יש גישות ודעות שונות איך להתייחס לחוקים שונים בעניינים שונים, ויש שנקטו שכל ממון ציבורי שמיועד למטרה מסויימת אסור לשקר בשביל לקחת הדבר ממי שהדבר מיועד אליו, ועי’ בספר דרכי משפט הל’ שכנים והשגת גבול מה שהרחיב בזה בשם הגרנ”ק בדין זה, וע”ע דעות שונות בעניינים אלו בשו”ת שבט הלוי ובספר אמת קנה לאאמו”ר שליט”א פ”ד בהערה, ועי’ בתשובתי לענין נסיעה בקורקינט חשמלי בגיל צעיר ובתשובתי ד”ה אנשי כנופיה שמבקשים לגייס לשורותיהם בכפייה וכו’, ולא הארכתי כאן במ”מ מכיון שעיקרי המ”מ בזה כבר התבארו שם.
ומ”מ יש בזה פרטים שונים ודעות שונות בהגדרת האסור והמותר בעניינים אלו, כגון מה הדין שטח קרקע שגוף פלוני הפקיע אותו מבעליו שלא כדין ומשתמש בו למטרת נכה וכיו”ב, מה הדין אם בעליו המקוריים רוצה לחנות בו, או שנותן רשות לחביריו לחנות שם, מה הגדר של בעלותו שם, ומה הדין אם קיבל תשלום תמורת ההפקעה ויודע שלא יחזור אליו הקרקע לעולם (ונכנסים בזה לדיני תליוהו וזבין ואולי קצת שייך לתקנת סיקריקון), ומה הדין כשמדובר בשטח שנקנה מכספי ציבור של מיסים וכיו”ב של ממון שנלקח מפלוני שלא כדין תורה, ומה הדין כשנכבש על ידי הרשויות משטח הפקר ונקבע על ידם שמקום פלוני יהיה מיועד לנכה, ומה הדין כשברי לן שנכה כלל לא יצטרך להשתמש בחניה זו כרגע, ויש לדון בכל מקרה לגופו, ובאופן כללי רבותינו מיעטו לעסוק בעניינים אלו מכמה טעמים מובנים.
לגבי מה ששאלת מה הדין אדם שמקבל תו נכה באופן חוקי מחמת שהוא עוזר לנכה (ואינו מסיע את הנכה) האם מותר לו להשתמש בזה, איני רואה טעם למה שיהיה אסור, דממ”נ דהרי אפי’ אם יש כאן איסור על אדם מעלמא להשתמש בחניה זו אם נקבל את חוקיהם ואת החלטותיהם על כספי הציבור שהם מחזיקים, אבל באופן זה הרי ממ”נ הוא דהא אפילו לפי חוקיהם מותר לאדם זה להשתמש בתו נכה מכיון שע”פ הקריטריונים הוא עוזר לנכה ומקבל תו נכה, א”כ למה שלא יוכל להשתמש בזה.
לגבי מה ששאלת אם יש בזה חשש מצד המשנה בסוף פאה שאדם שעושה עצמו חיגר נענש בזה, הרחבתי בזה בתשובה אחרת דעיקר המשנה שם מיירי על מי שמשקר להרויח דבר שלא כדין, ובאופן שעושה לשם מצוה אין בזה איסור כמבואר בדרך אמונה (והזכרתי בתשובה אחרת), וכ”ש שאם עושה באופן שאינו משקר כלל, כיון שידוע שע”פ הקריטריונים זכאי לתו נכה מחמת שהוא מסייע לנכה אין בזה איסור דהרי אין כוונתו שהוא נכה אלא שע”פ חוקיהם זכאי להנחה של נכה מטעמים שלהם.
לגבי מה ששאלת על אדם אחר שאינו בעל התו המקורי שעוזר לנכה (ואינו מסיע את הנכה) אם יכול להשתמש בזה או לא, הכל לפי הענין, דאם ע”פ ההיגיון נחשב שעוזר ברמה שהיינו מצריכים להעניק עבורו תו נכה הוא נידון בפני עצמו (ויש מקום לומר שגם אם חובה לנהוג כפי חוקיהם מ”מ אין צריך דוקא שהכל יהיה רשום ברשימות שלהם אלא ככל ויש היגיון כל שהוא שהחוק סובב סביבו באופן שמקרה דידן יוכל להיכנס בהיגיון זה באופן המסתבר אינו נחשב כגוזל ממון ציבור, וכ”ש במקרה שגם ע”פ החוק שלהם אפשר אכן לאשר הדבר ורק שאין זמן לסדר את זה במשרדיהם), אך אם אינו באמת נצרך וזורק קיסם כדי שייחשב עוזר הנכה, באופן זה נכנס לנידון הפוסקים בזה וכנ”ל.
השלמה לתשובה לענין אם מותר לשקר בתו נכה
ויש בכ”ז ענין נוסף שלא להרגיל עצמו לשקר, עי’; בשע”ת לרבינו יונה מש”כ בזה, ואפי’; אם נאמר דלהוציא ממון עצמו בהיתר מותר לשקר (דגם אינו ברור כלל, עי’; בגמ’; ר”פ המניח, ועי’; בפתחי חושן מה שהביא מרב פעלים) מ”מ כאן דבלאו הכי ההיתר אינו בריא בודאי ששייך לצרף דברי רבינו יונה הנ”ל.
ולגוף הענין אם דינא דמלכותא הוא מלך ממש הנה יעוי’; ברמ”א חו”מ סי’; ג ס”ד דלענין מינוי דיין (אם הדיין הוא גמיר וסביר) מהני רשות המלך או השר הממונה בעירו דזה הוא בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה, ומבואר כאן דגם שררה מהני לזה וא”צ דוקא מלך, וציין שם בבהגר”א סקכ”ח מקור לזה מדברי הגמ’; בב”ק קיג ע”ב, אולם יש לדחות לענייננו דשם השר הוא חלק מן המלכות, וכמ”ש בש”ך שם סקט”ו דגם ריש גלותא מהני לזה כיון שרשותו באה מחמת המלך, אם כי משמע בש”ך שם שהר”ג בא מחמת המלך ואילו שר כחו מחמת עצמו עי”ש, ומשמע מזה דעצם מה שיש לו מינוי ותוקף וכח מועיל, וא”צ דוקא דינא דמלכותא, והנה החיוב שיש לבני נח להעמיד שופטים פשיטא שכהיום שאין מלכות ממש החיוב הוא על הממונים מטעם הממשלה בצורה שהיא נהוגה כיום, וזה משמע שדינא דמלכותא אינו תליא בהגדרת מלך, ומהיכי תיתי לחדש שלענין דינים אחרים בעי’; מלך ממש.
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
א”ה ריחמ”א: כבוד הרב שלום עליכם ! הדברים פורסמו בגליון שלנו מרי”ח ניחוח פרשת דברים תשפ”ד (גליון מס’ 838), וידידי היקר הרה”ג ישי מזלומיאן שליט”א כתב לי, וז”ל: אחדשה”ט ישר כח על הדברים הנפלאים והמרתקים. ויגדיל תורה ויאדיר… [בפרט תשובותיו של הגר”ע סילבר שליט”א, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ויפה כח הבן מחמת כח האב, קולע אל השערה ולא יחטיא]. בענין מה ששאל בענין התו נכה, הנני לצרף תשובה ממרן עמוד ההוראה הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א, סביב ענין זה: זכה לחניית נכה במרמה, ותוך כמה חודשים הפך לאחד שעונה על הקריטריון של זכאי לחנייה שאלה: מעשה בראובן שרצה להשיג זכאות ל’חניית נכה’ בסמוך לביתו ובסמוך למקום עבודתו, משום שמצוקת החניות בשני המקומות היתה קשה ביותר, ולבסוף לאחר תחבולות ורמאויות, הצליח להשיג מסמכי נכות כוזבים, וקיבל מקום חנייה מרווח צמוד לבית, ומקום מיוחד נוסף סמוך למקום העבודה. [ציבור השכנים לא התלונן, משום שככל הנראה תלו הדבר בסוג של נכות שאינה ניכרת]. חלפו ששה חודשים, והתקיים בראובן מאמר המשנה בפאה פ”ח מ”ט כל מי שאינו לא חיגר, ולא סומא, ולא פיסח, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר ודורש רעה תבואנו [יעויין בתוס’ יו”ט], וראובן הפך באופן פתאומי לנכה אמיתי, ועכשיו הוא באמת זכאי לחניית נכים. ועתה ראובן רוצה לחזור בתשובה, ושואל האם ראוי שישיב לציבור את מקום החנייה למשך ששה חודשים [על ידי הסרת השלט וטשטוש פסי החנייה], ויהיה בזה אולי תיקון למעשיו? ובאם לא, מהם דרכי התשובה על כך שגזל מהציבור את מקום החניה לששה חדשים? תשובה: ראשית כל יש לדון אם באדם התקיים מאמר המשנה או לא, שהרי מצינו בתפארת ישראל, שביאר שהמשנה עוסקת בעני העושה עצמו בעל מום כדי שירחמו עליו, ואפילו הכי נענש בעונש כה חמור, משום שממעט בכבוד שמים, כאילו ברא השי”ת בעל מום נוסף בעולם, והרי ידוע, שהרואה בריות יפות צריך ליתן שבח לשמו יתברך, ואילו אדם זה התנהג בכפיות טובה. ובנידון דידן, האיש שהעמיד במרמה חניית נכה, לא עשה עצמו כבעל מום לעיני כל, ואין כאן המעטה בולטת בכבוד שמים, ולאור דברי התפארת ישראל, יתכן ודברי המשנה לא אמורים לגביו, ואולי יש לתלות ענשו בביטול תורה או בשאר חטאים חמורים. אולם למעשה שמעתי ממו”ח מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (שליט”א) שמעשה זה הוי דוגמא מוחשית של המשנה בפאה. ובנוגע לעצם השאלה לגבי דרכי התשובה, נראה שהצעת האיש להשיב את מתחם החנייה שגזל, אינה השבה מעולה, משום שעל כל פנים מצויים מקומות חנייה לרבים [ורק שכאן לו עצמו יותר היה נוח לחנות], ופינוי המקום, לא יתרום כל כך לציבור. אלא נראה, שיש לשום את עלות השכרת מקום החנייה [ואולי מדובר בשווי של 200 שקלים לחודש], ועם הסכום יש לעשות ‘צרכי רבים’, כגון תרומה לבית חולים או לאגודות חסד התומכות בחולים וכדומה. (חשוקי חמד זרעים-א , פאה פ”ח מ”ט). עכ”ל.