הנה כשהולך לדבר מצוה כגון לבהכנ”ס אין בזה איסור כלל אפי’ לעבור בנהר עד צווארו לא בהליכתו ולא בחזירתו וכן בשמירת פירות עכ”פ בהליכתו כמבואר בשו”ע (עי’ סי’ תריג לגבי יו”כ ועוד בהל’ ת”ב לגבי ת”ב).
אבל יש לדון כשמהלך לפי דרכו לדבר הרשות ויש לפניו שלולית קטנה של מים עכורים שאינו מתכוון להכנס לשם אלא עובר לשם לפי תומו וגם המים עכורים ומלוכלכים והוא ממש רחיצה דרך לכלוך האם מותר להכנס לשם יחף כדי להמשיך בדרכו.
ומצינו היתר דרך לכלוך בהל’ שבת בכיבוס (ועי’ תוס’ שבת קיא ע”ב) וכן להיש מתירים בצובע (עי’ סי’ שכח סמ”ח ובמשנ”ב ס”ק קמו), וצל”ע אם הוא דין בהגדרת מלאכה או בהגדרת מלאכת מחשבת, ואם כאן יש איסור גם מצד תענוג.
אבל נראה להביא ראיה דההיתרים הנ”ל לעבור בנהר בתנאי שהוא לצורך מצוה הוא אף שהוא דרך לכלוך דהרי בתוס’ שבת שם העמידו דין זה בנהר שנכנס בו דרך לכלוך [והוכרחו להעמיד באופן זה משום דקשיא כיבוס, ועי’ עוד ביאור הלכה סי’ שב ס”י], ולמרות זאת הותר לצורך מצוה, א”כ ההיתר להכנס למים אפי’ דרך לכלוך הוא רק לצורך מצוה.
והיה מקום לטעון שהוא כמתעסק בעלמא, ולא דמי לעובר בנהר שדימו בזה בגמ’ ופוסקים ששם כולו נכנס לבפנים ושם יש מקום לומר שיש לו איזה הנאה ולכן הותר רק לצורך מצוה, משא”כ בנד”ד שאין מזה הנאה כלל אלא טירחא וצער מזה כמבואר ביומא כט דכשאין כולו נכנס במים יש בזה צער, עי”ש, והרי כאן אינו מתכוון כלל אלא עובר בשלולית לפי תומו, ויל”ע בזה.
ובשם החזו”א (ארחות רבינו ח”ב) הובא שאין חיוב לדקדק בנטילה עד הפרק בת”ב כיון שנוטל שלא לשם הנאת רחיצה, אבל אינו דומה ממש לני”ד דשם יש היתר לרחיצה כיון שהיא לצורך מצוה (וכמו שציין הגר”א בסי’ תקנא סט”ז דרחיצת מצוה הותרה אפי’ בת”ב אע”ג דרחיצה של שחרית דעתו בסי’ תרי”ג סק”ו דאינה בת”ב מ”מ מסכים דמה שנצרך למצוה מותר ובתשו’ אחרת הרחבתי בביאור שיטתו), משא”כ כאן שאין בזה היתר דצורך מצוה, והנידון אם מתעסק אצל רחיצה שרי או לא.
ומה שמצינו שמותר לרחוץ להעביר לכלוך כיון שאינו של תענוג אינו ראיה דמותר בניד”ד דשם הותר משום צורך גדול, דלא כל רחיצה שאינה של תענוג הותרה כדמשמע בלשון רמ”א סי’ תריג לגבי יו”כ עי”ש.
ויעוי’ ברמ”א ומשנ”ב סי’ תריד סקי”ב לגבי יו”כ שדן במקרה שיש גשמים ורפש וטיט לגבי אסטניס, אם יכול אז לנעול נעליו, ולא נחית שם מצד ההיתר לעבור במים, ואפשר משום שהמים מלוכלכים ואין בזה הנאת רחיצה כלל, ולא דנו אלא על העובר בנהר שיש בזה קצת דרך רחיצה כיון שדרך לרחוץ בנהר.
ומ”מ ראיה גמורה אין משם דשם הנידון על הליכה לבהכנ”ס כמש”ש הרמ”א, ובזה הרי הותר לעבור בנהר לצורך מצוה.
והיה מקום ללמוד מדברי השו”ע סי’ תקנד ס”ז דאסור לרחוץ ביו”כ אפי’ בצונן ואפי’ להושיט אצבעו במים, דיש מקום לומר שאינו מתכוון לרחיצה כלל ואעפ”כ אסור, אולם אינו מוכרח די”ל דמיירי מ”מ מי שרוצה להושיט אצבעו להנאת צינון המים ואסור אבל במתעסק שמא אינו בכלל האיסור.
ועי’ רש”י שבת מ ע”ב בדין איסור הנחת קומקום על בני מעיו שלא יהיה מזה רחיצה בלא מתכוון, ואמנם שם לא מיירי בת”ב אלא בשבת ולא מיירי בצונן אלא בחמין, אבל באמת אין מדבריו ראיה לענייננו, דשם באמת הוא מתכוון להנאת החימום של המים ע”י הקומקום ואם נשפך מעט לחוץ הרי נעשה ג”כ רצונו וגם נהנה מזה (ובהנאה לא שייך מתעסק, ויש לדון דאם באמת לא היה מתכוון שמא לא גזרו בכה”ג לגבי שבת וצל”ע, רק דמ”מ לא שייך כאן מתעסק או אינו מתכוון שכן נהנה), משא”כ כאן שבד”כ עדיף לו שלא יהיו כאן מים כלל.
וכעי”ז מבואר בחידושי הגראמ”ה ביומא עח ע”ב בביאור ענין החשש בכלי מלא צונן, שכ’ שם שכיון שמתכוון להנאת צינון לא חשיב מתעסק אם יישפכו עליו מן המים (ואין להוכיח מדבריו להיפך דבמתעסק גמור שרי דכאן יודע שנכנס לשלולית ולא מיירי הגראמ”ה אלא בנשפך שלא בידיעתו כלל).
[והצצתי באליבא דהלכתא קובץ קו עמ’ קיא וראיתי שנגע ג”כ בשאלה הנידונית בתשובה זו אבל עקב חוסר הפנאי בת”ב לא היה לי פנאי ללמוד הדברים שם כנצרך לע”ע].
היוצא לאור הנ”ל דאיסור רחיצה בפשוטו הוא איסור נגיעה במים ולא הותר שלא לתענוג אלא באופנים המותרים המבוארים בפוסקים, ולכן יראה להקיף השלולית.
מק"ט התשובה הוא: 133244 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133244
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.