(It is said in Menin Shacharit Kahanah of Kolal Chazu'a Shbak Parshath Vayhi 1552) In Perashtin [Bereshit Mat, 1] E. Diacob came to bless his sons, and according to what is explained in Gm' [Pesachim no 1a] he feared beforehand that lest There is an invalid in his bed, and they said to him, ``Hear Israel, etc.'' [Deuteronomy 6:4],...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

(Said in Menin Shacharit Kahanah of Kolal Chazoa Shebak Parshath Vihai 2012)

In Perashtin [Bereshit Mat, 1] E. Jacob came to bless his sons, and according to what is explained in Gm [Pesachim no 1a] he was afraid beforehand that there might be something wrong in his bed, and they said to him, Hema Yisrael et al [Deuteronomy 6:4], and we are Israel our father, As explained in the midrash [Bar Tzach, 4], and below we will discuss from issue to issue on the same issue, until we return to the issue of Kash.

I was recently asked by a scholar who includes in the fence Shume Kaddish if we find a difference in the rulings on not considering the Kaddish itself as an offering, or a dilemma not considering the IZ as one who says the Kaddish, but as an Amen offering only the Kaddish.

And here are the first ones [brought in DM C. Nu in the name of Hagath Mordechai p. that he has the word of God and stands above the throne [Judges 3:20], and it was also brought up in the Hariel [customs] regarding Amen, let the heavens be great [brought up in Mishnab C. No. S67], and in the L.A. what is the importance of a thing in holiness , and Gabi Agalon, the very thing that came to say God's word to him, was already considered a holy thing.

It is indeed the opinion of the Graha in a rabbi act [C. 27] that it is permissible to sit in the Dezmerah verses until the Kaddish preceded by his blessing, and the Gerash Davlitsky pointed out in this [in the Graha's teachings printed in this book the Shalchan] with evidence that he also meant the blessing that he said and praised, as well as in the Mash'nav [Rish C. Ng] In the name of the arbitrators, it is explained that the main principle of the law is that it is permissible to sit in the praise, but the simplicity of the language of the act, Rabbi Dakal Kaddish, is generally acceptable for this matter.

And it seems that the Gra took from this a matter of sanctity for the purpose of standing in blessings is as simple as it is, every hand I consider a thing of sanctity for a matter that is obligated to say ten, and as explained in Gm. A thing in the Kedusha should not be in less than ten, this is because the Kaddish is not said in less than ten because it is part of the spread over the Shema as explained in the Rishonim, this should be in the middle [and A. Eshel Avraham C. Katsav Sabb], and it is explained in this that the model of the hearer is in general the Kaddish For a matter that is required to stand.

And here the reading of the 20th is a GAC of things in the sacred book that are not said in less than ten times, and the reader of the GAC needs to stand, (and on the other hand, the reading of the Megillah DKIL is also recited in the singular [i.e. Thos. Megillah 5 Aa], 55 Dekora sitting [Ibid. 21 11]), and on the other hand, we do not find in the Shu'a the opinion of Damhoyev to stand on the side of the judge [cited by C. Kamo S.D. and Mishnab and 28 ibid.], and the opinion of the Gara for Hedia [C. Kamo] that Dumtar Lishab In the reading of the Torah, this is how the opinion of the Gra must be understood in this, why in the reading of the Torah one can sit while on the other hand in Kaddish it means that one is obliged to stand.

And although I have seen someone who understood the intention of the Gra simply for a priest who is obligated to stand by God Almighty, and this is the intention of the Gra in the Kaddish Meshach, but surely the simplicity of the Gra's language means Dakai for all Kaddish.

And it seems that every word of praise is worthy of everyone for what he said, and a public messenger takes the many out of their duty, but the reading is a regulation established for the purpose of learning and knowledge, and the reader teaches the hearers, and in this only the reader himself who says the reading should stand, the listener, and A. In the words of Noam [Rish Barchot] regarding the opinion of the Graha that the RA is to take out in Kash, Iash, but a Kaddish that is considered for the Hagra who hears it as a season should comply with all the Kaddish.

And here is the opinion of the above-mentioned Maharil Dasgi to stand in the High Court of Israel only, and now in the 2012 [C. No. 67] opinions regarding the continuation of the Kaddish, and yet it seems to the Maharil that it is unlikely that the Dakdish he hears as a season just like If one hears the repetition of the Sha'tz, he is obliged to stand by the obligation of prayer, and even if he intends to leave with the intention of only hearing the repetition of the Sha'tz, the opinion of the Rama'a [ibid. , this is not required to stand but only in the name of the Lord who hears it himself, and apparently there is a barrier to hearing in the Kaddish, he hears it as a Kaddish, the Masha'k for the Maharil is only as an Amen, and most of all it is permissible to sit in the Kaddish just as it is permissible to sit in the reading of the Torah even for the Hagar , which is nothing more than a study of the Hagar, and the Lord Kaddish commanded the Shatz to say praise in plural, but only the reciter himself and the Shatz himself are obligated to stand, while the Shachak for the Hagar, although the reading of the Shatz is a way of learning Lev AA], but he hears Kaddish as a prayer.

Evidence must be brought that this is the opinion of the Gra Dakdish, he hears it as an answer, from the Mish in a rabbi act [Si Na] and if he comes to Almiya and the Shatz has already said some verses of Mitbarach and below he says Yathbarak 20 until he reaches the place where the Shatz says and is silent and hears a 20, and it is possible to learn from this DSL to the Hagara Degdar Kaddish he hears as a season, (and who is there a place to push and say dish a division between the pasak between Alamia Yatbarak Dahmir, ed. The GRA will be more severe in this break).

And the Ari's opinion [quoted in the Shear Hokunot Darush Kaddish page 16 ed.] that it is necessary to sit even in the Ishar, and it is explained there that the Hari did not agree to a verse for you from a Jerusalemite who believed that it was only the gloss of some sage and not from the words of the Jerusalemite, and it is possible that the Hari did not agree with my words A Jerusalemite that is not in front of us is a wording that some of the Ashkenazi scholars generally had a sal that is not a main (however, according to what is mentioned in his name at 20 there does not seem to be the designation, MM there is a TS there at 20 Decamere that this is how it was printed in Jerusalem) this is also a taste What the Ari's kil [brought in the Maga and the Bb there] regarding the matter of sleeping in the Lord's Day after midnight, A'ag Devirushalmi allegedly mires on every day of the Lord's Day, according to the Yerushalmi's opinion that was brought up in the puskims [Och C. Takpag S 2 Barma] is not before us, and on the other hand the Gra according to his method [in his commentary there] brought you a Jerusalemite.

And here there are those who brought evidence from the above-mentioned Ari who was sitting in the sanctity of Desidra to the Didan who could sit in the sanctity of Desdra, although among the former there was a disagreement as to whether the sanctity of a creator is said in less than ten or not, and the Rama [Och C. net sg] wrote that the custom is simplified that it is also said in the singular, while the Gra in his commentary [ibid. SKA] and in the words of Noam [Barachot 21b] has adopted that it is not said in less than ten times, and in the Mishnab he feels that those who are strict about saying it with reasons if it is said in the singular, but in the words of Noam [ibid.] Which is completely taken as this opinion 20 that in the singular the whole verse should not be said but only and say with holy awe, and also in contrast they praise and say Baruch, and nothing else.

(And what is practiced in some communities that are not said together, they have to rely on this for what it means later in the Mishnav where it is as if they say in the same matter, consider the Gach in the public, and as in the instructions and leadership of Harah Dolazin, and in the Mishnav [Si ' Kakah] Regarding the sanctity of prayer, a dish for saying with the public literally every verse, and I wrote about it in the Makoa, and it should be noted from the beginning that even verses of redemption must be said together with the public literally as in the Hagar'a [C. Teretz Skalat]).

And it is possible that the Gra'a saying that the creator is a holy thing that is not said in the singular, that is to say, from what the Foras on Shema should be taken out in the creator as the Rabbinical Law [Magila 13 1a] According to the words of those who say that there is no singular that says holiness, that in the creator they would say the blessing of the creator because of the holiness in which who are not allowed to say it in the singular, and it is possible to pretend that a public is needed for the distribution of the shema for everything that is not said in the singular, this is the same as the DIL that the Gra taught regarding everything that is said publicly about the shema [which requires ten according to their religion in the scroll] which is a matter of holiness that requires ten , and God bless him, and according to the above-mentioned Ran in commenting on this opinion regarding the sanctity of a creator, the reason that is spread over Shema excludes those who prayed in the singular only with the blessing of a creator, if they prayed with the blessing of great love, there is nothing that is not said in the singular in the blessing of a creator, there is holiness, And in the words of the Rabbi mentioned above, if there were ten people here who prayed individually, each by himself, and heard neither Kaddish nor holiness, then one of them stands and prays the Kaddish and his blessing, and begins with the creation because of holiness, and the tongue cuts through, meaning that he says half of the blessings, etc. To.

And here is the Hagra's Dekdusht Tuzvar not recited in the singular, apparently according to the above calculation we find the model of the verses of the holy verse that are not recited in the singular 55, so they cannot say them in a yeshiva.

And it must be pointed out from the words of the Gra in the commentary written by Rai, why the blessing of a creator is said in a Yeshiva Maha Datanan [Barchot 12b] Gabi Kash to know that God has a place to dwell in it, and according to the above account we find in the sacred verses that the creator is obliged to stand for migration. 1, and it should be said that the Gra Meiri are those who bless a creator's blessing in the singular, as in the simplicity of the law Deoskin in their craft and Korin Damiri in the singular (A.S. Shu'a [C. Ketsa Sabb] regarding the division between their time and our time in the matter of workers, and in simplicity they engage in their craft and Korin certainly Meiri in practice, and from this we learn from the Graha Meiri mainly the blessing of the creator which is also practiced in the singular), but whoever blesses the blessing of the creator in public who says holiness in it, AHN then stands, and she who gives the blessing of a creator is not like the rest of the blessing, but his standing while saying the holiness is for the sake of holiness alone, And not because of the blessing.

And here is according to what is explained in the Rishonim [Bran Megillah 13 and Tor Och C. 7th and more] the one who spreads over the Shema says Kaddish his blessing and the creator's blessing (with the blessing and as in the New Testament who says the creator's blessing because of the holiness SAA for saying in the singular) and the prayer's holiness (with blessings) Whereas the sanctity of Desdra in the Rabbin's opinion is not like the sanctity of a creator and it does not require a spread over the Shema but also the individual Umrah [as explained by Rabbi Yeruham Netiv 3 13 and 22 the Ritva and Meiri Megillah 23 EB], but the column 20 defors On Shema he says also and you are holy, [Vahbii in the Soud brought the Sefer Pardes and the Contribution of the Dashen 13. 8. 16 that also the holiness of the Desdra does not have a single person saying except in terms and also he brought from the Zohar, and in the Siddur of Rashi SA he brought an answer Rav Tzemach brings a phlogta whether the sanctity of Desdra is said in the singular or not, and according to the Rabbi's interpretation in the sense of what means the sanctity of a creator in the spread over the Shema, so they were divided in the controversy of the Rabbi and the column], it is found that the model of the sanctity of Desdra is in general something in the sanctity also for the purpose of standing.

And what the Ari sat down in the sanctity of Desdra, according to her opinion, did not rule out the words of the Jerusalemite quoted in the words of the sages of Ashkenaz, which must stand in the matter of sanctity, he sat down even in Ishar [and the same from Masaha 22].

The Hazu'a Masha'k that stood in the sacredness of Desdra was because of the insistence on the words of the Jerusalemite in the words of the sacredness.

And the Rambam apparently did not have the Jerusalemism that the Rabbi's and Ashkenazi sages had, the Rambam [Paz 17 of the 18th prayer] took Dathala to David to be recited in the yeshiva, for the purpose of first offering a minachah prayer, and it seems that because Dathala to David is said with Ashari As is the simple custom, and it is appropriate in the Gam' [Berakhot 4 EB] why was the Nu'an not recited as Ashri, and we were a praise to David that is said with Asheri, and it is reasonable for him that it is said before the prayer is because of Ha Damari' [name Lev EB] Dahsidim The first ones would stay for one hour and pray because blessed are the dwellers in your house, and after that they would praise Salah [Psalms Pad, 5], this is how the saying of Ashari and Tahala to David should be performed in the actual yeshiva.

[And whereas Dathan should comment on some of the last great ones [in the O.H. C. Kana] who took a sit-down in the Bahkenas, a mitzvah saying, Blessed are the dwellers of your house, when he came to read his friend, Daha Amidah, and there is no sit-down except for the language of hindrance [Megillah 21 1a] . His delay is reprehensible because he is delaying in Bahkans on purpose, and urges].

And here is the Rambam [PIB of the 10th prayer 22] wrote that on a day in which there is no addition, when the morning prayer is finished, one says Kaddish and takes out a Torah scroll and reads from it and returns it and says Kaddish, and then says Thala to David and the order of the day as they say every day and say Kaddish and all the people die. And the order of the day was a holy day, as explained in Rambam in 2005 [Va'ush 55 56], and from what he did not mention in the Amidah in the meantime, it is possible that the Jerusalemite was the judge, since he was only a Jerusalemite like ours and not the Jerusalemite that God is to the sages of Ashkenazi, and in truth In the Jerusalem Laws of the Maimonides (which he made as the Babylonian Talmud Laws of Rav Alphas), apparently we do not find so many changes between his formula and the Didan formula in favor of the formulas of the Ashkenazi sages.

And in the Rambam regarding Shacharit [name 17] 20 and 21, the order of prayers is like this, at dawn a person wakes up and blesses these blessings, and recites the Zimirot and blesses before them and after them, and then recites a sound and blesses before it and after it and skips the first blessing before which there is no one He says sanctity, and when he seals the Redeemer of Israel, he will immediately stand up so that he may be redeemed for prayer and pray standing as we said, and when he is finished he sits down and falls on his face and begs and raises his head and begs a little while he sits with words of supplications, and then he sings praises to David (seated) and begs as much as he can and dismisses his actions. And even if it's not Gersi', it is settled from the meaning of Dayin Kefida ACP in the sanctity of a creator for saying Ma'amed.

And the simple custom is to say the holy of creation and the holiness of the creator in the singular, as in the Ramadhan for the holiness of the creator, and as in the holy of holies there are some of the first who made light of it more than the holy of the creator for the purpose of saying it in the singular, for the sake of the custom The simple thing is to sit in your presence in holiness, because if they are said in the singular there is no law as a matter of holiness to require standing.

But the Chazoa who is known [and brought in Arhut Usher Aruch Tefilah p. Ked] stood in the sanctity of Desdra, and was brought in by the act of a man [H.B. p. Tzu] who said that he was unable to sit at that time, and we did not hear that he stood in the sanctity of a creator, and it is possible to say that the reason for this is the truth of most sides It should be made easier so that he does not have to comply with both, Hada Dashma is not something in the holy place, and afi' is a thing in the holy place. After all, there are some of the judges who did not rule that Yerushalmi, but in the case of a creator, there is an interest in sitting, as brought by the Maga [C. Net Skav] from the book of the Cana [ And I. Zohar Taruma Kalev 12, was brought in 28 SKK], and it was also brought in 28 there [SKI2], MashaK in Kedusha Dasdra the entire space when it stood, this only stood in Kedusha Dasdra.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא לומר ע"ע שיתפלל רק על כבוד שמים, כיון שבחיי היום יום נוהג ההיפך מזה, ע"ש.

והקשה הג"ר דוד פאלק [מח"ס ענינו של יום, ובתורתו יהגה ושא"ס], דאשכחן ביוסף כבר שהיה טענה עליו שהיה ר"ה ולא נתפלל לה' שיצא מבית האסורים (מהרז"ו ב"ר ט ג), וכן חנה התפללה בר"ה (של"ה מס' ר"ה, דנ"ג ב' בהג"ה) ונפקדה כדאי' בפ"ק דר"ה.

תשובה - הנה עיקר הקו' מחנה, דעל יוסף ל"ק כ"כ, דגם אם נכונה הסברא הנ"ל שהיה אז ר"ה והטענה עליו שהיה לו להתפלל אל ה', הכונה דכיון שבין כך כבר ביקש זה ממאן דהו אמרי' דהיה לו לבקש זה מה' ולא מב"ו, דעיקר העניין לפ"ד הזהר הוא לבקש רק על כבוד שמים ולא על דבר אחר, אבל השתא שהלך וביקש בודאי מוטל עליו שיבקש זאת מאת ה', ולא ישים מבטחו ברהבים, ולפי דרגת יוסף היה עיקר חטאו בזה שלא ביקש זאת מאת ה'.

ב) עוי"ל דעיקר רצון יוסף לצאת מהבור היה ג"כ שיוכל לעבוד את ה' באופן היותר מועיל והיותר נאות, ולפרסם שם ה' בעולם, וכמו שבאמת עשה לבסוף וכדאשכחן שמל את מצרים כדאי' בחז"ל, וע"ז אין איסור לבקש אלא כשמבקש לצורך עצמו כהני כלבי וכו', וביותר יש לומר דגם חנה לא היה לה איסור זה מכיון שבקשה לש"ש כמ"ש ושאלתיו לה' כל ימי חייו וכו', וכמו דחזי' שיש כמה תפילות בסדר התפילות שאנו מתפללים על כל כיו"ב, והיה גם קודם ההיתר של הגרי"ס.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

ומבואר כהיסוד הזה ששייך לבקש בקשות הנראות בקשות פרטיות והנה הנם לצורך עבודת ה'.

ג) יש קצת מקום לומר דהזהר לא מיירי שלא יבקש כלל שום בקשה פרטית אלא שעיקר הבקשה תהיה על כבוד ה', ובזה ג"כ א"ש מה שמצינו הרבה בקשות פרטיות בר"ה בסה"ת, גם קודם שיסד הגרי"ס את התירו, וכנ"ל.

ובאמת כן משמע בלשון הזהר [תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כא ע"א]: לאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי"ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה ואדמיין לכלבים דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה דאיהי עונת זוגייהו דאתמר בה שארה כסותא ועונתה לא יגרע ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי תורה.

ומבואר דעיקר הקפידא היא על מי שאין מתפלל כלל על כבוד ה', אכן אם זוהי המשמעות שאין מתפלל כלל, יש להבין א"כ מה יסד הגרי"ס, דלא נראה שחידש ששייך לא להתפלל כלל על כבוד ה', אלא כמו שכתבתי דבעינן שתהיה עיקר התפילה על כבוד ה', וע"ז חידש הגרי"ס דבזמנינו אין אנו בדרגא זו.

ד) והנה ל' הזהר 'דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה', משמע דהקפידא היא על הזמן הזה שכבוד ה' מושפל לעפר ר"ל, והשכינה בצער גדול ועל מצב זה דעת הזהר שמי שנגעה יראת ה' בלבבו, מוטל עליו שישים כל משאלות לבו ותפילותיו על דבר זה, אך בזמנים הראשונים קודם חרבן בהמ"ק, ובפרט בזמן חנה שהיה משכן שילה בנוי, לא היתה נוהגת הוראה זו.

יום כיפור

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה עש"ק פ' האזינו י"ב תשרי תשע"ו} שאלה - גרסי' בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה עש"ק פ' האזינו י"ב תשרי תשע"ו}

שאלה - גרסי' בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.

דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ"ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.

גם יש לדקדק מ"ט כלפי השמים נקט ל' הוה וכלפי הארץ נקט ל' עתיד 'ותשמע' דוי"ו מורה על עתיד.

תשובה - הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי' רחוק וקרוב בספרי [וכ"ה בת"י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי' קרוב לשמים משום שהי' הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא"כ קשה כנ"ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל' לקט יושר לתלמידו של בעל התה"ד ז"ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ"ל [הוא התה"ד], רבותינו אמרי' משה רבנו ע"ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.

וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.

ועוד י"ל שמים הוא דמי לגיא' והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.

אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.

ד"א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ' השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.

ד"א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס' תענית מטרא בעלה דארעא וע"י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.

אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה' אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ"ל הס' הנזכר.

והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ"ר לא היה שוטה ח"ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.

וגם לפי' הב' דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.

וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס' א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.

אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.

וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.

וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.

והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.

על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה' דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.

וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.

אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז"ל, עכ"ל האלשיך.

וז"ל ס' אור החיים הק' פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז"ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו' ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א' ב') שמעו שמים ע"כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז"ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע' פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א' כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט"ו) השמים שמים לה' וכתיב (ישעי' ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה' כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז"ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז"ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ"א ב) בפסוק (תהלים נ') יקרא אל השמים מעל וגו', וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז"ל (זוהר ח"ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י' ג') שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ"ל האוה"ח הק'.

והנה לפמ"ש דיש שני חלקים באדם לק"מ, וא"צ להוסיף עוד על דבריו הק'.

וראיתי בחי' הרש"ר הירש זצ"ל פרשת האזינו שכתב וז"ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: "שמעו שמים והאזיני ארץ" (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: "לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ".

כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.

בשרות מטרות ההנהגה האלוהית "השמים" הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.

משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.

הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.

וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.

משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו "קרוב לשמים", והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.

"בא ישעיה וסמך לדבר": ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה - אף אין הוא אומר "כי אדברה" אלא "כי ה' דבר" - ולפיכך הוא אומר רק "שמעו שמים והאזיני ארץ".

בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.

כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.

משום כך דברו היה בקירבת הארץ.

וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק "דברים", ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו "אמרים" - אמרי - פי - ההולכים ומתבצעים (ראה פי' בראשית א, כב - כג).

עכ"ל החכם הנזכר ומבואר בכ"ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.

והנה בעיקר הקו' לכשתמצי לומר אינו קושיא כ"כ דהרי איכא למ"ד בחגיגה ו' שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח"כ, ואת"ל דס"ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ' האזינו ג"כ כשהיה בהר סיני, א"כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.

ובענין השאלה הב' הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש"י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל' עבר בין ל' הוה בין ל' עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל' עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג"כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל' עתיד.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות. } תשובה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות.

}

תשובה - ז"ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ' טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת"ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ' (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש'.

וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ"ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו' הלזו, דר"ל וברך את ישראל ע"י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע"י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי' התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי"ל דהנה לשון ישראל הוא ל' חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז"ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.

וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.

ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.

ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.

עכ"ל האלשיך ובזה מתרץ ב' קושיות האחרונות.

וז"ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז"ל (זוה"ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח"ב קכ"א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז"ל (מע"ש פ"ה מי"ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ"ל.

ובענין ל' השקפה, ז"ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, ולכן ארז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ"ל ע"ש עוד.

והנה בירוש' מע"ש פ"ה ה"ה אי' א"ר הונא ב"ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו"ק.

ואביא רק ל' התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש"י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו' הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש"ש] היום - תשנה לשנה הבאה.

ומ"ש כל השקפה שבתורה לרעה - כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה' אל מחנה מצרים, הנה רש"י בפיה"ת בפ' וירא שם הביא דרשה זו, וכו', ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו'.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג"ר חיים צבי קרשינסקי שליט"א במ"ש במגילה דף י ע"ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.

וקשה דבישעיהו פרק סב פ' ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.

ואטו התם דרשי' לה נמי הכי, וצ"ע.

תשובה - ז"ל המלבי"ם שם באותו המקרא, ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ"ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי' הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי' לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ"ש בחז"ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר"כ שוש אשיש השני], והתם דרשי' לה לענין שלא ישמח הקב"ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי' במגילה שם.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה שלום וברכה  לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים. שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

Answer

לכבוד מעכת"ר הכהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.

הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ"כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ' הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג"כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.

ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ'.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.

וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.

על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה"ה מושך.

ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח"ק [תרומות פ"ח מ"ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע"פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ"מ אם לא הי' מושך והמשיכו אח"כ ע"כ.

ודברינו הם כהצד הא' בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ' לו ס"ק פ"ב] ציין שבר"ש סיריליאו מבואר כהצד הא'.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

ת.

דרך הגר"א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו"ע גם כשלדידיה לא ס"ל דברי השו"ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו"ע בד"כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח"כ ג"כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

ת.

היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ"ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.

היה מקום לומר דאמרי' הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי' דמסננת כמו בב"ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.

מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר' חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.

כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.

ומ"מ עיקר המשמעות דר"ל מי שאינו עוסק כלל בגמ"ח ועי"ש במהר"ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

ת.

לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב"ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר"מ גופי' כמבואר בגמ' פ"ב דחגיגה.

א"נ י"ל דמ"מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר"מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא"כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר"מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא"כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס' ע"ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע"ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר"א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי' דע"ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא"כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר"מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי' חגיגה שם [טו ע"ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.

וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.

יל"ע.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.

וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

ת.

הארכנו בזה בא' החלקים הקודמים של שו"ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

ת.

נפק"מ לסוגי' דקידושין פ"ק עי"ש.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.

לחומרא.

שאלה: סוטה כב.

"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.

לא לטובה.

ת.

העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב"ה ח"ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.

ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.

קבלנו שא"א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ"מ גם ע"ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה"ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי' תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב"ר פרשת?

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.

באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ"מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו' אם הוא ג"כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א' משו"ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' (סוף סימן רסג), ושו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו"ת בנין אב חלק ב' (סימן יז), ומ"ש ע"ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו' ר"ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו' זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

Answer

A.

הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

B.

יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי' במשנה בזבחים.

מ"מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרב חדש שליט"א שלום רב שאלה: ברכות י: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו'. קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו". וצ"ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרב חדש שליט"א

שלום רב

שאלה: ברכות י: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו'.

קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו".

וצ"ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.

וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.

וכנראה ג"כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.

ואם פסול מדין מה פסול.

ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס"ח ס"ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המשנה ברורה ס"ק ט בשם הא"ר, ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ"מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו"כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].

ויל"ע עוד בזה.

ומ"מ כ"ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש"כ השו"ע סי' תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי' אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי' כל שהוא, פסול.

הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ"ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו"ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש"י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.

ויעוי' בערוה"ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.

וז"ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של "שונא מתנות יחיה"?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.

ועי' אג"מ יו"ד ח"ד סי' ל"ו סק"ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק"מ לדינים מסוימים.

ומה שהורה החזו"א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ"ז מ"ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו"ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.

וצ"ע, הרי חש"ו פגיעתן רעה.

ועוד צ"ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.

מדוע? הרי חש"ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי"ט "שאם היה להם שמחוייבים לשלם" והוא צע"ק, והיה אפשר ליישב דמש"כ שאין להם כלול בזה ג"כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ"ח מ"ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.

וצ"ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.

ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ"ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו"ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס"ל שהלעוס כבלוע עי"ש ברא"ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו' ואם היה מותר לו, ועי' שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד"ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה"ק, דפסוק "אחות לוטן תשמע" ופסוק "שמע ישראל" – זה אותו הדבר.

למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה' [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו'].

שאלה: מצינו הרבה בש"ס: חייב בהכרת.

לכאורה היה לכתוב "חייב כרת".

תשובה: ע"ש הכתוב הכרת וגו'.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג' משקין, בחולין מ"ט ע"ב, ומחלוקת רמב"ם ושא"ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע"ב "א"ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ"ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".

ומקשים, דהרי היה צריך לומר "ויתנו לי תרומה", וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה' אל משה לומר לבנ"י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ"י, ושפיר קאמר קרא – "ויקחו לי תרומה".

האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.

ועי' חומת אנך ר"פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.

ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב "כל המועדים בְּטַל" והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.

כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.

חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו "בטלין".

האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי' בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ"ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ"ח מ"ו "ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות".

צ"ב, מדוע לא פסקו הטשו"ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי' ס'.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב' תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.

האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ"ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא"א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה"ת ליש מן הפוסקים), וג"כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: "ויספר שר המשקים", ובסיפור שר האופים כתיב – "ויאמר אל יוסף", ולא "ויספר".

וצ"ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י"ל באופ"א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ"ב סי' תעה ס"ק מ"ה, הביא בשם הגר"א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.

וצ"ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע"פ שהיא איננה חובה, מ"מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' ר"ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' י"ד אות י'), וביחו"ד ח"א סי' כ"ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד הרב שליט"א, בשאלה שנשאלה בביהמ"ד אמש, א. האם אברהם אבינו זיע"א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח? ב. איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הרב שליט"א,

בשאלה שנשאלה בביהמ"ד אמש,

A.

האם אברהם אבינו זיע"א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח?

B.

איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא לא הייתה בגדר "מת מצוה" הרי יכל להתעסק אם קבורתה הבן ישמעאל?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

Answer

לכבוד.

.

.

שלום רב

כתוב בנדרים ל"ב ב' וז"ל, אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת

אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן עכ"ל, ומבואר שאברהם מיד היה לו דין כהן כבר אז, וע"ע זוהר ח"ב דף צ"ה ע"א מובא בשל"ה שער האותיות אות ר' רצון סו"ס ד'.

בענין שאלתך, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו, ויתכן שהיה דינו ככהן גדול אך היה דין שרה כמת מצוה מכיון שלא היו יהודים אחרים שיתעסקו בה, או מטעמים אחרים שהיה יורשה ולא היו לה יורשין אחרים, או שלא רצו קרוביה להתעסק בה מכיון שהיה אברהם שותומ"צ, ראה בר"פ האשה רבה ביבמות היכי תימצי מתי חשיב בכח הדבר כמת מצוה גם אם אי"ז מת מצוה רגיל, מכיון שבעלה יורשה וקרוביה אינם עונים להיטפל בה עי"ש, יתכן ג"כ שלא הוא בעצמו קבר אלא רק ע"י אחרים, כדכתיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב), ואמנם כתיב שם פס' יט, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מ"מ יתכן שקבר ע"י שליח, יתכן ג"כ שסמך על הדעות שקברי צדיקים אינן מטמאין, כך שיש כמה אפשרוות ליישב השאלה, ומ"מ צ"ע.

***

תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו

מהרב א' הכהן שליט"א מודיעין עילית

במש"כ במאמר 'אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה', "ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו", יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו"ד לגבי מעמד עקידת יצחק, "וככהן גדול הגיש את מנחתו", משמע שהיה דינו ככה"ג, ונודע בזה משם הגר"י ראזין זצ"ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע"י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה"ג אינו נפסל באנינות.

ובאופן נוסף ביאר בזה ראב"ד העדה החרדית שליט"א בספרו חכמה ודעת וירא כ"ב, י' דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו"ש שהביא גם דברי הצ"פ הנ"ל.

תגובתי: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז' ימי המילואים, משא"כ בסתמא, וצל"ע.

***

 

המשך הדברים בענין הנ"ל

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש 'באר האבות', מח"ס 'הנחמדים מזהב', ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר "מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?" וז"ל הנוגע לעניננו "אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.

ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ'ובי, בספרו 'צפנת פענח' על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ'ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי 'מת מצוה' שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ'ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ'ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר 'מעל פני מתו' בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב"ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל 'פני' מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.

ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב".

A.

כ.

מודיעין עילית

***

 

 

תגובה נוספת בענין הנ"ל

 

מהרב דוד אריה שלזינגר שליט"א

שמעתי בשם המשך חכמה והגאון מרוגשוב כי אברהם אבינו בעקידה היה דינו ככהן גדול בקודש הקדשים ולכן קרא אליו מלאך מן השמים ולא ירד למטה כי אפילו מלאך היה אסור ליכנס בשעת העבודה וכן אם ח"ו היה שוחט את יצחק היה מותר להמשיך העבודה כי כהן גדול עובד אונן וצ"ל כי אז היה דינו ככהן גדול משא"כ בשאר הזמנים היה רק ככהן.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'? הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו! מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'?

הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!

מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?

לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,

יד' הקט' אהרון

***

Answer

בס"ד ‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש"כ האור החיים בראשית ל"ז כ"א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ"ה סע"א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי' באילת השחר למרן הגראי"ל שטינמן מש"כ ע"ז, וע"ע במטפחת ספרים ליעב"ץ מש"כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה וז"ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ"ל.

וכתב הראב"ד שם, א"א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ"ל.

הנה מצינו עד כה ב' גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב"ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב"ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע"ז כמבואר בדבריו, ומ"מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו"כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס"ג ועוד רבים, וכן הר"י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב"ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר"ל ורלב"ג ותיו"ט וכו', ומה שכתב בסוף, ועי' בספר שפתי חיים להג"ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג"כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז"ל (זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צח ע"א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל"ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו' כ"א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ"מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי' א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו' עכ"ל וע"ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה א. האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים? ב. האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז"ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים? ג. מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים שרק הוא יכול ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

A.

האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים?

B.

האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז"ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים?

third.

מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים שרק הוא יכול ללמוד קבלה?

d.

מה המקור שרק מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים יכול ללמוד קבלה?

יעקב בלומנטל {נ"ב אין זה גיסי, אלא אדם אחר שנקרא בשם זה.

}

***

Answer

לכבוד הרב יעקב בלומנטל שליט"א [ראה הערה לעיל]

שלו' רב

A.

עיין בביאור הגר"א בספר ישעיה בב' מקומות, ומה שציינתי עוד בחבורי אורח חכמים.

B.

החפץ חיים הי' אומר לבחורים שילמדו זוהר שיש בו הרבה מדרש, וראה מה שהביא עוד בספר תשובות הגר"ח [קניבסקי, נערך ע"י הרב גרנדש] ובהערות שם.

ג-ד.

המקור לזה עי' ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ובביאור הגר"א שם, והגדר לזה איני יודע, ומגדולי הדורות נראה שכל אחד החזיק בזה בגדר אחר, ויש גם כאלו שנקטו כפשטות הזוהר שלפני ביאת המשיח יותרו קצת הגדרים הללו.

בכבוד רב

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה {בס"ד שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי, הקטן אהרן} תשובה בע"ה יום ד' ה' ניסן ע"ו לכבוד ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מדוע לא תוקן ברכה מיוחדת על מצוות סיפור יציאת מצרים כמו על אכילת מצה ומרור בליל הסדר?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
הקטן אהרן}

Answer

בע"ה יום ד' ה' ניסן ע"ו

לכבוד הרב אהרן נ"י

ע"ד מה ששאלת מ"ט אין מברכין על מצות סיפור יציאת מצרים, ושאלה נאה היא, ודנו בה הפוסקים.

כתב הר"ד אבודרהם [עמוד רכ] למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה, דהא מצות עשה הוא שנאמר [שמות יג, ח] והגדת לבנך.

וי"ל דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ה' ח"ד בשם רבינו פרץ [ועיקר דין זה כ"כ הפר"ח תע"ג סק"ו והובא במנ"ח מצוה כ"א].

וכעי"ז תירצו המאירי ברכות י"ב ב' ושבלי הלקט סי' רי"ח, לפי שיוצאים ידי חובת הברכה בברכות קריאת שמע של ערבית, שבהן אומרים "אמת ואמונה" וחותמים בברכת "גאל ישראל".

ומ"ש כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא יד"ח היינו למצוה מן המובחר כראוי, אבל יצא יד"ח מה"ת, כ"כ הר"ן פסחים כ"ה ב' מדה"ר ד"ה כל, ובמאירי פסחים קט"ז א' כתב וז"ל, ר"ג אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ר"ל שלא הפליג בספור זה בכדי הראוי אא"כ פירש טעמן של שלש אלו ואלו הן פסח מצה ומרור ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן פסח יפרש טעמו על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנא' ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו' עכ"ל.

אכן י"א דבעינן אמירת ג' הדברים לעיכובא, והם הראב"ן ומחז"ו ורשב"ץ [בפי' ההגדה על רבן גמליאל אומר וכו'], וכ"כ הק"ס פ"ז מהל' חמץ ומצה בדעת הרמב"ם.

והרשב"א תירץ על השאלה הנ"ל שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אבל כל המרבה הרי זה משובח, ויתכן שכונתו למ"ש בחידושי הלכות למהרש"א מקרלין (שאלה ו) מצות סיפור יציאת מצרים אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור אחד יוצא ידי חובה, אלא שכל המרבה הרי זה משובח, לכן אין מברכים על מצוה זו, שכן בשעת הברכה כשהזכיר המצוה כבר יצא ידי חובת המצוה, והרי כל הברכות צריך לברך עליהן עובר לעשיית המצוה, [והובאו דברי האבודרהם והרשב"א בא"ר סי' רע"ג סקל"ד].

ובשבלי הלקט סימן ריח תירץ בשם ה"ר בנימין שברכת "אשר גאלנו" שמברכים בסוף אמירת ההגדה היא ברכה על מצות סיפור יציאת מצרים; וקבעוה בסוף לפי שאם היה מברכה בתחילה לא היה יכול להתחיל מן השעבוד אחר שהזכיר ענין הגאולה.

ובשו"ת הרא"ש כלל כ"ד סי' ב' כתב, וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה.

הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון הפרשת בכורות וכל המועדים.

שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים.

ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים).

ודעת הפמ"ג או"ח סי' תע"ד משב"ז סק"א, שיוצאין ידי חובת סיפור יציאת מצרים בליל פסח גם בהרהור, ואמם רוב אחרונים חולקין ע"ז, כמ"ש במנ"ח מצוה כ"א ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ט"ו, וכן מבואר בחינוך מצוה ש"ל, [ואיני נכנס לדין הזכרת יציא"מ בשאר ימות השנה, ועיין בזה בשו"ת בית יעקב סי' קל"ה, ובשו"ת ישועות יעקב או"ח סו"ס ס"ז], ובאמת הפמ"ג גופיה ג"כ בהקדמתו לאו"ח פתיחה כוללת להל' ק"ש כתב דבליל פסח לא יוצא יד"ח בהרהור, אך מ"מ לפמ"ש הוא בסי' תע"ד שיוצא בהרהור כתב שם דלכך לא יברך ע"ז כיון שאין מברכין על מצוה שבהרהור, וז"ל, הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ד' כוסות ועל הגדה, עיין בפוסקים תירוצים על זה, עיין אליה רבה [סימן] תע"ג [ס"ק] ל"ד.

ובמקום אחר [סימן תלב משבצות זהב אות א] כתבנו למאן דאמר [ברכות כ, ב] הרהור כדיבור דמי הוה כביטול חמץ וקריאת שמע ג"כ אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, דברכות לא שייכים לקריאת שמע.

ומגילה פרסום, וודאי ע"י הרהור לא יצא עכ"ל, וכ"כ גם הב"י סי' תל"ב לגבי הברכה על ביטול החמץ וז"ל, ואם תאמר יברך על ביטול חמץ ויש לומר משום דביטול הוי בלב ואין מברכין על דברים שבלב עכ"ל.

ויעויין מ"ש עליו בשו"ת האלף לך שלמה [השמטות סי' מ'] על דברי הפמ"ג, וז"ל, הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה.

אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון עכ"ל.

והמהר"ל מפראג בספר גבורות ה' (סוף פרק סב) תירץ כעין דברי הפמ"ג, שעיקר מצות סיפור יציאת מצרים הוא בלב, שצריך להבין מה שמספר, ועל מצוה שבלב אין מברכים, אם כי לא כתב שיוצא יד"ח בכך, אלא שזוהי עיקר הכונה במצוה, וכתב וז"ל, ואם תאמר למה אין מברכים על הגדה, שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים, והיה לנו לברך על המצוה הזאת? ויראה, כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב, דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון דהעיקר הוא הלב לא שייך בו ברכה, דברכה מברכים רק על דבר שהעיקר שלה הוא מעשה עכ"ל.

וז"ל הגר"י זילברשטין בספר חשוקי חמד פסחים קט"ז ב', והנה החינוך (מצוה כא) כתב דנשים חייבות במצות סיפור יציאת מצרים, וכבר הקשו עליו הרבה מפרשים דהא הוי מצות עשה שהזמן גרמא.

והנה בנו של הכלי חמדה (בקונטרס אחרון על הכלי חמדה אות א) הביא בשם השפת אמת דלכן אין מברכים על סיפור יציאת מצרים משום דהוי מצוה שכלית, ולכן יתכן דנשים חייבות בה, הגם דהוי זמן גרמא כיון דמה שנשים פטורות ממצות עשה גרמא ילפינן מתפילין, ותפילין הוי חוב, משא"כ במצות שכליות אף שהוי הזמן גרמא, נשים חייבות, יעו"ש.

וע"ש עוד בחשוקי חמד מה שכתב.

ויעויין מה שהובא בשפת אמת כרך ג פסח תרמ, דגם ללא הציווי המיוחד לספר ביציאת מצרים היינו בעצמנו צריכים לקיימו, שהרי אמרו חז"ל (פסחים קטז, א): "עבד דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא בעי לאודויי ולשבוחי", ולכן אין מברכים על הסיפור, שכן לא שייך לומר "וציונו" על מצוה שהיינו מקיימים גם ללא ציווי עכ"ד.

 

 

 

 

 

 {שלום וברכה
בנידון הברכה על סיפור יציאת מצרים אציין למעכ"ת דבר פלא שראיתי בשיחות הרב מטאלנא (קונטרס 'דברות קודש' (פסח תשע"ד), בשיחה ליו"ט פסח תשס"ח): בכל לילי פסחים קודם מעריב, הנני חוזר על דברי הפני מנחם, שאמר לי שמצוה לפרסם את דברי אביו האמרי אמת, שאמר ליישב קושית הראשונים והאחרונים אמאי אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, שהיא מצוה מן התורה בכל זמן כמו שאמר הכתוב (שמות יג, ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'.

והאריכו הראשונים והאחרונים ביישובים רבים לקושיא זו.

והיה רגיל הפני מנחם לומר בשם אביו האמרי אמת, שאמר שהוא עצמו מכוין בברכת ההלל שאומרים אחר התפילה למנהג ספרד ומקהלות החסידים, לצאת בה ידי חובת ברכת המצוות על סיפור יציאת מצרים, ובברכה זו שאומרים אקב"ו לקרוא את ההלל, והיינו להודות ולהלל ולשבח ולפאר ולרומם על כל הניסים שעשה עמנו, בזה יוצאים ידי"ח ברכה על קיום המצוה החביבה של סיפור יצי"מ.

וכמו כן היה מכוין בברכת ההלל, לפטור את ההלל שאומרין בעת הסעודה, ואמר לי הפני מנחם בשנים קדמוניות שמצוה לפרסם דברים אלו, למען נדע את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, שהיא הלכה לרבים שראוי לכל אחד ואחד לנהוג כן.

אשמח אם תמצאו דעות נוספות הסוברות כן.

B.

בענין השיטה שיוצאים יד"ח הברכה ע"י ברכת אשר גאלנו שבסוף אמירת ההגדה, אציין שהחתם סופר בס' תורת משה (להגדה של פסח) כותב לחדש דבר נורא בעניין קדושת וכוח מעלת אמירת ההגדה, בהקדם קושיית המפרשים, על שום מה אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר, כמו שמברכים על כל מ"ע דאורייתא.

ויש מן המפרשים שתירצו, שיוצאים ידי חובת הברכה בברכת אשר גאלנו שאומרים לאחר סיפור יציאת מצרים.

אמנם - כותב החתם סופר - אכתי תיקשי לך מדוע מברכים זאת אחר אמירת ההגדה, הרי שנינו (פסחים ז, ב) שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.

וכותב שם החת"ס ליישב ומחדש, כי הנה כמו שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כמו"כ חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא עובד עבודה זרה, כמו שאומרים בסדר ההגדה מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו.

ובהיות כן, לפני שאומר את ההגדה הריהו בבחי' גוי ועובד ע"ז ולכך אינו יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, שהרי אינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, מאחר שעדיין אינו מצווה ועומד, וע"ד שאמרו חז"ל בגר שטבל, שמברך ברכת הטבילה רק אחר הטבילה, שהרי קודם הטבילה אינו יכול לומר וציוונו, כמו"כ הכא שרק לאחר שאומר ההגדה ומספר ביציאת מצרים הריהו כגר שטבל לשם גירות ואו אז יכול לברך על סיפור יציאת מצרים, עכתוד"ק.

ונמצאנו למדים מדבריו הקדושים דבר נורא, שאף אדם ששרוי לפני סיפור יציאת מצרים במצב שפל ביותר וכעובד ע"ז, מ"מ לאחר שמספר ביציאת מצרים הריהו כבריה חדשה וכקטן שנולד דמי, והדברים נוראים.

בברכת פסח כשר ושמח}

ולענין ברכה מסתבר שיוצאים בכל נוסח שמובן מה כונתו, ונוסח ברכת הלל שהיה בידי הראשונים היה ג"כ לגמור את ההלל, ולא הקפידו בזה מלשנות [שמא לא יגמור וי"א שבכה"ג מברך לבטלה], ומ"מ יתכן שזכירת יציאת מצרים אין מצותה רק בהודאה אלא גם בהזכרת הדבר עצמו להבין שאנו משועבדים למי שהוציאנו ממצרים, אבל גם לצד זה י"ל דכשאומר לקרוא את ההלל כונתו להלל הידוע, [וכן פשוט מדברי הראשונים שהעלו את החשש הנ"ל בברכת לגמור את ההלל], א"כ מכיון שיש הזכרת יציא"מ בהלל אפשר שכ"ז כלול בכונתו בברכה, ויל"ע, וטוב שהבאת הכרעה בזה.

תוד"ה מעיקרא) והרא"ש בפרק קמא דפסחים (ז: סוף סי' י) ובסוף פרק שלשה שאכלו (נא.

סי' לד), והטור סי' קנ"ח, ואע"ג שבשאר דברים לא חששו, ובפרט דקי"ל הנוטל ידיו לפירות הר"ז מגסי הרוח, אע"ג דבע"כ מיירי רק כשאין ידיו מטונפות כמ"ש הפוסקים, וא"כ סתמא דמילתא שאין הידים מטונפות, אפ"ה כאן חששו לזה גבי נט"י שיברכו כיון דפעמים אין ידיו מטונפות ולא עיינתי בזה כעת, ובפשוטו י"ל דכיון שיודע שנוטל כעת ידיו מסיח דעת מלשמור קצת קודם או שנוגע במקומות המכוסים, אבל יש לומר עוד דמכיון שבודאי נוטל ידים ע"כ מהיות טוב אמרינן דיברך רק כשיהיו ידיו בודאי נקיות, משא"כ בסתם ידים דעלמא שכשרות לברכה וללימוד תורה, ולפ"ז יובנו דברי הח"ס כאן דאע"ג דבשאר ברכות לא חיישינן לזה, ואפילו ברכת קידוש דליל הסדר גופא לא חשו לזה, היינו משום דסברא זו הרי אינה מעיקר הדין והיכא דלא אפשר יכול לברך גם קודם שאומר ההגדה, אבל בהגדה גופא כיון שיכול לומר את ברכתה של ההגדה לאחריה עדיף משום מהיות טוב, ומ"מ דברי הח"ס נאמרו דרך דרוש ואין אנו בקיאין איך ללמוד מאגדה להלכה ומהלכה לאגדה.



 

 {בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב שליט"א
למדתי את התשובה והיא יפה וברורה להפליא.

נשאלת השאלה, האם שייך כאן בכלל ברכה למצווה שהיא מתמדת כמו בסיפור ביצ"מ למרות החיוב המיוחד בליל הסדר? הרי תמיד צריך להלל ולהודות לה' יתברך על הניסים התמידיים, כמו שאנו אומרים בתפילת נשמת: "ולברך את שמך מלכנו על אחת מאלף אלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות (נסים ונפלאות) שעשית עם אבותינו ועימנו, (מלפנים) ממצרים גאלתנו".

}

ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.

ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו.

ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם עכ"ל.

והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב (דברים ו ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ע"כ.

הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ.

וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול.

וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה.

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם.

ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.

אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון.

והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה.

אין למצוה זו משמעות זולתי: להיות מכשיר להגשמת ולהבטחת קריאת כולם וחינוך כולם - הווה אומר, קידוש כולם - לעבודת ה' ולתורתו.

אולם אין זה כי אם, כפי שראינו, הוצאתה לפועל של הכוונה שמאחורי "פטר רחם", לפיה נתפש קידוש הבכור כקידוש הרחם, ועל ידו - כקידוש הילדים הבאים אחריו עכ"ד.



!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen