרא אותה קודם הנץ החמה יש לו להקדים לקרותה במהרה כל מה שיוכל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק י"א וז"ל, מכאן תוכחת מגולה לבני אשכנז שמאחרים מאד ק"ש ואחז"ל אלמלא לא נברא העולם אלא בשביל קבלת מלכות שמים די עכ"ל.

ואין הכונה בזה לשלול את המנהג להתפלל אחר זמן הנה"ח, שכבר נהגו כן מדורות עולם ומשנים קדמוניות, וגם גדולי תורה נהגו כן, אלא רק להדגיש את מעלת התפילה בנה"ח, וכל שכן בר"ה שאז הוא יום דין וצריך זכויות רבות.

[ואגב הענין אזכיר בזה דבר נפלא, שהעירו שמצאו במחשבים הבודקים גימטריאות, שלא נמצא פסוק שלם כלל בתנ"ך שיהיה בגימטריא של 'ראש השנה', מלבד הפסוק בתהלים קי"ט, צ"א, לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ, וגם אני בדקתי בעצמי דבר זה, ונכון הוא].

B.

הנה לכאורה זה ברור שמצד הלכה - תפילה בזמן נה"ח במנין שאינו כפי המסורת של אבותיו, עדיפא בתפילה שלא בזמן נה"ח ששם כן נוהגים ע"פ המסורת של אבותיו, וראה מה שכתב בביאור הלכה (סימן נ"ח ס"א ד"ה ומצוה מן) וז"ל, דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ"ב ירד לטבול וכו' עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג"כ אפ"ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ' שם עכ"ל הבה"ל, ולענינינו לכאורה פשיטא שמעלת הנץ עדיפא על מעלה להתפלל בבמקום שהוא כמנהג אבותיו.

ומרן הגרח"ק שליט"א הורה לי שתפילה בנץ עדיפא גם לבחור על תפילה בישיבה [במקו"א הבאנו הדברים בשלמות, ראה עמ"ס ח"ג הל' ק"ש].

אמנם אם קשה לכוין ולהתרגל למנין הספרדי אם זה לא רגיל אצלך, אם כך יתכן שיש ללכת למנין האשכנזי המאוחר יותר, שכן עיקר התפילה היא עבודת הלב.

third.

הנה לפני הדיון בזה ניתן לחלק לג' אופנים את איסור לא תתאוה, א' באופן שרוצה ליטול החפץ של חבירו בעצמו ובכה"ג ודאי עובר איסור, ב' באופן שמתאוה לדבר שיש לחבירו ואינו יכול ליטלו ממנו כלל, כגון אם שערו של חבירו נאה או עינו נאה, באופן זה איתא במכילתא דרשב"י שמות כ' שאינו עובר איסור, והאופן הממוצע הוא דבר שיש לחבירו ויש בידו אפשרות להשיגו ממקום אחר, ולכן הוא רוצה לקחתו מהמקום שיכול להשיג משם, אך מתחילה ראה זאת אצל חבירו.

הנידון שפתחת הוא הנידון הממוצע כאן.

והנה במכילתא דרשב"י פ' יתרו בדבור לא תחמוד (שמות כ' י"ד) גרסינן יָכוֹל לֹא יֹאמַר לְוַאי עֵינַי כְּעֵינוֹ לְוַאי שַׂעֲרִי כִּשְׂעָרוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר שׁוֹרוֹ וַחֲמוֹרוֹ עַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ בֵּיתוֹ וְשָׂדֵהוּ, מַה אֵלּוּ מְיֻחָדִין דְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶן לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, (משא"כ בעינו ושערו שאינן ראויין לבוא תחת ידו) וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן, אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לָבוֹא תַּחַת יָדֶיךָ, וַחֲבֵירְךָ חַסֵירָן.

ומש"כ וחבירך חסירן.

כלומר שע"י שישנם לחבירך הרי הם חסרין ממך, משא"כ עינו ושערו, שמה שכך יש לחבירך אינו מניעה שיהא גם אצלך.

והיה מקום לומר דמש"כ 'אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך', משמע דהיכא שראויין לבוא תח"י אסור אף אם אין מתכוון בדעתו להפציר בחבירו, דומיא דעין ושער שבודאי אין מתכון לבקש, ועלייהו קאתי למעוטי מה שאי אפשר כלל שיבוא תח"י, אבל לא ממעט לה מצד שאין מתכון.

ומה שהיה נראה לי לחלק כן מלשון המכילתא הוא משום שנזכר לעיל מינה וז"ל, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל' לו' ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל' לו' עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל' לו' שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל' לו' וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל' לו' שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ"ל המכילתא.

ופשטות המכילתא ר"ל דיש חילוק במין הדבר בין מין דבר שיש בו משום לא תחמוד לבין מין דבר שאין בו משום לא תחמוד, והסיבה ללמוד כן בדברי המכילתא היא משום דבמכילתא גופא מבאר ואזיל דמרבינן כל הני מילי ללא תחמוד, וע"ז קאמר ג"כ דשמא נרבי גם מין דברים שא"א לנוטלן מחבירו קמ"ל, אבל דברים שאפשר לנטלן מחבירו אה"נ שהם בכלל מיני הדברים שאנו מרבין לאסור.

והטעם שחילקה התורה בכל זה הוא משום שדבר שלא ניתן להשיג אותו אין בזה כ"כ גנאי שרוצה דבר של חבירו כיון שלא שייך שיבוא בזה אל הפועל שיהיה נוטל דבר משל חבירו, וממילא גם לא חיישינן להכי, משא"כ דבר ששייך שיטלנו מחבירו אסרה התורה בכל גוני.

וכן בס' דרך פקודיך (מצוה ל"ח חלק הדיבור אות ב') כ' שאפי' אם חומד שיהי' לו חפץ דוגמת חפץ של חברו ואינו חומד ליקח החפץ שיש לחברו מידו עובר ג"כ בלא תחמוד והוכיח לה מזוה"ק (פ' יתרו דף צ"ג א) דקאמר יכול אפילו חמודא דאורייתא אסר וקאמר דלכן כתבה תורה פרטי בלא תחמוד, בית רעך שדהו וגו' שהם מילי דעלמא, אבל אורייתא איהו חמודת תדיר שעשועים גנזי דחיי ארכא דיומין וכו'.

והרי חמודא דאורייתא היינו שאם רואה בחבירו שיודע איזה מסכת וחומד שידע גם הוא כמוהו, והרי בזה נשארת הידיעה גם אצל חברו, וא"כ הפרטי שאסרה תורה ע"כ אפי' כשאינו חומד חפץ חברו לקחתו ממנו רק חומד שיהי' לו חפץ כחפץ של חברו ג"כ עובר על לא תחמוד, וממילא מה שאמר שלמה הע"ה (משלי ו' כ"ה) אל תחמוד יפי' בלבבך, שאפי' לחמוד שיהי' לך אשה יפיפי' אחרת כמו אשתו של רעך אסור, אין זה איסור נוסף מדברי קבלה אלא הוא פי' הקרא דלא תחמוד אשת רעך ע"כ עש"ה.

וכן כתב בפי' הגאון מלבי"ם (שמות כ' י"ג - י"ד), בדברות אחרונות הוסיף להזהיר על התאוה שיהי' עשיר כמוהו עכ"ל.

ובשו"ת שלמת חיים אה"ע סי' מ"ז וסי' מ"ח נקט הגרי"ח זוננפלד זצ"ל ג"כ לגבי מעשה שאמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו וכו' דאיכא למ"ד אשת איש הואי, וכתב וז"ל, פשוט דלמ"ד אשת איש הרי עובר על לאו לא תחמוד המפורש, ולענ"ד בכל הדברים השייכים לחבירו אם יאמר אחד שרוצה עכ"פ לראותם אינו מחויב בזה וכתב עוד, אם אחד יחמוד לראות חפץ חבירו, פשיטא שא"צ להראות לו, אפילו אם יוגרם עי"כ לסכנת נפשות, וכי אם אחד יחמוד שרוצה בממון של חבירו והגיע לפקו"נ וכי נאמר שמוכרח ליתן לו, אבל פשיטא דלאו דלא תחמוד גבי עריות הוי אביזרייהו עכ"ל.

(מצאתי שהביא כ"ז בשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' מ"ט).

אבל לאידך גיסא ראיתי בשו"ת בצל החכמה שם הבין איפכא כונת המכילתא דרשב"י, ורצה להקשות מדברי המדרשב"י גופיה על דעת זו של הדרך פקודיך, ואחר שהביא לשון המכילתא הנ"ל כתב וז"ל, הרי שצריך שע"י שיבא תחת ידיך שחברך חסירן דהיינו שיקח את שלו וכמבואר בפוסקים הנ"ל ודלא כס' דרך פקודיך דאף בחומד כעין של חבירו עובר ע"כ.

והעלה שם להלכה: א) חומד שיהי' לו חפץ כחפץ של חברו, לדעת רובם המכריע של פוסקים אין בזה אפי' איסור דרבנן.

- ב) חומד שיהי' לו אשה יפה כאשתו של חבירו יש בו איסור מדברי קבלה.

- ג) חומד באשת איש שתספר עמו מאחורי הגדר או לראותה ערומה אפי' עשה השתדלות, אם כי גדול עונו אין בו משום לא תחמוד לדעת רובם המכריע של הפוסקים.

- ד) מתאוה להיות עשיר כחבירו, אין בו משום לא תתאוה.

ECL.

ומה שהקשה שם מדברי המכילתא דרשב"י שכתב תאוה בלב וחימוד במעשה, וא"כ ע"כ דהחימוד אינו בדבר שאין בכונתו ליטלו מחבירו, אי נימא דהמדרשב"י באה להתיר עיני כעינו וכו' בלאו דלא תחמוד זה יהיה צ"ע, דא"כ מ"ט כלל נסיב במכילתין קרא ללמד שמי שאומר עיני כעינו וכו' אינו עובר בלא תחמוד, תיפוק ליה שאי"ז במעשה, דחימוד הוא רק במעשה, אלא ע"כ יש לתרץ ע"ז דהמכילתא דרשב"י כוונתו רק על הלא תתאוה ללמד שאינו עובר, אבל הלא תחמוד אינו עובר, ואמנם זה יהיה קושיא על בעל הדרך פיקודיך, אבל אנן קיימינן רק באיסורא דלא תתאוה, ועל המלבי"ם לא יהיה קושיא.

וגם על הגרי"ח זוננפלד אי"ז סתירה, דאילו הגרי"ח מיירי במי שרוצה להסתכל בחפציו של חבירו וחבירו אינו רוצה שיסתכל דע"ז י"ל שהתורה חידשה כמין בעלות ברמה מסויימת שיש לו כח טענה לטעון שאינו רוצה שיסתכלו בחפציו, שמי שיעבור ע"ז עובר בלא תחמוד, אבל מה שאפשר להוכיח מהמכילתא הוא רק שאם הרהר ולא עשה שום מעשה בזה אינו עובר מידי, כן נ"ל לפום ריהטא, עי' בדברי הגרי"ח שם, וצ"ע.

ונ"ל להוכיח דהמכילתא דרשב"י לא מיירי אלא בלא תתאוה, וז"ל המכילתא, או מה אשת רעך שחייבין עליה מיתת בית דין אף אין לי אלא דבר שחייבין עליו מיתת בית דין תל' לו' ביתו ושדהו.

או מה אלו מיוחדין שנקנין בכסף ובשטר ובחזקה אף אין לי אלא דבר שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה תל' לו' עבדו ואמתו.

או מה אלו מיוחדין דברים שהן כקרקע אף אין לי אלא דבר שהוא כקרקע תל' לו' שורו וחמורו.

או מה אלו מיוחדין ששמירתן עליך אף אין לי אלא דבר ששמירתו עליך מנין לא יתאוה למקלו ולא יתאוה למנעלו ולא יתאוה לפונדתו תל' לו' וכל אשר לרעך.

יכול לא יאמר לאוי עיני כעינו לאוי שערי כשערו תל' לו' שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבוא תחת ידיך וחבירך חסירן עכ"ל המכילתא.

חזינן מב' טעמים שכונת המכילתא על לא תתאוה ולא על לא תחמוד, חדא מהלשון לא יתאוה וכו', חזינן דמיירי באיסורא דלא תתאוה, ועוד מדנסיב ברישא אשה ואח"כ בית, וזהו הקרא דלא תתאוה בדברות האחרונות, בדברים ה' י"ח וז"ל, וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ, אבל בדברות הראשונות בפרשת יתרו נאמר בית ואח"כ אשה, בשמות כ' י"ד וז"ל, לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

והטעם השלישי הוא מכח הקושיא הנ"ל דהרי בלא תחמוד בלאו הכי אינו עובר אם אינו עושה מעשה ולא הוצרכו למיעוט באומר עיני כעינו וכו'.

ומה שהביא עוד בשו"ת בצל החכמה שם מהמכילתא דר' ישמעאל (יתרו על הפסוק לא תחמוד) דשם איתא, או אפילו חומד בדיבור ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן עד שעושה מעשה ע"כ, ורצה להוכיח שאין איסור לא תחמוד במי שרוצה חפץ של חבירו.

הנה כבר ביארנו שיש חילוק בין חומד למתאוה.

אכן מ"מ אין מן המכילתא דרשב"י הנ"ל [על עיני כעינו וכו'] ראיה לדעת המלבי"ם והדרך פיקודיך שגם אם אינו חושב מעולם על החפץ שיש ביד חבירו עובר בלא תחמוד, דלעולם י"ל דמש"כ דומיא דעיני כעינו וכו' היינו באופן שהיה רוצה החפץ ביד חבירו אלא שאינו מבקש, וזה דומיא דעיני כעינו וכו' שהיה רוצה שהיה יתכן מצב שהיה יכול לקחת מחבירו את עינו היפה ושערו הנאה, אבל במקרה שאינו רוצה את של חבירו כלל אלא רק שמצא חן בעינו לקנות בשוק חפץ כמו שיש לחבירו איני יודע אם יש הכרח מן המכילתא דרשב"י לזה.

וכתב בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רסו וז"ל, והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך.

ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד.

ולשון מכילתא (דרשב"י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו.

ושם אמרו מנין שאם התאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב].

ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה.

ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו.

ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא תגזול גם כן.

והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ"א כא).

הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא תחמוד עכ"ל.

וז"ל רבינו אברהם בן הרמב"ם עה"ת פ' יתרו לא תחמוד, והבן שהאזהרה על איזה חפץ שיש ברשותו של חבירו לא על מה שדומה לאותו החפץ המשל בזה ראובן יש ברשותו בית נאה אסור על שמעון להתאוות שאותו בית גופו יהי' שלו לא שאסור לו להתאוות לו דוגמתו או דומה לו ע"כ.

ומבואר בדבריו דאין איסור לא תחמוד אם רוצה לקנות חפץ במקומו.

ועיין שו"ת משנה הלכות חי"ב סי' ת"י, ג"כ מה שהוכיח מזה וז"ל [לפני כן], ולפענ"ד דגדר דלא תחמוד לא שייך רק אם הוא חומד חפץ או ממון או כל דבר שיש לו לחבירו והוא רוצה באותו חפץ והוא חומדו להיות שלו אז הוא עובר על לא תחמוד אבל אם הוא רואה בית נאה או דירה ואומר בית כזה או דירה כזו אני רוצה אין בזה איסור של לא תחמוד והאיסור הוא רק שלא יחמוד ויתאווה בית זה עכ"ל.

והנה בחינוך מצוה ל"ח ג"כ נזכר שהאיסור הוא להעלות במחשבתו ליטול החפץ של חבירו, ומשמע דחפץ דומה לזה אין בזה איסור, אבל אין להוכיח ממנו לענינינו, משום דאיהו מיירי באיסור לא תחמוד ולא באסור לא תתאוה, ובלא תחמוד כבר נתבאר דלא כהדרך פיקודיך.

ויש להביא ראיה ממה שכתב בטור חו"מ סי' שע"א ט', עוד לשון א"א הרא"ש ז"ל בתשובות ג' עבירות הן בענין גזילת קרקע הראשונה במחשבה שחמד (ס"א שהתאוה) ממון חבירו בלבו והשנית בדבור שדבר אילו היה אותו ממון של זה שלו והשלישית זה שמוציא מחשבתו לפועל והולך וגוזל ממון חבירו עכ"ל.

ואולי י"ל דמכיון שעל לא תחמוד הזכיר אותו הממון גם על לא תתאוה עובר באופן שהיה אותו הממון [אע"ג שהחילוק פשוט שלא תחמוד לא שייך בממון אחר, מ"מ יש משמעות קצת מההשואה, ומיהו איני יודע אם זה מוכרח].

ועיין מה שכתב שם בדרישה וז"ל, וסבירא ליה לרבינו דגם בלא תתאוה אינו עובר אלא היכא דבא על ידה לידי חימוד דהיינו שנותן אח"כ דמים ולקחו מידו ולא כשדעתו מתחלה ועד סוף לגזלו דלא יבא לידי לאו דחימוד לעולם דהא בדבור אינו עובר הלאו וכמ"ש וכשגזלו אח"כ עובר בלא תגזול ולא לאו דלא תחמוד וכמ"ש עכ"ל, ולפי דבריו מוכרח כהדיוק הנ"ל, ראה משפטי השלום ספי"ב בהערה.

ויעויין מה שכתב בערוך השולחן חו"מ סי שנ"ט ס"ח וז"ל, כתיב [דברים ה, יח] לא תחמוד ולא תתאוה ואין הכוונה על תאות הלב בלבד בלא מעשה וילפינן מדכתיב בפ' עקב [שם ז, כה] לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך דאיסורא דלא תחמוד הוא דוקא כשיעשה מעשה [מכילתא] ואף על פי שממדת חסידות שלא לחמוד כלל אפילו בלב מה שיש לחבירו מ"מ בלאו דלא תחמוד אינו עובר רק בעושה מעשה ולאו דלא תתאוה אף על גב דתאוה היא בלב מ"מ אינו עובר בתאות לבו בלבד אא"כ מחשב בלבו איך להשיגה מחבירו וכיון שגומר דבר זה בלבו עובר על לא תתאוה וראיה דתאוה אינה בלב בלבד שהרי במתאוננים כשהתאוו בשר קראם התורה העם המתאוים והם הרי השתדלו להמציא תאותם וכן הוא הלאו דלא תתאוה עכ"ל.

ומבואר שאין בזה איסור רק אם רוצה ליקח חפץ של חבירו עצמו ורק אם מחשב איך להשיגו.

ומיהו מה שהביא הדרך פקודיך ראיה מהזוהר לכאורה יש לדחות דמיירי במי שמפציר בחבירו ללמדו אע"פ שאינו רוצה ובאופן שבאמת חבירו פטור מללמדו באיזה אופן שיהיה באופן כזה יכול להפצר בו שילמדנו ואינו עובר על לא תחמוד וצ"ע למעשה, א"נ מיירי במי שמחוייב ללמדו, וזה גופא אשמעינן הזהר שמכיון שמחוייב ללמדו יכול להפציר בו.

ועוד ראיתי שציינו למה שכתב ברבינו בחיי עה"פ שם וז"ל, ועוד כי רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאות הלב בכל עת ובכל שעה אף על פי שאינו בא לידי מעשה כדי שילמד אדם קל וחומר לאסור הגזלה שהוא המעשה.

ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו רז"ל (ב"ב כא ע"א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה עכ"ל.

ורצו לדייק בזה לומר דבכל שאר הדברים שאינם מצוות אסור גם באופן שאינו נוטל מה שיש לחבירו.

אכן גם בזה אפשר לומר דמיירי כגון שרוצה ליטול מה שיש לחבירו, כגון שמלמד בעיר ובא אחר ללמד שם ורוצה שיבואו אצלו כולם ללמוד, עי' בגמ' ב"ב שם שהביא, ואע"ג דאמרי' ברפ"ד דיומא דף מ' הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרנין נוטלין מלחה"פ, מ"מ הכל לפי הענין, וכשאין מחלוקת וחוסר דרך ארץ, או באופן שיש בזה תועלת לציבור כמו בגמ' ב"ב שם קמ"ל שאין בזה איסור לא תחמוד ואף נוטל ע"ז שכר.

היוצא מכ"ז דאמנם יש דעה הסוברת שיש איסור לרצות בלב חפץ שיש לחבירו שיהיה לו ג"כ, אך לא נמצא ראיה ברורה לדעה זו, וכן מבואר בכמה פוסקים כנ"ל, וכ"כ בספר משפטי השלום לאאמו"ר הגאון שליט"א פרק י"ב סעיף י"א, בשו"ת שבט הקהתי ח"א סי' שע"ט ובס' תולדות שמואל מצוה ל"ח סי' א' סק"ו, ומ"מ באופן שיש מקום שחבירו יתרצה מיד למכור לו אפשר דאין חשש לאסור כלל, דיש לצדד שזהו דרך מקח וממכר, וכי אין אדם שמוכר לחבירו דבר, ועיין משפטי השלום לאאמו"ר שליט"א פרק י"ב סעיף ח' ובהערה שם.

ומ"מ לבאר הענין, וזה יהיה ביאור גם על הדעה הסוברת שאסור לקנאות שלא יהיה לו שום דבר של חבירו, נביא בזה מה שכתב בפי' הר"א אבן עזרא (עה"פ שם, הפירוש הארוך) וז"ל, לא תחמוד, אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו.

ועתה אתן לך משל.

דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן.

ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.

ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'.

ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב, כא).

ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא.

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד.

ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו עכ"ל.

אבל איני יודע אם יש כאן ראיה להדעות האוסרות בכל גוני, די"ל שהא"ע מפרש שחפץ שהוא כבר ברשות חבירו והקב"ה נתן לו את זה א"א להוציא מידו מכיון שזהו חלקו, אבל אם יש חפץ אחר בשוק אלא שמצא החפץ שבשוק חן בעיניו ע"י שראה שיש לחבירו חפץ כזה ג"כ אולי מותר.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

יום ג' כ"ו אדר ב' ע"ו לכבוד הבה"ח דוד אשכנזי נ"י התקבלתי הערותיך ושאלותיך. . . ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א' הן נפלאות, וייש"כ על כך, וג"כ רציתי להעיר עמ"ש כת"ר בכמה דברים וכדלהלן. מי היתה הילני המלכה א) מה שהקשה איך ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

יום ג' כ"ו אדר ב' ע"ו

לכבוד הבה"ח דוד אשכנזי נ"י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א' הן נפלאות, וייש"כ על כך, וג"כ רציתי להעיר עמ"ש כת"ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי"ל מלך ולא מלכה כמ"ש בעמ"ס ח"א סי' י', הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש"י [ב"ב די"א א' ד"ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי' הוא והילני אמו, וכ"כ תוס' כתובות ז' ב' ד"ה הורוה, והרמב"ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב', דאיתא התם בזה"ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע"כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה"ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי"ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ"ג סקנ"ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז"ל, ובב"ר [פמ"ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב' פ"ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש"ס נדה י"ז א'], ועי' ספר יוחסין [דקמ"א א'] ועי' מאור עינים, [פנ"א ונ"ב] עכ"ל.

וכבר נתעורר ע"ז במהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע"א שכתב וז"ל, מעשה במונבז המלך כו'.

פרש"י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו' אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב"ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע"ש עכ"ל.

וכ"כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע"ב אחר שביא דברי רש"י ודן בהן כתב, וז"ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בב"ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב"ד ז"ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע"פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע"כ.

ולפי דברי הראב"ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא"י והתחילה לעשות ע"פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא"ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס' מעשה הצדיקים סי' רע"ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ"מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ"פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא"י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי' רבינו חיים פלטיאל עה"ת בראשית ה' כ"ט.

בדברי הגמ' במגילה

ב) מש"כ כת"ר לתרץ עמ"ש בעמ"ס שם סי' י"ט בענין מ"ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני' וכו' ואי לא וכו' והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע"ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א"א לומר פסוק, הנה תי' הא' שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א"כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד"ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב'ואי לא' דע"ז אתיא תי' השני בגמ' שם, וע"ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ"ת

ג) מ"ש על גירות קודם מ"ת (שם סי' י"ז) ייש"כ, והנני להעתיק לו עוד מס' עמ"ס ח"ב סי' ע' סק"ב בדברי רש"י פ"ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה"ל, עוד הקשה הרב הנ"ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א"כ אין לה אב, ומ"ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

Answer הנה היה קודם מ"ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א"כ היה לה ג"כ דין ב"נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה"ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס"ל שהאבות קודם מ"ת היו כישראל גם לקולא, מ"מ מנ"ל דתיהני גירות קודם מ"ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס' שבת קל"ה ב' ד"ה כגון שלא היה טבילה קודם מ"ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע"ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע"ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק' ב'), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ"מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי' הגרי"ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ"ת והאריך בזה הרבה ע"ש, וצ"ע עכ"ל העמ"ס ח"ב שם.

וי"ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ"ת של קבלת עומ"ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ"ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ"ת, ואע"ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ"ז, מ"מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא"ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי"ז קודם מ"ת.

בדברי הגרח"ק על ת"ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח"ק שהבאתי בח"א סי' כ', שכל הת"ת שלומד במשך חייו הו"ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי' העילוי ממיציט ר"ס צ"ט חולק ע"ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח"ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח"ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח"ק נכון הוא וכו'.

לתפוס אוכל לאחר בחד"א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ"ש בעמ"ס ח"א סי' כ"ב בביאור דברי הגרי"ש מתופס בע"ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע"י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת"ר דאטו בעה"ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ"א התופס ממנו הו"ל תופס לבע"ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ' בפ"ק דגיטין, ומה דבכ"ז לא ס"ל להגמ' כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ"א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע"ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא"ב הגאון רבי שמעון כהן שליט"א הביא מהגרי"ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה"י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג"כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ"ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה"ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא' לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו"א.

וכן לגבי נ"ח הביא בשבות יצחק ח"ח פט"ז הע' כ' בשם הגרי"ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה"י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע"פ שהוא ניתן ע"פ שיקול דעתו.

וכ"ז לדעת הגרי"ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע"ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ"ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע' בשע"ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז"ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע"כ.

ושם באות ס' כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ"ב סי' תרצ"ה על הבה"ל ד"ה או, ע"ש בכל מ"ש.

מנ"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ"ל מ"ש ביבמות דף מח ע"ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה"פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע"ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע"א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש"י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא"כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס' ביצה (ה ע"ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ"ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס' דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי"ז עמד ע"ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ"ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ' וכי יגור, רות א ח ד"ה אמנם).

מנ"ל אם צעב"ח דאורייתא

י) מה ששאל למ"ד צעב"ח דאורייתא מנ"ל דין זה, כתב רש"י מסכת שבת דף קכח ע"ב וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא - שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ"ל וכ"כ שם ריטב"א והמאירי ושא"ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב"א את דברי הגמ' בבבא מציעא דף לב ע"ב וז"ל, מדברי שניהם נלמד צער בע"ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב"ח עכ"ל.

ובפי' רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע"ב ביאר ענין זה טפי וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע"כ.

איך נפטר בן עזאי מת"ת

יא) מה ששאל מ"ט בן עזאי נפטר מת"ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו"ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז"ל, ונראה דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פ"ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב"ם "אין בידו עון" והיינו דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק"ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו' ופריק מי שרי בבה"כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב"י או"ח סי' פ"ה בשם הירושלמי ע"כ.

ועי' עמק שאלה להנצי"ב שאילתא ה' סק"ד [ופסקי תשובה ר"ס רס"ב] מ"ש עפמ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת ה"ד דבמצוה שאינה עוברת א"צ להפסיק מן הלימוד, וע"ש בקו"ש מ"ש על תי' הזה, ובפסקי תשובה הנ"ל תי' עוד דפו"ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע"י אחרים כל' הגמ' דיבמות שם.

ועי' גר"ז בקונטרס אחרון פ"ג מהל' ת"ת ה"א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח"כ לחזור לתלמודו, משא"כ לישא אשה, ע"ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ"ב ר"ס כ"ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ"מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ"נ מהמקור שהביא לדין זה ברש"י מגילה ו' ב' מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה"ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י"ל ע"פ הח"ח בס' מחנה ישראל פט"ו ס"ה בשם החי"א כלל ס"ח ס"א, והמקור לזה בתה"ד סי' ל"ה וחכ"צ סי' ק"ו, וכ"כ במאמ"ר, דאם אח"כ יקיים המצוה ביותר הידור ל"א אין מעבירין, וא"כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ודרשי' בע"ז י"ט א' שלומד היכא שלבו חפץ, א"כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע"ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ"ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen