כמה תשובות בפרשת יתרו

{אור ליום ו' עש"ק פ' יתרו י"ט שבט ע"ו}

בדברי הרמב"ן על הפסוק לדרוש אלקים

א) הנה כתב הרמב"ן שמות י"ח ט"ו, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום כי לדברים רבים באים לפני כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם כי זה יקרא "דרישת אלהים" וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר ש"א ט ט לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה מ"ב ח ח שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו וכן ותלך לדרוש את ה' בראשית כה כב כמו שפירשתי שם ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו עכ"ל.

והקשה כת"ר א"כ מ"ט כתב רש"י יתר שיתר פרשה בתורה ואתה תחזה, הרי כבר מתחילה אמר את הענין של דרישת אלהים על החולים.

תשובה לא הבנתי הקושיא בזה, דזה היה מדברי משה וא"כ יתרו לא חידש כלום למשה בענין זה, וררק על מה שחידש נאמר שיתר פרשה בתורה.

ב) כתב רש"י שמות י"ח י"ג, ויהי ממחרת מוצאי יום הכיפורים היה כך שנינו בספרי ומהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכיפורים שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר פסוק טז והודעתי את חקי וגו' ומשנתנה תורה עד יום הכיפורים לא ישב משה לשפוט את העם שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר את הלוחות ולמחר עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביום הכיפורים ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניה אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא שילוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שניה שהרי נאמר כאן פסוק כז וישלח משה את חותנו ומצינו במסע הדגלים שאמר לו משה במדבר י כט נוסעים אנחנו אל המקום וגו' שם לא אל נא תעזוב אותנו ואם זו קודם מתן תורה מששלחו והלך היכן מצינו שחזר ואם תאמר שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו היה הוא חובב הוא יתרו שהרי כתיב שופטים ד יא מבני חובב חותן משה עכ"ל.

והקשה כת"ר שליט"א, דא"כ אכלו לחם מאתמול ביו"כ, וגם הקריבו זבחים ביו"כ, ואיך הותר להם זה.

תשובה הנה בעצם זהי קושיית הרמב"ן אכן באמת לא הבנתי הקושיא, דהיא גופא קאמר רש"י שלפ"ז לא נפרש ממחרת על מעשה דיתרו, אלא ממחרת קאי על עניין אחר לגמרי, ובענין זה אזלי כל דברי רש"י כאן, וצ"ב.

וכן הרא"ם כאן האריך הרבה, ונעתיק כאן חלק מלשונו, וז"ל, ומה שלא פירש הרב ממחרת הסעודה הכתובה בצדו אבל הוצרך לפרש מהו "ממחרת" למחרת רדתו מן ההר שאין הירידה מבוארת כל כך כמו הסעודה הוא מפני שאין הסעודה סבה לישיבה לשפוט את העם עד שיתלה בה ישיבתו לשפוט את העם מה שאין כן בירידתו מן ההר שלולא שירד מן ההר עם התורה שבידו לא היה יושב לשפוט ולהורות חקי האלהים ותורותיו (פסוק ט"ז) ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים עכ"ל.

ומבואר דאי"ז שייך כלל ועיקר לסעודה הנ"ל אלא קאי על ענין אחר.

אכן המהר"ל בגו"א כאן כתב וז"ל, והרמב"ן הקשה דאם כן היו אוכלים ביום הכיפורים שהרי לפני יום הזה היה הסעודה ואין זה קשיא דעדיין לא נצטוו ישראל על יום הכיפורים דהא בשביל שנתרצה לו הקב"ה ביום הכיפורים הוקבע יום סליחה ויום כפרה לדורות רש"י דברים ט יח אם כן לא הוקבע אלא עד שנה שניה ושפיר אכלו ביום הכיפורים ע"כ.

ג) מה שהקשה סתירה בדברי רע"א, הנה מצינו בהרבה מדברי רבותינו סתירות בדבריהן, ועמ"ש מרן הגרח"ק שליט"א בהקדמתו לס' עלי שי"ח, והוסיף שגם אצל החזו"א מצינו כן.

ובפרט שכאן בא' מן המקומות נזכר כן בשם התוספת שבת, ובכה"ג אין להקשות כלל, דבהרבה מקומות מצינו בגמ' דמשנינן הא דידיה הא דרביה.

וגם י"ל דהרע"א כתב כן רק כקושיא לחתנו בין כל הקושיות שם בתשובה בכמה וכמה ענינים שם (ח"ס או"ח כ"א), אך קיבלה מיניה מחתנו את תשובותיו שם על קושיותיו וגם תירוץ שע"ז.

וכעי"ז מצוי בגמ' בתר דשמעה מרב פלוני וכו' (שבת ל"ב א', קל"ג א' ועוד רבים), וכן קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת"ש וכו' (סנהדרין ל"ח א', עירובין ע"ד א'), היינו דכיון שאמר לו טעמו קבלה מיניה, אף דמעיקרא לא סבר הכי, ובחלקם גם למסקנא קבלה מיניה.

אם כן זהו דבר פשוט שיתכן שיקבל את התשובה, ואינו דוחק כלל.

ד) מה שהקשה עמ"ש בויק"ר רפ"א להמשיל ענין השמיעה שהיתה בהר סיני - למשאוי, ועפ"ז איתא שם שמשאוי כמה שנושאין אותו יותר בנ"א הרי הוא קל יותר, וה"ה בקול שהיה בהר סיני ע"ש, והקשה כת"ר שהרי בקול לא שייך שיסייע הא' לחבירו כמו במשאוי.

תשובה נ"ל דשאני קולות שהיו בהר סיני שהיה בהם ממש כדכתיב רואים את הקולות דהיינו רואים ממשות הקולות, כמ"ש רז"ל במכילתא שם, וגם אשכחן שהיו חוזרין לאחוריהן י"ב מיל עי"ז, ויתכן שהיה בזה כובד, ולכך שייך יותר לדמותןלמשאוי.

ה) מה שהקשה הג"ר אביגדור נבנצל עמ"ש רש"י ס"פ יתרו כ' כ', ואלהי זהב בא להזהיר שלא יוסיף על שנים שאם עשית ארבעה הרי הן לפני כאלהי זהב ע"כ.

דמ"ט שבק רש"י ג'.

תשובה הנה אי"ז המצאת רש"י אלא כבר איתא כן במכילתא, ואביא בזה ל' המהר"ל בגור אריה שעמד בזה, וז"ל, שאם אתה עושה אותם ד' ומכל שכן אם אתה עושה ג' לפי שד' הם זוגות גם כן יותר דומים לשנים ממה שדומה ג' אל שנים ע"כ.

ויתכן עוד מ"ש רש"י ארבעה אורחא דמילתא נקט, דמצוי שאדם ישנה מן הכתוב בשביל טעם אבל לא לחינם דאין אדם חוטא ולא לו, וה"נ הכא שהרי היו ד' פני כרובים בד' חיות של המרכבה העליונה, ולהכי שמא ירצה אדם לעשות כעין המרכה העליונה, וה"ה דכל שינוי אסור, אלא נקט אורחא דמילתא מה שלבו של אדם מחמדת לשנות וכנ"ל.

ויתכן עוד מ"ש רש"י ארבעה, רצה לרמוז מה שנתקשו המפרשים על שלמה, עי' פי' רבינו חיים פלטיאל כאן ולקמן תרומה כ"ה י"ח, חומת אנך תרומה שם, ושו"ת רדב"ז ח"ו סי' ב"א רפ"ט ועוד, היינו שגם מה שהיה כדוגמת שלמה [ר"ל שודאי טוב עשה והיה ע"פ הסוד ולא לחינם, אפ"ה-] אסור לעשות כן, עד שבפועל נצטוו לעשות כן ע"פ הדיבור.

וזה מישך שייך להתירוץ הקודם.

ו) מה שהקשה מ"ט הקדים הפייט בלכה דודי שמור לזכור שלא כפי שהוא בסדר התורה, הנה הפייט רצה לחתום שמו בפיוט, וזה מצוי הרבה כזה וכיוצא בזה.

ז) מה שהקשה מ"ט זכור ושמור נאמרו בדבור אחד, כמדומה שהטעם פשוט, דהא בעינן לאקושי שמור וזכור להדדי.

ואם כונתו רק מצד ששאר הדברים דמייתי רש"י שנאמרו בדבור אחד לא נאמרו מטעם זה, יעויין במפרשי רש"י שעמדו בזה.

וז"ל פי' המיוחס לרע"ב על התורה, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת וכו' נראה דנקט הכי לפי שהם דבר והפכו זכור מצות עשה ושמור לא תעשה כמו שאמרו כל השמר פן ואל אינן אלא לא תעשה ודוחק היא לומ' שישנה משה מצות עשה ללא תעשה וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וכן לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכו' מהר"ר.

ושמעתי אומ' עוד לפי שזכור היא מצות עשה של קדוש היום כדילפינן בגמ' והויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ושמור היא מצות לא תעשה ומצות לא תעשה שהזמן גרמא נשים חייבות א"כ תהיינה הנשים חייבות בקדוש היום והיינו דבר והפכו לכך אמר רש"י שבדבור אחד נאמרו כי לא איש אל ויכזב ומטעם זה העלו בגמ' דנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה דכל דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה וכדאמרינן עכ"ל שם.

וז"ל פי' הריב"א עה"ת, זכור את יום השבת לקדשו פרש"י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים וגו' וקשיא שאין ענין זכור ושמור כענין האחרים שכלם סותרים זה את זה כי האחד בא לאסור וחבירו בא להתיר אבל זכור ושמור שניהם באים לאסור וי"ל שזכור ושמור נמי סותרים זה את זה שזכור מצות עשה שפוטר בנשים מקדושת שבת דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ושמור הוא כדאמרינן כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ומחייב הנשים מקדוש דכל מצות לא תעשה נשים חייבות כפ"ח והואיל שישנן בשמירה ישנן בזכירה כדאי' במדרש שלכך נאמר בדברות הראשונות זכור ובאחרונות שמור משל לאחד ששולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו ואיסר לקנות שכר שבר צלוחית ואבד האיסר בא לאביו וספר לו המאורע חזר ומסר לו צלוחית ואיסר ושרט לו שריטה באזנו ואמר לו בזאת השריטה זכור לשמור מה שאני מוסר לך כך הקב"ה בתחלה אמר זכור ולא נזהר מקושש וחלל שבת ונהרג דומיא לסריטת האזן לכך נאמר שמור בדברות אחרונות עכ"ל.

מק"ט התשובה הוא: 119371 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/119371