לענין מה ששאל כת”ר לעניות דעתי על מי ששמע הבדלה באמצע סעודה ג’ מאדם אחר אם יכול לומר רצה אח”כ בבהמ”ז (היינו לפי הצד במג”א ובמשנ”ב שאין אומרים וכמו שנקטו כך למעשה המורים בזמנינו), והביא כת”ר דהגרח”ק ועוד נקטו כן ויש מי שנטה מזה, ואיני ראוי להוסיף אבל כיהודה ועוד לקרא מסתבר דאה”נ גם בשומע כעונה הדין כמו שיצא בעצמו, ואין זה שייך לנידון בס”ס קד וברע”א שם בשם הצל”ח לענין מה דנקטי’ שומע כעונה רק לקולא ולא לחומרא, דשם הנידון מצד דיני דיבור דלענין הדיבור עצמו נקטי’ לעיקר כהפוסקים שהוא כמדבר לקולא ולא לחומרא, ולכן לענין הפסק ולענין חשש ברכה לבטלה שהם דינים בדיבור מעיקר הדין לא חשיב הפסק לדעת זו (ומ”מ עי’ בשעה”צ ר”ס תפט סק”ה ומשמע דעכ”פ לחומרא חיישי’ היכא דאפשר עכ”פ לענין ברכה לבטלה), אבל תוצאה שכבר חלה והיתה שכבר הוציא שבת לא אכפת לן אם הוציא באופן של דיבור או באופן של שומע כעונה, ואף שרצה הוא דיבור בלבד מ”מ א”א לומר רצה בחול (להצד הנ”ל) וכמו שלענין איסורי דיבור בשבת מותרת מיד אחר הבדלה.
ומ”מ במקרה ששומע בהמ”ז מדין שומע כעונה יוכל לצאת ברצה מספק דהרי יש צד במשנ”ב ובמג”א סי’ רסג ס”ק סז שאומר רצה בחול על סעודה שאכל בשבת ויכול לצאת דשומע כעונה אינו הפסק גם לפי הצד שפטור כמשנ”ת שם בסי’ קד, שכך הוא עיקר הדעה להלכה ששומע כעונה הוא לקולא ולא לחומרא, ומ”מ יותר טוב להתנות שיוצא ברצה רק לפי הצד שחייב ברצה כמשנ”ת בשעה”צ סי’ תפט הנ”ל.
מה שדן כת”ר לגבי מי שעשה מלאכה לענ”ד הוא מסתבר שיכול לומר רצה, דהרי מה שעשה מלאכה קודם שהוציא שבת באיסור קאי ואטו מי שחטא ועשה מלאכה בשבת אינו אומר רצה בבהמ”ז בתמיה, (מלבד במזיד ומשומד לזה דיש לדון מצד בוצע בירך או אף ברכה לבטלה וכן יש שנקטו לענין קידוש היום דמשומד לחילול שבת אסור לברך על היין קידוש היום), דכיון שלא הבדיל כדין בכוס או בברוך המבדיל הרי לא הוציא שבת ובפרט דגלי אדעתיה שלא נתכון להוציא שבת שהרי בלאו הכי עבר איסור שעשה מלאכה לפני שהוציא שבת ואין הלכה כהסוברים דיש מלאכות שמותר לעשות לפני ברוך המבדיל, ולכאורה אין חילוק אם עשה במזיד או שחשב שהמלאכה מותרת, ושוב אחר שכתבתי כ”ז ראיתי שהובא כן עכ”פ עיקר הדברים בספר אקח מועד פכ”ז סל”ד בשם הגרח”ק שאם שכח ועשה מלאכה בלא אמירת ברוך המבדיל אומר רצה.
מק"ט התשובה הוא: 129200 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/129200
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.