בעניני דקדוק - שו"א באותיות שאינן שוות אך דומות זל"ז בקריאתן

‏יום שלישי י"ח ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אריה ליב הכהן לינטופ הי"ו

{ע"ד מה ששאלת דהנה מבואר בכללי הדקדוק שכאשר ישנם ב' אותיות הדומות זל"ז קראים את האות שבשו"א בשו"א נע.

ונסתפקת למעשה בב' אותיות שמצד הדין אין להם שם הדומות, אך ע"פ ההברה הקיימת [נוסח אשכנז] לפי מנהגינו הן נקראות בשוה זל"ז, כגון ת' רפויה בשו"א וס' אחריה מיד, או ב' רפויה בשו"א ואות ו' אחריה, או ט' ות', האם נחשבים כב' אותיות הדומות או לא.

}

תשובה

אמנם לא באתי לידי ידיעה בדקדוק, אבל לכאורה אי"ז כב' אותיות הדומות מעיקרן, דהרי כתב המנחת שי שכל כללי הדקדוק הם הלכה למשה מסיני, א"כ א"א לשנות מדעתינו, ומאחר ומעיקרא היו שינויים בין האותיות הללו בכללי הדקדוק עד שלא נשתבשו, א"כ מתחילה לא היו נידונין שו"א נע, לכן לא נוכל לחדש מדעתינו כלל חדש.

וראיתי בספר דקדוקי שי פ"ד ס"א (עמ' מ"ה) דבאמת מבואר בראשונים שאין כזה כלל של הדומות, וציין שם לדברי רבינו יהודה אבן חיוג' (בספרו שלשה ספרי דקדוק עמ' 130), רד"ק במכלול דף ע"א ב' ע"ב א', ר' אהרן בן אשר בקדוקי הטעמים (פיסקא 8, 33), וכתב עוד הר"א הנ"ל שכל מי שמניע שו"א בכה"ג בלי מתג הרי הוא כְּעִוֵּר וְסוּמָא לְבוּרִים יִדְמֶה, והובא גם דבריו בחד מן קמאי 'מַחְבֶּרֶת הַתִּיגַּ'אן' עמ' ס"ו ס"ז, והביא שכך ג"כ מנהג בני תימן שלא להניע באותיות הדומות.

אך ה"ר אליה בחור [מסורת המסורת מאמר ג' עמ' נ"ו, פרקי שירה שיר הח'] אכן נקט להניע בהדומות, ואחריו הגר"א במשנת הגר"א שער השו"א אות א' ודקדוק ופירוש על התורה ד"ה היתה.

ועיין שם בדקדוקי שי שדן בכ"ז באריכות והביא עוד מ"מ לזה.

וגם הכריע שם שבתיבה כמו 'וְשָׁחַטְתָּ' וְ'נֶעֶשְׂתָה' לא יניע את הט' מכיון שאין שם שו"א נע ע"פ הכללים.

וכן אמר לי ר' אהרן ויזר הי"ו דמיון שבעצם הכלל הזה של הדומות אינו כלל ברור, ולא נמצא לו מקור אחר חוץ מבכתבי רבי אליה בחור [בעל המתורגמן], וא"כ כפה"נ חידש אותו, וא"כ אין לנו להוסיף ע"ז עוד, ד'הבו דלא לוסיף עלה'.

אכן נראה שאם ע"י שיקרא את הראשון שבאותיות הללו ב'נָח' - עי"ז לא ישמע כלל כב' אותיות אלא כאות אחת, בכל כה"ג עדיף שיקרא אותו כ'נָע', שכן אם החסיר אות לדעת גדולי הפוסקים נחשב כלא קרא, ויש לדון גם באופן זה לעיכובא, ומ"מ בלאו הכי יראה מדעתו להפריד וליתן היכר בין האותיות, דזיל בתר טעמא, מאחר וכל טעם זה נתקן כדי ליתן היכר בין האותיות.

ויעויין מה שכתב הראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' ק"ש ה"ט, וז"ל הרמב"ם שם, כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה, כגון בכל לבבך קורא בכל ושוהה וחוזר וקורא לבבך, וכן ואבדתם מהרה וכו' ע"כ.

וכתב הראב"ד, א"א לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו אם יאמר לבבך בנוד הבי"ת השנית כדי להטעימה שלא תראה וא"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים ותבא עליו ברכה עכ"ל.

ומבואר בדברי הראב"ד שני דברים לענינינו, אחד דבלבבך היה פשוט לו דבעצם מצד כללי הדקדוק עצמם היה אמור להיות כאן שוא נח, ועוד מבואר בדבריו דאם צריך להניד הנח כדי שיהא אפשר לקרותו ברור יותר שפיר דמי.

והנה בדבר הראשון הזה לכאורה משמע שהבין כן מלשון הרמב"ם, אכן הרמב"ם גופיה לא נגע בזה, א"כ לא הזכיר כלל כלום על הבי"ת של לבבך, ואולי נוסחא אחרת נזדמנה לו להראב"ד, ואולי עכ"פ הראב"ד בא לחלוק עמ"ש הרמב"ם שלא יניד הנח ולא נחית מה דעת הרמב"ם בלבבך וכתב על דברי הרמב"ם סתמא [עיין ד"מ סי' ס"א סק"ז], אבל מ"מ היה פשוט לו שזה נח ולא נד וע"ש בכס"מ שכ"כ ג"כ בשם רבינו מנוח, וע"ש עוד.

ואולי גם הר"א בחור לא חידש אלא באות דומה הראשונה שהיא שו"א, אבל כשהשו"א היא אות השניה אינה נעה.

ומ"מ צ"ע ש'לְבָבְךָ' הוא אחרי תנועה גדולה, עיין מ"ב סי' ס"א סקל"ו בשם המג"א דבכה"ג הו"ל שוא נח, וכך פשוט אצל המדקדקים, ומתחילה חשבתי להגיה בראב"ד על לבבכם שאז השו"א הוא אחר תנועה קטנה, ומובן מ"ט כתב שהיא שו"א נח וצ"ע.

וכעת ראיתי שעמד בזה ג"כ בספר 'סדר הלכה' על הרמב"ם שם וז"ל, הנה מדבריו הללו משמע שהרמב"ם יאמר שב' השני' של לבבך הוא נחה והזהיר שלא להניד אותה.

ק"ל ואיך אפשר לומר כן הלא המתג עומד לפני הבית הזאת וכן הדין שיבא המתג קודם השוא שעומדת קודם תנועה שיש בה נגינה כידוע במשפטי הטעמים א"כ על כרחינו שהשוא הזאת נדה ונעה היא וא"כ אדרבה הרמב"ם הזהיר על זה שלא יניח את הב' השני' מפני שהיא נעה וצ"ע ע"כ.

ומ"מ על עיקר דברי הראב"ד שאפשר לשנות מנח לנע לפי הצורך, הנה הרמב"ם גופיה הרי לא ס"ל כך, וגם בשו"ע סי' ס"א סכ"ג פסק כדברי הרמב"ם, וכמו שכתב ג"כ הב"י שם וז"ל, ודברי הרמב"ם נראין כפשוטים בעיני שבי"ת שניה שבלבבך נקודה בשב"א ומשפטה להיות נחטפת ואז היא נחה ואם יקראנה כאילו היא נקודה בנקודת ציר"י אז היא נדה ואין לשנות בקריאתה מכמו שקבלנו נקודה.

ומה שכתב שהוא מניד אותה כדי שלא תראה וי"ו לא מן השם הוא זה שגם כשהוא חוטף אותה יכול לחטפה בענין שתראה בי"ת ולא וי"ו ולכן אין לשנות קריאת שום אות מכמות שהוא נקוד ולענין שיטעים יו"ד של ישראל בהא לא איירי הרמב"ם ומודה הוא דשפיר דמי להטעימה עכ"ל.

והנני להציג כאן דברי השו"ת דברי חכמים סי' י"ז, ודפח"ח, וז"ל, ודברי הרמב"ם כאן, וכן השגת הראב"ד, בענין נח ונד שלא יחליפם הם צריכים ביאור והנה הכס"מ ביאר, שמש"כ הרמב"ם כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק, ושלא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים וכו', שהאי לפיכך קאי על מה שכתב בתחילה שלא יניח הנד ולא יניד הנח, כי ע"י שלא יתן ריוח בין הדבקים הרי הוא מניע הנח, או מניח הנד, וישב בזה השגת הראב"ד שכתב, על הרמב"ם לא ידעתי מה הפסד יש בו, כו', ולע"ד, שתי שיטות חלוקות הן, שיטת הרמב"ם ושיטת הראב"ד, כי בעניני הדקדוק ביחוד במה שנוגע לדקדוק הניקוד, יש שני מינים, מין אחד יש שהוא בא כדי לשמור את הענין שלא ישתבש המושג של הוראת התיבה ע"י ניקוד משובש, או שלא יבליע עי"ז לאיזה אות ונמצא שהוא מחסר את קריאתו, ולפעמים יוכל השיבוש לגרום להבליע איזה אות לגמרי ויהי' חסרון גמור, ויש מין שני של דקדוק שהוא כדי לשמור בכללי הניקוד את היופי של הביטוי ולע"ד נראה שהרמב"ם ז"ל סובר, שאע"ג דקיי"ל דבדיעבד אפילו לא דקדק באותיותיה יצא, מ"מ לכתחילה המצוה הגמורה היא, לדקדק בקריאה שלמה ושיהי' הביטוי מלא ומשוכלל ע"פ כל תנאי הדיוק אפילו ע"פ אלה התנאים והכללים שאין בהם משום הבלעת אות, וק"ו לא משום חסרון אות, ולא משום שינוי הוראה בכונת התיבה, ולפ"ז נ"ל שפירושם של דברי הרמב"ם כך הם, שבתחלה כתב הדין וצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק יצא כיצד ידקדק.

ולענ"ד ציון ההלכה ט' שכתוב כאן בספרים הוא טעות סופר כמו שמצוי בכמה מקומות שנשתבשו ציוני ההלכות ממקומם, בדברי רבינו ז"ל עיין דוגמא לזה בפי"ב מה' אבות הטומאה ה"ו וה"ז, שנרשם הציון הלכה ז', אחר התיבות כשהוא לח, ומתחיל אח"כ אחר שנגמר הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, שהוא טעות גלוי שצריך להיות כשהוא לח אחר שנגמר הכלי ואח"כ ציון ההלכה ז' שמתחילה מהכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, וכהנה עוד מקומות.

וגם כאן צריך הציון של הלכה ט' להיות אחר הדין של צריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא, ואח"כ מתחילה ההלכה ט' וצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק יצא, וממשיך ע"ז את הפירוש כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה, ולא יניח הנד, ולא יניד הנח, ואח"כ ממשיך עוד וכתב לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות, שאחת מהן סוף תיבה, והאחרת תחלת תיבה הסמוכה לה וכו', והנה מרן בכס"מ כתב על השגת הראב"ד שכתב, לא ידעתי נוד הנח מה הפסד יש בו, אם יאמר לבבך בנוד הבית השנית כדי להטעימה שלא תראה וי"ו וכן אם יטעים יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכן כל כיוצא באלה יניד הנחים, וכן נשבע צריך להפרידה כדי שלא תבלע הא' בע', ע"כ, ואני אומר שלא נתכוון רבינו לכך אלא למ"ד בכל נחה, ואם יסמוך למ"ד בכל לבבך, נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למ"ד בכל שמשפטה להיות נחה ואם יסמוך בענין שיראה כאומר בכל בבך הרי הוא מניח למ"ד לבבך שמשפטה להיות נעה, וז"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים, עכ"ל מרן ז"ל.

והנה מה שקשר מרן את הלשון לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים שכתב הרמב"ם עם מה שכתב שלא יניח הנד ולא יניד הנח, הוא לע"ד תמוה, שהרי זה הוא תלי תניא בדלא תניא, שהרי הדין של צריך ליתן ריוח בין הדבקים הוא מפורש בברייתא דתני רב עובדיה קמיה דרבא בגמ' דברכות שם ד' ט"ו ב' והענין שלא יניח הנד, ולא יניד הנח, אינו מפורש ואיך הוא תולה הטעם של חיוב נתינת ריוח בין הדבקים בלא יניח הנד ולא יניד הנח, וגם עצם הדבר קשה למה צריכים כלל טעמים לזה של נתינת ריוח בין הדבקים, מצד נע ונח, הלא דבר פשוט הוא שהוא משום שלא יבליע אחד מהאותיות ויהי חסרון בקריאה ולא יקויים, ולמדתם שיהיה למודך תם, ונ"ל דכ"ז נגרם מפני הספרים שבנוסחתם ג"כ הותחלה ההלכה בכיצד ידקדק שדבר שם ע"ד חזק ורפה, וע"ד נח ונד, ע"כ פירש שהלפיכך קאי על מה שנקט בתחלת ההלכה, אבל לפמש"כ שהתחלת ההלכה היא מוצריך לדקדק באותיותיו, יתפרש הלשון לפיכך כפשוטו דקאי אדלעיל אתחלת ההלכה, מפני שצריך לדקדק באותיותיו שלא יבליע שום אות לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים שאם לא יתן ריוח ביניהם ממילא תהי' אות נבלעת ולא יקיים הדין שצריך לדקדק באותיותיו, אבל מה שצריך שישמור שלא ירפה החזק, ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, הוא דקדוק בפני עצמו שהוא ג"כ מכלל הדקדוק באותיות אבל לא מטעם שיבליע אות אם לא יזהר בזה אלא מטעם דס"ל לרבינו הרמב"ם.

שבכלל הדקדוק באותיות הוא ג"כ השמירה של כל תנאי הדקדוק, אפילו בענין שלא יבליע שום אות, ולא ישנה את ההוראה של התיבה כלל אלא שישנה את המבטא מדקדוקה, שזהו ג"כ בכלל, לא דקדק באותיותיה לדידיה, ואח"כ אומר הרמב"ם שמכלל הדקדוק הוא לא דוקא, אם אומר מפורש נגד כללי הדקדוק, אלא אפילו אם אומר לפי כללי הדקדוק, אלא שנצמח עי"ז הבלעת אות, ג"כ הוי, בכלל, לא דקדק באותיותיה שצריך ליזהר מזה, והראב"ד משיג בזה על הרמב"ם וס"ל שמאחר שלמדים אנו דקדוק האותיות מקרא דולמדתם שיהא למודך תם, ע"כ דוקא דבר שישנה את הענין או יחסר את הביטוי של האות הוי בכלל האיסור אבל ההבדל בין חזק לרפה, ובין נע לנד כשאין בו לא משום שינוי בענין ולא משום הבלעת אות אין בו שום איסור, וממילא אם ע"י איזה שינוי מן הדקדוק הוא מבליט יותר את הענין אז תבוא עליו ברכה בזה והנה גם במגדל עז פירש את דברי הרמב"ם דוקא בענין שמבליע אות ע"י החילוף בין נע לנח, כד' הכס"מ ולעד"נ כמ"ש שאפילו במקום שאין בו הבלעת אותיות ולא שינוי ענין, אסור לדעת הרמב"ם מפני דבכלל למודך תם, הוא כולל ג"כ כל שמירת המבטא ע"פ חוקי הדקדוק המדוייק אפילו כשאינו משנה ענין ולא מבליע אות כלל עכ"ל.

המבואר מן הדברים, דקי"ל לכאורה שא"א לשנות מכללי הדקדוק המסורים, וגם אי סבירא לן להניע באותיות דומות, אך באותיות שאינן שוות לא נאמר כלל זה, ומכיון דקי"ל כהרמב"ם שאין לשנות מן הכללים גם אם מטעים עי"ז את התיבות יותר ה"ה כאן.

הלכות תפילה

מק"ט התשובה הוא: 117547 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/117547