מי שלא הניח תפילין כלל באותו היום האם יכול להניח תפילין בין השמשות או בלילה עם ברכה או בלא ברכה

במשנ”ב סי’ ל סק”ג הביא פלוגתא לענין הנחת תפילין בין השמשות דהמג”א מקיל בזה והפמ”ג מסתפק אבל אם לא הניח תפילין באותו היום יניח בבין השמשות עכ”ד המשנ”ב.

והמעיין במג”א שם יראה דמקור דינו הוא מהמרדכי בהלכות קטנות שהובא בב”י או”ח סי’ ל וגם הפמ”ג כאן (א”א סק”ב) מסכים שכך משמע דעת המרדכי ורק כתב קודם לכן דמהגמ’ לא משמע כך אלא דמהשקיעה אסור להניח, ורצה [עכ”פ בתחילת דבריו של הפמ”ג] להעמיד דברי המג”א רק לענין שא”צ לחולצן בין השמשות ושאז הוא הלכה ומורין כן (אף דבלילה אין חולץ אבל הוא הלכה ואין מורין כן), ושכן נראה מהעטרת זקנים סק”א [וכן מבואר במשנ”ב להלן סקט”ו ובבה”ל ס”א ד”ה אם, דלענין לחולצן א”צ בבה”ש ומבואר דמורין כן], ובסוף דבריו ציין הפמ”ג לדבריו שם בסק”ג שנקט בדעת הב”י שבבין השמשות א”א להניח.

[ותחילת דברי הפמ”ג בסק”א מש”כ בדעת המג”א יש להתיישב בכוונתו אבל עכ”פ למסקנת הפמ”ג שהודה כנ”ל בדעת המרדכי א”כ יש לומר דעכ”פ למסקנתו יודה שהמג”א בשם המרדכי כוונתו ג”כ כמו שהסכים הפמ”ג לומר בדעת המרדכי וכמו שנקט גם המשנ”ב בדעת המג”א שהוא מקל].

ומש”כ המשנ”ב שאם לא הניח ביום יניח בבין השמשות הוא מהפמ”ג בסק”ז משום ספקא דאורייתא ואין הכוונה שיש כאן ספק הנ”ל בסק”ב אם גזרו אז או לא אלא דיש ספק אם יכול להשלים אז חיוב התפילין של היום הקודם, ובזה דומה לדין אתרוג ולולב שהזכיר שם הפמ”ג, וכן מבואר עוד בפמ”ג שם דמה שצריך להניח תפילין בבין השמשות באופן זה הוא אפי’ לפי הצד שהוא איסור דרבנן בזמן זה לכל אדם מ”מ לא העמידו דבריהם במקום תורה.

ומבואר מזה דבלילה בכל גווני לא שייך להניח, גם אם לא הניח כלל ביום.

ובאמת הוא דין פשוט שבלילה אינו יכול להניח גם אם לא הניח ביום, חדא דהרי יש בזה איסור דרבנן כמבואר בשו”ע שם, ולא שמענו שהותר.

ועוד דלדידן לדעת הרבה ראשונים ופוסקים החיוב להניח לכה”פ פעם אחת ביום ורק ‫יחידאה פליג ‫עלה כמו שנתבאר בהרחבה בתשובה אחרת (לענין אם יש היתר שלא להניח תפילין ביום אחד בשעה”ד לאחד שבדיעבד גם לא הניח שחרית), ואפי’ לפי הצד הנ”ל של קצת אחרונים ‫שאין ‫דין ‫הנחה בכל יום א”כ כ”ש שאין השלמה וגם אם יש השלמה למצוה בעלמא כמו שיש שמועה כזו בשם קצת ‫רבוותא מ”מ אין צורך שתהיה ‫ההשלמה ‫דווקא בלילה ולא ביום שלמחרת.

לענין ברכה בתפילין שמניח בין השמשות באופנים הנ”ל (לכל מר כדאית ליה) במשנ”ב סתם ולא פירש, ומסתמא היה נראה דהכונה בברכה אולם בבה”ל להלן סעי’ ה מבואר דההנחה בבין השמשות אחר שהתפלל ביום הוא בלא ברכה.

ולפו”ר לכאורה הי’ צ”ל שמברך דהרי מצוה מדאורייתא בודאי מקיים בזה, ורק דיש כאן שאלה של איסור דרבנן דמעכב הקיום מצוה דאורייתא (וכעין מה שנתבאר מדברי הקוה”ע בתשובה אחרת ביאור ענין עשה דוחה לא תעשה וכאן א”צ לבוא לזה כיון שסו”ס האיסור הותר וכעת האדם עומד במצב של היתר) ולמעשה אמרי’ ליה שאין כאן איסור דרבנן המונע ממנו לקיים המצוה ואף כשיקיים המצוה לא יקיים מצוה דאורייתא הבאה באיסור דרבנן, אלא מצוה בלבד, א”כ למה שלא יוכל לברך מצד שמקיים המצוה דאורייתא.

ולחדד הדין יש לבאר עוד דהנה להמרדכי המובא בב”י ובמג”א זמן זה של בין השמשות הוא זמן היתר גמור שלא נאמר בו איסור דרבנן כלל (עי’ בפמ”ג שכך מבואר בפי’ המרדכי לפי זה), וא”כ מאחר דנקטי’ כדעת המקילים לענין מי שלא הניח ביום א”כ י”ל דה”ה לענין ברכה.

אבל יש לדחות דשמא לענין ברכה החמירו יותר לחשוש להמחמירים שאינו זמן תפילין לכתחילה, וכמו שמצינו בדוכתי טובא דלענין ברכה החמירו יותר.

אבל לכאורה זה אינו דהרי אפי’ לפי הצד בפמ”ג שאסור להניח לכתחילה בבין השמשות מ”מ מודה דבאופן זה לא גזרו כמבואר בדבריו בסק”ז, ממילא מאחר שלא גזרו למה לא יברך [דאפי’ אם בשופר ולולב לא יברך משום ששם הוא ספק קיום מצוה ואפי’ בעירובי חצרות דרבנן בספק לילה נקט הבה”ל סי’ רסא ס”א שלא יברך, מ”מ בניד”ד אחר שאין איסורא דרבנן יש כאן ודאי מצוה דהרי הא גופא טעם ההיתר בזה הוא משום שיש כאן ודאי מצוה].

ואף שיש כאן צד (שלא נזכר בפמ”ג גופיה אבל בבה”ל הנ”ל משמע שהיה לו צד כזה) שעבר איסורא דרבנן, ורק דאמרי’ ליה לסמוך על הדעות שאין בזה איסור דרבנן, [וממילא לענין ברכה חמיר כנ”ל], אבל עדיין יש לדון המניח תפילין עכ”פ בלילה לכו”ע ובירך האם ברכתו לבטלה מאחר שעבר אמילתא דרבנן או לא, ויש לציין בזה דברי הרע”א לענין תקיעת שופר בשבת וכן לדברי הגרא”ו הנ”ל, דלכאורה יוצא שלא עבר בזה ברכה לבטלה ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהברכה נקבעת גם ע”פ הדרבנן דהא אפשר לברך וציונו אדרבנן כמ”ש ברפ”ב דשבת א”כ י”ל דה”ה לאידך גיסא שלא יוכל לברך וציונו כאשר מדרבנן אסור לו לקיים את המצוה.

וגם יש להוסיף דמצינו באיזה מקומות בפוסקים (והרחבתי בדוגמאות בזה בתשובה לגבי ס”ס בספירת העומר) דאחר שכבר נתחייב במצוה מחמת הכרעה מברך בתורת ודאי אם כי אינו כלל גמור הנאמר בכל דוכתי.

וצ”ע דבאמת א”א להביא ראיה ברורה מהבה”ל הנ”ל לניד”ד דהרי הבה”ל הנ”ל מיירי לענין דברי המשנ”ב בסקי”ז באופן שכבר התפלל של לילה, ואילו בדברי המשנ”ב בסק”ג בבין השמשות סתמא באופן שלא התפלל עדיין של לילה לא מיירי כלל, וביותר דהרי הבה”ל שם מיירי בדברי הפמ”ג בסק”ז ותוך הדברים סותר דבריו וז”ל ועיין עוד במ”ב במש”כ דאם הוא לא התפלל עדיין וכו’ אם הוא עדיין יום דאם הוא בין השמשות נ”ל דלא יברך אז דבלא”ה הפמ”ג מפקפק על דברי המ”א בסק”ב במש”כ דזמן הנחת תפילין הוא עד צאת הכוכבים הגם דבודאי מחוייב להניחן כיון שלא קיים עדיין מצות תפילין דבד”ת ספיקא לחומרא ושמא הוא עדיין יום וכמו שפסק הפמ”ג בא”א עכ”פ הברכות אינן מעכבות עכ”ל הבה”ל.

וצ”ע דהרי בפמ”ג גופיה נקט שאין בזה איסור דרבנן א”כ למה שלא יברך, ואולי באמת הבה”ל נקט דבריו שלא לברך רק בניד”ד דכבר חשיב לילה ואז יש לומר דכבר נתפס בזה האיסור דרבנן של ההנחה יותר אבל באופן של הפמ”ג לא אמר דבריו, וזהו שנקט הלשון “דבלאו הכי” וכו’ ור”ל שיש כאן עוד טעם לפטור מלבד הטעם הזה והוא מה שנזכר במשנ”ב שם בסקי”ז דמיירי במי שכבר התפלל של לילה.

אבל באמת צ”ב דממ”נ אם יש עליו חיוב להניח כדי שלא יבטל המצוה א”כ למה שלא יברך וכי תימא דכיון שגרם לעצמו לעבור איסור כדי לקיים החיוב תורה אסור לו לברך א”כ מאי שנא בין התפלל ללא התפלל כיון דחיישי’ לכתחילה להצד שמשקיעה”ח אסור לו לברך, לכך נראה דהמשנ”ב רק צירף כאן עוד צד ורצוני לומר דהבה”ל סבר גם דברי הפמ”ג בסק”ז הם הכרעה רק בצירוף מה שיש צד שאז מותר לו להניח תפילין כדעת המרדכי, ואפי’ אם קיבל הבה”ל דבריו לגמרי לענין המקרה הנידון שם של בה”ש לחוד אבל כאן שיש עוד צירוף (דהרי אחר שהתפלל ערבית יש לחשוש שאסור להניח תפילין) לא.

וביתר הרחבה, דבאמת דין זה שלא העמידו דבריהם וכו’ בניד”ד לחייב הנחת תפילין במקום שיש חשש איסור דרבנן סברא הוא ולא גמרא, וממילא א”א לסמוך על סברא זו לענין ברכה, אבל בביה”ש מאחר דבלאו הכי דעת המרדכי להקל לכך יש לסמוך בצירוף המרדכי על סברא זו שתועיל להחולקים על המרדכי, אבל בניד”ד שיש גם חשש איסור מצד שכבר התפלל של לילה א”כ כבר המצב חמור מצד האיסור דרבנן דהשתא בעי’ לסמוך דוקא על סברא זו לבד וסברא זו לא אלימתא לענין ברכה כיון דסב”ל וברכות אין מעכבות [והוא ע”פ לשון הרא”ש לענין ד’ כוסות עי’ בב”י סי’ תפד].

ויש לחדד עוד הדברים דהבה”ל הנ”ל שבא להכריח דינו שלא יברך נקט הא דהפמ”ג בסק”ב שמסתפק בדין עיקר היתר הנחה לכתחילה בבין השמשות, אף דבסק”ז הפמ”ג נקט דמי שלא הניח ביום יניח אז בבה”ש לכו”ע, א”כ מה שייך להביא ספקו בסק”ב דהרי הפמ”ג בסק”ז נקט דבריו לכל הצדדים בסק”ב [ובאמת באפיקי מגינים סי’ לז ביאורים סק”ב נקט כהצד בפמ”ג בסק”ב שא”א להניח בבה”ש ולענין להניח בבה”ש למי שלא הניח ביום נקט שיכול לברך כהבנתינו בפמ”ג בסק”ז הנ”ל], אבל לפי הביאור הנ”ל הוא מיושב.

ובזה ניחא דהמשנ”ב בסק”ג נקט בסתמא להניח ולא העיר על דברי עצמו שם או בבה”ל דהיינו בלא ברכה כיון דלא מיירי שהתפלל של לילה עדיין.

ובאמת שוב כך נמצא בשאר חיבוריו של הח”ח מחנה ישראל פ”ד ונדחי ישראל פ”ו שיכול לברך, ויש מי שכתב שאולי חזר בו אך להנ”ל אין זה חזרה כלל.

ולכך א”א למנוע מלברך בבין השמשות באופן שעדיין לא התפלל של לילה.

וכן מבואר בהרבה אחרונים שאפשר לברך בבין השמשות באופן זה שלא הניח תפילין בלילה (חיי”א כלל יד סט”ז, ארצה”ח, שלחן שלמה הקדמון, ועי’ שוע”ר סי’ ל ס”ב).