האם מותר לשתות סודה לפני התפילה ולפני הבדלה ועוד כמה נידונים בענין סודה

נראה דאין נקבע הדבר רק לפי ההגדרה הדינית בענין שתיה לפני התפילה מצד גדר השתיה אם יש למשקה זה דין מים או לא, והראיה דהאחרונים אסרו קפה לפני התפילה עכ”פ עם סוכר (עי’ משנ”ב סי’ פט סקכ”ב), ואח”כ שבו חלק מהאחרונים ופוסקי זמנינו והתירו הדבר משום שאין שתייתו דרך גאווה בזמנינו (עי’ ערה”ש סי’ פט ודעת תורה להמהרש”ם ובא”ח ס”פ וישלח, והגריש”א בוישמע משה דלקמן התיר כשצריך, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם שהביא עוד דעות פוסקי זמנינו ומראי מקומות בזה), וחזי’ שהדבר תלוי במנהגי השתיה ולא במהות השתיה עצמה, וממילא לענין סודה יש לדון אם הוא דרך גאוה ואם יש בשתייתו חשיבות או לא.

והנה הפוסקים שאסרו קולה או שתיה קלה לפני התפילה מעיקר הדין (ועי’ וישמע משה ח”א עמ’ מו בשם הגריש”א בשם הגריש”א שקולה אינו מומלץ כלל וחמיר מקפה שמותר במקום צורך משום שקולה הוי דרך גאוה לפני התפילה, אולם מאידך עי’ פניני תפילה עמ’ נו בשמו ומשנה אחרונה שם בשמו), יש לדון אם יסברו דה”ה בסודה, כיון שבד”כ הסודה מוגש במקומות שבהם מוגשת שתיה קלה, וכן בלקט הקמח החדש סי’ פט סקמ”ח החמיר בשתיית סודה לפני התפילה, ומאידך גיסא יש לטעון שהמציאות היא שיש מקומות שהקולה מוגש בעיקר במהלך סעודה או זמן מיוחד והסודה מוגשת בכל שעה (וכעי”ז טען בקול מנחם הל’ תפילה סי’ סד ותמצית דבריו דאין להתיר קולה משום שהיא בעיקר משקה המיועד לקביעות סעודה עי”ש נוסח טענתו, ועי’ עוד מה שציין לדברי הפוסקים בנידון סודה לפני התפילה בבית מתתיהו סי’ מ סוף סק”ב), ואילו הפוסקים שנקטו ששתיית קולה לפני התפילה אינה אסורה מעיקר הדין אלא לחומרא בעלמא בסודה אפשר שכבר יקלו לגמרי.

ובזמנינו שכבר התרבו ברזי סודה והשגת כוס סודה הוא בקלות בהרבה מכוס קפה ותה מהרבה מובנים (מהירות, עלות, זמינות במקומות ציבוריים, וגם אפשר דמכיון שאינו חם אע”פ שיש בו גז שקל יותר לשתיה מהירה בלא עיכוב ממשקה רותח ממש, ועי’ באחרונים מש”כ לגבי שתיה חמה לפני התפילה), א”כ לפי המנהג להתיר קפה ותה בזמנינו קודם התפילה כ”ש הסודה שיהיה מותר.

ונראה דא”צ בזה לבוא למנהג להתיר קפה ותה דגם המשנ”ב שהתיר בלא סוכר א”כ כ”ש סודה שאין בו עוד טעם או דבר מאכל מלבד גז ולא השתנה אלא במרקם ואין בו סוכר שלא יהיה בו איסור.

ובשם הגרח”ק ראיתי דשתיה קודם הבדלה במים אין איסור מעיקר הדין רק אין ראוי (בית מתתיהו ריש סי’ מ), ובשם הגרשז”א הביא שם סק”ב להקל ועי”ש עוד דעות, והיינו אף דכל שאר משקין קודם הבדלה נאסרו מן הדין חוץ ממים, והטעם י”ל דהוא איסור מוגדר על משקין בלבד ולא על מים ומכיון שאין כאן רכיב במים אלו ששינה אותם מלהיות מים, ולכל היותר הם מים מעובדים לכן אינם בכלל האיסור.

והנה במשנ”ב ריש סי’ רצט בשעה”צ הביא בשם נהר שלום דהאיסור לשתות מים קודם הבדלה אינו שמא ישכח אלא איסור בעצם (א”ה והוא דלא כמ”ש באחרות חיים מספינקא שם בשם הא”א מבוטשאטש), ולא ביאר שם מה כוונתו שהוא איסור בעצם וכי אין טעם אחר לאיסור ולמה לא כתבו, ובחידושי מרן רי”ז הלוי ריש הל’ שבת ובסטנסיל ח”ב קונטרס המועדים מבואר שלמד שאיסור שתיה קודם קידוש או הבדלה הוא איסור מצד שחל עליו חוב קידוש או הבדלה, והיינו מעין הטעם שמא ישכח רק שהוא טעם תקיף יותר שמוטל עליו כרגע לעשות הבדלה ולא דבר אחר לפי מה שנראה לחכמים שהוא עיכוב והיסח הדעת מקידוש והבדלה (ולכן לא כתב המשנ”ב טעם אחר משום שהוא בערך אותו הטעם רק דאינו חשש שמא לא יעשה אלא עצם מה שעושה דבר כזה קודם קידוש או הבדלה מוגדר כאיסור כזה), או אפשר שאינו היסח הדעת מצד דעת אלא מצד שמבזה הקידוש וההבדלה כעין האיסור לאכול ולשתות קודם קידוש והבדלה רק שהגדרת האיסור היא הגדרה אחרת, ויתכן עוד דמאחר שקידוש והבדלה הם על ידי שתיה לכך אסרו חכמים להפסיק קודם לכן בשתיה אחרת וכ”ש באכילה, או דנימא דאכילה ושתיה הוא הפסק שאדם מתעסק בצרכי עצמו ולכן אסרום, וממילא ההיתר במים הוא משום שהוא דבר טבעי הנצרך לאדם ועושה אותו מטבעו בלא התעסקות והסחת דעת, וההגדרה בזה בכל דבר שהוא כמו מים כדין מים, מאחר שאינו מצד גאווה אלא מה שגדרו חכמים שלא להפסיק ביניהם, ועדיין צל”ע, ומ”מ נקט הגרח”ק דאין ראוי דלא ברירא ההיתר כולי האי דיש מקום לטעון שהוא גם דבר חשוב קצת (כמו כל שאר משקין מלבד מים דנקטו הפוסקים לאסור דרק מים הוא דבר שניתן בחינם ונשפך בחוצות ואין בו חשיבות כלל) ונחשב עיסוק ולכן יש ג”כ שכתבו לאסור.

ועי’ בתשובה הסמוכה (לענין שתיית סודה בבין השמשות של שבת) מה שהבאתי דברי הגרח”ק שחשש ע”פ דברי המשנ”ב בסי’ רצו לומר שסודה דינו כמים ולא ברירא ליה לגמרי ואולי ע”ז סמך כאן וכבר הערתי שם דההשוואה לדברי המשנ”ב צ”ע ובפרט אם נחדש שהמשקאות הנזכרים במשנ”ב שם מותרין קודם הבדלה הוא צע”ג.

ועתה אתייחס לשאר הנידונים שנזכרו בדבריך.

לגבי הבדלה עי’ מה שציינתי בפנים דמשמע שמכיון שהאיסור הוא הגדרתי ולא מחמת גאווה א”כ י”ל דמעיקר הדין אין אסור אלא דההיתר לא ברירא לגמרי וכמו שנקט הגרח”ק שאין ראוי, ועי’ בהרחבה בציונים ומראי מקומות שהובאו בספר בית מתתיהו שם (ובאופן כללי דן שם בכמה נידונים לגבי סודה עי”ש).

לגבי שתיה בבין השמשות של שבת הרחבתי בתשובה נפרדת, וכן לגבי שותה מים שלא לצמאו הרחבתי בתשובה נפרדת, וכן לגבי סודה בעירובי תחומין הרחבתי בתשובה נפרדת.

לגבי לקנות סודה ממעות מע”ש א”א כיון שאינו מגידולי קרקע עי’ עירובין כז ע”א וברמב”ם פ”ז מהל’ מע”ש ה”ד.

לגבי טבילה בסודה עי’ בבית מתתיהו סי’ מ מה שהביא דעות הפוסקים לגבי נט”י בסודה להדעות ששאר משקין פסולין לנ”י, ועי’ בדברי מלכיאל שם, ועי’ עוד מה שדנו פוסקי זמנינו לגבי מקווה ריין.

לגבי הנידון אם מותר לשתות סודה אחר ד’ כוסות הנה להכרעת המשנ”ב ריש סי’ תפא דבתה וקפה מותר (עכ”פ בלי סוכר)  וכמנהג כמה גדולים שהקילו בזה פשיטא דסודה קיל מזה וכמו שנתבאר בסמוך, ועי’ מה שהובא עוד בזה בבית מתתיהו שם.