הנה בדאורייתא אמרי' עשה דוחה לא תעשה אבל בדרבנן לכאורה לא אמרי' (ועי' לקמן בדברי המג"א), דבדאורייתא הוא גזה"כ דעשה דוחה ל"ת עי' בפ"ק דיבמות דף ה, אבל באיסור דרבנן אדרבה אמרי' דרבנן דוחה דאורייתא בשב ואל תעשה, והטעם משום שרבנן אומרים לכל אחד מה לעשות, לכך החיוב דשב ואל תעשה שמדרבנן מעכב את קיום המצוה דאורייתא, וכמבואר בקוה"ע סי' סט בשם הגר"ח די"ל שהדאורייתא לא התבטל אלא מוטל על האדם לקיים הדרבנן.
ואע"ג דשם הנידון לגבי סדין בציצית דיש לומר שהיא תקנה מיוחדת מ"מ לגבי שמנו של גיד הנשה בפסחים משמע להדיא דלא תוקנה התקנה לענין פסח או קדשים ועם כל זה האיסור דרבנן דוחה חיוב דאורייתא של מניעת נותר עי' בקוה"ע בסי' הנ"ל.
היוצא מזה דכל איסור דרבנן שהוא חיוב של שב ואל תעשה שגזרו חכמים להימנע מדבר לא יוכל לעשות הדבר גם אם בא לקיים בזה מצוה.
וכמו שמצינו שכל איסור דרבנן שהוא מניעת מעשה דוחה אפי' דאורייתא של קיום מעשה ה"ה בדרבנן.
ויש להוסיף דגם באופן שיש ציצית כשרה ויש שם חוטים חשובים דלא בטלי (עי' סי' יג ס"א) שצריך להם לציצית אחרת (באופן שאין בל תוסיף, עי' סי' י ס"ו) לכאורה אסור לצאת בו אפי' בכרמלית דרבנן דאין אפי' מצוה דאורייתא דוחה איסור דרבנן בשב ואל תעשה אע"ג דשם יש לדון מצד אפשר בשניהם, וצל"ע בחוטי לבן צמר בבגד פשתן בשבת, והמשמעות בסי' ט ס"ב דבכל גוני הוא כלאים.
ויש להוסיף בכל הנ"ל דגם בדאורייתא שעשה דוחה ל"ת לא כל איסור קום ועשה דוחה שוא"ת דהרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה כמ"ש בשבת כה, ואף איסור עשה פשטות הסוגיות הוא דאין עשה דוחה אותו.
ואע"ג דבמג"א סי' תמו סק"ב הובאה דעת השל"ה, דעדל"ת דרבנן בדרבנן יש מקום לומר דהיינו כשרבנן הוסיפו דינים על העשה דאורייתא מוגדר כעשה דרבנן אבל לא כל ציווי דרבנן דינו כעשה דרבנן, ושם באופן של השל"ה קרי ליה תשביתו דרבנן א"כ שפיר הרי הוא נאמר בלשון תשביתו דרבנן, ויש להוסיף דשם בא להתיר אמירה לגוי בי"ט ואמירה לגוי הותר בכ"מ (כגון לצורך חולה וצינה וקטן וי"א לצורך סעודת שבת) ובפרט דיו"ט יש גם דינא דאמירה דשבות דשבות שהותר לצורך מצוה וכאן התיר שבות אחת לצורך מצוה כמאן דמתיר בכל גווני וא"כ הוא קל יותר בלאו הכי.
וכן בנזיר כט ע"א מצינו הקפת כל הראש דרבנן וחינוך דרבנן ואתי דרבנן ודחי דרבנן, ולק"מ דשם יש לומר דמעיקרא תקנו כן והם אמרו והם אמרו, ועוד דשם החינוך דרנבן הוא חינוך בקיום מצוות עשה דאורייתא ושפיר יש לומר דחשיב עשה דרבנן, ולא בכל דבר חשיב עשה דרבנן.
ויעוי' בר"ה לב ע"ב דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום וכו', ואמרי' שם בגמ' משום דשופר עשה ואין דוחה עשה ול"ת דיו"ט, וכתב שם הר"ן דה"ה אינו דוחה משום דלא מקיים בעידניה עכ"ד וכעי"ז בריטב"א ומאירי, וכן יש מקום לומר דאע"ג דלריש לקיש ביבמות ה בלא עידניה לא אמרי' עשה דוחה לא תעשה מ"מ להחולקים ג"כ לא אמרי' שיחתוך השופר בדבר שיש בו משום שבות, אבל כ"פ משמע בגמ' דלולא דיו"ט עשה ול"ת ולולא דאין זה בעידניה היה שייך לומר עשה דאורייתא דוחה איסור דרבנן, וצ"ל דהיכא דלא תקנו להדיא על זה דוחה (אם נאמר בלשון עשה ממש בדאורייתא ואפשר דה"ה בדרבנן שהוא נוסף על מ"ע דאורייתא כעין הנ"ל, וכגון בשופר ביו"ט שני, ולא כל צווי דרבנן בקום ועשה), וגבי שמנו של גיד הוא ל"ת דרבנן שדוחה ל"ת דאורייתא של לא תותירו מכיון שחיוב שוא"ת דוחה חיוב קום ועשה, כיון שלא נאמר דין איסור נותר בלשון עשה.
ובטורי אבן באבני שהם מגילה ד נקט דאין עשה דרבנן דוחה ל"ת דרבנן, ועי' שדה חמד כללים מערכת ע כלל ע"ג שהרחיב בנידון זה, ויש להתיישב בכל האופנים המבוארים בפוסקים לאור היסודות שנזכרו.
ועכ"פ בניד"ד דין סעודה ג' הוא תקנה דרבנן ולא עשה דרבנן כיון דאכלוהו היום לרוה"פ הוא אסמכתא (וגם במה דאסמכו אקרא דנאמר בלשון עשה יש לדון אם חשיב עשה דרבנן ובפשטות לא).
אולם הראני הגרא"ז ברגר דברי החת"ס על השו"ע סי' תמד סק"א שדייק מדברי השו"ע דאחר שעה עשירית א"א לאכול סעודה ג' במצה גם אם תדחה סעודה ג' אבל קודם שעה עשירית יאכל וידחה דין איסור אכילת מצה בער"פ, ולגוף מה שנקט שם שסעודה ג' דאורייתא אמנם יש לציין דכן דעת של"ה אולם הרבה פוסקים חולקים ע"ז עי' במגיה חדש בשל"ה, ולגוף מש"כ דאיסור אכילת מצה בער"פ לא הוזכר בש"ס דילן יש לציין דיותר מזה דעת ה"ר יהונתן בשטמ"ק פ"ק דב"מ אולם עי' בהקדמה לספר תוספת ירושלים שהיא דעה דחויה וכל הראשונים חולקים ע"ז, ובניד"ד נקט הרמב"ם שיש מכת מרדות באוכל מצה בער"פ.
ומ"מ אם נימא דהוא פלוגתא דהירושלמי והתוספתא (עי' בחת"ס שם מה שציין לדברי החק יעקב) ולא הובא בבבלי יש לדון בזה, אבל י"ל בפשיטות דגמ' וברייתא הלכה כגמ' עי' סוטה כב ע"א ולענין זה ירושלמי הוא כגמ' ועוד די"ל דבימי האמוראים נתקנה תקנה זו ולא נזכרה בתוספתא.
ולגוף דברי השו"ע הנה השו"ע כתב וז"ל, ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך השבת דסעודה ג' זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא במצה עשירה וצריך לעשותה קודם שעה עשירית ע"כ, והנה מה שכתב השו"ע זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול וכו' ודאי כוונתו מנחה גדולה ולא קטנה, ראשית דהרי כך יוצא בסי' רצא עי"ש שזהו זמן סעודה ג', שנית שהרי בסוף לשונו הזכיר שעה עשירית א"כ יש לומר דברישא הכונה למנחה גדולה ולא לשעה עשירית, מדקאמר הכא מנחה והכא שעה עשירית, שלישית מדקאמר ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, ומשמע דאינו מצד איסור סעודה קודם אלא מדין מצה בלבד וחמץ בלבד, והיינו משום שהוא ער"פ האסור במצה ולאחר זמן איסור חמץ, ועוד דהרי בחשבון יוצא שמצה עשירה אוסר השו"ע לאכול אחר שעה עשירית ומתיר קודם לכן, וע"כ מש"כ שאסור לאכול מצה וחמץ הוא בזמן שמותר לאכול מצה עשירה, והיינו בין זמן מנחה לבין זמן שעה עשירית, וממילא יוצא דהשו"ע בודאי אסר, ואמנם בחשבון החת"ס בדעת רש"י יוצא שהטעם הוא אחר (וגם ברש"י י"ל דחד מכמה טעמי נקט, ובפרט די"ל שהברייתא שם קודם תקנה דאיסור מצה כדלהלן ע"פ התוספתא) אבל להשו"ע ושא"ר מה יעשה, אלא דהחת"ס יתרץ דהשו"ע מיירי בדאית ליה מצה עשירה הואו דוחק קצת בלשון השו"ע שאינו יכול לקיימה במצה רק בדאית ליה מידי אחרינא (וצ"ב דבב"י כתב לגבי ב' סעודות הראשונות דלא להכל יש מצה עשירה עי"ש).
ועי"ש בחת"ס מה שצידד דיכול לקיימו בד"ת א"כ להלכה יש להמנע מהיתרו, וגם זה צ"ב דאמנם באחרונים הובא כן בשם של"ה אבל בסי' רצא לא נזכר היתר זה עם שאר הדעות שם, וא"כ י"ל דאין זה אלא בא'נ'ו'ס אבל לא אם ס"ל שיכול לקיים באופן אחר (דלהסוברים שאפשר לקיים סעודה ג' באופן אחר אין יוצא בד"ת וא"כ אם נימא דיכול לאכול א"כ אין יוצא בד"ת ונאמר רק לרוחא דמילתא, וכן מוכח לכאו' ממתני' דפרק כל כתבי), ומ"מ נראה דהחת"ס אמר כן רק בצירוף שע"י שיש כאן קצת קיום ממילא אין הסעוד"ג דוחה איסור אכילת מצה בער"פ, ועדיין צ"ב ובפרט דהחת"ס סובר דסעוד"ג דאורייתא מדכתיב אכלוהו היאך נפטר ע"י ד"ת.
מק"ט התשובה הוא: 125511 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125511