damages

home/damages
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״ט בתמוז תשפ״ד!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

בגמ' [קידושין כח ע"א] כתוב הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ויורד עמו לחייו הוא ודאי ענין של עונש כמבואר לשון זו במקומות אחרים.אבל לא נתבאר השיעור שמותר להענישו, וברש"י שם כ' שמועט למעט פרנסתו וכו', ועי"ש בפירוש רבינו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בגמ' [קידושין כח ע"א] כתוב הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ויורד עמו לחייו הוא ודאי ענין של עונש כמבואר לשון זו במקומות אחרים.

אבל לא נתבאר השיעור שמותר להענישו, וברש"י שם כ' שמועט למעט פרנסתו וכו', ועי"ש בפירוש רבינו אברהם מן ההר (הנדפס בשם תוס' ר"י הזקן בגליון הגמ') שכתב טעם בזה.

ורש"י בב"מ [עא ע"א] הקשה על פירוש זה ופירש באופן אחר שרגיל להתקוטט עמו וכו'.

ובתוס' שם הביאו בשם הגאונים שיכול לשרוף שליש תבואתו, ועי' בשו"ת הריב"ש סי' שעד מה שדן במקור הדברים ומה שכ' לחלוק על זה.

ומ"מ השותק בשעת מריבה שכרו גדול, ואמרו שהעולם עומד על הבולם פיו בשעת מריבה והנעלים ואינם עולבים וכו' עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

לגבי ב"ד, מעיקר הדין הקורא לחבירו רשע אין ב"ד נזקקין לו (עי' רש"י קידושין שם) והיינו לתשלומין וכיו"ב, אבל יש בזה נידוי או מלקות וכן אם יראו ב"ד צורך בזה לפי הענין (עי' חו"מ סי' תכ סל"ח וברמ"א וסמ"ע שם, ואפשר דגם רש"י מודה בזה).

ועי' מה שהביא בפתחי חושן הל' נזיקין ושכנים פרק ב סעיף ט' ובהערה שם.

הרוקק בחבירו מעיקר הדין אם הגיע בו רוקו ב"ד מחייבין אותו בתשלומי בושת, אבל בבגדיו פטור, ומ"מ יעשו ב"ד נידוי או מלקות או עונש לפי הענין (עי' חו"מ שם).

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
Abrahamdamagesconsecration
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״ח באייר תשפ״ד!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

נראה דלהלכה אי אפשר. מקורות: יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ' בפ"ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק"ו לפקו"נ שדוחה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

נראה דלהלכה אי אפשר.

מקורות: יש לציין דמצינו כמה דברים שהריגת אבר בהן או הכאה הוא מעין מיתה, חדא בגמ' בפ"ח דיומא מנין שפיקוח נפש דוחה את השבת ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם ודוחה את השבת ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת.

שני בדין סכנת אבר שדוחה שבת מדין פקו"נ.

ג' בפרק ר"א דמילה בשבת קלו ע"א דמבואר שם שהחובל בנפל כיון שהוא ודאי מת הוה ליה מחתך בבשר בעלמא, ומבואר דכיון שסופו למות ממילא חבלה בו אינה קרויה חבלה לדיני שבת, ומיהו משם א"א להביא דמיון כי בן ח' דינו כמת משום שמעולם לא היה עומד לחיים.

ד' בגמ' בסנהדרין י ע"א ומכות ה ע"א מלקות במקום מיתה עומדת ועי' כתובות לג ע"ב.

ה' בגמ' בב"ק מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא.

ואע"פ שיש להשיב על הראיות וחלק מהם הם רק זכר לדבר, מ"מ המסתמן לכאורה שאם יש לו זכות להרגו ממילא יש זכות גם להרוג בו איבר.

אולם יעוי' בסנהדרין פה ע"א וברמב"ם פ"ה מהל' ממרים הי"ב שמי שיוצא ליהרג על ידי בית דין שאדם החובל בו פטור הואיל והוא הולך למיתה, ומשמע שאסור מלבד בנו שאם חבל בו שחייב, והיה מקום לומר גם לענייננו שמה שהותר הוא רק הריגה אבל לא חבלה, ומאידך גיסא אולי יש לחלק דשם מיתתו בבית דין וכאן מיתתו ביד גואל הדם, מאידך גיסא גם מי שמיתתו בבית דין מצוותו בכל ישראל, ואעפ"כ לא הותר אלא הריגה אבל לא להכותו, מאידך גיסא יש לומר דאע"פ שמצוותו בכל ישראל מ"מ כל עוד שלא עשו כסדר מתחילה העדים וכו' עדיין אסור לכתחילה לשאר ישראל להרגו.

ומאידך גיסא אולי יש לומר דגם שם אינו פטור ואסור אלא פטור ומותר, ולא נקט פטור אלא משום שבבנו חייב ולכך נקט גבי אחר שפטור, ויל"ע בזה.

ויעוי' שם בחי' הר"ן שכ' דלמסקנא דגמ' דהתם דאמרי' שטעם הפטור הוא לאו משום דגברא קטילא הוא אלא משום שאדם זה אינו עומד לחיות עי"ש בלשון הגמ', ובי' החי' הר"ן שכל הפטור הוא רק מדינו ולא מתשלומין, אולם פשטות הגמ' שם שגם מתשלומין, דהרי לעיל זה אמרי' בקושי' האי כי דיניה והאי כי דיניה ומשמע דלמסקנא נפטר בכל מה שנפטר (היינו אחר שמכה דלאו בנו) וכן כ' בספר סנהדרי קטנה שם מדנפשיה דלא כהחי' הר"ן שם.

ועכ"פ לפ"ד החי' הר"ן ודאי שאין כאן היתר שהרי חייב בתשלומין, אבל לפי פי' הסנהדרי קטנה שם יש לדון בזה.

ומ"מ בניד"ד עדיין יש לעיין בזה כיון דבני"ד אינו עומד למות אלא להיכנס לעיר מקלט (באופן שהוא רוצח בשוגג) וממילא לא שייך דברי הגמ' שם לניד"ד.

וכמה אחרונים דנו מה הדין טריפה לפ"ז ויעוי' שם בערל"נ שטען שרק בצירוף שהוא חוטא עי"ש ולפ"ד בשוגג ודאי שלא שייך בעניננו, אבל גם לפי דברים שכתבו שם אחרונים אחרים יל"ע בזה.

והנה קיימא לן לגבי רודף דאע"ג דגברא קטילא הוא מ"מ אם יכול להצילו באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, אבל כמובן שא"א ללמוד משם להתיר כאן דשם אינו קולא אלא חומרא שמחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אבל כאן הרי אין כאן נידון האם מחוייב לעשות הדבר הקטן במקום הדבר הגדול, אלא האם מותר לו לעשות מה שיבחר מהם כרצונו או שניהם יחדיו, וזה חומרא ולא קולא, וא"א ללמוד חומרא כאן מקולא שם.

ובגוף הסוגיא דסנהדרין שם יש להעיר דאין להביא שום ראיה משם לענייננו, דהרי אין אחד מישראל מותר להורגו כמבואר ברמב"ם פי"ד ה"ח מלבד מי שצריך להורגו ע"פ דין תורה, ויש צד שאם הרגו אדם אחר נהרג עליו, עי' מנ"ח מצוה רצו, ממילא יש להבין שאם מישהו יחבול בו יתחייב בממון או עכ"פ יהיה איסור בדבר משא"כ הכא.

אולם באמת יש לדון מה הדין שם כשהעדים עצמם אינם יכולים להרגו אלא רק לכרות בו אבר, האם בכה"ג מותר לעשות בו כן או לא, ויעוי' בסנהדרין מה ע"ב דמבואר שם שאם הב"ד אינם יכולים להרגו במיתה האמורה בו רשאין להרגו במיתה אחרת, ולדעת התוס' היינו דוקא בד' מיתות, וא"כ פשיטא שאינם מותרין לכרות בו אבר בלא להרגו, אבל לדעת הרמב"ם בהלכות סנהדרין שם שסובר שאפשר להרגו בכל מיתה ממש, יש לדון אם הוא הדין בכריתת אבר כנ"ל.

ונראה שאי אפשר, שהרי מסקנת הגמ' שם דבעינן קרא כדכתיב ולכן אם נכרתה יד העדים וכו' וכמו שפסק שם הרמב"ם גופיה, ומבואר בגמ' שם דמצד מה דבעינן קרא כדכתיב לא היו יכולין להרגו בכל מיתה, אבל מאחר שיש ריבוי מות יומת מרבי' שאר מיתות, וממילא עד כאן לא פליג הרמב"ם אתו' אלא רק דא"צ לענין זה דוקא א' מד' מיתות שכן מבואר בתוספתא, אבל לענין שאר נזיקין לא נתרבה דלענין זה בעינן קרא כדכתיב וכן מצינו שהרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין.

וממילא גם לענייננו לא יהיה אפשר.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

HandCircumcisiondamagesSabbath
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״ז באדר ב׳ תשפ״ד!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי' בסוגיות בפ"ד דגיטין. וכן כ' בשו"ת אדמת קודש ח"ב או"ח סי' י שכתב דבחציו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הנה קיימא לן דאחר תקנה שכופין את רבו לשחררו מי שחציו עבד וחציו בן חורין הוא רק מעוכב גט שחרור וממילא אין בזה שייכות לרבו כלל, יעוי' בסוגיות בפ"ד דגיטין.

וכן כ' בשו"ת אדמת קודש ח"ב או"ח סי' י שכתב דבחציו עבד וחציו בן חורין כיון שכופין את רבו לשחררו לא הוי מציאתו לרבו.

ויעו' בגיטין שם ג"כ דשייך עבד כזה שיקדש ושפחה כזו שמתקדשת, ומ"מ הי' אפשר לדחוק שם שהקנוהו או שמקנה את האשה על מנת שאין רשות לרבם רשות בו למאן דאמר דמהני (עי' קידושין כג ע"א) או עכ"פ שקיבלום ביום של עצמם ולא ביום שעובדים את רבם (עי' להלן), ולענין נזיקין אמרי' בגיטין שם נגחו שור ביום של עצמו לעצמו ודייקו מזה הקצה"ח והחת"ס (דלהלן) שהכסף של העבד ואין חוזר וזוכה בו רבו.

ולענין קודם תקנה שאז היה עבד כזה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, הנה לפי זה ביום שעובד את עצמו לא הי' מציאתו לרבו כיון שאפי' מעשה ידיים שלו אינן לרבו, ומאידך גיסא ביום של רבו לכאורה אם מצא מציאה מציאתו לרבו דהרי מציאת עבד כנעני לרבו ולא גרע הכא מפועל ששכרו בעה"ב ללקט מציאות (עי' ב"מ יב ע"ב), כיון דבנידון דידן כל צד מעשי ידיים שלו, וכ"ש דקי"ל (עי' גיטין יג) שיכול רבו של עבד כנעני לומר לו עשה עמי ואיני זנך, כך היה מקום לומר.

אולם בירושלמי דגיטין פ"ד ה"ה אי' שמצא מציאה ביום של עצמו לעצמו וביום של רבו לרבו, אבל ההמשך שם אינו ברור, ולפי מה שפירשו והגיהו שם קצת מהמפרשים הירושלמי חוזר בו במסקנת הסוגי' וסובר שביום של רבו חוזר כל הממון ונעשה של רבו דמה שקנה עבד קנה רבו, עי"ש, וכן פי' החת"ס גיטין מב ע"א ד"ה נגחו, ועי' גם קצה"ח סי' רמט ס"ב.

ובתוס' רי"ד גיטין מא ע"א וכן בתוס' רי"ד בשם ר"י בב"ב יג ע"א נקט כמו שכתבתי בתחילה וכמו תחילת דברי הירושלמי הנ"ל.

אולם בב"מ שם הביא התוס' רי"ד שיטה אחרת שאינה כשיטת ר"י הנ"ל ונקט שלגבי מציאות מתחלקת בין שניהם כיון שהחלוקה היתה לעבודה ואילו החלוקה היתה להדיא לענין מציאות כענין הגמ' בב"מ הנ"ל שציינתי אז יחלקו בימים גם לענין זה, דהיינו יום של עצמו לעצמו ויום של רבו לרבו (ועי' מנ"ח סוף מצוה שכד).

והיינו שסובר דהחלוקה תלויה בדעתם וצורת החלוקה כדין הסכמי עבודה של פועל וממילא בחלוקה רגילה לא הסכימו בדעתם אלא על הפעולה שהסכימו לחלק אבל לא מעבר לכך אלא אם כן חלקו להדיא גם לענין ללקט מציאות.

ובגוף הצד הנ"ל בדברי הירושלמי שהאדון חוזר וזוכה ביום שלו במה שזכה העבד כן גם דעת הרגמ"ה ב"ב יג ע"א, אבל אין כאן דעת הרשב"א ועליות דר"י בב"ב שם.

ועי' בהרחבת הדברים באנציקלופדיה התלמודית ערך חציו עבד וחציו בן חורין אות א'.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

divorcedamagesvalueconsecration
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen D. Bader A. Tashfa'd!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד. מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין שכבר ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

If the employer transfers sick pay money to the employee, the injured party will pay the sabbatical pay to the employer.

Sources: Here it is clear that the employee does not receive Shabbat payments together with the sickness payments, since he is not exempt from the financial income he is currently receiving, and he was appointed as a Kishoin guard who already paid him his wages and his wages and appointed him as an idle laborer, etc., but if he actually earns exactly the same At the moment there is no reason according to Halacha to pay Shabbat to an employee on sick days.

But it is necessary to discuss Shabbat payments to the employer, whether the employer can demand this, since according to the standard the employer should have received work at that time and paid for it, and in practice he is paying normal wages without actually receiving work, and all of this was caused by the tortfeasor, and there was room to discuss the arguments of Physical in such a way that the damage is certain if you defined it as physical according to the definitions of physical explained in the arbitrators.

However, there is a place to bring a rai' different from the law of a Hebrew slave who harms his body, he pays Shabbat to his Lord [Bk 16:11] and if you say because a Hebrew slave his body is bought [Kiddoshin 16:11] MM, then also with regard to his daughter I say In the B.C. there [Paz 12] the person who has the bond pays Shabbat to her father, and it is also ruled in the Shoah C. Takhd 66 [ACP in the way that the deeds of her hands belong to her father] and the reason is because the deeds of her hands belong to her father According to Parash'i there, and not because of his right to be known [Ya'oi' there in the Gm that it is proven that it is not because of her right to be known, since the sentence there is also for the days between girlhood and matriculation, and it is also proven from the sentence in the Rama'a in Houm there in a way that is not close to the sending of Her father, since God is in his hand for the known, and yet I have run out of other works of hands, and also for such things, evidence must be brought from what the law is also in this 7, and who is Yaoi' Kiddoshin 4 12 and Dok, however the above evidence is clear that what vindicates The Shabbat for her father is his right for her handiwork], so it turns out that the person who pre-purchased another person's handiwork for a period of time and then harmed that worker, the harming person will have to pay Shabbat to the employer and pay for it.

And I looked at the book Pethai Hoshen 11:10, Damages, Chapter 11, Section 10, and in the comment there and brought up there several sides and options in the form of payment, but the main points of his words are as I wrote that the tortfeasor shall pay the employer for the damage he caused, and when the tortfeasor directly pays the Shabbat payments to the employee, the employer shall pay The employee only has the difference in this, and in his conclusion it seems to him that the main thing is that it is like an insurance company that the employer pays the salary to the employee as insurance premiums and the injured party pays the employer what they damaged as they decide on an insurance matter and we were like that.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

agreementEmployee and employer relationsOf moneystate customdamagesHebrew slaveemployee and employerconsecrationSabbathan employeeSaturday payments
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen 7th in Merchashvan, Tshaf'd!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen
A person who abandoned his yard dog and another person was damaged by it is he liable

למרות שיש אופנים שאדם יתחייב בנזיקין גם על נזיקין שנעשו על ידי חפץ שהוא הפקיר, אך לגבי בעל חי שהפקיר והבעל חי הלך והזיק, אמנם אסור להפקיר בעל חי מזיק, אך במקרה שעבר והפקיר אינו חייב לשלם את נזקיו, ומכל ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

למרות שיש אופנים שאדם יתחייב בנזיקין גם על נזיקין שנעשו על ידי חפץ שהוא הפקיר, אך לגבי בעל חי שהפקיר והבעל חי הלך והזיק, אמנם אסור להפקיר בעל חי מזיק, אך במקרה שעבר והפקיר אינו חייב לשלם את נזקיו, ומכל מקום כל אדם שגרם נזק על ידי בעל חי שאינו שלו, ואפילו אדם צד ג' שמעולם הבעל חי לא היה שלו, פטור בדיני אדם, דהיינו שאי אפשר להוציא ממנו ממון בבית דין, אך חייב בדיני שמים.

Sources:

לכבוד הרב טורק שליט"א

לגבי השאלה מה הדין באדם שהפקיר בהמה המועדת להזיק.

הנה זה פשוט שאסור להפקיר בעל חי שיכול להזיק, כדאי' בחולין ז ע"ב מפקרנא להו מפשת היזקא עי"ש, ואפי' גרמא יש כאן לענין חיוב בדיני שמים [עי' בר"פ הכונס] כיון שבעל חי דרכו להזיק, וגם מי שאין דרכו להזיק בקרן למאן דאית ליה [עי' ב"ק טו] הכי ואפי' לאו דוקא בשור דאמרי' ביה מרחיקין משור וכו' [פסחים קיב ע"ב], אלא מ"מ בשאר הזיקות בודאי דרכו להזיק כגון שן ורגל אפי' כל בעלי חיים.

אבל לגבי חיוב בדיני אדם כשאינו שלו זהו רק בבור שעשאו הכתוב כאילו ברשותו [ב"ק כט ע"ב] ולא בבע"ח כמבואר בסוגי' לגבי שיסה כלבו של חבירו בחבירו שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים [ב"ק כד ע"ב ושו"ע חו"מ סי' שצה].

וכן תנן בב"ק ט ע"ב נכסים המיוחדים, ופרש"י שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה ע"כ.

ובגמ' שם יג ע"ב נכסים המיוחדין למעוטי מאי וכו' במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר ה"ד אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר מאן תבע ליה אלא דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזיל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר, תניא נמי הכי וכו' שנאמר והועד בבעליו והמית איש וגו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד וכו' ע"כ.

ובפיה"מ להרמב"ם ב"ק פ"א כתב וז"ל והשלישי שיהו הנכסים שבא מהן הנזק מסויימים ובעליהם מסויים, אבל וכו' או שהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מסויימים הרי אין חובת תשלומין באותו הנזק, ואם החזיק אחר באותו השור ההפקר שהזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר ע"כ.

ויעוי' בר"מ ובשו"ע בריש הלכות נזקי ממון [רמב"ם פ"א מנזקי ממון ה"א ושו"ע סי' שפט ס"א] דמבואר בלשונם שבדבר שיש בו רוח חיים חייב עליו רק אם הוא ברשותו, ועי' שם בספר המפתח מה שציינו שם כמה אחרונים בזה.

וראה חידושי הגרב"ב ח"ג סי' א לב"ק מה שדן באריכות בדברי הרמב"ם ובתוך דבריו הזכיר שאם יפקיר השור אפי' אחר ההיזק קודם העמדה בדין יפטר, והוא ע"פ דברי הגמ' הנ"ל.

ולגבי סוגי' דמפקיר נזקיו בהמניח [ב"ק כט ע"א] לגבי נפלה גמלו הדין הוא רק לענין נבילה דגמל אבל גמל חי לא.

ולפ"ז בדינא דכי יפתח איש בור [שמות כא, לג] ולא שור בור [ב"ק יט ע"ב] ה"ה שגם השור בעצמו אינו בור, וצע"ק בב"ק ג ע"ב, ועי' בחי' הגרב"ב שם.

ויעוי' בשו"ע סי' שצו ס"ג והוא ע"פ גמ' בר"פ הכונס דמבואר מתוך הדברים שאם גרמו ליסטים נזק ע"י בהמה שאינה שלהם באופן שלא התכוונו לזכות בה ולגוזלה אינם חייבים אלא רק מדיני שמים.

תמצית הדברים אין חיוב בידי אדם בכל כה"ג אבל אסור לעשות כן וחייב בדיני שמים.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

Animalsthe no mandamagesנכסיםתניאyou will pay
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א באייר תשפ״ב

בע"ה מוצ"ש פרשת ויקהל תשע"ו אור לכ"ו טבת התשע"ו לכבוד הרב . . . שיחי' {ע"ד מה שהקשה כת"ר בדברי הגמ' בשבת צ"א א' דאם הוציא לחה"פ מחוץ לכותלי בהמ"ק בשבת חייב חטאת, אע"ג דע"י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת"ר דהא הו"ל ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

בע"ה מוצ"ש פרשת ויקהל תשע"ו אור לכ"ו טבת התשע"ו

לכבוד הרב .

.

.

שיחי'

{ע"ד מה שהקשה כת"ר בדברי הגמ' בשבת צ"א א' דאם הוציא לחה"פ מחוץ לכותלי בהמ"ק בשבת חייב חטאת, אע"ג דע"י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת"ר דהא הו"ל מקלקל וא"כ איך יתחייב על מלאכת שבת הרי כל המקלקלין פטורין.

}

Answer

ראשית כל, ז"ל הגמ' שם, אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית, הכי השתא, התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה"ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין עכ"ל.

א"כ מבואר דלמסקנא לק"מ, כיון דלא נתחייב בשעת ההוצאה מבית המקדש אלא רק אח"כ כשכבר נפסל וא"א שיפסל שוב.

אכן מ"מ בקושיית הגמ' מבואר כמ"ש, דאי"ז סתירה מה שנפסל להחשב כמקלקל, ונראה דהנה גדר קלקול כזה לענין נזיקין הוא היזק שאינו ניכר, וקי"ל דלא שמיה היזק, וא"כ גם לענין שבת לא חשיב מקלקל, אלא כשמקלקל במציאות המאכל או החפץ, אבל קלקול שאינו ניכר לא.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
The damage is not noticeabledamagesSabbathAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס"ד שלו' רב, שאלני יהודי שסבא רבה שלו ממוצא הולנדי מזה כמה דורות למעלה בקודש, ומנהגם היה להמתין שעה אחת בלבד בין בשר לחלב. הבן של הסבא לא קיבל חינוך יהודי בגלל השואה אך אחרי המלחמה סיבבה ההשגחה שעלה לארץ והתקרב שוב ליהדות. ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב,

שאלני יהודי שסבא רבה שלו ממוצא הולנדי מזה כמה דורות למעלה בקודש, ומנהגם היה להמתין שעה אחת בלבד בין בשר לחלב.

הבן של הסבא לא קיבל חינוך יהודי בגלל השואה אך אחרי המלחמה סיבבה ההשגחה שעלה לארץ והתקרב שוב ליהדות.

מי שליווה אותו בחזרתו בתשובה השפיע עליו לקבל ע"ע להמתין 6 שעות בין בשר לחלב וכך הוא נוהג וכן המשיך אחריו בנו.

כעת שואל הנכד - האם יכול הוא לחזור למסורת המשפחה כפי שנהגה בהולנד ולעשות התרת נדרים ע"מ להמתין שוב שעה אחת בלבד בין בשר לחלב?

יישר כח גדול וכט"ס,

יהודה

***

Answer

בע"ה כ"ב כסלו תשע"ז

שלום וברכה

כתבתי בשו"ת עם סגולה ח"ג סי' צ"ה, הגרש"ז אוירבך מצדד בהליכ"ש תפילה פ"ה דבר הלכה אות ל, שמי שחזר בתשובה שלכתחילה ינהג כמנהג אבותיו אך אם קשור לרב והסביבה שקירבו אותו יוכל לבחור את המנהגים לפי רבותיו.

אכן הגר"י זילברשטין הביא בשם הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש פי"א ס"ח) לחלק בין בעלי תשובה שיש לפניהם קהלה אחת, שעליהם להצטרף אליה, לבין אם ישנן ב' קהילות שעליהם להצטרף לקהלה הנוהגת כמנהגי אבותיהם.

אך כתוב שם שכ"א צריך להתפלל כמנהג אבותיו וגם בני אשכנז צריכים לשוב לנוסח אשכנז.

בעבר [ומעט היום] היו קהילות נוספות מלבד האשכנזים והספרדים, ביניהם היו האיטלקים, שריד מקהילה זו שאל את הגרי"ש אלישיב איך ינהג כיום, אם כאשכנזי או כספרדי, אמר לו הרב שיעשה כרצונו.

וכן לענין גר שנתגייר הורה הגרי"ש (תפילה כהלכתה פ"ד ס"ה) שיכול לבחור את אחת הנוסחאות ולנהוג כך תמיד וכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש שם ארחות הלכה הע' 80).

[ע"כ משו"ת עמ"ס שם].

בכל אופן כאן יש נידון חדש, מכיון ובעצם יש לפנינו קולא שלא נהגו במקומותינו כ"כ בקולא זו, ומאידך גם פשטות ל' הגמ' דלא כהמקילין בזה, ומאידך המקילין יש להם על מי לסמוך, ולכן יש כאן נושא די רגיש שאין הדבר מסור אלא לחכמים, ויש לשאול שאלת חכם ולעשות כפי ראות עיני המורה.

והנה ידוע שהורו החזו"א והאג"מ ועוד מגדולי ההוראה שמי שאבותיו שינו לנוסח ספרד חשיב שאבותיו שינו שלא כדין ויכול לחזור לנוסח המקורי, אמנם כ"ז בנוסח שהוא מחודש ע"י בני אדם והתנתקו מהנוסח שהיה בידיהם מקודם דבזה יש מקום לומר שמלכתחילה לא עשו כדין, משא"כ בענינינו שאביו היה נוהג בחומרא זו מעיקר הדין.

ואפילו אם לא היה אסור מצד הדין, הרי אמרי' בפ"ד דפסחים דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, ועי' במשנ"ב סי' תר"ע.

ומ"מ אם מדובר בבעל תשובה שגר עמנו במקומותינו היום לענ"ד קשה להקל בזה, שהרי בעצם כל מה שאנו סומכין בזמנינו שכ"א יעשה כמנהג בית אבותיו, אי"ז שכך היה צריך להיות מעיקר הדין, דעיקר הדין הוא שמנהג המקום קובע ואם בא להשתקע במקום שנוהגין במנהג מסוים צריך לנהוג כן, אלא שבמקום שיש ב' בתי דינין בעיר אחת קי"ל כרבא בפ"ק דיבמות דף י"ד א' שאין בזה לא תתגודדו, ובעצם בזמנינו כל אחד יש לו את מנהגו, וכמ"ש הגר"מ פינשטין באג"מ שבזמנינו אין כ"כ חשש של לא תתגודדו.

מה שאין כן בדבר שהוא מנהג קולא שכלל העם אינם נהוגים בזה, ויתכן ג"כ שבעיני ע"ה יראה כמילתא דתמיהה מי שאוכל חלב לאחר שעה שאכל בשר, יתכן שבזה כבר חזר הדין הפשוט של ההולך ממקום שנהגו להקל למקום שנהגו להחמיר שיש לו להחמיר בזה.

[בפרט שאח"כ נתבאר עוד שהמקרה הוא שאין בדעתו לקבל עוד ממנהגי הולנד אלא רק קולא זו].

לכך נראה לי שקשה להקל בזה, ומ"מ אין להתחשב בדעתי ויש לעשות שאלת חכם.

בכבוד רב

***

הוספה מלאחר זמן רב

יעוי' בפמ"ג ביו"ד סי' פט שמשמע שראוי מאוד מן הדין להיזהר בחומרא של ו' שעות, ועי"ש בשאר נו"כ, וגם הרמ"א שם שהזכיר המנהג מ"מ לא נראה שקבלו כמצוה מן המובחר עי"ש, וגם מקור הדין של המתנת שעה אינו ברור (דלהראשונים המקילים בזה סגי בבהמ"ז או בסילוק ולהזוהר דמחמיר שעה בפשטות ה"ה בהמתנה מחלב לבשר ולא רק בגבינה ובתשובה אחרת הרחבתי בזה), א"כ יש לממילא אין ראוי לחדש המנהג בזמנינו אחר שכבר בטלוהו רבוותא.

 

תגובה שנתקבלה בענין המעוניין לשנות מנהגו בשעות ההמתנה מבשר לחלב

ידוע דדעת מרן הגרי"ש כפי שהובא בספרי תלמידיו שגם מי שנהג בחו"ל להמתין שלש שעות יש לו לשנות המנהג כאן בארץ, אמנם דעת כמה גדולים לא היה כן, וכפי שזכור דעת מרן הגרא"מ שך ג"כ היתה להקל בזה.

ומה שטענתם בתשובה שהמתנה של שעה היא דלא כרהיטת הפוסקים, אתמהה, הרי זוהי דעת הרמ"א בסי' פט, רק שמסיק שהמדקדקים נוהגים להחמיר, וכפי הנראה זהו המקור למנהג הולנד, ובאמת שכן דעת הרבה פוסקים ובפרט פוסקי אשכנז ורבותינו בעלי התוספות.

***

Answer

שלום רב, יישר כח על הערותיך, ובענין הערתך – הנה דברי הרמ"א לא נעלמו ממני והכונה לסוגיית הגמ' וגדולי הראשונים והרמ"א בא לתרץ המנהג, ובכל אופן יישר כח על שהעמדתם אותי על דיוק הדברים וחילכם לאורייתא.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

damagesprayerAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה הנ"ל {בס"ד יישר כח ותודה על תשובותיו הנפלאות של כב' הרב שליט"א, א. האם בן אשכנז יכול לשנות את מנהגי בית אבותיו למנהג בני ספרד? ב. האם שייך שינוי כזה לאדם אשר לא קיים תו"מ ונהפך ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה הנ"ל

{בס"ד
יישר כח ותודה על תשובותיו הנפלאות של כב' הרב שליט"א,
A.

האם בן אשכנז יכול לשנות את מנהגי בית אבותיו למנהג בני ספרד?
B.

האם שייך שינוי כזה לאדם אשר לא קיים תו"מ ונהפך להיות שומר תו"מ?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

Answer

‏יום רביעי ד' דחוהמ"פ י"ט ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

שלום רב

A.

יעויין במ"ב סי' ס"ח סק"ד שכתב, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה.

וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו עכ"ל.

בעיקר שאלתך יש בזה כמה דעות בפוסקים ובספרי השו"ת, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן ט).

וציץ אליעזר חלק ז' (סימן כ"ח).

שו"ת דברי חכמים (עמוד קע"ג והלאה), שרידי אש ח"ב (סימן ה'), שו"ת מים חיים ח"ב סי' י' וסי' י"א, מנחת אהרן תשנ"א עמ' 263 279, שו"ת ישמח לבב חלק אורח חיים סימן ג.

וראה עוד בשו"ת תעלומות לב חלק ד' (סימן מ"ב), ובדברי הג"ר משה זילבר ז"ל באור ישראל (מונסי) ח"כ תש"ס עמ' י"ז-כ, ובדברי הגרא"י קוק בקובץ קול תורה אב תרצ"ג, נדפס גם בשו"ת אורח משפט חאו"ח סימן י"ז וי"ח.

אכן כלל נקוט בידינו (שו"ע או"ח סי' תס"ח ס"ד) שההולך ממקום למקום אם אין דעתו לחזור הרי הוא משנה את כל מנהגיו למנהגי המקום שיהיה שם.

ואמנם בזמנינו אין דין של קביעות מקום לחומרא מכיון שכבר התערבו הקהילות, כמ"ש באג"מ אה"ע ח"א סי' נ"ט ועיין תשוה"נ ח"ד סי' כ"ט, אך מ"מ שמא אין בעיה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בני ספרד, משום שכעת הוא נעשה כבן קהילה שניה, וכך ראינו רבים שלא חשו בדבר.

וכן הביאו בזה מ"ש בספר דרך הנשר (ח"א דף מח ע"א), שהגאון רבי נתן אדלר עשה מעשה רב, שהזמין את הגאון רבי חיים מודעי מאיזמיר, אל עירו ואל שער מקומו, בפרנקפורט, ובמשך שלש שנים למד אצלו את המבטא וההיגוי הספרדי, ואח"כ היה מתפלל ועובר לפני התיבה במבטא ספרדי.

וכן כתב בספר צרור החיים (אמשטרדם שנת תק"פ, דף נח ע"ד).

ובאמת על עצם חשיבות הנוסח, מצד הלכה איני יודע אם שייך לומר שיש תוקף הלכתי [חוץ מחובת המנהג שבדבר היכא דשייך], שהרי המתבונן בסידורים העתיקים של הגאונים וקדמוני הראשונים וסידורי פרס יון תימן ונוסח א"י וכו' יראה כמה משונין זה מזה כל הנוסחאות והענינים, ואכמ"ל בביאור כל זה ואולי בהמשך אוכל לכתוב ע"ז כשאשוב לביתי ויהיה לי יישוב הדעת טפי, [אגב, שמעתי שכאן בא"י היו אלו שהחשיבו מכתחילה את המקום כמקום של בני ספרד, משום שזו היתה הקהילה הותיקה, אך כיום לא מסתבר לומר כך].

הגרש"ז אוירבך מצדד בהליכ"ש תפילה פ"ה דבר הלכה אות ל, שמי שחזר בתשובה שלכתחילה ינהג כמנהג אבותיו אך אם קשור לרב והסביבה שקירבו אותו יוכל לבחור את המנהגים לפי רבותיו.

אכן הגר"י זילברשטין הביא בשם הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש פי"א ס"ח) לחלק בין בעלי תשובה שיש לפניהם קהלה אחת, שעליהם להצטרף אליה, לבין אם ישנן ב' קהילות שעליהם להצטרף לקהלה הנוהגת כמנהגי אבותיהם.

אך כתוב שם שכ"א צריך להתפלל כמנהג אבותיו וגם בני אשכנז צריכים לשוב לנוסח אשכנז.

בעבר [ומעט היום] היו קהילות נוספות מלבד האשכנזים והספרדים, ביניהם היו האיטלקים, שריד מקהילה זו שאל את הגרי"ש אלישיב איך ינהג כיום, אם כאשכנזי או כספרדי, אמר לו הרב שיעשה כרצונו.

וכן לענין גר שנתגייר הורה הגרי"ש (תפילה כהלכתה פ"ד ס"ה) שיכול לבחור את אחת הנוסחאות ולנהוג כך תמיד וכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש שם ארחות הלכה הע' 80).

כל הנ"ל נכון על מי שרצה לשנות את כל מנהגיו, ברם המעוניין לעשות כל מנהג ע"פ איך שנראה לו לא זו הדרך.

וכבר כתבו כל הפוסקים שלא לשנות מן המבטא וכדו' [עיין מ"ב מהדורת דרשו סי' ס"ח סק"ד].

והיינו באופן רגיל שכבר הורגל בהברת אבותיו ומשנה להברה אחרת, ולא באופן שישנה שאלה אחרת.

ולענין לשנות מנוסח הנקרא 'ספרד' לאשכנז שהוא למעשה מנהג אבות אבותיו הורו החזו"א (דינים והנהגות פ"ד סק"מ) והאג"מ (או"ח ח"ב סי' כ"ד) והגרי"ש אלישיב (אשרי האיש שם) שמותר מכיון שחוזר לירושת אבותיו.

וכן נראה לכאורה דמי שמתפלל בנוסח הנקרא 'ספרד' ומעוניין לשנות לנוסח ה'ספרדי' רשאי, מכיון והנוסח הספרדי הוא מקורי מה'ספרד', וכמו שכתבו הפוסקים להתפל או אשכנז או ספרד ולא לערב נוסחאות ביניהם, כמו הקצש"ע סי' י"ח ס"ה שכתב ז"ל, ויתפלל כל אחד לפי הנוסחא שלו הן אשכנז הן ספרד, וכדומה, כולם יסודתם בהררי קדש, אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות, על פי סודות גדולות, ואין להוסיף או לגרוע, והכונה או אשכנז או 'ספרדי' ולא נוסח ממוצע ביניהם, [עיין עוד בספר גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז לגרב"ש המבורגר, ובמקורות הרבים שהביא].

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen
אהרוןאורח חייםIsaacMosesMishnadamagesRabbiprayerAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen ט׳ באייר תשפ״ב

{לילה טוב לכת"ר המזכה את הרבים שליט"א, ובהודאה על תשובותיו עד כה. בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו"ע בהל' קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד'), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי" קמ"ז סעיף א' שהגדול ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{לילה טוב לכת"ר המזכה את הרבים שליט"א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו"ע בהל' קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד'), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי" קמ"ז סעיף א' שהגדול שבאותם שקראו בתורה גוללו, ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

(ומנהגנו שהגולל שנקט בשו"ע הוא המגביה וכמ"ש שם במשנ"ב).

ולפ"ז יל"ע.

פוק חזי, דבזמן מכירת הכיבודים, ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות וקונים בכסף מלא העליות, ואילו מצות ההגבהה גם כשהיא כבר נמכרת, היא במחיר פחות הרבה מזו של העליה, ולא ראינו שכ"כ מבקשים לקנותה בדמים יקרים כהעליות, ומדוע.

ועוד בענין זה, במידה ויש באפשרותי לקנות או עליה או הגבהה, לכאורה נראה דהגבהה קודמת, האם נכון הוא הדבר?
ישר כח גדול על לשעבר, ההווה ובעז"ה גם על שלעתיד.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד - מודיעין עילית)}

Answer

‏יום חמישי כ"ב תמוז תשע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר"א ומנהגיו להגר"מ שטרנבוך סי' קכ"ט שהגר"א נהג להגביה הס"ת כמבואר במעשה רב אות קל"ה, ובימי אבלו גלל הס"ת (תוס' מע"ר אות ל"ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו"ת דברי חכמים עמ' נ' מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס"ת, וכן הובא על הג"ר ישראל גוסטמאן ר"מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ"ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו"א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו"ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו"א עמ' י"א אות ע"ג, ארחות רבינוו ח"ג עמ' רט"ז מהגרח"ק), א"כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ"ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי' במ"ב סימן קמז ס"ק ז וז"ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ"ל המשנ"ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו"ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ"ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג"כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש"כ בגמ' שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי"ז כך א"כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה"ת [ויל"ע שהשו"ע ג"כ כתב שזהו קודם קריה"ת], וכמו"כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע"י המגביה, אלא הס"ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס"ט וז"ל, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ב מתפלה דין י"ח למדתי פי' אחר בזה וז"ל הרמב"ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ"ל ולפ"ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ' הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה"פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש"ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ' מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס"ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש"ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי' קל"ד ע"ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ"ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע"פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר"ח מגילה ל"ב א', רב עמרם גאון בסידורו עמ' קע"ח (מדו' גולשמיט), ועי' רמב"ם פי"ב מהל' תפילה הי"ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז"ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי' בסוף מסכת מגילה א"ר שפטי' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת כו' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור עכ"ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי' קל"ה ס"י, מג"א סי' קל"ו, מ"ב שם סק"ה].

וכעי"ז ראיתי שכתב הגר"מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש"ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ"ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב"ם פרק י"ב דתפלה הי"ח, "והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור" ע"ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא"כ לפ"ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא"כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי' בס' המנהיג לראב"ן [ח"ב יום שמיני וענין שמח"ת סי' נה-נו עמ' תט"ו] שהקשה ע"ד הס' רע"ג הנ"ל, וס"ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר"א סי' קמ"ז הביא ממגילה ל"ב א' ברש"י ור"ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ"נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ"ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן ק"כ וז"ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס"ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש"ע או"ח סי' קמ"ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס"ח סי' תשנ"ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי' ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי' דוקא ע"י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ"ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה"ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ"ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ"ב סי' קמ"ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ"כ בשערי אפרים, עכ"ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ"ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר"ס קל"ו ד"ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג"כ לתרץ עפ"ד הראשונים הנ"ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ"פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ"מ דעת הגר"א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג"כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ"ב, ולהחזו"א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ"מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש"כ המ"ב.

וישמח לב מבקשי ה'

תגובה מהשואל הנ"ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

.

.

יש לדעת דהרי מדברי המשנ"ב לא משמע דזה הנקרא 'גולל', אלא המגביה ממש.

ועוד, בהמשך השאלה נסתפקתי הלכה למעשה באם יש באפשרותי לקנות עליה או גלילה [הגבהה] מה עדיף, ולא זכיתי לתשובתו, ואשמח מאוד למען יאיר עיני.

בברכת שבתא טבא.

}

Answer

בס"ד

‏כ"ג תמוז תשע"ו

לכבוד מע"כ שליט"א

שלום רב

הנה דברי המ"ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ"ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה"ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ"ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב' ראשים, הא' שהקורא בעצמו נקרא גולל ע"ש מה שמשלים הקריאה, והב' שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ"ב בסי' קמ"ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ"ל, אך בבה"ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא"כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא"כ בסי' קמ"ז שלא היה בזה נפק"מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס"ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע"ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ"ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה"ל הנ"ל, דאע"ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו"ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ"ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש"כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ' גיטין ס' א', ועי' מגילה כ"ב א', ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

אורח חייםNoseelevationהלכות שבתThe Torahan oldירושהMosesMishnadamagesSefer TorahLittleReading the TorahSabbathprayerAnswer
!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9701!trpenAsked:!trpst/trp-gettext!trpen י״א בניסן תשפ״ב!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9702!trpenIn:!trpst/trp-gettext!trpen

הנה קי"ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי' רמב"ם סופ"ב דחובל ומזיק הי"ט וז"ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו. ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

הנה קי"ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי' רמב"ם סופ"ב דחובל ומזיק הי"ט וז"ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.

ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר את החולה שדבר פלוני מזיקתו ואינו דבר שכל אחד יודע - וכת' הכס"מ שחייב לרפאותו שהרי החולה לא פשע.

ואני שואל האם הרופא ישא באחריות כאן, או אינו גרמא בניזקין על כך שלא אמר ונמצא שהמזיק משלם על הגרמא של הרופא? או כיון שכל מצבו הביש הוא מחמת מכתו והתורה חידשה שהוא חייב לרפאותו דהיינו להחזירו לבריאותו הקודמת וכל זה בכלל שהרי כל ענין הרפואה אינו נמצא בשאר דיני נזקין עלות תיקון אלא כמה היא שוה וכמה היתה שוה.

בברכה ובהכרת הטוב
(נשלח מהרה"ג מתתיהו הלברשטט - בני ברק)
Answer
הנה בעצם כל דברי הכ"מ שם הם רק לתרץ איזו גירסא דחויה ברמב"ם שכבר כתב הרב המגיד שם שט"ס היא, וכן השיגו ע"ז הראב"ד והטור חו"מ סי' תכ"ח, וגם הכ"מ שם גופיה נכנס לדוחק גדול בשביל זה ומוחק גירסת הגמ' לתרץ הרמב"ם, ועוד דמשבש תרתי מקמי חדא ע"ש.

וכתב בשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) על הרמב"ם שם וז"ל, שאלת על לשון [הרמב"ם] עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו.

וכל סוגיית החובל משמע שאינו חייב לרפאותו.

תשובה כבר קדמך בעל מ"מ והעלה דטעות סופר הוא וגם הראב"ד השיג עליו.

ומה שכתב בעל מגדל עוז ליישב דברי רבינו, אינו כלום, שלא ראה הגרסא של הספרים שלנו, דגרסינן התם, אמר מר יכול אפילו שלא מחמת מכה ת"ל רק שלא מחמת מכה בעי קרא בתמיה אמרי מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שכל מיני דבש או מיני מתיקה קשין והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק.

הא קמן דאפילו גרגותני שעלה מחמת מכה נתמעט מן הכתוב, ואם גירסת רבנו היא כמו שכתוב בספרים שלנו צ"ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והנכון דט"ס הוא והכי מסתבר עכ"ל.

ועיין עוד בדברי המהרש"ל בב"ק פ"ח סי' ט' דבודאי ט"ס יש בלשון הרמב"ם, ושזהו ג"כ כונת הראב"ד לומר שרק יש ט"ס ברמב"ם, ולפי שיש הרבה השגה בדבריו עי"ש, לא הבאתי לשונו כאן.

[וע"ע בלח"מ בכל הקושיות שכתב על הכ"מ וסיים שהדברים תמוהים ודברי הרב המגיד עיקר].

אכן מ"מ לפי תירוץ הכס"מ ההוא לכאורה גם אם יש על הרופא תביעה של לא תעמוד על דם רעך [והכל לפי הענין], אבל אי"ז תביעה ממונית של גרמא, דגרמא זוהי תביעה ממונית שחייב בידי שמים, אבל כאן הרי הוא לא גרם כלום, וגם אם שכרו אותו כדי לרפאות מ"מ לא התחייב לומר לחולה כל מה שיעשה מעתה, ומעשים שבכל יום שאין הרופאים מחוייבים לומר לחולה הכל, שכן יש הרבה דברים המזיקים ומועילים וא"א ללמוד הכל על רגל אחת בעת צרה למי שלא למד כ"ז לפנ"כ, וכן היה נראה לכאורה שכל מה שאינו מחמת החובל אינו צריך לישא בהוצאות, שאומר לו היה לך ללכת עד סוף העולם לידע מה עליך לעשות, ומ"מ אין התקלה שנוצרה כעת ממני, ועי' בגמ' שם דקאמר שלא מחמת המכה קרא בעי, ר"ל בתמיה, [וגם אם לא מצאנו זה בשאר דיני נזיקין מ"מ אין האדם משלם יותר על מה שהזיק].

ויש עוד לציין דגם להכ"מ כל החיוב הוא רק על הריפוי אבל על שבת אין חיוב בכה"ג לשלם.

אכן באמת יש להסתפק דשמא יודו גם מוחקי הגירסא ברמב"ם לדינא דהכס"מ, ודוקא אם הוא גרם לזה ע"י דלא שמע לדברי הרופא, אבל אם לא אמר לא הרופא כלום בזה לא מיירו, ויעויין במהרש"ל שם [שהוא ממוחקי הגירסא ברמב"ם] וז"ל, ואם עבר החולה על דברי הרופא, ואכל מאכלים שהזהירו הרופא על כך.

ונסתרה המכה, או עלו בה צמחים, פטור, דהוי כמו שלא מחמת המכה, ופטור עכ"ל.

ואולי אפשר לדייק מדבריו דבאמת היכא שהרופא לא ציוה אותו ולכך אכל מאכלים שאינם טובים עברו פטור.

וכן כתב במעשה רקח שם וז"ל, עבר על דברי הרופא וכו'.

נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז"ל ופשוט עכ"ל.

אף דמסתפק קצת לפני זה אם לשבש הגירסא או לא, וכתב למעלה שאין דעתו נוחה מלקיים גירסת הרמב"ם, מ"מ בזה כתב בדעת הרמב"ם הו"ל כמחמת המכה והחובל בו חייב.

ויעוי' בלשונו של הלחם משנה שכתב וז"ל, לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ"ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז"ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו עכ"ל.

וקצת משמע מלשונו ג"כ דכ"ז הוא דוקא אם הרופא אמר לו אבל אם אם אמר לא [ולא ידע מעצמו] אין החובל צריך לשלם לו, ובאמת כ"ה משמעות הסוגי' [אולם יעוי' בדברי הערוה"ש חו"מ סי' ת"כ סכ"ד וסכ"ה, וצריך להתיישב בדבריו].

ויתכן שיצא לנו דבר נפלא בזה, דהנה לכל הסוברים שצריך למחוק ברמב"ם [וכן החולקין על הרמב"ם], והם הראב"ד והטור והמגיד משנה והרדב"ז והמהרש"ל והלח"מ, לכאורה אין חילוק בין שבת לבין ריפוי, וכלשון הטור סימן תכ וז"ל, עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב"ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא עכ"ל.

וא"כ אם סבירא להו דאם הרופא לא אמר לו אינו אשם בזה החובל צריך לשלם לו כאילו הוא חבל אותו הכל ומשלם בין ריפוי בין שבת, משא"כ לדעת הכס"מ לפי מה שמיישב דברי הרמב"ם הא קאמר להדיא דהחיוב הוא רק ריפוי ולא שבת.

ועיין מה שכתב ר' חיים פלאג'י בספרו לחיים בירושלים (ב"ק פ"ח ה"ב) וז"ל: נסתפקתי ברופאים מומחים המכחישים זה את זה, מה דינו.

דכשאין הרופא מומחה, ובא מומחה, ואמר שלא עבר על דברי רופא, כי לא ידע זה הרופא, נראה דפשיטא דהדין עם החולה.

אלא דיש צד לומר כיון דקיבל עליו רופא זה, אפילו שלא יהיה מומחה, אם עבר על דבריו הפסיד, ויש לע"בזה, עכ"ל.

ומבואר מדבריו להדיא דהוה פשיטא ליה דדוקא הרופא עצמו וכפשטות הגמ', וראה עוד מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף פה ע"א וז"ל, ראובן קיבל עליו את רופא פלוני שיהיה רופאו האישי שלו.

והנה שמעון חבל בראובן, ורופאו האישי אמר לו שאסור לו לאכול מזון מסוים, ורופא אחר אמר לו שיכול לאכול מהמאכל ההוא.

ושמע ראובן לרופא האחר, ואכל וניזוק.

לפי דברי ר' חיים פלאג'י יש מקום לפטור את ראובן, דכיון שקיבל עליו רופא זה ולא שמע לו הרי שהזיק לעצמו עכ"ל.

לסיכום מבואר בכמה פוסקים שאם היה מחמת הרופא שלא אמר לו ולא ידע החולה, צריך החובל שלם לו גם ע"ז, והרופא לכאורה פטור, [ובענין שֶׁבֶת ובענין הערוה"ש עי' לעיל].

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

NosebloodMishnadamagesdoctorSabbathAnswer