בשו”ע או”ח סי’ שח סכ”ז שפירורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השולחן, ופירש שם המשנ”ב שמפני קטנותם סתמא עומדים רק למאכל בהמה ועופות, ומשמע מזה בפשטות שאם אין שם בהמה ועופות פירורים אלו נחשבים מוקצה, וכמבואר בשו”ע שם סכ”ט שאם אין מצויים בעלי חיים כאלה ואין לו ממינים אלה ויש שם מאכל הראוי לבעלי חיים הללו אסור לטלטלו בשבת.
(ואע”פ שהיה אפשר לדחוק שרק כאשר מצויין בעלי חיים הם מיוחדים להם וכאשר אין מצויים בע”ח אין מיוחדים להם, מ”מ א”א לומר כן, דהרי אי’ במשנה מעבירין מלפני השלחן פירורים פחות מכזית מפני שהוא מאכל בהמה, ומשמע שמאכל אדם הוא בודאי שלא, וגם דאיכא למ”ד בגמ’ דכל מידי לחזי לאיניש לא מקצי לבהמה, וממילא לא מסתבר שדבר שאם אין בהמה ראוי לאדם אם יש בהמה לא יהיה נחשב ראוי לאדם).
ומה שיש בעלי חיים הפקר שמסתובבים אינו מועיל להחשיבן מאכל בהמה, שהרי אסור להאכילם בשבת (תהלה לדוד סי’ שכד סקי”ד וחוט שני ח”ג פס”א סוף סק”א, ויש להוסיף דגם בשו”ע סי’ שח סכ”ט לכאורה מבואר כן דהרי כתב השו”ע שאם אינם מצויים אז אם יש לו מותר ואם לאו אסור ומשמע שאם אינם מצויים ויש רק בהפקר אינו מתיר), ובכלב הפקר יש שכתבו להתיר משום שיכול להאכילו בשבת שמזונותיו מועטים (תהלה לדוד שם ע”פ השו”ע שם, וכ”כ בשלמי יהודה פ”ז סק”ו בשם הגריש”א).
היוצא בזה שיש ג’ אופנים להחשיב הפירורים כראויים לאכילת בהמה:
א) אם מצויים בע”ח האוכלים פירורי לחם (מלבד בע”ח של הפקר), ולא צריך דוקא שיהיה לו אלא מספיק שמצויים רבים שמגדלים בע”ח כאלה (ראה מנח”י ח”ז סי’ טז וחוט שני שם, וכן מוכח מלשון השו”ע סי’ שח סכ”ט).
ב) אם יש לו עצמו בע”ח שאוכלים פירורי לחם, אף אם אינם מצויים.
ג) אם יש כלבי הפקר יש מתירים.
כמו כן יש אופנים אחרים שמותר לטלטלם אפי’ אם אין ראוים כלל למאכל בהמה (כמבואר בשו”ע סי’ שח סכ”ז).
א) אם יש פת על השולחן מותר להגביה משום שהם בטלים לפת.
ב) אם צריך למקום השלחן.
ג) כמו כן יש בטלטול בגופו יש פוסקים שמתירים לטלטל ותלוי במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים (והרחבתי הדברים בתשובה ד”ה “האם מותר לתלות דבר” וכו’ ועוד בד”ה “סיר מוקצה המונח” וכו’), כמו כן לענין טלטול מן הצד (כגון על ידי כלי) יהיה גם תלוי במחלוקת (ראה בתשובות הנ”ל) אלא שההיתר של טלטול מן הצד הוא רק לצורך דבר המותר (כגן שצריך לקחת דבר היתר שנמצא מאחורי המוקצה) ונתון זה לא שייך בענייננו בד”כ.
ד) על ידי ניפוח נזכר היתר ברמ”א סי’ שח ס”ג.
ועי’ בחוט שני ח”ג פ”ס סק”א שכתב ג’ אופנים שפירורים לא יהיו מוקצה גם כשאין בהמות מצויות:
א) אם שומר הפירורים לאכלם.
ב) בשעת הסעודה גופא (אבל אחר הסעודה משמע במשנה הנ”ל ובשו”ע סי’ שח סכ”ז שהם מוקצה דהרי קאמר מעבירין מלפני השלחן, וזה בד”כ לאחר הסעודה כשבאים לפנות).
ג) פירורי עוגה הדרך להחשיבן לאדם גם בפחות מכזית.
כמו כן [בנוסף על דברי החוט שני הנ”ל] יש לדון דאפשר כשמצטבר כמות של פירורים יחד שיחד הם יותר מכזית יש לדון בזה, דמחד גיסא בסי’ קסח ס”י לגבי דיני המוציא לפי הפרטי דינים שנתבארו שם אין צירוף בין כמה חתיכות פחות מכזית, ומאידך גיסא בסי’ קפ סק”י הביא המשנ”ב דעה דרק כשאין צירוף פירורים יחד לכזית אז אין בל תשחית אבל לולי כן יש בל תשחית כמו שהיה כזית בחתיכה אחת, והוא דעת המהר”ם גלאנטי בחסד לאברהם המובאים שם בשע”ת בשם הברכי יוסף, וכאן לכאורה יש לדמותו לדיני בל תשחית ולא לדיני ברכת המוציא דגם מה שהוא מזונות אין נפסל ממאכל אדם, ובאמת בכל הסוגיות שדנו על חתיכות שאין בהם כזית בברכות לז ע”א וע”ב דוחק לומר דכולם אין חשובין מאכל אדם אלא רק אם חישב עליהם, ואם נימא דהפירורין מצטרפין אם הם יחד ניחא.
(והמשנ”ב בסי’ שח שם ציין לדבריו בסי’ קפ, וכנראה רצה לרמוז לנידון זה)
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 37
מק"ט התשובה הוא: 120488 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120488
