בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”א כתב דאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, וכתב המשנ”ב דלתשמיש מצוה שרי, וציין שם המשנ”ב עוד לדבריו בסי’ קמז סקי”ז דלעשות כיס לטלית התיר הכנה”ג ואפי’ טלית עצמה הסכימו הא”ר והבית הלל להתיר אבל מתשמיש מגונה כגון מכנסים כתב בשם הפמ”ג שאין לעשות.
ויש לדון מה הגדרת חבטה בכה”ג אם כתשמיש מגונה או כתשמיש גרידא או כאינו תשמיש כלל או אדרבה כדבר מצוה, וכן יש לדון אם דברי הא”ר והב”ה מוסכמים גם להכנה”ג.
וראיתי במועדים וזמנים ח”א סי’ צא שכתב דחכ”א העיר שאולי יש לפסול ערבה שחבטו בה לחבוט בה אדם אחר דהוה בזוי מצוה ותמהני כיון שאינו ניכר שחבטו בה בשעת קיום המצוה יש כאן דבר שלם ואין זה בזוי מצוה עכ”ד.
ולכאורה לפי הנ”ל יש קצת מקור לדברי החכם הנ”ל דהרי אם השתמשו בו תשמיש מגונה אינו ראוי למצוה, רק דיש לדון בגדר תשמיש מגונה האוסר, ואם נדמה לתשמיש מגונה שאחר המצוה א”כ להניח על הקרקע מותר אבל לדרוס עליהם אסור (כמ”ש בסי’ תרסד), וגרירה לענין ציצית בשעת מצוה עי’ מש”כ בזה בהל’ ציצית, ויש להסתפק בחבטה מה גדרו, וגם יש לדון דכיון שחבטה זו נעשתה בדרך מצוה א”כ שמא י”ל דאדרבה הואיל ואתעבידא חדא מצוה נעביד בה מצוה אחריתי כמ”ש בשבת קיז וכמ”ש הרמ”א סי’ תרסד לאפות בו מצות וכמו שביאר הגר”א שם.
והנה לגבי חבטה בפעם השניה עם ערבות שכבר חבטו בהם נהגו שלא לחבוט [ועי’ גם במנהגי ורמישא קפ”א שנהגו לקנות לכ”א בפני עצמו ערבה], וראיתי מהמחברים שהראו למנהג זה מקור בשו”ת זקן אהרן ח”א סי’ ל, והגרח”ק (מועדי הגר”ח סי’ תקעז) כתב דהמנהג שלא להשתמש במה שכבר חבט, ובשו”ת שה”ל ח”ב סי’ נח כתב דמותר אבל נהגו לייחד לכל אחד ערבה, ובחוט שני עמ’ רפט התיר, [ועי’ עוד בהמגיה במועדי הגר”ח שם שציין לשו”ת דבר יהושע ח”ד סי’ עד והליכות שלמה סוכות פי”ב ס”ו מתיר ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ תרסד ס”ד, ועי’ באריכות במועדים וזמנים שם].
ועיינתי בזקן אהרן שם וראיתי שהביא בתוך דבריו סברא זו שיהיה אסור לחבוט בערבה שכבר חבט בה לבאר לפ”ז הגירסא לוקחין לולב וערבה דהיינו לולב אחד לכולן וערבה שבלולב ליתום אחד ועוד ערבה לכל יתום מלבד זה שהשתמש בערבה שבלולב למצוות ערבה, וכתב שם שהוא דבר פשוט שא”א להשתמש בערבה שוב שכבר נעשית מצותה.
אולם בחשבון הדברים שם צ”ב שלמסקנתו ביאר במה שהשמיטו הפוסקים שלוקחין ליתומים ערבה הוא משום דיכולין להשתמש בערבה שבלולב, והרי אכתי צריכין כל אחד ערבה בפני עצמה, ומסיק שהגירסא לוקחין ליתומים לולב וערבה היא משובשת, ולפ”ז אין רמז לדין זה של לקיחת ערבה לכל אחד מהיתומים.
ובדוחק י”ל דזה הוה פשיטא ליה מסברא [וצ”ע דמהו נעשית מצותה דאדרבה נימא הואיל ואתעבידא ביה חדא מצוה נעביד ביה מצוה אחריתא, ומצינו שאומרים נעשית מצותה כגון בדבר שע”י מצוותו נאסר בהנאה או בדברים שנעשה בהם שינוי בפועל וכיו”ב], ולכך גם למסקנתו שאינו נרמז בגמ’ לפי מה דמסיק שאינו גורסין לוקחין ערבה מ”מ סברא מיהא איכא [וצל”ע אם אמר הסברא גם לפי מסקנתו או דכל הסברא הי’ רק לבאר הגירסא דלא קיימא למסקנתו, ומ”מ כתב שהוא דבר פשוט ולכן בפשוטו נשאר בסברא זו].
ומ”מ יל”ע סו”ס למה לא באמת לא שנו חכמים לוקחין ערבה לפ”ז וי”ל דלא פסיקא ליה כיון שאם יש רק יתום אחד יכול להשתמש בערבה שבלולב אחר שיסיר אגדו כמו שהביא שם בשם הבכור”י.
עכ”פ הך סברא שכבר נעשית מצותה צל”ע אם אמרה גם לגבי נטילת אותה הערבה בלולב ג”כ.
עכ”פ נתבאר דדעת רוב האחרונים דמדינא מותר לחזור ולחבוט אדם אחר בערבה שכבר נחבטה למצוה ודלא כהזקן אהרן הנ”ל וגם הזקן אהרן נתבאר דלמסקנתו אין לדבריו רמז בגמ’ ובפוסקים ודבריו נאמרו מסברא ליישב גירסא דלא קיימא למסקנא לשיטתו, ובמועדים וזמנים שם הביא לזה דברי השו”ע בסי’ תרסד דערבה הוקצתה למצוותה כל היום, ומשמע שאחר יכול לחזור ולחבוט בה.
ויש לדון אם דין זה דערבה הוקצתה למצוותה כל היום הוא דוקא למצוות ערבה דכיון שמצוותה על ידי חבטה לא חשיב חבטה אחת כביזוי לחבטה אחרת משא”כ לגבי מצוות לולב שמה אינה ראויה עוד כיון שהיא מצוה בפני עצמה שאינה על ידי חבטה וחבטה חשיב ביזוי לגבה כעין תשמיש מגונה כנ”ל.
ומ”מ למעשה קשה לומר דמדינא יש בזה איסור כיון דבדיעבד יצא בכל גוני וגם דין זה דתשמיש מגונה למצוה יל”ע אם אסור מדינא דגמ’ ועוד דלרוה”פ מדינא היה מותר לטלו למצוות ערבה ואין הכרח לחלק בין מצות ערבה לערבה שבלולב [ויש להוסיף דאנשי ירושלים למ”ד יוצא בערבה שבלולב א”כ מסתמא הי’ חוזר ומשתמש בו אח”כ בלולבו] וגם י”ל דזה גופא שיש מצוות חבטה הוא הוכחה שאי”ז תשמיש מגונה.
ומצד מנהגא אחר שנהגו שלא להשתמש באותה ערבה שהשתמש בה אחר יל”ע אם המנהג הוא גם לגבי ערבה שבלולב דתלוי אם המנהג מצד ביזוי או מצד נעשית מצוותה [דאולי שייך רק באותה מצוה] או ע”פ סוד.
והנה דנו הפוסקים אם יכול לצאת בערבה שבלולב אחר שהפרידן מאגד הלולב ובזקן אהרן שם הביא בשם הבכור”י שמותר, אבל המנהג שאין עושין כן, ויש שכתבו שהוא משום מעלין בקודש ואין מורידין דערבה מנהג נביאים וחשיב הורדה בקודש, אבל יש שכתבו דמה שהוקצה למצוה חדא א”א ליטלו למצוה אחריתי, ועי’ חשוקי חמד סוכה מד ע”ב שציין לדברי ההתעוררות תשובה ח”ג סי’ תמ דכל שהוא מוקצה למצוותו א”א לעשות מצוה אחרת, אולם בהגהת עקבי סופר על התעוררות תשובה שם הקשה ע”ז מדברי התוס’ ישנים בשבת כב ע”א דלצורך מצוה אחרת לא חשיב ביזוי מצוה ושכן יוצא מדברי החת”ס או”ח סי’ קפד ועי’ בהערות הגריש”א בסוכה שם.
ואמנם רהיטת כמה הפוסקים דמעיקר הדין אין איסור בזה, וכך לכאו’ משמעות דעת השו”ע סי’ תרעד ס”ב גבי נר של חנוכה בהכנ”ס וכו’ וכך לכאו’ יוצא בדין מדליקין מנר לנר מדינא דגמ’ בנר ראשון מנר ראשון, אולם לפי המבואר במשנ”ב סי’ תרעד סק”ט מבואר דדברי השו”ע שם במחלוקת שנויה הנזכרת בסי’ תרעג ס”א לענין ללמוד כנגד נר חנוכה, ומשמע שנוטה להחמיר בזה [ולענין אקראי עי’ עוד בבה”ל סי’ תרעג שם], (והי’ מקום לומר דעיקר הנידון להחמיר הוא כשיש לו הנאה אבל כשאין לו הנאה כלל כגון בלולב לא, ומיהו אם אמרי’ מצוות לאו ליהנות נתנו ה”ה ללמוד ומאידך גם בלולב יש לו קורח רוח מזה וגם במשנ”ב שם בשם הגר”א משמע שהוא מצד שמצוות מבטלות זו את זה), והא דמדליקין מנר לנר אינו ראיה לזה כיון שהוא אותה מין המצוה, ומ”מ אותם שחששו לסברא זו א”כ לכאו’ גם אפכא א”א ליטול ללולב מה שכבר לקחו למצוות ערבה.
[ועי’ מועדים וזמנים שם מש”כ בביאור מה שאין נוטלין ערבה מהלולב כדי שיהיה דומיא דמקדש וצלע”ש אם שייך לדון בזה אפכא].
תמצית הדברים דלכמה פוסקים מעיקר הדין אין בזה איסור אבל הסוברים שאין להשתמש במצוה אחת למצוה אחרת ה”ה בניד”ד לכאו’ אין לעשות כן [ואפשר שהמשנ”ב חושש לזה עכ”פ בדרך קבע], וגם אפשר דממנהגא יש להחמיר בזה.
מק"ט התשובה הוא: 136601 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136601
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.