(It is said in Menin Shacharit Kahanah of Kolal Chazu'a Shbak Parshath Vayhi 1552) In Perashtin [Bereshit Mat, 1] E. Diacob came to bless his sons, and according to what is explained in Gm' [Pesachim no 1a] he feared beforehand that lest There is an invalid in his bed, and they said to him, ``Hear Israel, etc.'' [Deuteronomy 6:4],...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

(Said in Menin Shacharit Kahanah of Kolal Chazoa Shebak Parshath Vihai 2012)

In Perashtin [Bereshit Mat, 1] E. Jacob came to bless his sons, and according to what is explained in Gm [Pesachim no 1a] he was afraid beforehand that there might be something wrong in his bed, and they said to him, Hema Yisrael et al [Deuteronomy 6:4], and we are Israel our father, As explained in the midrash [Bar Tzach, 4], and below we will discuss from issue to issue on the same issue, until we return to the issue of Kash.

I was recently asked by a scholar who includes in the fence Shume Kaddish if we find a difference in the rulings on not considering the Kaddish itself as an offering, or a dilemma not considering the IZ as one who says the Kaddish, but as an Amen offering only the Kaddish.

And here are the first ones [brought in DM C. Nu in the name of Hagath Mordechai p. that he has the word of God and stands above the throne [Judges 3:20], and it was also brought up in the Hariel [customs] regarding Amen, let the heavens be great [brought up in Mishnab C. No. S67], and in the L.A. what is the importance of a thing in holiness , and Gabi Agalon, the very thing that came to say God's word to him, was already considered a holy thing.

It is indeed the opinion of the Graha in a rabbi act [C. 27] that it is permissible to sit in the Dezmerah verses until the Kaddish preceded by his blessing, and the Gerash Davlitsky pointed out in this [in the Graha's teachings printed in this book the Shalchan] with evidence that he also meant the blessing that he said and praised, as well as in the Mash'nav [Rish C. Ng] In the name of the arbitrators, it is explained that the main principle of the law is that it is permissible to sit in the praise, but the simplicity of the language of the act, Rabbi Dakal Kaddish, is generally acceptable for this matter.

And it seems that the Gra took from this a matter of sanctity for the purpose of standing in blessings is as simple as it is, every hand I consider a thing of sanctity for a matter that is obligated to say ten, and as explained in Gm. A thing in the Kedusha should not be in less than ten, this is because the Kaddish is not said in less than ten because it is part of the spread over the Shema as explained in the Rishonim, this should be in the middle [and A. Eshel Avraham C. Katsav Sabb], and it is explained in this that the model of the hearer is in general the Kaddish For a matter that is required to stand.

And here the reading of the 20th is a GAC of things in the sacred book that are not said in less than ten times, and the reader of the GAC needs to stand, (and on the other hand, the reading of the Megillah DKIL is also recited in the singular [i.e. Thos. Megillah 5 Aa], 55 Dekora sitting [Ibid. 21 11]), and on the other hand, we do not find in the Shu'a the opinion of Damhoyev to stand on the side of the judge [cited by C. Kamo S.D. and Mishnab and 28 ibid.], and the opinion of the Gara for Hedia [C. Kamo] that Dumtar Lishab In the reading of the Torah, this is how the opinion of the Gra must be understood in this, why in the reading of the Torah one can sit while on the other hand in Kaddish it means that one is obliged to stand.

And although I have seen someone who understood the intention of the Gra simply for a priest who is obligated to stand by God Almighty, and this is the intention of the Gra in the Kaddish Meshach, but surely the simplicity of the Gra's language means Dakai for all Kaddish.

And it seems that every word of praise is worthy of everyone for what he said, and a public messenger takes the many out of their duty, but the reading is a regulation established for the purpose of learning and knowledge, and the reader teaches the hearers, and in this only the reader himself who says the reading should stand, the listener, and A. In the words of Noam [Rish Barchot] regarding the opinion of the Graha that the RA is to take out in Kash, Iash, but a Kaddish that is considered for the Hagra who hears it as a season should comply with all the Kaddish.

And here is the opinion of the above-mentioned Maharil Dasgi to stand in the High Court of Israel only, and now in the 2012 [C. No. 67] opinions regarding the continuation of the Kaddish, and yet it seems to the Maharil that it is unlikely that the Dakdish he hears as a season just like If one hears the repetition of the Sha'tz, he is obliged to stand by the obligation of prayer, and even if he intends to leave with the intention of only hearing the repetition of the Sha'tz, the opinion of the Rama'a [ibid. , this is not required to stand but only in the name of the Lord who hears it himself, and apparently there is a barrier to hearing in the Kaddish, he hears it as a Kaddish, the Masha'k for the Maharil is only as an Amen, and most of all it is permissible to sit in the Kaddish just as it is permissible to sit in the reading of the Torah even for the Hagar , which is nothing more than a study of the Hagar, and the Lord Kaddish commanded the Shatz to say praise in plural, but only the reciter himself and the Shatz himself are obligated to stand, while the Shachak for the Hagar, although the reading of the Shatz is a way of learning Lev AA], but he hears Kaddish as a prayer.

Evidence must be brought that this is the opinion of the Gra Dakdish, he hears it as an answer, from the Mish in a rabbi act [Si Na] and if he comes to Almiya and the Shatz has already said some verses of Mitbarach and below he says Yathbarak 20 until he reaches the place where the Shatz says and is silent and hears a 20, and it is possible to learn from this DSL to the Hagara Degdar Kaddish he hears as a season, (and who is there a place to push and say dish a division between the pasak between Alamia Yatbarak Dahmir, ed. The GRA will be more severe in this break).

And the Ari's opinion [quoted in the Shear Hokunot Darush Kaddish page 16 ed.] that it is necessary to sit even in the Ishar, and it is explained there that the Hari did not agree to a verse for you from a Jerusalemite who believed that it was only the gloss of some sage and not from the words of the Jerusalemite, and it is possible that the Hari did not agree with my words A Jerusalemite that is not in front of us is a wording that some of the Ashkenazi scholars generally had a sal that is not a main (however, according to what is mentioned in his name at 20 there does not seem to be the designation, MM there is a TS there at 20 Decamere that this is how it was printed in Jerusalem) this is also a taste What the Ari's kil [brought in the Maga and the Bb there] regarding the matter of sleeping in the Lord's Day after midnight, A'ag Devirushalmi allegedly mires on every day of the Lord's Day, according to the Yerushalmi's opinion that was brought up in the puskims [Och C. Takpag S 2 Barma] is not before us, and on the other hand the Gra according to his method [in his commentary there] brought you a Jerusalemite.

And here there are those who brought evidence from the above-mentioned Ari who was sitting in the sanctity of Desidra to the Didan who could sit in the sanctity of Desdra, although among the former there was a disagreement as to whether the sanctity of a creator is said in less than ten or not, and the Rama [Och C. net sg] wrote that the custom is simplified that it is also said in the singular, while the Gra in his commentary [ibid. SKA] and in the words of Noam [Barachot 21b] has adopted that it is not said in less than ten times, and in the Mishnab he feels that those who are strict about saying it with reasons if it is said in the singular, but in the words of Noam [ibid.] Which is completely taken as this opinion 20 that in the singular the whole verse should not be said but only and say with holy awe, and also in contrast they praise and say Baruch, and nothing else.

(And what is practiced in some communities that are not said together, they have to rely on this for what it means later in the Mishnav where it is as if they say in the same matter, consider the Gach in the public, and as in the instructions and leadership of Harah Dolazin, and in the Mishnav [Si ' Kakah] Regarding the sanctity of prayer, a dish for saying with the public literally every verse, and I wrote about it in the Makoa, and it should be noted from the beginning that even verses of redemption must be said together with the public literally as in the Hagar'a [C. Teretz Skalat]).

And it is possible that the Gra'a saying that the creator is a holy thing that is not said in the singular, that is to say, from what the Foras on Shema should be taken out in the creator as the Rabbinical Law [Magila 13 1a] According to the words of those who say that there is no singular that says holiness, that in the creator they would say the blessing of the creator because of the holiness in which who are not allowed to say it in the singular, and it is possible to pretend that a public is needed for the distribution of the shema for everything that is not said in the singular, this is the same as the DIL that the Gra taught regarding everything that is said publicly about the shema [which requires ten according to their religion in the scroll] which is a matter of holiness that requires ten , and God bless him, and according to the above-mentioned Ran in commenting on this opinion regarding the sanctity of a creator, the reason that is spread over Shema excludes those who prayed in the singular only with the blessing of a creator, if they prayed with the blessing of great love, there is nothing that is not said in the singular in the blessing of a creator, there is holiness, And in the words of the Rabbi mentioned above, if there were ten people here who prayed individually, each by himself, and heard neither Kaddish nor holiness, then one of them stands and prays the Kaddish and his blessing, and begins with the creation because of holiness, and the tongue cuts through, meaning that he says half of the blessings, etc. To.

And here is the Hagra's Dekdusht Tuzvar not recited in the singular, apparently according to the above calculation we find the model of the verses of the holy verse that are not recited in the singular 55, so they cannot say them in a yeshiva.
And it must be pointed out from the words of the Gra in the commentary written by Rai, why the blessing of a creator is said in a Yeshiva Maha Datanan [Barchot 12b] Gabi Kash to know that God has a place to dwell in it, and according to the above account we find in the sacred verses that the creator is obliged to stand for migration. 1, and it should be said that the Gra Meiri are those who bless a creator's blessing in the singular, as in the simplicity of the law Deoskin in their craft and Korin Damiri in the singular (A.S. Shu'a [C. Ketsa Sabb] regarding the division between their time and our time in the matter of workers, and in simplicity they engage in their craft and Korin certainly Meiri in practice, and from this we learn from the Graha Meiri mainly the blessing of the creator which is also practiced in the singular), but whoever blesses the blessing of the creator in public who says holiness in it, AHN then stands, and she who gives the blessing of a creator is not like the rest of the blessing, but his standing while saying the holiness is for the sake of holiness alone, And not because of the blessing.

And here is according to what is explained in the Rishonim [Bran Megillah 13 and Tor Och C. 7th and more] the one who spreads over the Shema says Kaddish his blessing and the creator's blessing (with the blessing and as in the New Testament who says the creator's blessing because of the holiness SAA for saying in the singular) and the prayer's holiness (with blessings) Whereas the sanctity of Desdra in the Rabbin's opinion is not like the sanctity of a creator and it does not require a spread over the Shema but also the individual Umrah [as explained by Rabbi Yeruham Netiv 3 13 and 22 the Ritva and Meiri Megillah 23 EB], but the column 20 defors On Shema he says also and you are holy, [Vahbii in the Soud brought the Sefer Pardes and the Contribution of the Dashen 13. 8. 16 that also the holiness of the Desdra does not have a single person saying except in terms and also he brought from the Zohar, and in the Siddur of Rashi SA he brought an answer Rav Tzemach brings a phlogta whether the sanctity of Desdra is said in the singular or not, and according to the Rabbi's interpretation in the sense of what means the sanctity of a creator in the spread over the Shema, so they were divided in the controversy of the Rabbi and the column], it is found that the model of the sanctity of Desdra is in general something in the sanctity also for the purpose of standing.

And what the Ari sat down in the sanctity of Desdra, according to her opinion, did not rule out the words of the Jerusalemite quoted in the words of the sages of Ashkenaz, which must stand in the matter of sanctity, he sat down even in Ishar [and the same from Masaha 22].
The Hazu'a Masha'k that stood in the sacredness of Desdra was because of the insistence on the words of the Jerusalemite in the words of the sacredness.

And the Rambam apparently did not have the Jerusalemism that the Rabbi's and Ashkenazi sages had, the Rambam [Paz 17 of the 18th prayer] took Dathala to David to be recited in the yeshiva, for the purpose of first offering a minachah prayer, and it seems that because Dathala to David is said with Ashari As is the simple custom, and it is appropriate in the Gam' [Berakhot 4 EB] why was the Nu'an not recited as Ashri, and we were a praise to David that is said with Asheri, and it is reasonable for him that it is said before the prayer is because of Ha Damari' [name Lev EB] Dahsidim The first ones would stay for one hour and pray because blessed are the dwellers in your house, and after that they would praise Salah [Psalms Pad, 5], this is how the saying of Ashari and Tahala to David should be performed in the actual yeshiva.

[And whereas Dathan should comment on some of the last great ones [in the O.H. C. Kana] who took a sit-down in the Bahkenas, a mitzvah saying, Blessed are the dwellers of your house, when he came to read his friend, Daha Amidah, and there is no sit-down except for the language of hindrance [Megillah 21 1a] . His delay is reprehensible because he is delaying in Bahkans on purpose, and urges].

And here is the Rambam [PIB of the 10th prayer 22] wrote that on a day in which there is no addition, when the morning prayer is finished, one says Kaddish and takes out a Torah scroll and reads from it and returns it and says Kaddish, and then says Thala to David and the order of the day as they say every day and say Kaddish and all the people die. And the order of the day was a holy day, as explained in Rambam in 2005 [Va'ush 55 56], and from what he did not mention in the Amidah in the meantime, it is possible that the Jerusalemite was the judge, since he was only a Jerusalemite like ours and not the Jerusalemite that God is to the sages of Ashkenazi, and in truth In the Jerusalem Laws of the Maimonides (which he made as the Babylonian Talmud Laws of Rav Alphas), apparently we do not find so many changes between his formula and the Didan formula in favor of the formulas of the Ashkenazi sages.

And in the Rambam regarding Shacharit [name 17] 20 and 21, the order of prayers is like this, at dawn a person wakes up and blesses these blessings, and recites the Zimirot and blesses before them and after them, and then recites a sound and blesses before it and after it and skips the first blessing before which there is no one He says sanctity, and when he seals the Redeemer of Israel, he will immediately stand up so that he may be redeemed for prayer and pray standing as we said, and when he is finished he sits down and falls on his face and begs and raises his head and begs a little while he sits with words of supplications, and then he sings praises to David (seated) and begs as much as he can and dismisses his actions. And even if it's not Gersi', it is settled from the meaning of Dayin Kefida ACP in the sanctity of a creator for saying Ma'amed.

And the simple custom is to say the holy of creation and the holiness of the creator in the singular, as in the Ramadhan for the holiness of the creator, and as in the holy of holies there are some of the first who made light of it more than the holy of the creator for the purpose of saying it in the singular, for the sake of the custom The simple thing is to sit in your presence in holiness, because if they are said in the singular there is no law as a matter of holiness to require standing.

But the Chazoa who is known [and brought in Arhut Usher Aruch Tefilah p. Ked] stood in the sanctity of Desdra, and was brought in by the act of a man [H.B. p. Tzu] who said that he was unable to sit at that time, and we did not hear that he stood in the sanctity of a creator, and it is possible to say that the reason for this is the truth of most sides It should be made easier so that he does not have to comply with both, Hada Dashma is not something in the holy place, and afi' is a thing in the holy place. After all, there are some of the judges who did not rule that Yerushalmi, but in the case of a creator, there is an interest in sitting, as brought by the Maga [C. Net Skav] from the book of the Cana [ And I. Zohar Taruma Kalev 12, was brought in 28 SKK], and it was also brought in 28 there [SKI2], MashaK in Kedusha Dasdra the entire space when it stood, this only stood in Kedusha Dasdra.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה - אי' בזהר (תק"ז ת"ו, דכ"א א') דהמבקשין בר"ה על בני חיי ומזוני דמו לכלבין דצוחין הב הב, אלא יש להתפלל רק על כבוד שמים, וידוע מ"ש הגרי"ס (הוב"ד בכתבי הסבא מקעלם, ימים נוראים עמ' קי"ח) דכהיום שקר הוא לומר ע"ע שיתפלל רק על כבוד שמים, כיון שבחיי היום יום נוהג ההיפך מזה, ע"ש.

והקשה הג"ר דוד פאלק [מח"ס ענינו של יום, ובתורתו יהגה ושא"ס], דאשכחן ביוסף כבר שהיה טענה עליו שהיה ר"ה ולא נתפלל לה' שיצא מבית האסורים (מהרז"ו ב"ר ט ג), וכן חנה התפללה בר"ה (של"ה מס' ר"ה, דנ"ג ב' בהג"ה) ונפקדה כדאי' בפ"ק דר"ה.

תשובה - הנה עיקר הקו' מחנה, דעל יוסף ל"ק כ"כ, דגם אם נכונה הסברא הנ"ל שהיה אז ר"ה והטענה עליו שהיה לו להתפלל אל ה', הכונה דכיון שבין כך כבר ביקש זה ממאן דהו אמרי' דהיה לו לבקש זה מה' ולא מב"ו, דעיקר העניין לפ"ד הזהר הוא לבקש רק על כבוד שמים ולא על דבר אחר, אבל השתא שהלך וביקש בודאי מוטל עליו שיבקש זאת מאת ה', ולא ישים מבטחו ברהבים, ולפי דרגת יוסף היה עיקר חטאו בזה שלא ביקש זאת מאת ה'.

ב) עוי"ל דעיקר רצון יוסף לצאת מהבור היה ג"כ שיוכל לעבוד את ה' באופן היותר מועיל והיותר נאות, ולפרסם שם ה' בעולם, וכמו שבאמת עשה לבסוף וכדאשכחן שמל את מצרים כדאי' בחז"ל, וע"ז אין איסור לבקש אלא כשמבקש לצורך עצמו כהני כלבי וכו', וביותר יש לומר דגם חנה לא היה לה איסור זה מכיון שבקשה לש"ש כמ"ש ושאלתיו לה' כל ימי חייו וכו', וכמו דחזי' שיש כמה תפילות בסדר התפילות שאנו מתפללים על כל כיו"ב, והיה גם קודם ההיתר של הגרי"ס.

וז"ל הרמב"ם פ"ט מהלכות תשובה [הלכה א]: כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו'.
וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו', ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
[ובהלכה ב - ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ"ל הרמב"ם.

ומבואר כהיסוד הזה ששייך לבקש בקשות הנראות בקשות פרטיות והנה הנם לצורך עבודת ה'.

ג) יש קצת מקום לומר דהזהר לא מיירי שלא יבקש כלל שום בקשה פרטית אלא שעיקר הבקשה תהיה על כבוד ה', ובזה ג"כ א"ש מה שמצינו הרבה בקשות פרטיות בר"ה בסה"ת, גם קודם שיסד הגרי"ס את התירו, וכנ"ל.

ובאמת כן משמע בלשון הזהר [תיקוני זוהר תקונא שתיתאה דף כא ע"א]: לאו אינון מסטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלקי"ם אנשי אמת שונאי בצע אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחו וכפרה וחיי כתבנו לחיים ואינון עזי נפש ככלבים דאינון אומין דעלמא דצווחי לגביה ולית לון בשת אנפין דלא אית מאן דקרא ליה בתיובתא דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה ואדמיין לכלבים דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ועוד אינון שאלין מזונא וכסויא ועונה דאיהי עונת זוגייהו דאתמר בה שארה כסותא ועונתה לא יגרע ולא אית מאן דשאיל מזונא דאיהי תורה.
ומבואר דעיקר הקפידא היא על מי שאין מתפלל כלל על כבוד ה', אכן אם זוהי המשמעות שאין מתפלל כלל, יש להבין א"כ מה יסד הגרי"ס, דלא נראה שחידש ששייך לא להתפלל כלל על כבוד ה', אלא כמו שכתבתי דבעינן שתהיה עיקר התפילה על כבוד ה', וע"ז חידש הגרי"ס דבזמנינו אין אנו בדרגא זו.

ד) והנה ל' הזהר 'דיחזור שכינתיה לקודשא בריך הוא דאיהי מרחקא מיניה למהדר לגביה', משמע דהקפידא היא על הזמן הזה שכבוד ה' מושפל לעפר ר"ל, והשכינה בצער גדול ועל מצב זה דעת הזהר שמי שנגעה יראת ה' בלבבו, מוטל עליו שישים כל משאלות לבו ותפילותיו על דבר זה, אך בזמנים הראשונים קודם חרבן בהמ"ק, ובפרט בזמן חנה שהיה משכן שילה בנוי, לא היתה נוהגת הוראה זו.

יום כיפור

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה עש"ק פ' האזינו י"ב תשרי תשע"ו} שאלה - גרסי' בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{בע"ה עש"ק פ' האזינו י"ב תשרי תשע"ו}

שאלה - גרסי' בספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו, דבר אחר האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר [ישעיה א ב] שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.
דבר אחר לפי שהשמים מרובים פתח להם בלשון מרובה ולפי שהיתה הארץ מועטת פתח לה בלשון מועט ותשמע הארץ אמרי פי בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן את המרובה למרובים ואת המעוטה למעוטים וחכמים אומרים אין הדבר כן אלא בזמן שבאים העדים ומעידים אם נמצאו דבריהם מכוונים כאחד עדותם קיימת ואם לאו אין עדותם קיימת כך אילו אמר משה האזינו השמים ושתק היו שמים אומרים לא שמענו אלא בהאזנה ואילו אמר ותשמע הארץ אמרי פי היתה הארץ אומרת לא שמעתי אלא בשמיעה בא ישעיה וסמך לדבר שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ, עכ"ל הספרי, ותמוה דמאי אהני לן שהיה קרוב לשמים הא אמר הדברים כשהיה בארץ.

גם יש לדקדק מ"ט כלפי השמים נקט ל' הוה וכלפי הארץ נקט ל' עתיד 'ותשמע' דוי"ו מורה על עתיד.

תשובה - הנה מלשון השואל מבואר שלא הבין יפה הכונה בפי' רחוק וקרוב בספרי [וכ"ה בת"י ובמדרש פתרון תורה ובילקוט כאן], דהנה השואל מקשי דמאי אהני שהיה קרוב לשמים הא היה בארץ, והיינו דפי' קרוב לשמים משום שהי' הולך למות, או מטעמא אחרינא, וא"כ קשה כנ"ל, אכן לטעמיך תקשי לך ברייתא דספרי גופיה דקאמר רחוק מן הארץ, והרי זהו דבר שאינו נכון לפי הבנת השואל, אלא דיש כאן הבנה אחרת בענין ונעתיק כאן ל' לקט יושר לתלמידו של בעל התה"ד ז"ל, חלק א (אורח חיים) עמוד קמג ענין א, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, ותימה למה אמר ישעיהו להיפך, שמעו שמים והאזיני ארץ? ודרש הגאון זצ"ל [הוא התה"ד], רבותינו אמרי' משה רבנו ע"ה היה דומה למלאך והיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים, משום דבקל יכול לקבל דבריו [מן] השמים והיה רחוק מן הארץ, לכך אמר לארץ שמעו, כלומר הוי מדקדק לשמוע דברי.
וישעיה היה קרוב לארץ אמר להיפך.
ועוד י"ל שמים הוא דמי לגיא' והארץ לעניו, משה אינו ירא מן הגיאות אמר להם באזנם כדי שישמעו שפיר, משום דהאזינו לשון אזן, אבל לענוים כיון ששמעו קצת מן התוכחה היה די להם, לכך אמר ותשמע הארץ כנגד הענוים.
אבל ישעיהו היה ירא מן הגאים לכך אמר להיפך.
ד"א השמים דמי לצדיקים שעשו תשובה, משום ששמים לפעמים הוא שחור ולפעמים הוא צליל כמו אחד שעושה תשובה ושנ' השמים לא זכו בעיניו, כמו שנאמר לא יאמין בקדושיו, והארץ דמי לצדיקים שלא חטאו, כמו שנאמר והארץ לעולם עומדת.
ד"א השמים דמי לאיש והארץ דמי לאשה כדאמרינן במס' תענית מטרא בעלה דארעא וע"י שמים נעשה פירות כגון אתרוג ולולב, משה פורש מן האשה לכך אמר ותשמע הארץ מרחוק אמר לנשים ותשמע, אבל לאנשים מדבר בקרוב אצלם לכך אמר להם האזינו לשון אזן אבל ישעיהו אינו מתרחק מן האשה אמר להיפך.
אין לפרש כל סימני הדרשה בנקודות, אבל בודאי אכתוב בעזרת ה' אחר הדרשה מקצת דינים שדרש, אבל לא אכתוב אותם בנקודות כיון שלא ידוע לי בודאי שדרש אותם עכ"ל הס' הנזכר.

והנה העיקר סובב לפי פירושו הראשון דקרוב לשמים היינו קרוב אל הקדושה ורחומן הארציות, ולכך כשמדבר הריהו הוא מדבר אל נשמת השמים והארץ, או אל שר שלהם, דמ"ר לא היה שוטה ח"ו לדבר מול הארץ היבשה אשר אזנים אין לה, ומציאותו של משה קרובה למציאות השמים ורחוקה ממציאותה של הארץ.

וגם לפי' הב' דהשמים היינו צדיקים, פשוט שיש למשה להקדים צדיקים כיון ששמיעתן קרובה אליו.

וכתב האלשיך על דברים פרשת האזינו פרק לב פס' א וזה אומרו האזינו והשקיטו השמים אפילו יושביהן תחלה כדי שואדברה אני, כי צדיק מושל על כל הבלתי בחיריים, ואפילו כי אדבר עליהם קושי שהוא ענין דבור.
אך על בני אדם שוכני ארץ, למה שבעלי בחירה הם, הוא אומר ותשמע הארץ, אך לא דרך צווי לומר שמעו הארץ כי בחיריים הם, וגם לא אומר שיקדימו לשמוע טרם אדבר, רק בעת צאת אמרי מפי עוד אני מדבר והם שומעים.
וגם לא ישיתו לב אל עצמי שישמעו להיותי המדבר, כאשר אמרתי אל השמים שיאזינו כדי שאדברה אני, כי הלא יושבי הארץ בחיריים כמוני, ולא יעשו רק בעד המאמרים בעצמם היוצאים מפי כי מאתו יתברך המה, ולא אל עצמי להיות אני הדובר.
וגם לא בדרך קושי, כי אם בדרך חבה שאפילו אמרי מוסר והתראה בבחינת חבה כאב את בן ירצה ולא בבחינת קושי.
והנה כל זה היה במשה, אך ישעיה הנביא לא ערב אל לבו לומר כמשה, שלהיותו הוא המדבר ראוי יאזינו השמים ואפילו הארץ.
על כן מה עשה, שיתף שניהם ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, אך לא למעני רק כי ה' דבר, ומלפניו תחתו כאחד שמים וארץ.
וגם בדרך צווי לומר שמעו והאזינו.
אך להיות הוא הקורא אותם, שינה לומר שמיעה במי שהוא יותר רחוק ממנו כמאמרם ז"ל, עכ"ל האלשיך.

וז"ל ס' אור החיים הק' פרשת האזינו, וראיתי לרבותינו ז"ל (ספרי) שאמרו משה שהיה קרוב לשמים אמר האזינו השמים וגו' ישעיה שהיה רחוק מן השמים אמר (א' ב') שמעו שמים ע"כ, ולדבריהם נתישבו קצת מהדקדוקים לא כולם, וחוץ מדרכם נראה לומר, וקודם נשכיל על דבר משמעות תיבת האזינו, והנה היא סובלת שני דרכים, אחד הטה אזן, והשני תאזין אזנך, לדרך הראשון יגיד שהשומע רחוק וצריך להטות אזנו כדי שיוכל לשמוע שבלא הטית אזנו אינו יכול לשמוע, ולדרך השני יגיד שכל כך אזן השומע קרובה למשמיע שלזה אמר האזן, ודרך זה בו בחרו חז"ל, וכיון שהמלה סובלת גם כן דרך ראשון ואין הכרע אנו נלך בו ובזה יתיישבו כל הדקדוקים על נכון, והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שע' פנים לתורה, ובענין האגדה יכולים לפרש הגם שיהיה הפירוש מנגד לדבריהם כל שאין הניגוד בדבר הלכה, ומה גם שיש לנו להסביל שני הדרכים בפסוק כאשר אבאר בסמוך, הנה הדרך שאנו מישבים בו כל הדקדוקים הוא על זה הדרך, לפי שהשמים הם עליונים כפשט הענין לזה קרא להם משה שיטו אזנם ואמר להם האזינו פירוש הטו אזנכם לשמוע דברי, ולארץ אמר ותשמע פירוש מעצמה בלא הטיית אוזן כי לפניו היא עומדת ויכולה לשמוע חיתוך המאמר היוצא מפיו, והוא אומרו אמרי פי להיותה כל כך קרובה אצלו.

ולדרך זה הרווחנו יישוב כל הדקדוקים כי לפי שאחד רחוק ואחד קרוב לזה חלק ההערה לכל א' כפי הראוי לו, לרחוק קרא שיטה אזנו והתנה על עצמו לקרא בקול גדול והוא אומרו ואדברה, ולקרוב כפי הראוי לו, העירו שגם אליו ידבר אלא שאינו צריך לקריאה כי מעצמו ישמע הגם שלא יקרא בקול גדול אלא בחיתוך אותיות מפיו תשמע בו.

ולדרך זה יתיישבו דברי ישעיה שאמר שמעו שמים והאזיני ארץ שנתן שמיעה לשמים הגם שהם רחוקים ממנו והאזנה לארץ הגם שהיא קרובה, הטעם הוא כמו שגמר אומר ישעיה עצמו ואמר כי ה' דבר פירוש טעם שאמר בסדר זה להם כי ה' דבר ובערך המדבר שהוא הקדוש ברוך הוא יותר הם קרובים השמים דכתיב (תהלים קט"ו) השמים שמים לה' וכתיב (ישעי' ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ולזה אמר שמעו שמים מה שדבר ה' כי אינם צריכים הטיית אזן, והאזיני ארץ להיותה רחוקה צריכה להטיית אזנה לשמוע.

ואולי שתיבת האזינו יוצדקו בה שני הדרכים על זה הדרך בערך בחינת פה משה המחתך האותיות תהיה הכוונה כדברינו, ובערך נשמתו שהיא הרוחניות תהיה הכונה כדברי רבותינו ז"ל, והדברים מוכיחים כן שעל נשמתו של משה הוא שאמרו חז"ל לפי שהיה קרוב לשמים כי עצמותו בארץ ידבר ואין להכחיש המוחש.

עוד נתכוון שדיבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים, ואחד חלק הגופני שיתיחס בשם הארץ, וכדרך שרמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ"א ב) בפסוק (תהלים נ') יקרא אל השמים מעל וגו', וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא אליו ואמר האזינו השמים פירוש חלקי השמים שלהיותם טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ פירוש חלקי הארץ אמרי פי כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע.

עוד נתכוון לדבר עם הדרגות הנמצאים בישראל, אחד הם גדוליהם וראשיהם, ב' המה המון העם שאין להם שם בעם, וכינה לגדולים בשם שמים שהם במדרגה גדולה, והקדימם, ודבר להם בצווי האזינו השמים, ואחר כך אמר ותשמע הארץ פירוש מעצמם ישמעו ההמון הנמשלים לארץ כשיראו גדוליהם הולכים בדרך נכון, וכאומרם ז"ל (זוהר ח"ב לו ב) וזה לשונו אי רישא דעמא אתתקן כולא אתתקן.

עוד ירמוז אם יאזינו דברי תורה אז יהיו נקראים שמים, והוא אומרו האזינו בזה אתם נחשבים שמים, על דרך אומרו (תהלים פ"ב) אני אמרתי אלהים אתם, וכמו שהארכנו בפרשת בראשית (י' ג') שעל ידי מעשה הצדיקים גם החומר מהפכים אותו ועושים אותו צורה, ועל ידי מעשה הרשעים מהפכים הצורה לחומר, וכבר אמרנו כי הצורה תתיחס בשם שמים והחומר יתיחס בשם ארץ עכ"ל האוה"ח הק'.

והנה לפמ"ש דיש שני חלקים באדם לק"מ, וא"צ להוסיף עוד על דבריו הק'.

וראיתי בחי' הרש"ר הירש זצ"ל פרשת האזינו שכתב וז"ל: בספרי השוו את פתיחת שירת משה לפתיחת נבואת ישעיה: "שמעו שמים והאזיני ארץ" (ישעיה א, ב), וכך אמרו שם: "לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים, ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי; בא ישעיה וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ, שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ".

כבר עמדנו לעיל על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד מאמר זה שבספרי.
בשרות מטרות ההנהגה האלוהית "השמים" הם פעילים, מעניקים, ואילו הארץ היא בעיקרה סבילה ומקבלת.
משה היה רשאי לראות את עצמו קרוב לשמים, שהרי שליחותו היתה דומה להשפעה הפעילה והמעניקה של השמים.
הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרע האור והחום, האמת והחיים.
וכן אתה מוצא מיד בפסוק ב: ההשפעה שיש לצפות לה מתורתו ומהבטחותיו משולה שם למתנות השמים המביאות לארץ פוריות ושגשוג.
משום כך משה היה רשאי לראות את עצמו "קרוב לשמים", והרי הוא מכוון את דברו לאוזני השמים במישרין.
"בא ישעיה וסמך לדבר": ישעיה נסמך ללשון רבו העולה עליו במעלתו היתרה, ובשליחותו הוא ראה את עצמו קרוב לארץ הסבילה - אף אין הוא אומר "כי אדברה" אלא "כי ה' דבר" - ולפיכך הוא אומר רק "שמעו שמים והאזיני ארץ".
בלאו הכי, כאשר משה אמר את דבר שליחותו היה דברו רק בגדר ייעוד, עדיין היה קרוב לשמים ורחוק מן הארץ שהוא נועד להתגשם בה.
כנגד זה ישעיה פעל בתקופת ההגשמה וכל עצמו לא היה אלא שליח מתווך שבא להביא לידי ההגשמה.
משום כך דברו היה בקירבת הארץ.
וכן אתה מוצא גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים, הרי הוא אומר ואדברה; הוא שולח אליהם רק "דברים", ייעודים שהוא מבטא בפיו, ואפשר שהגשמתם עודנה רחוקה; רק כשיגעו בארץ הם יהיו "אמרים" - אמרי - פי - ההולכים ומתבצעים (ראה פי' בראשית א, כב - כג).
עכ"ל החכם הנזכר ומבואר בכ"ז שהענין הוא מציאות השמים והארץ.

והנה בעיקר הקו' לכשתמצי לומר אינו קושיא כ"כ דהרי איכא למ"ד בחגיגה ו' שמשה קיבל התורה בהר סיני וחזר ושנאה אח"כ, ואת"ל דס"ל להך תנא דספרי שמשה קיבל פ' האזינו ג"כ כשהיה בהר סיני, א"כ מובן מאוד שלא היה בארץ אז אלא בשמים.

ובענין השאלה הב' הנה עיקר התשובה לזה הוא כדפרש"י בעלמא דכל דבר ההוה תמיד נופל בו בין ל' עבר בין ל' הוה בין ל' עתיד, ולכך נאמר גם כאן ל' עתיד, ולפי הדרש שהבאנו לעיל ניחא ג"כ דכיון שרחוקה היא ממנו אינה שומעת מיד ולכך נאמר בה ל' עתיד.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות.} תשובה ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

{מה שהקשה הרה"ג יוסף שוגורויט מק"ק לונדון יע"א, למה נאמר בבכורים (דברים כו טו) השקיפה ממעון קדשך דקי"ל כל השקפה לרעה, והקשה עוד למה נאמר וברך את עמך את ישראל, ועוד למה נאמר ממעון קדשך מן השמים בב' לשונות.
}

תשובה - ז"ל המדרש תנאים לדברים פרק כו פ' טו, וברך את עמך את ישראל והלא בידוע שעמך הן ישראל ומה ת"ל את עמך את ישראל אלא בזמן שאין ישראל עושין רצון המקום כביכול אינו קורא אותן עמי שנ' (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך ובזמן שהן עושין רצונו הוא קורא אותן עמי וברך את עמך את יש'.
וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות, עכ"ל ואפשר דגם הדרשא השנייה באה לתרץ הקו' הלזו, דר"ל וברך את ישראל ע"י שתרבה אותם לעם, או איפכא וברך את עמך ע"י שתרבה מהם ישראלים.

עוד אי' התם, וברך את עמך את ישראל שעשו רצונך בעולם, וי"ל דהנה לשון ישראל הוא ל' חשיבות, וקאמר וברך את עמך בעבור ישראל הם הצדיקים שבעבורם ניזונין.

וז"ל האלשיך על דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, על כן אמר השקיפה ממעון קדשך לשאוב שפע מהבחינות העליונות להריק שפע רב, ולא מבחינת מעון בית המקדש של מעלה השרויה למטה עם הבית התחתון, כי אם מן השמים שהוא מהבחינה הנשארת בבית המקדש של מעלה, משם תשקיף כלפי מעלה לשאוב שפע מבחינותיך העליונים מעלה מעלה.
וברך בעצמך ולא על ידי מלאך את כל חלקי ישראל, את עמך שהוא עם קדושך בייחוד הם שבט לוי.
ולהיות בהם שתי חלוקות כהנים ולויים, על כן אמר את עמך שהאת מרבה האחד, ועל השנית אמר עמך שלא יצטרכו לי, וכן את ישראל שמרבה האת גם את הגר ויתום ואלמנה שלא יצטרכו לזולתם ויאכלו מידך.
ואת האדמה שמרבה האת גם את החלק שניתן בארץ לכהנים וללויים ולדלים שתשלח ברכה במקומותם שלא יצטרכו לזולת.
עכ"ל האלשיך ובזה מתרץ ב' קושיות האחרונות.

וז"ל האור החיים דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, צריך לדעת למה כפל לומר ממעון וגו' מן השמים, ואם לכנות שם מקומו יתברך בלשון קדושה היה לו לומר על זה הדרך השקיפה ממעון וגו' השמים, ונראה שהכתוב יעיר סוד אחד והוא כי האדון ברוך הוא הכין ב' השפעות למעלה, א' השפעת הרוחניות שהם הנפשות הטהורות, ואחד השפעת הטוב לחיות הנבראים שהוא מזון לכל, ושנים אלו יקראו להם רבותינו ז"ל (זוה"ק) זיווג, שכל שיש בבחינת משפיע ובחינת נשפע יתכנו בשם זיווג, ואמרו המקובלים שמיום שנחרב הבית נפסק השפעת הנשמות ולא נשאר אלא השפעת חיות העולמות שהוא מוכרח לקיום העולמות, והוא אומרו השקיפה ממעון קדשך כנגד השפעת הנשמות, והשקפה זו היא עליונה במקום גבוה הנקרא קודש, וכבר גילו המקובלים (זוהר ח"ב קכ"א א) מה בין הדרגת קודש להדרגת קדוש כי קדוש למעלה והמשכיל יבין, וכנגד השפעת חיות העולמות אמר מן השמים זה זיווג למטה מהראשון, ואמר כנגד מאמר השקיפה וברך את עמך ופירשו רבותינו ז"ל (מע"ש פ"ה מי"ג) בבנים ובנות, וזה יצדיק פירושינו שעל זווג הנשמות הוא אומר, וכנגד מאמר את השמים אמר ואת האדמה שהיא ברכת המזון ונכון עכ"ל.

ובענין ל' השקפה, ז"ל הכתב והקבלה דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ' טו, ולכן ארז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך עכ"ל ע"ש עוד.

והנה בירוש' מע"ש פ"ה ה"ה אי' א"ר הונא ב"ר אחא, בוא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוה, שכל השקפה ארורה וזה בלשון ברכה, ולא עוד אלא שכתוב בו היום הזה.

ונראה זהו ברכה יתרה יותר מאם היה נאמר בלשון ברכה, דהשתא נתבשרו שנהפך להם מדת הדין לטובה, וזהו ברכה יתרה ודו"ק.

ואביא רק ל' התורה תמימה הערות דברים פרק כו הערה עו, נראה דרומז להאגדה שמביא רש"י בפסוק זה דהלשון היום הזה וגו' הוא מלשון בת קול שמברכתו ואומרת הבאת בכורים [מעש"ש] היום - תשנה לשנה הבאה.
ומ"ש כל השקפה שבתורה לרעה - כמו וישקיפו על פני סדום, וישקף ה' אל מחנה מצרים, הנה רש"י בפיה"ת בפ' וירא שם הביא דרשה זו, וכו', ונראה גירסת הירושלמי נכונה, וכו'.

סימן עו

ישיש עליך אלוקיך

מה שהקשה הג"ר חיים צבי קרשינסקי שליט"א במ"ש במגילה דף י ע"ב, רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש להרע אתכם ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים והא כתיב בצאת לפני החלוץ ואמרים הודו לה' כי לעולם חסדו ואמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה אמר רבי אלעזר הוא אינו שש אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כתיב ישוש שמע מינה.
וקשה דבישעיהו פרק סב פ' ה כתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.
ואטו התם דרשי' לה נמי הכי, וצ"ע.

תשובה - ז"ל המלבי"ם שם באותו המקרא, ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות עכ"ל.

ונראה דלעולם ישיש משמע שמעורר אחרים לשמוח, אלא דדרשי' הכא מענינא דקרא והתם מענינא דקרא, וכאן דרשי' לה לשבח שמעורר אחרים לשמוח בפרהסיא, כמ"ש בחז"ל שמלאכי השרת נתאבלו ועתידין לשמוח [עיין בפסדר"כ שוש אשיש השני], והתם דרשי' לה לענין שלא ישמח הקב"ה בעצמו במפלתן של ישראל כדדרשי' במגילה שם.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה שלום וברכה  לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים. שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

שלום וברכה 

לכבוד הרב הגאון רבי משה עקיבא סילבר שליט"א

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.
וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.
וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.
וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

שאלה: סוטה כב.
"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.
לא לטובה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

יישר כח עצום

אהרן אריה כהן

***

Answer

לכבוד מעכת"ר הכהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מה נשתנה במציאות מזמן הגמרא, לזמן הראשונים, שבזמן הגמרא היו הנחשים מצויים, ובזמן הראשונים כתב הטור שאין נחשים מצויים.

ת.
הראשונים ידעו שהמציאות בזמנם שאין נחשים מצויין, ולא מסתבר להם ששייך להזהיר כ"כ מגילוי משקין באופן זה, ולכן הוכרחו לומר שאם בעלי הגמ' הזהירו רק מחמת שבזמנם היו נחשים, וכללו דבר זה בחדא מחתא עם דברים אחרים שג"כ ידעו שאינם מצויין כבר כמו סכנת זוגות.
ובאמת אם ימצאו שוב נחשים פשיטא שיחזור הדין לכמות שהיה בזמן הגמ'.

שאלה: תלמוד ירושלמי תרומות פרק ח "מעיין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי", וצ"ב, דמה קשור מה שהוא מושך לביטול הארס? דהא אם לא מושך – אפילו במים רבים לא בטל.
וכי משום שמושך – בטל הארס? מה הסברא בזה.

ת.
על תוסס כתבו המפרשים שהנחש ירא ממנו ובורח, ואפשר דה"ה מושך.
ושוב ראיתי בשערי אמונה להגרח"ק [תרומות פ"ח מ"ה] שכתב, יש להסתפק אם אין נחש שותה ממנו כשמושך או אע"פ ששתה ממנו מתבטל הארס ונ"מ אם לא הי' מושך והמשיכו אח"כ ע"כ.
ודברינו הם כהצד הא' בדבריו, אמנם בספר שמירת נפש לנכדו [עמ' לו ס"ק פ"ב] ציין שבר"ש סיריליאו מבואר כהצד הא'.

שאלה: לדעת הגר"א, שמחמיר בגילוי משקין כמובא במעשה רב, מדוע בביאור הגר"א על השו"ע משמע שמסכים להשו"ע דשרי בזמננו.

ת.
דרך הגר"א שהרבה פעמים מציין מקור לדברי השו"ע גם כשלדידיה לא ס"ל דברי השו"ע להלכה, והטעם הוא מכיון שכל דברי השו"ע בד"כ מקורן מדברי הראשונים כמלאכים גם אם אינם להלכה, ובלאו הכי יש דברים שיכול לחזור בו אח"כ ג"כ כדרך כל המחברים.

שאלה: ע"ז יד: "גמירי, דעבודת כוכבים דאברהם אבינו ד' מאה פירקי הויין", מה הכוונה בזה: האם ניתן לו מאת הקב"ה ד' מאות פרקים, או שהוא חיבר וכתב ד' מאות פרקים.

ת.
היו שני כליותיו נובעות חכמה ומלמדות אותו כמין שני רבנים כמ"ש במדרשים.

שאלה: שם: ל: "שלשה מיני ארס הן: של בחור שוקע", מה הדין לפי"ז אם ראה נחש בחור שותה מן המים – ונחש אחר לא שתה, האם מותר לו לשתות את חלקם העליון של המים, דהא של בחור שוקע.

ת.
היה מקום לומר דאמרי' הכי רק לחומרא ולא לקולא, וכן בסוגי' דמסננת כמו בב"ק קטו לא מצינו שחילקו בין בחור לזקן לענין זה, אם כי אינו ראיה ברורה, דעדיין יש מקום לחלק בזה בין צף במסננת לצף במשקה.

שאלה: שם: יז: "ובגמילות חסדים לא עסק וכו' הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד", וצ"ב, הרי גדול המעשה יותר מן העושה.

ת.
מי שכבר רצה ליתן נתן דרך ר' חנינא, והמעשה הכונה מי שמשכנע ומשדל אחרים לצדקה שלולי שידולו לא היו נותנים.

שאלה: שם: יז: "כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה", מה הכוונה בזה: האם אין מקיים מצוות כלל? או שמקיים כל המצוות אך לא עושה חסד כפי שראוי לו לעשות.

ת.
כל אחד התביעה עליו לפי דרגתו, ופשוט שאין הכונה כפשוטו שאין לו אלוה.
ומ"מ עיקר המשמעות דר"ל מי שאינו עוסק כלל בגמ"ח ועי"ש במהר"ל חידושי אגדות.

שאלה: שם: טז: "אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך והנאך", וצ"ב, אם כן – איך למד רבי מאיר מאחר? ואת"ל "תוכו אכל קליפו זרק" – א"כ הכי נמי נימא "תוכו אכל קליפתו זרק".

ת.
לא מוכרח שהסכימו זה עם זה, ואדרבה בב"ד של מעלה מתחילה לא הסכימו עם ר"מ גופי' כמבואר בגמ' פ"ב דחגיגה.

א"נ י"ל דמ"מ יש חילוק ממי שמכוין ללמד תורה בטהרתה לבין מי שמכוין אר להסית ולהדיח, דאחר מצינו שאמר לר"מ שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת, וא"כ לא היתה כוונתו להחטיא את תלמידו ר"מ [אף שאת ישראל רצה להחטיא כמבואר בירושלמי], משא"כ ישו הנוצרי שהוא המאן דאמר כאן במס' ע"ז [כמבואר בדפוסים הישנים שקודם הצנזור] שכל מציאותו היה מינות והסתה לע"ז ובמקרה אמר דבר תורה שמצא חן בעיני ר"א.

וביותר נראה דיש חילוק בין רשע למינות, וכמבואר כאן בסוגי' דע"ז שעיקר האיסור מחמת הרחק מעליה דרכך זו מינות, משא"כ סתם רשע פורק עול.

וגם אפשר שאחר לימד את ר"מ תורה שקיבל מרבותיו, ועי' חגיגה שם [טו ע"ב] לדעתם לא נאמר אלא לדעתי, אבל כאן מיירי בחידוש שחידש ישו הנוצרי עצמו וזה מגרע גרע.

שאלה: שם: טז: בן בתירה מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ופירש"י: שאין מלאכתו אלא לרכיבה, דחי נושא את עצמו.
וצ"ב, דבד"כ אדם לוקח עמו איזה דבר, ואינו הולך ריקם.

ת.
יל"ע.

שאלה: שם: טז: "א"ל: פתיא אוכמא", ופרש"י דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם.
וצ"ב הרי אמרי' ת"ח שנמצא רבב על בגדו וכו'.

ת.
הארכנו בזה בא' החלקים הקודמים של שו"ת עם סגולה.

שאלה: שם: יט: "ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", וצ"ב מאי נפק"מ שנקראת על שמו.

ת.
נפק"מ לסוגי' דקידושין פ"ק עי"ש.

שאלה: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.

ת.
לחומרא.

שאלה: סוטה כב.
"יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים", וצ"ב דבאיוב שאמר זה נדרש בב"ב טז.
לא לטובה.

ת.
העיקר הוא לא המשפט זה המופיע בתפילה, אלא כל נוסח התפילה שאמרו שני בני אדם אלו שהוא שונה לגמרי בין תרעומת שיש לו על הקב"ה ח"ו, לבין תפילה שמבקשת להציל בני אדם מלחטוא בה.
ובזזה חלוקים שני בני אדם אלו זה מזה.

שאלה: זוהר יתרו סח: "זמנא חדא הוה ר' אלעזר אזיל בארחא והוה אזיל עמיה ר' חזקיה חמו חד חויא קם ר' חזקיה למקטליה, א"ל ר' אלעזר שביק ליה לא תקטליניה א"ל והא מלה בישא איהו דקטיל בני נשא, א"ל לר' חזקיה והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש, לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא", וצ"ב א"כ מדוע הורגים נחשים במקום יישוב ואפילו בשבת מפני הסכנה הרי לא נשיך חויא לבר נש עד דלחשין ליה מלעילא.

ת.
קבלנו שא"א תמיד ללמוד כל דברי הזוהר כפשטן, ומ"מ גם ע"ד הפשט יש לומר בכמה אופנים, אחד שיש חילוק בין יישוב למדבר [והם עצמם ידעו להשמר ממנו], השני שידע ברוה"ק שנחש זה מיועד לשליחות להרוג רשע וצורר ועי' תנחומא ריש חוקת [ויש מהדורות שזה נדפס בסוף הפרשה הקודמת] וב"ר פרשת?

שאלה: ב"ב י: "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור", מה הדין אם בסוף לא חיה בנו האם חייב ליתן הסלע לצדקה.

ת.
באופן זה בודאי חל, שכן לא עשה כאן שום תנאי כדין, והשאלה מ"מ מי שעושה תנאי כדיני התנאים שאם לא יחיה בנו לא יתן כלום וכו' אם הוא ג"כ צדיק, ובגוף הנושא כבר הארכנו בעבר במכתב אחר לידידי הרב הלברשטט כמדומני [נדפס מסתמא בחלק א' משו"ת עם סגולה].

שאלה: ישעיהו "והיו עיניך רואות את מוריך" (ל'– כ') האם לפי זה יש עניין להביט בתמונה של רבו, או שזה קאי רק על ראיית פניו ממש.

עיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' (סוף סימן רסג), ושו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן כז), ושו"ת בנין אב חלק ב' (סימן יז), ומ"ש ע"ז בספר ואין למו מכשול.

***

שאלה חוזרת

יישר כח עצום על התשובות המאירות

שאלתי: שם: יט: "כי רבים חללים הפילה? זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה - זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה", מה יעשה במסתפק אם הגיע להוראה.
וכתב לי, תשובה, לחומרא.

ולא הבנתי כוונתו, דלכאו' ר"ל שלא יורה, אך לומר לחומרא לכאו' זה כן להורות דהא ועצומים זה יותר מרבים

בתודה

אהרן אריה כהן

***

Answer

A.
הנזק בזה לכאורה יותר גדול.

B.
יש כאן מחד ספק שב ואל תעשה וספק קום ועשה, ועי' במשנה בזבחים.

מ"מ יתכן בזה חילוקי דינים.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרב חדש שליט"א שלום רב שאלה: ברכות י: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו'. קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו". וצ"ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

לכבוד הרב חדש שליט"א

שלום רב

שאלה: ברכות י: "ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, וכו'.
קדוש הוא, מנא ידעה? סדין של פשתן הציעה על מטתו ולא ראתה קרי עליו".
וצ"ב מה רבותא בזה, הרי לא כתוב שלא ראה מעולם, אלא רק בזמן שהיה שם.
וזה יכול להיות עם כל אדם רגיל.

תשובה: כנראה שהיה שם בשעור זמן שבשאר בני אדם כבר חייב שיהיה קרי, ושמעתי בעבר שיעור זמן בזה מצד הטבע.
וכנראה ג"כ שהיא היתה מכבסת בגדיו או מכינה אותם לפני הכביסה.

שאלה: אתרוג שלם שחתכוהו לשני חלקים ולא נחסר ממנו מאומה, האם כשר.
ואם פסול מדין מה פסול.
ואם פסול מדאורייתא או מדרבנן.

תשובה: לגבי ככרות של לחם משנה כתב השולחן ערוך סימן קס"ח ס"ב, אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם, יחברם יחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה, ודינו כדין שלם; ואפילו בשבת יכול לחברם.
וכתב המשנה ברורה ס"ק ט בשם הא"ר, ומ"מ אם יש לו אחר שלם לא יבצע ע"ז [וגם אם נימא דחיבור שלו חשיב שלם מ"מ דבר שברייתו בידי שמים לכאורה לא מהני חיבור אדם, ומו"כ דרק במילתא דרבנן ולא במילתא דאורייתא].
ויל"ע עוד בזה.

ומ"מ כ"ז לפלפולא בעלמא אבל לדינא הדבר ברור שפסול, וכמש"כ השו"ע סי' תרמח נסדק כולו מראשו לסופו, אפי' אינו חסר כלום, פסול; אבל נשאר בו שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר; ויש מי שאומר דדוקא מלמטה, אבל בחוטמו אפי' כל שהוא, פסול.
הגה: ויש מחמירים לפסול בנסדק רובו; וכל שלא נסדק רוב קליפתו העבה לא מקרי נסדק (רבינו נסים) עכ"ל.

וגדרי הפסול הם כשאר חסר דהיינו מדאורייתא דבעינן לקיחה תמה [ביום הראשון].

שאלה: הנוהג כדעת השו"ע לעשות עמוד במגילת אסתר בסופה, ורוצה לחוש גם לשיטת הטור ורש"י לעשות עמוד גם בראש המגילה, האם טוב עושה או מגרעות נתן.

תשובה: לומר שאין שום ענין בזה קשה לומר, מכיון שיוצא בזה עוד דעות בראשונים.
ויעוי' בערוה"ש שכתב לומר טעם במה שלא נהגו בשום עמוד משום שאין יודעים אם הוא בראשה הוא בסופה.
וז"ל (סימן תרצא סעיף ז) וזהו טעם העולם שאין עושין עמוד כלל למגילה מפני שאין אנו יודעין איך לעשות העמוד.

שאלה: עני המקבל צדקה – האם יש בזה חסרון של "שונא מתנות יחיה"?

תשובה: בודאי שיש ענין שלא לקבל, אבל מה שמוכרח מוכרח.
ועי' אג"מ יו"ד ח"ד סי' ל"ו סק"ד.

שאלה: בכל דין ממון שאין לו תובעים שפטור, מה הפשט בזה? הרי מצידו הוא חייב, ומה איכפת לן שאין מי שיתבע אותו, כגון אם חייב לשבט הכהונה – הרי גזל את שבט הכהונה, וכי הגוזל ממון ששייך למאה אלף איש – ייפטר משום ממון שאין לו תובעים?

תשובה: אין פטור בממון שאין לו תובעים שלא צריך להוציאו, והוא רק נפק"מ לדינים מסוימים.
ומה שהורה החזו"א לענין מעשר ראשון הוא מחמת שאין כח תביעה לאף אחד.

שאלה: תרומות פ"ז מ"ז: המאכיל בניו הקטנים תרומה, משמע שם בתוספות יו"ט ובמשנה ראשונה, שאם יש להם לקטנים – חייבים הם לשלם.
וצ"ע, הרי חש"ו פגיעתן רעה.
ועוד צ"ע במה שכתוב במשנה שאביהם חייב.
מדוע? הרי חש"ו פגיעתן רעה.

תשובה: ראיתי לשון התי"ט "שאם היה להם שמחוייבים לשלם" והוא צע"ק, והיה אפשר ליישב דמש"כ שאין להם כלול בזה ג"כ שאין להם דעת להתחייב אבל הוא דוחק, ואולי כונתו להפוסקים שמשלם כשיגדל.

שאלה: שם: פ"ח מ"ב: וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, רבי אליעזר אומר: יבלעו.
וצ"ע, כיצד שרי להו למבלע, ולעשות איסור דאורייתא על מנת לשלם.
ומה שכתב שם בתפארת ישראל, שכדי שלא יפסד התרומה שרי – וכי ישראל שרואה תרומה שעומדת להיפסד – יאכלנה? ועוד צ"ע, הרי כעת כשבולעו – איננו שוגג, אלא מזיד, ואם כן, מאי קאמר שם התויו"ט שמשלם קרן וחומש, הרי על מזיד – ליכא קרן וחומש.

תשובה: ס"ל שהלעוס כבלוע עי"ש ברא"ש בשם הירושלמי, וממילא הכל נקבע לפי תחילת זמן האכילה אם היה שוגג וכו' ואם היה מותר לו, ועי' שו"ת משנה הלכות חלק יז סימן קצג ד"ה והנה כי.

שאלה: ידוע מה שכתבו בספה"ק, דפסוק "אחות לוטן תשמע" ופסוק "שמע ישראל" – זה אותו הדבר.
למעשה, אדם שאין לו ספר – איזה פסוק יגיד?

תשובה: לכאורה שמע ישראל מכיון שיש לו בזה הבנה של ייחוד ה' [וכגון שאין לפניו זמן אלא כדי לומר פסוק אחד וכדו'].

שאלה: מצינו הרבה בש"ס: חייב בהכרת.
לכאורה היה לכתוב "חייב כרת".

תשובה: ע"ש הכתוב הכרת וגו'.

שאלה: האם מיץ פירות – יש בו משום גילוי?

תשובה: מחלוקת בחלק ממיני המשקין העודפין על ג' משקין, בחולין מ"ט ע"ב, ומחלוקת רמב"ם ושא"ר איך לפסוק.

שאלה: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויצא דף קנז ע"ב "א"ר יוסי לית לן מלה בעלמא דלא הוי דכר ונוקבא וצ"ב, הרי ידוע דהגמרא בשבת אומרת שכינים – לא פרי ורבי.

תשובה: כיום יודעים שכל מין פרה ורבה כדברי הזוהר, ואת כוונת הגמרא האריכו האחרונים כבר ליישב.

שאלה: פרשת תרומה: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה".
ומקשים, דהרי היה צריך לומר "ויתנו לי תרומה", וחשבתי לפרש כך: שהכוונה בפסוק היא, שדיבר ה' אל משה לומר לבנ"י, שימנו גבאים שיקחו כסף מעמ"י, ושפיר קאמר קרא – "ויקחו לי תרומה".
האם פשט זה אמת הוא?

תשובה: יכול להיות.
ועי' חומת אנך ר"פ תרומה.

שאלה: כל המועדים בטלין, חוץ מחנוכה ופורים.
ושמעתי מתלמיד חכם אחד לבאר, שבמקור המימרה היה כתוב "כל המועדים בְּטַל" והכוונה היא – בְּטַל ולא בגשם.
כמו שידוע מהפוסקים, שצריך לעשות את כל המועדים בְּטַל.
חוץ מחנוכה ופורים שרק הם נמצאים בימי הגשם, אך המדפיסים הוסיפו מדעתם וכתבו "בטלין".
האם השערה זו נכונה?

תשובה: קשה לשער דבר כזה מדעתינו, ועי' בראשונים שהביא המלקט על הירושלמי מגילה הנדמ"ח עם ליקוטי ראשונים.

שאלה: תרומות פ"ח מ"ו "ונשוכת הנחש אסורה מפני סכנת נפשות".
צ"ב, מדוע לא פסקו הטשו"ע.

תשובה: עיין ביורה דעה סי' ס'.

שאלה: מה הדין אם צריך להתפלל ב' תפילות: אחד של עכשיו ואחד של תשלומין, והתפלל אחת והתכוון לפטור גם את השניה.
האם יצא ידי חובתו?

תשובה: לא.

שאלה: מה הדין בהנ"ל, אם התפלל בקול והשמיע לאזניו וכיוון לצאת ממנו עצמו, כדין שומע כעונה – האם מקרי שהתפלל פעמיים? והאם יש ראיה לדבר זה?

תשובה: אפשר להביא ראיה ממה שנקטו הפוסקים שא"א לצאת כשהוא עצמו מדבר (היינו ברוב המקרים למעט מקרים מסוימים כגון קריאה"ת ליש מן הפוסקים), וג"כ לא מסתבר לעשות פלגינן עד כדי כך.

שאלה: פרשת וישב במעשה שר המשקים והאופים כתיב: "ויספר שר המשקים", ובסיפור שר האופים כתיב – "ויאמר אל יוסף", ולא "ויספר".
וצ"ב, מדוע המילה שונה בכל פעם?

תשובה: אפשר שהיה מהורהר בדברי יוסף שאמר על הראשון קודמו [שהרי חלם את פתרון קודמו], ולכן לא סיפר באריכות כרעהו, או י"ל באופ"א שכיון שכבר הראשון עיכב את יוסף מזמנו לא רצה להאריך ולעכב את יוסף יותר מדי.

שאלה: מ"ב סי' תעה ס"ק מ"ה, הביא בשם הגר"א, דאיכא מצווה לאכול מצה כל שבעת הימים.
וצ"ב, מדוע אין מברכין על מצווה זו, ואע"פ שהיא איננה חובה, מ"מ מצינו הרבה מצוות שאינן חובה ומברכין עליהן.

תשובה: עיין בשו"ת מהרש"ם ח"א (סי' ר"ט), ובשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סי' י"ד אות י'), וביחו"ד ח"א סי' כ"ב ובמקורות הרבים שציין.

בכבוד רב

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד הרב שליט"א, בשאלה שנשאלה בביהמ"ד אמש, א. האם אברהם אבינו זיע"א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח? ב. איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הרב שליט"א,

בשאלה שנשאלה בביהמ"ד אמש,

A.
האם אברהם אבינו זיע"א היה כהן גדול לאחר מלכי צדק שהיה שם בנו של נח?

B.
איך התעסק עם קבורתו של של שרה אימנו הרי היה כהן גדול ואסור לטפל בקבורת אשתו היא לא הייתה בגדר "מת מצוה" הרי יכל להתעסק אם קבורתה הבן ישמעאל?

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי

***

Answer

לכבוד&8230;

שלום רב

כתוב בנדרים ל"ב ב' וז"ל, אמר רבי זכריה משום רבי ישמעאל ביקש הקדוש ברוך הוא להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת

אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם שנאמר ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אמר לו אברהם וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו מיד נתנה לאברהם שנאמר נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך ובתריה כתיב נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק על דיבורו של מלכי צדק והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן עכ"ל, ומבואר שאברהם מיד היה לו דין כהן כבר אז, וע"ע זוהר ח"ב דף צ"ה ע"א מובא בשל"ה שער האותיות אות ר' רצון סו"ס ד'.

בענין שאלתך, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו, ויתכן שהיה דינו ככהן גדול אך היה דין שרה כמת מצוה מכיון שלא היו יהודים אחרים שיתעסקו בה, או מטעמים אחרים שהיה יורשה ולא היו לה יורשין אחרים, או שלא רצו קרוביה להתעסק בה מכיון שהיה אברהם שותומ"צ, ראה בר"פ האשה רבה ביבמות היכי תימצי מתי חשיב בכח הדבר כמת מצוה גם אם אי"ז מת מצוה רגיל, מכיון שבעלה יורשה וקרוביה אינם עונים להיטפל בה עי"ש, יתכן ג"כ שלא הוא בעצמו קבר אלא רק ע"י אחרים, כדכתיב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב), ואמנם כתיב שם פס' יט, וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, מ"מ יתכן שקבר ע"י שליח, יתכן ג"כ שסמך על הדעות שקברי צדיקים אינן מטמאין, כך שיש כמה אפשרוות ליישב השאלה, ומ"מ צ"ע.

***

תגובה שנתקבלה בענין כהונתו של אברהם אבינו

מהרב א' הכהן שליט"א מודיעין עילית

במש"כ במאמר 'אברהם אבינו שהיה כהן איך נטמא לאשתו שרה', "ליישוב השאלה, יתכן שהיה דינו כהן הדיוט ולכן היה מותר לו להתעסק בקרוביו", יש לציין לפרקי דרבי אליעזר פרק אחד ושלשים שנקט בתו"ד לגבי מעמד עקידת יצחק, "וככהן גדול הגיש את מנחתו", משמע שהיה דינו ככה"ג, ונודע בזה משם הגר"י ראזין זצ"ל מדווינסק בעל צפנת פענח דלכך היה דינו ככהן גדול דייקא, אחר שע"י שחיטת יצחק נעשה כאונן וכה"ג אינו נפסל באנינות.
ובאופן נוסף ביאר בזה ראב"ד העדה החרדית שליט"א בספרו חכמה ודעת וירא כ"ב, י' דהוא מדין קטורת יום הכפורים דבעי כהן גדול דוקא, יעו"ש שהביא גם דברי הצ"פ הנ"ל.

תגובתי: יתכן שדוקא התם היה דינו ככהן גדול מכיון שהיה הציווי של הקרבת יצחק מוטל באופן מיוחד עליו, וכעין דין משה בז' ימי המילואים, משא"כ בסתמא, וצל"ע.

***

 

המשך הדברים בענין הנ"ל

למה שכתבתי הנני להוסיף מה שכתב הרב ישראל דנדרוביץ, ראש בית המדרש 'באר האבות', מח"ס 'הנחמדים מזהב', ערד בגליון במשנת הפרשה שנה זו במאמר "מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ -לשם מה היה זקוק אברהם אבינו לדעת אם שרה אמנו נפטרה במיתת נשיקה?" וז"ל הנוגע לעניננו "אמרו במדרש (ויקרא רבה כה ו) שאברהם אבינו היה לו דין כהן גדול.
ומשכך, נתחבט הגאון הרוגאצ'ובי, בספרו 'צפנת פענח' על התורה, בשאלה חזקה: כיצד היה מותר לאברהם אבינו להטמא לשרה אשתו, בעוד דאנן קיימא לן (יומא כח ב) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, והרי הלכה בידוע שאסור לכהן גדול להטמא למתים ואיסור זה כולל אפילו את שבעה קרוביו.

ותירץ הרוגאצ'ובי, דמהיות ויצחק לא היה שם נמצא שלא היה מי שיתעסק בקבורתה של שרה, ומשכך הוי 'מת מצוה' שאפילו כהן גדול מותר להטמא אליו ולעסוק בקבורתו.

ואני בעניי לא ידעתי לפרש כוונת הרוגאצ'ובי, מפני מה תחשב שרה כמת מצוה, ואטו יצחק בנה כולי עלמא נינהו, ואף אם יצחק אינו בנמצא שם והוא אינו יכול לעסוק בקבורתה, מהיכי תיתי שלא יהיו אנשים אחרים שיוכלו להתעסק בה, ומי מעכב בידי בני חת לסייע בקבורת אשת אברהם שהיה נשיא אלוקים בקרבם.

והנראה לתרץ את קושיית הרוגאצ'ובי על אברהם הכהן הגדול שנטמא לשרה בחדא מחתא עם הערת התפארת יהונתן מפני מה נאמר 'מעל פני מתו' בהקדם חידוש הקדמונים, שהצדיקים המתים במיתת נשיקה אין בהם טומאת מת (השוה: רמב"ן במדבר יט ב; רבינו יהושע אבן שועיב, פרשת חקת).

ומעתה מה ימתק לומר שאברהם הכהן הגדול ביקש לידע האם מותר לו להטמא לשרה אשתו, שהרי כהן גדול אסור לו להטמא לקרוביו ואף דין מת מצוה אין לה, שהרי גם בני חת יכולים לטפל בקבורתה; אלא שאם היא אכן מתה במיתת נשיקה אין היא מטמאה ויכול הוא להטמא אליה.

ובשל כך אמר הכתוב שאברהם קם מעל 'פני' מתו, דהיינו שבא לבדוק אם יש בשרה את הסימן של המתים במיתת נשיקה, והוא בירקון פניהם מהטיפה שבחרבו של מלאך המוות, אם לאו.
ומשראה אברהם שפניה של שרה מאירות ומוכח שמתה במיתת נשיקה, התיר לעצמו להטמא אליה, ומיושב הכל בטוב".

A.
כ.
מודיעין עילית

***

 

 

תגובה נוספת בענין הנ"ל

 

מהרב דוד אריה שלזינגר שליט"א

שמעתי בשם המשך חכמה והגאון מרוגשוב כי אברהם אבינו בעקידה היה דינו ככהן גדול בקודש הקדשים ולכן קרא אליו מלאך מן השמים ולא ירד למטה כי אפילו מלאך היה אסור ליכנס בשעת העבודה וכן אם ח"ו היה שוחט את יצחק היה מותר להמשיך העבודה כי כהן גדול עובד אונן וצ"ל כי אז היה דינו ככהן גדול משא"כ בשאר הזמנים היה רק ככהן.

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה בס"ד שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א, היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'? הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו! מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,

היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה'?

הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!

מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?

לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,

יד' הקט' אהרון

***

Answer

בס"ד ‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש"כ האור החיים בראשית ל"ז כ"א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ"ה סע"א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי' באילת השחר למרן הגראי"ל שטינמן מש"כ ע"ז, וע"ע במטפחת ספרים ליעב"ץ מש"כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה וז"ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ"ל.

וכתב הראב"ד שם, א"א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית' היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ"ל.

הנה מצינו עד כה ב' גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב"ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב"ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע"ז כמבואר בדבריו, ומ"מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו"כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס"ג ועוד רבים, וכן הר"י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב"ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר"ל ורלב"ג ותיו"ט וכו', ומה שכתב בסוף, ועי' בספר שפתי חיים להג"ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג"כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז"ל (זוהר חדש - תיקונים כרך ב דף צח ע"א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל"ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו' כ"א ליראה].
וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.
ולא הוה לון למ"מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.
על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי' א].
ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.
הא מילין אלין סתימין.
ולא אתגליין וכו' עכ"ל וע"ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה א. האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים? ב. האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז"ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים? ג. מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים שרק הוא יכול ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

שאלה

A.
האם יש מקור לכך שאין ללמוד קבלה לפני גיל ארבעים?

B.
האם העניין לא ללמוד קבלה כולל לימוד זוהר שיש בו כעין מדרשי חז"ל ולא נכנס לסודות העולמות העליונים?

third.
מה ההגדרה של מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים שרק הוא יכול ללמוד קבלה?

d.
מה המקור שרק מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים יכול ללמוד קבלה?

יעקב בלומנטל {נ"ב אין זה גיסי, אלא אדם אחר שנקרא בשם זה.
}

***

Answer

לכבוד הרב יעקב בלומנטל שליט"א [ראה הערה לעיל]

שלו' רב

A.
עיין בביאור הגר"א בספר ישעיה בב' מקומות, ומה שציינתי עוד בחבורי אורח חכמים.

B.
החפץ חיים הי' אומר לבחורים שילמדו זוהר שיש בו הרבה מדרש, וראה מה שהביא עוד בספר תשובות הגר"ח [קניבסקי, נערך ע"י הרב גרנדש] ובהערות שם.

ג-ד.
המקור לזה עי' ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעי' ד' ובביאור הגר"א שם, והגדר לזה איני יודע, ומגדולי הדורות נראה שכל אחד החזיק בזה בגדר אחר, ויש גם כאלו שנקטו כפשטות הזוהר שלפני ביאת המשיח יותרו קצת הגדרים הללו.

בכבוד רב

***

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen

  קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים מהדורה חדשה תשע"ד (מהדורה ראשונה - סיון תש"ע) הקדמה יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה' בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ...!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9739!trpenRead more!trpst/trp-gettext!trpen

 

קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים
מהדורה חדשה תשע"ד (מהדורה ראשונה - סיון תש"ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה' בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.
והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ וגו'.
ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה', זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.
חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.
וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו "ארח חכמים" יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז"ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה"ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א - בחלקי התורה - מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

A.
צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך (ילקו"ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או"ח ד"ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש"י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.
לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו'.
ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ"ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ"ך אין לו שום ידיעה, עכ"ל.
וז"ל העץ יוסף (שמות רבה פמ"א, ה בענ"י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים.
מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ"ד ספרים.
והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ"ל.
וז"ל רבי שעפטיל בן השל"ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק"ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק"ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.
וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.
ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.
כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.
חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה' בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ"ל.
ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב"ץ בזה, ובתולדות אדם (פ"ג).
[ושאלתי להגר"ח קניבסקי שליט"א האם בחור צריך ללמוד נ"ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].
}
(שהש"ר פ"ד, כב).

B.
כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש"י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע"א).

third.
לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.
שאם ירותק יפתחו לו.
אם לתלמוד, לתלמוד.
אם להגדה, להגדה.
ועמוד ברזל משנה (ויק"ר פכ"א, ה).

d.
לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי"ש הטעם שאמרו כן, ועי"ש עוד.
}
(ב"מ לג ע"ב).

God.
כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע"ב) לא גרס "בכל יום" וכ"מ שם לפי הסוגיא.
}
] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע"א).

and.
במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.
[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש"י)] (סנהדרין מ"ב ע"א).

G.
יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ"ד פעמים או מ' { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.
ועיין ב"ב (כב ע"א): "רנב"י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר"א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה" ובכריתות (ו ע"א): "א"ל ר"מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון".
}
(תענית ח ע"א).

H.
אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.
שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע"א).

ninth.
הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו "מעשה מרכבה" וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע"א ואילך).
}
שהוא דבר גדול (סוכה כ"ח ע"א).
שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה' ליראיו (מסכת אצילות משנה א', אוצר מדרשים דס"ז).

J.
אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: "שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש" { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.
ד"א, בן חמישים שנה.
ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.
יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.
וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.
חרשים, בשעה שפותח בד"ת הכל נעשין כחרשין.
ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.
לחש, זה שראוי למסור לו ד"ת שנתנה בלחש (שם יד ע"א).
[וכתב אלי הגר"ח קניבסקי שליט"א דחכם וחרשים הם ב' מעלות הכלולות בא', ולכך חשיב חמשה דברים].
}
(שם יג ע"א).

11
המכסה סתרי תורה { פרש"י ורשב"ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי' שמו של הקב"ה (עי"ש עוד נא ע"א).
}
, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי"ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע"ב).
}
(פסחים קיט ע"א).

12.
כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר"נ פכ"ט ה"ז).
רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).
ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

13.
אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא"ז פ"ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

Hand.
אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.
ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע"א) "הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא".
}
(מסכת סופרים פט"ו ה"ח וה"ט).

Tu.
לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ' הקשו "מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי".
פרש"י לימי השבוע, ולהתוס' (ד"ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ"ה ברמב"ם ובטוש"ע.
}
: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב"ם (פ"א הי"ב) וטוש"ע (יו"ד סי' רמו): בד"א, בתחילת לימודו של אדם.
אבל כשיגדיל בתורה, וכו' יקרא בעיתים מזומנים תושב"כ ושבע"פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.
וכ' הרמ"א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד"ח בשביל הכל.
וכתבו הפוסקים (שו"ע הגר"ז ת"ת פ"ב.
ערוה"ש סי' רמו סי"ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב"כ ותושבע"פ.
ובתולדות אדם (לתלמידי הגר"א, פ"ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי"א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.
וכעי"ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל"ה בהסכמת ב"ח ומהרש"א הסמ"ע והכלי יקר וכו', פ"ה ס"ק מ).
וכ"כ השל"ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.
וכן עיין במסכת סופרים וכו' שהבאנו לעיל.
ולפי"ז הרמ"א קאי על ראש הסעיף "לעולם ישלש" וכו'.
}
(קידושין ל ע"א).

16
תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח"ט תהילים פ"א).

17.
כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא"ז פ"א).

יח.
תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש"ר פ"ה פיסקא יג, א).

יט.
קרא ולא שנה, הרי זה בור.
לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע"א).

כ.
כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע"א).
וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו"ח ריש שה"ש).

כא.
קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.
אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא"ר פי"ח, יד).

כב.
כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש"י).
וכתבו בתוס' (ד"ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.
שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.
[ולפי"ז צ"ל דדעת התוס' דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].
}
(חגיגה י ע"א ורש"י).

חלקים שונים בתורה

כג.
כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע"א), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.
תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו' .
ק"ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.
בירושלמי (סוכה פ"ג הי"ב), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה", והיינו לשון הקודש.
}
, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.
מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.
ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז, ג).

כה.
הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.
שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב"ק (קט ע"א): "כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי" פרש"י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ"ל.
וכן אמרינן בשבת (לא ע"א) "חכמת, זה סדר קדשים", ועי' תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר"ל עמ' קסא הע' מה (הערת א.
פ.
).
}
(ב"ב קעה ע"ב).

כו.
תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע"ב).
ועיין ילקו"ש (ירמיה שעא) שדווקא "כהנים ולויים העוסקים" וכו', וצ"ע.
ובזוהר בשלח קנט ע"א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה"ב, ע"כ.
וכעי"ז במנחות שם "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים" ובברכות (ה ע"א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו".
}
(מנחות קי ע"א).

כז.
איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש"י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.
מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ"ל.
וראה בקידושין (מט ע"ב) המקדש את האשה ע"מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו' ואפילו במסכתא דכלה" ע"כ, ושם פרש"י בכ"מ בא' מן המקומות.
ואפילו במס' כלה, שאין עומק בה.
ושם חזינן לכאו' שא"צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.
אפשר דתלמיד סתם א"צ כמו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי"ש בתוס'.
}
(שבת קיד ע"א).

כח.
משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום".
}
הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע"א).

כט.
אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.
ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.
ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע"ב).

ל.
תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.
ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב"י או"ח סו"ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז"ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.
}
וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע"א).

כללים

No.
אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי"ש במעשה דלוי ור"ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור"ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו", אמר דאין אדם וכו', ואמר לוי "נתת לנו רשות לעמוד".
}
(ע"ז יט ע"א).

לב.
לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי"ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ"ע.
}
(ספרי עקב מח).

לג.
אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו"ש (עקב תתע"ג) "שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם" ושמא ר"ל למצווה ולכתחילה.
}
(במדב"ר פ"ב, ג).

לד.
סיני ועוקר הרים { פרש"י (בהוריות יד ע"א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.
עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.
}
, סיני עדיף (ברכות סד ע"א).

לה.
טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.
וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק"ר פ"ג, א).

לו.
משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום".
}
(מגילה ד ע"א).

פרק ב - שנון וחזרה

החיוב

A.
"ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע"א).
וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק"ר (פ"ג, ז): "אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה".
}
(מדרש משלי פ"י).

B.
כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ"ג מ"ח).
ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע"ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע"ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע"א).

third.
כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע"א): "מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא", דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.
ובברכות (ס ע"א): "אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב" פרש"י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.
בתענית (ז ע"א) "דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת".
פרש"י אם אינו מחזירן תמיד.
}
(סנהדרין צט ע"א).

d.
אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש"י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.
אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע"ז יט ע"א).

כללים

God.
לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.
דעת המקור חיים להחו"י (סי' נ') מהרי"ל (החדשות סי' מה ס"ב) המהר"ל (גבורות ה' פ"ב) ועוד (עי' בתורתו יהגה עמ' קכ"ט) דאי"צ הבנה גם במשנה וגמ' וע' במ"ב (סי' נ' ס"ק ב') שההבנה מעכבת בגמ'.
וכ"מ במכילתא (משפטים פ"א): יכול שונין ולא יודעים, ת"ל ואלה המשפטים וכו' ערכם לפניהם כשלחן ערוך.
ולפי"ז הכוונה שלא יכנס לעומק.
וכמ"ש בעירובין (מח ע"א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.
ושמא ר"ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.
}
(ע"ז יט ע"א).

and.
השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי' רש"י (סנהדרין כו ע"ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.
כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ"ל.
ועיין מ"ש הגר"א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.
אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.
בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת וכו'.
ע"ש ביאור הענין בארוכה.
אולם ע' מ"ש (ויק"ר פי"ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב' הלכות, ולמחר וכו' עד שלומד כל התורה כולה.
ושוה עם הגמ' שלפנינו, אבל צ"ע על מ"ש רש"י והגר"א הנ"ל.
ובמנחות (צט ע"א): "דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש"י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.
והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב אלי דהרי רש"י מיירי בשל"ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ"ש בגמ' שם, ולק"מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד"אי לא ידע לבסומי קלא", אין עליו קפידא, כמבואר שם.
ובתיקונים (נא ע"ב) "אורייתא סלקא בניגונא".
וברע"מ (במדבר קכא ע"ב) "צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא".
עיין סנהדרין (צט ע"ב): "זמר בכל יום זמר בכל יום" פרש"י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.
ומיהו מצינו בחז"ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.
עיין שבת (קו ע"ב) "גמרא גמור זמורתא תהא" בתמיה פרש"י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.
ובסוטה (לה ע"א) "על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות" וכו' וכעי"ז בבמדבר רבה (פ"ד) "אמר לו הקב"ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך" וכו'.
ועיין סנהדרין (קא ע"א): "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם".
}
(עירובין נד ע"א בארוכה).

G.
כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם  {וכ"מ בעירובין (נג ע"ב) עי"ש.
עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ"ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה' חרה בם ועי"ש עוד.
וכן הובא בשם הגר"א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.
}
(מגילה לב ע"א).

 {אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש"י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע"א).
}

H.
אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש"י)] (עירובין נג ע"א).
וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ"א מ"ג).

ninth.
השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז"ל הספרי פ' עקב: "מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת"ל והיה אם שכח תשכח וכו' וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך".
}
(זהר ויקרא רלו).

J.
לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

11
לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ג גי' הגר"א).

12.
אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ"מ מצינו בש"ס על רז"ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ' פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.
}
(אבות דר' נתן סופי"ב).

מספר החזרות

13.
חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע"ב).

Hand.
השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.
וכתב הגר"א, שזהו רק לקנות המסכת.
אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר"ח מוואלוזין ב"כתר ראש").
וז"ל הילקו"ש (משלי תתקלז): "דדיה ירווך בכל עת.
שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר"ל חלק הפשט תמה).
}
(כתובות נ ע"א).

Tu.
מהו שכתוב "ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו "לתפילתו", והביא בגליון גירסא "לתורתו", וכ"ה ברי"ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח"ל (בס' תקו"ח) ואסכים מריה על ידיה.
ובאבות (פ"ו מ"ו) איתא שא' מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.
וז"ל השהש"ר (ריפ"ד), "עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו', כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו", ומענין לענין אמרי' בפסחים (קיח ע"ב) "מאי כי ליושבים לפני ה', אמר ר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה", פרש"י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד".
}
(חגיגה ט ע"ב).

16
אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע"ב).

פרק ג - אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

A.
כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס "לא במהרה הוא משכח" ונקטנו גירסת הפוסקים.
בשמות רבה (פ"ח, ג) "אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות".
}
, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע"ב לגי' ראשונים).

B.
כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

third.
כל היגע בתלמודו בצנעא - מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע"א).
}
(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

d.
טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת"ר (פ"א): "עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא"י אחד בכל העולם".
ובב"ב (קנח): "אוירא דא"י מחכים".
ובזו"ח (איכה): "עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.
לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע"א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים".
והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.
וביומא (נז ע"א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: "בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן".
ועיין מנחות (מב ע"א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא"ל "דחד מינייהו (מבני א"י) כתרי מינן", וכ"כ בכתובות (עה ע"א) ועיי"ש עוד.
}
(מגילה כט ע"א).

God.
גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו"ק טז ע"א וע"ב).

and.
אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע"א).

G.
אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח"א עב ע"א).

H.
המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע"א).
וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.
[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע"ב).

ninth.
אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס' הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס"ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א', ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.
והמהר"ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.
}
(ב"ר פט"ז, ז).

J.
טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע"א ורש"י).

אופן וצורת הלימוד

11
מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע"א).

12.
כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה' ונדלקת מן התורה וכו' { פרש"י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.
בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.
מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ"ל.
ובבמדבר רבה (פ"ב, ג) "בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה".
}
(זוהר פנחס דף ריז ע"א).

13.
מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע"ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.
ושם (נד ע"ב) "באהבתה תשגה תמיד כגון ר"א בן פדת, אמרו עליו על ראב"פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי", עי"ש עוד המעשה.
}
(ברכות סב ע"א).

Hand.
הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

Tu.
בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע"א) "תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה" ועיין ע"ז (ג ע"ב), וע' תדא"ר (פ"ב) שמשה למד תושב"כ ביום ותושבע"פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו"י ס"ק יח) לפי שתושב"כ זמנה ביום ותושבע"פ בלילה.
}
(עירובין לט ע"א).

16
אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע"ב).

עת ללמוד

17.
כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע"ב).
וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה - אש אוכלתו { ובזוה"ח (כד ע"א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.
ביבמות (קו ע"א) "אבוך היכא, א"ל במתא, אימך היכא, א"ל במתא".
פרש"י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.
ועיין תו"כ פ' ויקרא מש"כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.
}
(סנהדרין צב ע"א).

יח.
ראב"י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע"א ורש"י).

יט.
הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו"ס.
}
(עירובין סה ע"א).

כ.
לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע"ב) שהלך ר' אלעזר בן ערך למקום עידון "אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה" וכו'.
ובאבות דר"נ המעשה מסופר על המשנה הנ"ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי"ש דלדעת ה"ואמרי לה" שרבי נהוראי בעל המימרא הנ"ל (הוי גולה וכו') הוא ר' אלעזר בן ערך ולפי"ז אתיא שפיר.
}
(ירושלמי שבת פט"ו ה"ג).

הכנה ללימוד

כא.
הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו', והוא נקרא "כלה".
והנה יל"ע דהרי בברכות (נז ע"א) איתא "הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה", ופרש"י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.
וא"כ מבואר שאין שם צפיפות.
ועיין שם בדף ו (ע"א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.
ויותר נראה דב' מיני כלה הן דבלא"ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב' פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע"ב ובתוס' ד"ה תרי).
}
(אבות פ"ד מ"ד).

כב.
לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע"ב).

כג.
היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע"א).

כד.
שכר השיעור הוא על הריצה אליו.
שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א), "הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח".
ובעירובין (נג ע"א), "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.
בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.
}
הוא על הדוחק.
שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ"ו) "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל".
ובסנהדרין (צט ע"ב) "כל אדם לעמל נברא" וכו' עי"ש.
}
(ברכות ו ע"ב).

כה.
אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.
לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע' שבת (כא ע"ב) "גירסא דינקותא" ופרש"י מתקיים יותר משל זקנה, וע"ע באבות דר' נתן (פכ"ד) באריכות.
}
.
יגעתי ומצאתי, תאמן.
וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע"ב).

כו.
אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע"ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע"א).

כז.
יראת ה' טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.
ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע"ב ע"ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע"ב).

כח.
התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ"ז, ה).

כט.
הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע' תענית (ז ע"א): "כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות" ובתוד"ה וכל וש"נ.
ועיין ברכות (יז ע"א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש"י ותוס' שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע"מ שיקרא רבי.
וכן עיין אבן שלמה להגר"א (פ"ח סי"ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח"ל בכ"מ עמד בזה.
[ואכמ"ל].
}
(אבות פ"ד מ"כ).

ל.
כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע"א).

כונת הלימוד

No.
לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו"ש (דברים ברכה תקנא): "כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש".
ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה' אלוקיך תירא שיירא מהתורה.
}
(פסחים נ ע"ב).

לב.
הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע"א).

לג.
אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא"ז פי"ד, ג).

לד.
טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר"נ פ"ג ה"ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ"ה).

לה.
התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ"ו מ"ו).
ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא "מילתא דבדיחותא" ואין הכונה לדבר ליצנות ח"ו, ובמסכת ע"ז (יח ע"ב) האריכו בגנותו, ומ"מ אציין כאן מה שמצינו "בדיחותא" בגמ' (ב"ק יז ע"ב) לגבי אמירת ד"ת בצורה של שמחה עי"ש.
}
(ברכות כב ע"א).

לו.
יאמר הרב דבר של שמחה { ועי' עירובין (נג ע"א): "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.
בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן".
ופירש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.
}
קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע"א).

לז.
ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.
פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ב גי' הגר"א).

לח.
אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע"א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח"ג נו ע"א).
והתורה נקנית בשמחה (אבות פ"ו מ"ה).

לט.
הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב"ה ושכר גדול יש להקב"ה בשבילו.
}
(ירושלמי ברכות פ"ה ה"א וביאור הגרח"ק).

מ.
אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: "מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום".
אולם עיין שבת (לא ע"א): "קבעת עיתים לתורה", ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.
ובעירובין (נד ע"ב): "עשו מועדים לתורה" פירש"י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.
ועיין במנחות (צט ע"ב) דיד"ח ת"ת נפיק בק"ש.
}
(תדא"ר פ"י, ח).
אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב"ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע"א).
אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע"ב).
והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ"ו מ"ו).

פרק ד - ביטול תורה

ביטול תורה

A.
העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.
רש"י, עי"ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.
עיי"ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.
ובשהש"ר (פ"א): "אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה".
}
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).
והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע"ב).
ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע"ב וכב ע"א).

B.
אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע"ב): "שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף" ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ"א): "שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן".
}
, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו' (ע"ז יח ע"ב).
ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע"א) נזכר ששאלו בנתיה דר"ח לרב חסדא: "לא בעי מר למינם פורתא", וענה להם דבקבר אח"כ יוכל לישון הרבה.
עוד שם, "אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא".
ובב"ב (י ע"א) דרשו עה"פ "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעוה"ב".
ואמרי' בב"ר (פי"ז) תחילת מפולת שינה.
ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה".
ועיין תדא"ז (פי"ד) מה שדרשו עה"פ "אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם".
}
(אבות פ"ג מ"ב).

third.
וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע"ז י"ח ע"ב).
והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר"נ (פכ"א) "במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו", וכו'.
ובאבות (פ"א מי"ז) "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" וכו'.
ואמרו "סייג לחכמה שתיקה".
וע' במ"ש הגר"א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי"ש בארוכה.
}
(אבות פ"ו מ"ו).
ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע"ב).

דברים בטלים

d.
המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.
יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.
[ממ"ש (סעיף הבא) "עוסק" ולא מדבר].
}
(יומא יט ע"ב).
וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז"ל האדר"נ (פכ"ו): "מפני מה ת"ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד"ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין".
}
(כתובות ה ע"ב).
וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע"א).

God.
הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע"ז ג ע"ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע"ב) "בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה".
ובברכות (כד ע"א) "ת"ח א"א לו בלא הרהור תורה".
ובמגילה (יב ע"ב) "כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת".
ובעירובין (שם ע"א) "המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה".
}
(אבות פ"ג מ"ט).

and.
כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס' בן סירא, ופשטו שם שבכל הס' אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.
בסוף הגמ' שם אמר דמ"מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.
}
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

G.
המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד).

ספרי מינים

H.
הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל"ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי"מ שחז"ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ"ך ושהטועים משייכים אותו לתנ"ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.
ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ"ך כמו ספר "און גליון" או "עון גליון" (שבת קטז ע"א בס"י, עיין הגו"צ), וראה מש"כ הרי"ף והרא"ש (סנהדרין ק ע"ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז"ל ע"כ.
וכן נראה להבין מ"ש ע"ז בגמ' אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה"ב (שם צ ע"א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ"ש הריטב"א).
אך יש מי שכתבו (דק"ס) דד"ז ברי"ף מהצענזור, וצ"ע.
ושוב נ"ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא"ש וגם בר"י מלוניל והיד רמ"ה, וע"כ הדין דין אמת.
}
(סנהדרין ק ע"ב).

ninth.
אמר הקב"ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.
וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ"ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.
וצ"ע מהגמ' (שבת עה ע"א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו', ועיין ח"א למהר"ל.
}
(במדב"ר פי"ד, ד).

J.
אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע"א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז, הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב.
}
(מנחות צט ע"ב).

התמדה בלימוד התורה

11
לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ"י רש"י בל"ק (כנזכר).
רש"י ל"א תמצא לעיל בפ' שינון וחזרה בהערות.
}
(שבת פג ע"ב).

12.
לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע"ז ה ע"ב בשם תד"א).

13.
כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא"א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע"ב).

Hand.
עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.
שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

Tu.
דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע"ב): "מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה" וכו'.
ובסוטה (כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן" ופרש"י שפורש מכל עסקים כו'.
ובאבות (פ"ב מ"ז): "לא כל המרבה בסחורה מחכים".
ועי"ש עוד וכן לגבי "דרך ארץ" (פ"ב מכ"א.
פ"ג מ"ו.
אדר"נ פכ"ח ה"י) ועיין ברכות (לה ע"ב) בארוכה במחלוקת ר"י ור"ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע"ע שבת לג ע"ב), ומסקינן שם "הרבה עשו כר"י והועילו כר"ש ולא הועילו", וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.
ועי"ש מש"כ "דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי" וכו'.
ובתענית (כא ע"א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.
}
(סנהדרין כו ע"ב ורש"י ל"ק).

16
אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע"א), "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו", ובסנהדרין (צו ע"א) איתא דעליו נאמר "כי דבר ה' בזה".
וכן הוא א' משלשה שהקב"ה בוכה עליהם.
ועיין ברייתא דמס' אבות פ"ו (מ"ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", וכו'.
}
(עירובין נה ע"א).

17.
פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע"ב).

יח.
כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע' ב"ק (יז ע"א) ובתוס' (ד"ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.
[ואכמ"ל].
ויש לציין עוד התדא"ר (פכ"ז): "אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו" ועיין איכ"ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו "וילכו בלא כח מפני רודף".
בשהש"ר (פ"א, ט): "כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו".
ובסנהדרין (צב ע"ב): "כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא".
}
(ברכות ס"ג ע"ב).

יט.
לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע"א).

פרק ה - לימוד מרב

רב ותלמיד

A.
כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע"ב וצב ע"א).

B.
התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ"ו מ"ו).

third.
תלמוד - ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.
אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע"ז יט ע"א ועירובין נג ע"ב).

d.
המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע"א) התפללו לאלהים "שתרבה גבולינו בתלמידים".
}
(עירובין נד ע"א).
ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי"ש בפסחים עוד בענין ובאבות "מורא רבך כמורא שמים" (אבות פ"ד מט"ו).
}
(אבות פ"א מ"א).

God.
יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע"א).
ולא הקפדן מלמד (אבות פ"ב מ"ז).

and.
כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור - תכוינה { פרש"י אלא או שניהם ע"ג מיטה או שניהם ע"ג קרקע.
}
(פסחים קי"ז ע"א).

G.
לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי"ט ה"א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ"מ ובקה"ע שם פי' שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע"ה], ובזוהר (יתרו פז ע"א) "דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב "לא תעשה לך פסל".
}
(מגילה כא ע"א).

H.
כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע"ב): "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר"מ מאחוריה" וכו', וביארו שם רש"י והמהרש"א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) שברח ר"מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי"ש כל המעשה].
ואמר רבי "לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר"מ מן אחוריו" ועוד מבואר שם על ר' יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.
עי"ש עוד.
}
(ברכות כז ע"ב).

ninth.
היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי"ש עוד, וע"ע חולין (קלג ע"א) וברש"י (שופטים א, טז) וכ"פ הרמב"ם (ת"ת פ"ד).
וכתב שם ברמב"ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר"נ (פ"ב ה"ט): "ב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב"ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".
וכ' באחרונים דהני "פושעים" ר"ל סתומין, וכמ"ש הרמב"ם (עיין משנה הלכות ח"ח עמ' תט סי' רמז).
ועיין מסקנא דגמ' (ברכות כט ע"א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.
}
(הוריות יב ע"א).

J.
לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ"ז ע"א וע"ב) שכהן יוצא לחו"ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן "לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד" פרש"י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר' יוסי וכמו להלכה עי"ש).
ובספרי לגבי תלמידי יעבץ "הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד".
}
(תענית ז ע"א).

11
לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע"א) "הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה", פרש"י מן הממשיכו לע"ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.
ובעבודה זרה (יז ע"א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד"ת מיעקב שאמר "כך למדני ישו הנוצרי" וכו' (עי"ש בהגו"צ).
}
(ילקו"ש תריד).

12.
אם דומה הרב למלאך ה' צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה' צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי"ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי"ש.
}
, וזהו בקטנים.
וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע"ב).

13.
אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא"ר פי"ג).
ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע"א).

Hand.
הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה' בזה (סנהדרין צט ע"א).

Tu.
חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ"ב מ"ה), ומקניני התורה (באבות פ"ו מ"ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר"נ (פ"א): "שלשה מדות בת"ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם".
}
(עירובין נד ע"ב).

16
כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.
וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע"א).
וז"ל הספר חסידים (סי' תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]", עכ"ל.
}
(ברכות סג ע"ב).

17.
לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ"מ, א).

יח.
אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.
ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש"י)] (ברכות סג ע"א).

ללמוד וללמד

יט.
אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע"ע שם, ובתענית (ז ע"א), "חרב על שונאיהן של ת"ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין", ושם במימרא דרבי חנינא "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם".
ועיין במכות (י ע"), "כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה", ר"ל זוכה לתורה.
}
(ברכות סג ע"ב).
שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע"א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.
}
(שבת סג ע"א).

כ.
כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ"מ.
}
תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע"ב).

כא.
כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש"ר פ"ד, כב).

כב.
המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע"ב וצז ע"א) "אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר"י משום רשב"י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.
שפתותיו דובבות בקבר" וכו' עי"ש עוד.
ובפסחים (קד ע"ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה "רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה".
ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג"כ מהני לומר משמיה דאביי.
וכעי"ז בב"ק (סא ע"א) עי"ש.
באדר"נ (פכ"ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.
חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.
וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.
}
, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב"ק פ"ז ה"ג).

כג.
כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע"א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.
וז"ל המדרש משלי (פ"י): אומר לו [הקב"ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.
ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ"ל.
והיינו כמ"ש בשבת (קיט ע"ב).
"כל העונה אישר"מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו", וכן "אפילו יש בו שמץ של ע"ז מוחלין לו".
}
(אבות פ"ו מ"ו).

כד.
כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ"א).

כה.
באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז"ל במדרש משלי (פכ"ב): "נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם".
ועיין בסנהדרין (ס"ג ע"א) שאמר רבי אליעזר ע"ע שלא חסר מרבותיו כלום, "אפילו ככלב המלקק מן הים".
}
(ילקו"ש משלי תתקנא).

כו.
איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ"ו) נזכר "המחכים את רבו", ובתענית שם על ר"ח שאמר "ומתלמידי יותר מכולם".
ועיין מכות (י' ע"א) מש"כ עה"פ "מי אוהב בהמון לו תבואה".
}
(אבות פ"ד מ"א).

כז.
נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע"א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע"ש (בע"א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: "ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה".
(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ"א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס"ה).
ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ"ל ורב כי עוד.
}
(אבות פ"ו מ"ה).

כח.
לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע"א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע"ש וז"ל השהש"ר (פ' כי טובים): "נמשלו ד"ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד"ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע".
ובקניני תורה (אבות פ"ו מ"ו) נזכר "ואינו שמח בהוראה".
}
(סנהדרין ז ע"א וע"ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש"י).
וראיתי בהר"מ הוצ' הר"ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.
ואמרו ז"ל בתנא דבי אליהו (רבה פ"ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ"נ ובבהמ"ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.
}
(אבות פ"ד מ"ט).

פרק ו - תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

A.
כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק "בדרכי קנית הזהירות".
יש להוסיף את הקנין באבות (פ"ו מ"ו) "אהוב" ועיין ערובין (נד ע"א) "אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו".
פרש"י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע"כ.
ובברכות שם: "מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב"ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.
}
(סנהדרין עא ע"א).

B.
תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש"י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.
ועי' ע"ז (יז ע"ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו'.
ובברכות (ה ע"א): "כל העוסק בתורה ובגמ"ח" וכו'.
ובברכות (יז ע"א): "וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא".
ועיין מגילה (כז ריע"א) במח' ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע"א) על א' האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.
ובירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), נח' בזה ר' יוחנן ורשב"י האם תורה עדיפא או תפילה.
}
(ברכות יז ע"א).

third.
כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע"ב).

d.
אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא"ש ותורה, עיין שבת (לא ע"א וע"ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.
וכן יומא (עב ע"ב) איתא ד"אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם", שמצטערין בעוה"ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה"ב.
שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.
אבות שם (מי"ז).
}
מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע"א), "על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", ועוד שם "איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו", [ועי' עוד].
וצ"ע.
וי"ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת"ח לעולם אסור, א"נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע"ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.
}
(אבות פ"ג מ"ט).

God.
אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר' יהושע בן לוי על עצמו "שישים הלכות למדני ריב"ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור" (קה"ר פ"ז, יד).
ואמרו שם עוד: "כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה".
}
, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר"נ פי"א ה"ב.
ילקו"ש משלי תתקסד).

and.
המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים "כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה".
וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר "מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא" [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים "דובשא"].
(פסחים פ"ז ע"ב ופ"ח ע"א).
}
(שמות רבה פ"ו, ב).

G.
צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח"ט תהילים קי"ט).

H.
חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע"א).

ninth.
מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע"א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.
[א"ה, הל' ד"א הנ"ל היינו ברייתא דמס' ד"א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס' כלה רבתי פ"ג ואילך (הנדפסים בסוף מס' ע"ז), וכמש"כ הגר"א שמסכת דר"א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש"י שם (ועיין בתוס' עירובין נג ע"ב), ולפ"ד ב' הפרקים הראשונים שייכי למס' כלה, (ובכתה"י קרי להו מס' עריות)].
}
(פתיחתא דאיכ"ר).

J.
ספר [תורה נביאים וכתובים (רש"י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע"ב).

11
דרך ארץ קדמה לתורה (תדא"ר פ"א).
ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ"א ה"א), "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה".
במגילה "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין" (ג ע"ב) ו"יותר מבנין בית המקדש" ו"יותר מהצלת נפשות" (טז ע"ב) ו"יותר מכבוד אב ואם" (יז ע"א).
ובמכות (י ע"א) אמר לו הקב"ה לדוד, "טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח".
ועיין קידושין (מ ע"ב) "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה".
אמנם עיין ברכות (יז ע"א) "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט" וכו', ועיין עוד לעיל בזה.
}
(אבות פ"ג מי"ז).

12.
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ"ב מ"ב).

13.
התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע"ב).

Hand.
כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע"י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע"ב).

Tu.
כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע"א).

נוספות

16
האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע"א).

17.
האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע"א).

יח.
כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע"א).

יט.
כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע"א).

כ.
התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע"א) "רב אחא בר יעקב יזיף ופרע".
פרש"י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.
}
(קידושין מ ע"ב).
לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו"ק ט ע"ב).

כא.
איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי"ש שהקב"ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד"ת.
}
(קה"ר פ"ז, יד).

כב.
כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז"ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ"ל.
}
(תדא"ר פ"ג, א).

כג.
טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע"ב וקיט ע"א).

כד.
תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת"ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין - אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע"א וע"ב ורש"י.
ועי"ש תוס' והגהות הב"ח).

כה.
תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור - אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.
(שמות רבה פל"ג, ח).

כו.
אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ"ו מ"ו), איתא הקנין "ואינו מחזיק טובה לעצמו".
וכ"ה בסהדרין (פח ע"ב) בין המעלות של בן העוה"ב.
וכן דרשו (חולין פט ע"א) עה"פ "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו'", אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו', אבל עובדי כוכבים" וכו'.
ועיין בברכות (י ע"ב) "כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים" וכו', על חזקיה.
ובסנהדרין (קד ע"א) "בשביל הטוב בעיניך עשיתי" וכו'.
ואמרו על נחמיה, "מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו".
}
(ויק"ר כ"ה א').

כז.
אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע"ב).

כח.
אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע"ב) כעי"ז ועי"ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק"ר פי"ג, ואדר"נ פ"א].
}
(אבות פ"ב מ"ח).

פרק ז - סגולות מדברי חז"ל

מידות והנהגות

A.
אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע"א).

B.
כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד "דרחים רבנן הו"ל בנין רבנן" [וע"ש עוד].
ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה"פ "מי אוהב בהמון לו תבואה", שהאוהב ת"ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי"ש.
}
(נדרים כב ע"ב).
אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ"ה).

third.
המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע"ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז"ל: "תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.
ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.
אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.
אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת".
ושם בירושלמי (פ"ד ה"ב) גירסא אחרת וז"ל: "בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת".
וכמו"כ מצינו בברכות (יז ע"א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.
}
(שבת כג ע"ב לגי' הגר"א).

d.
יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר"ה (טז ע"ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.
}
(נדה ע ע"ב).

God.
היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו"ש תלים תתנ), "אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו".
}
(זוהר במדבר ריח).

and.
כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע"א).

G.
המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע"א) על ר"כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו "לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה".
ובאבות (פ"ו מ"ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל" וכו' ומיהו שם פי' דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.
ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע"פ ואכ”מ להעתיקו.
ובילקוט (ואתחנן תתל): "לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו".
ובתנא דבי אליהו (רבה פכ"ו): "עד שאדם מתפלל על ד"ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו".
וכן הביאו התוס' כתובות ק"ד ע"א.
}
(ברכות ה ע"א).

H.
המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע"א): "לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים" ועי"ש עוד (בדף נד ע"א) "אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת", פרש"י שאין בו גסות.
ובקידושין (מט ע"א): "סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה".
ובפסחים (סו ע"ב): "כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת" ועי"ש המעשה עם הלל הזקן.
ועיין בתענית (ז ע"א) בארוכה.
ושם (כ ע"א) בארוכה על מעשה ר"א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו'.
[ועיין הטעמים בנדרים (פ"א ע"א) שאין ת"ח יוצאים מבני ת"ח].
ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי"ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד"ת, עי"ש כל המעשה.
}
(עירובין נד ע"א).

ninth.
אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ"ו), "אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב"ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד"ת בפיך לעולם", ובתד"א (פי"ג), "אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד"ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח"כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו" וכו'.
}
(סוטה כא ע"ב).

J.
כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע"ב).

11
עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע"א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ' דשבת (כג ע"ב) ומכות (י ע"א) ונדרים (פא ע"א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.
ועיין עוד ב"מ (יב ע"א).
}
(מדרש משלי פי"א).

12.
אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ"א מ"א).
והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ"ו מ"ו).

13.
כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע"ב): "שעה שישית מאכל תלמידי חכמים".
}
(חולין ט ע"ב).

זהירות במאכלות ועוד

Hand.
הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש"י).
}
(ב"מ קז ע"ב).

Tu.
הרוצה שיחכים ידרים (ב"ב כה ע"ב).

16
חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה".
}
תחת מראשותיו (הוריות יג ע"ב).

17.
חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית,  {עוד שם "אמר רבא חמרא וריחני פקחן", ובב"ב (יב ע"ב) "הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו".
}
והרגיל ביין ובשמים,  {עי"ש עוד מחלוקת תנאים, האם "אחת ולא שתיים" או "שתיים ולא שלוש".
}
והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א' ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.
}
(הוריות יג ע"ב).

יח.
עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).
ובירושלמי (סוכה פי"ג הי"ב): "קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה" והיינו לשון הקודש (קה"ע).
}
, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע"ב).

יט.
כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע"ב).

פרק ח - סדר הלימוד

A.
קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו' { שם איתא "בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י"ט, כ"ג) עד שלוש כו' ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה" ואח"כ מסיים "מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה&8230;" והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש"י אבות שם.
פרישה סי' רמה ס"ק ח.
ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.
ועיין דברים רבה (פ"ח, ג) לגבי "טבלא" שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.
}
(סוכה מב ע"א).
ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות "חמש", ובכתובות "שש", ונחלקו הפוסקים (כ"מ והג"מ ת"ת פ"ב ה"ב.
ב"י וב"ח סי' רמ"ה), האם מתני' דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.
}
(עיין תנחומא קדושים סי' יד).

B.
בן חמש שנים שלמות { שם "מקרא", ודייק הב"ח (סי' רמה) מדברי הרמב"ם (שם) דהיינו כל התנ"ך.
וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ"כ הגר"א השל"ה המהר"ל והיעב"ץ ועוד.
יש לציין דדעת רש"י (קידושין ל ע"א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ"ך חיוב על הבן עצמו).
}
מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח"ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) "כל חלב וכל דם לא תאכלו" וקוראו בניגון כבציבור.
}
(כתובות נ ע"א).

third.
מתחיל בויקרא (ויק"ר פ"ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות - נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר"א.
תנחומא ניצבים - הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י"ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ"ח, ג) מה שהובא בש"ר תנחומא.
}
ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ"כ הגר"א (אבן שלמה פ"ח ס"ב).
ועי' סנהדרין (פ"ו ע"א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ"ל, שהושוו כולם.
עוד בענין ראה אגרת רש"ג ועיין ברכות (יא ע"ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי"ש (יד ע"ב) דחשיב להו כמשנה ועי"ש (יח ע"ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.
}
(מדרש עשרת הדברות.
תנחומא ניצבים).

d.
בן עשר למשנה (כתובות שם).
ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { "תלמוד" – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע"י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף "מסורת התלמוד" שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל"מסורת הש"ס" ואכמ"ל.
}
(תנחומא שם).

God.
בן חמש עשרה לתלמוד { א"ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ"פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.
ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ"י סדר א-ב: א.
אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).
B.
דעת מבינים ודרכה של תורה (הג"ר גרשון אידלשטיין).
third.
הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).
d.
מהר"ל בכ"מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).
God.
למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.
and.
מכתבים ומאמרים (הגרא"מ שך, בכ"מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.
G.
משנה הלכות (ח"ח סי' רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).
H.
שלום ירושלים.
ninth.
תולדות אדם (לתלמידי הגר"א פ"ג).
J.
תנו כבוד לתורה.
}
(אבות פ"ה מכ"א).
והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע"א ורש"י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב"מ פו ע"א).

and.
ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר"ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח"ק שליט"א שאמר לבחור בן י"ח שבגילו כבר צריך לידע הש"ס.
ויתכן ש"שמונה עשרה" שבגמ' ר"ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י"ח) וכמ"ש (קידושין כט ע"ב) ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה.
}
(ע"ז יט ע"א ורש"י.
שבת סג ע"א.
ברכות סג ע"ב ועוד).

G.
ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל"כ הא כלול ב"תלמוד".
}
(עיין שבת שם).

H.
אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.
שמות רבה פמ"ז, א.
דברים רבה פ"ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש"י להבין דבר מתוך דבר.
וכתב הגר"א (שם) "בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת"ח אז הוא מבאיש ריחו" וכו' עי"ש באורך.

ועי' במ"ש הש"ך (סי' רמ"ה ס"ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.
וכעי"ז כתב הגר"א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ"ש בחגיגה (יג ע"א) שר"א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.
ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.
אבל עיין במ"ש (זוהר ח"א קיח): "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא".
וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.
שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.
מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.
קמשונים.
מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.
כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.
ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.
טבלא של אל"ף בי"ת.
ויש מפרשים במגילה.
שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.
משניות וברייתות.
(ומיהו אנן קי"ל משנה ואחר כך תלמוד כמ"ש חז"ל בכ"מ): מן השער.
מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.
בתמיה.
וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.
רחוקה: ואם נפלאת היא.
אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.
בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.
לעתיד לבא: שקרית.
מקרא: ששנית.
משנה: ששמעת.
תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.
כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו': אערך.
תפילה: כזאבי ערב.
כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני' ג' ומפרשים).
י"מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.
לתוך הגיהנם: שני סדרים.
של משניות: כל ההלכות.
כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.
מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.
כל המשניות: תורת כהנים.
ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.
[ורבינו הח"ח ז"ל בהקדמתו לפי' הת"כ האריך בחובת לימוד הת"כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.
היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.
של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.
ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.
לוח של כ"ב אותיות: מגילתא.
י"מ מגילת תענית של זמני היו"ט:

כל המקרא.
עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.
כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.
כיון שעכ"פ א' תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע"כ שאפשר ג"כ להורידו: נזיקין ע"ג פרקים.
הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס' נזיקין ל', סנהדין י"א, מכות ג', שבועות ח', ע"ז ה', עדויות ח', אבות ה', הוריות ג', הרי ע"ג.
והא דנקט נזיקין ברישא י"ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי' בתענית.
בשאר מדרשים גרסי' נזיקין ל' פרקים כלים ל' פרקים וכדמפרש ברי"פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג"כ בתוספתא לג' בבות.
וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב' הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב"ב דנזיקין גרסי' אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו' ובסוף ב"ב דכלים גרסי' אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.
וכאן נקט לפ"ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.
לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.
לחכמתו: ותרויהו איתנהו.
שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.
שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.
והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.
להבין דבר מתוך דבר: }
(מדרש משלי פ"י).
ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ninth.
בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי"ש) ונקטנו לענינו.
}
(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ"ד) בזה"ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.
כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.
י"ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.
י"ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.
כ"ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.
ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.
ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ"ד ל' ול"א).
וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא"ר (פי"ח): "ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.
שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה".
}
.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה"ל: א"ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא' בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד"א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א"ר ינאי למה"ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או' לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב"ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.
המעשה מובא שם ברש"י ותוס'.
בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.
}
.

איתא במדרש משלי (פרשה י') בזה"ל: אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב"ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר' ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב"ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.
בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב"ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.
בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב"ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.
בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב"ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק"ש ותפילין ומזוזה.
בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.
בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב"ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.
בא מי שיש בידו תלמוד, הקב"ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.
[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].
גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר,  {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע"ב).
}
ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.
גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.
גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.
מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה"ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי' לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח"כ תורת כהנים ואח"כ מה מכילתא ואח"כ תוספתא ואח"כ מה תלמוד ואח"כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.
א"ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.
ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.
ד"א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א"ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.
נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.
ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע"ג פרקים וכו' אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ"ו ה"ט) מעשה נאה בענ"ז עי"ש.
}
.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע"א) וז"ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.
איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ"ה מכ"א), בן חמש למקרא.
בן עשר למשנה.
וכו' בן חמש עשרה לתלמוד וכו' בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א

ש.
חגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.
ופרש"י לקמן מפרש להו.
והנה לקמן י"ד א' דרשי' להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב' דברים ובס"ה הם ו' דברים, וא"כ ע"כ רב אמי לא ס"ל כהך דרשא.

ת.
ב' נכללו בא'.

ש.
בדברים רבה פ"ח ג' כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א"ל תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות וכו' ע"כ.
והלכות פרש"י בכ"מ (מגילה כ"ו ב' כ"ח ב') משניות וברייתות.
ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח"כ התלמוד (אבות פ"ה מכ"א, מס"ס פט"ו ה"ח ה"ט, ובויק"ר פכ"א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו"כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש"י ברכות ה' א' סוטה כ"ב א' וב"מ פ"ו א', וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ"ש תענית ז' ב' ח' א', אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש"י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י"ב א' גרסו מתני' והדר וכו').

ת.
היינו הך.
ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.
כ' בספרי פ' עקב ד"א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע"כ.
ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ"ר פ"ב ג', ר' יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב"ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע"כ.
ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב"ד ש"מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב"ה.
והדברים סותרים זל"ז.

ת.
שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט"א בע"פ

ש.
האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.
צריך ללמוד את כל התורה.

ש.
כמה ללמוד כל יום?
ת.
קצת.

ש.
איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א')?

ת.
שילמד גמ' ב"ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט"א, מרשימות תלמידו הגר"ג הוניגסברג שליט"א (מנחת תודה).

א' שאל אם בחזרה לחזור עם תוס', והשיב כשלומדים עם תוס' זוכרים עי"ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ', שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ' (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע"א (כה).

א' שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י"ג ב', וה"ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.
מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי"ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).
[ועיין עוד באריכות בספר הנ"ל בכל עניני דרך הלימוד].

!trpsttrp-gettext data-trpgettextoriginal=9740!trpenRead less!trpst/trp-gettext!trpen