ראיתי לגאון אחד שליט”א שכתב להתיר באיזה אופן של דיכאון לאכול בת”ב מכח דברי המג”א סי’ תקנד סק”ח ומשנ”ב שם סק”י שחסר דעה המתרפא מיום ליום מותר לאכול בת”ב.
ולענ”ד ההיתר של המשנ”ב אינו באדם במצב מדוכא אלא כלשונו חסר דעה שנתרפא מיום ליום שעדיין לא נתרפא לגמרי שאז המצב מסוכן מאוד ויש לו סכנה שאם לא יאכל יכביד עליו חולי הנפש, והמעיין בלשון המשנ”ב יראה שזו כוונתו, ומ”מ כך מבואר גם בלבושי שרד על המג”א ובערוה”ש.
וה”ה אפשר לשמוע להרחיב היתר זה לאדם במצב דיכאון שע”פ רופא יהיה לו ריעותא משמעותית אם לא יאכל, שיכביד עליו מחמת זה להצליח לחזור לעצמו, אף שאינו במצב של מתרפא מיום ליום, דטעם הנידון במשנ”ב שייך גם באופן זה, אבל באופן שיש חסר דעה (שאינו שוטה) או בעל חולי נפש או מרה שחורה וכיו”ב ששקוע בחליו ואין מתעסק ברפואה ולא אחרים מתעסקים עבורו ברפואתו ואין ידוע שהצום ישנה את מצבו מנ”ל להתיר דבר זה.
ובגוף ההיתר של המג”א והמשנ”ב יש מקום לומר דא”צ לבוא כאן להיתר פקו”נ אלא סגי שיש כאן חולי (וחולי הנפש יש להחשיבו ג”כ כחולי הגוף) והיתר חולה הוא לא רק כשכבר חלה אלא גם כדי שלא יחלה (עי’ בהרחבה בשלחן שלמה להגרשז”א ריש סי’ שכח), וה”ה כדי שיבריא וה”ה כדי שלא יפריע להבראתו מחליו.
אבל בפמ”ג בסי’ תקנד שם יש שהבינו מדבריו דההיתר הוא גם ביו”כ (ואף דלענ”ד אינו מוכרח בכוונתו דמש”כ הפמ”ג דכל שיש סכנה יש לפרשו כגון שיפגע בעצמו כעין מ”ש המשנ”ב להלן בשם הר”ן בהל’ תענית), ויעוי’ בתשובה אחרת שהבאתי הנידון זה אם הצלת אדם מחולי הנפש כגון רוח רעה הוא בכלל פקו”נ כמו הצלת אדם ממיתה או משמד שדינו כפקו”נ, דאפשר דתליא במחלוקת ראשונים, והפמ”ג לכאורה אזיל כדעת המקילין בזה, אבל המג”א והמשנ”ב אפשר ליישבם לכו”ע וכמשנ”ת.
לסיכום היתר לבעל חולי הנפש לאכול הוא כדלהלן:
א’ אם הוא מוגדר כבר כשוטה שאז הוא פטור מן המצוות.
ב’ אם יש חשש סכנה שמחמת המצב יפגע בעצמו (ע”פ משנ”ב להלן בשם הר”ן).
ג’ אם יש חשש שיכביד מחלתו או שיקשה על רפואתו והבראתו, והיתר זה בת”ב הוא משום חולי, וביו”כ היתר זה הוא רק להמקילין בפקו”נ לצורך הצלה מחולי נפש.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 94
מק"ט התשובה הוא: 133243 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/133243
