אדם ששתה יין והמשיך בשתיית מים מכח הברכה שבירך על היין ועבר שיעור עיכול מהיין אך עדיין עסוק בשתיית המים האם יברך ברכת על הגפן או לא

כל שעסוק במשתה ברצף מברך על הגפן לבסוף.

מקורות: הנה ההגדרה של פטור שאר משקין בברכת היין הוא הגדרת עיקר וטפל, משום ששאר המשקין טפלין ליין (עי’ מ”ב סי’ קעד סק”ג ובה”ל שם ד”ה יין), א”כ לענייננו השאלה היא אם התחיל בעיקר והמשיך בטפל וכבר עבר שיעור עיכול מן העיקר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ קפד סקי”ח לגבי ברכת המזון שכתב וז”ל, נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח”כ נזכר שלא בירך בהמ”ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ”ז שכבר בטל אותה האכילה.

א”כ ה”ה בנידון דידן אם בירך מתחילה על יין אם המים ההגדרה היא שהטפל כלול עם העיקר בברכה, והברכה כוללת את כל האכילה יחד, אבל אם הפסיק ממשתה היין ואחר כך נתאוה לשתות מים לא יוכל לברך לבסוף ברכת על הגפן אחר שיעור העיכול של יין.

ונתבאר עוד במג”א (שהוא מקור המשנ”ב) שההגדרה בזה הוא שעוסקין בשתיה ובפרפראות וכמו שהובא בבאר היטב, א”כ בנידון דידן ג”כ אם ההגדרה שהיה עסוק בשתיה במשך זמן זה יכול לברך לבסוף על הגפן על הכל, אבל אם לא היה עסוק בשתיה במשך הזמן הזה, אלא שתה מים לצמאו כשנתעורר הצורך בזה אינו מברך על הגפן וכנ”ל.

אולם יש מקום לתמוה שהרי ברכת על הגפן אינו שייך למים כלל, והיאך יברך ברכת על הגפן אחר שכבר עבר שיעור עיכול של היין לגמרי, אולם יש לציין דגם לענין ברכת המזון שאפשר לברך אע”פ שרק המשיך בפרפראות וכסנין ושתיה הוא אותו נידון למעשה, מאחר שלדעת כמה ראשונים א”א לברך ברכת המזון על אלו אפי’ בדיעבד, ורק משום שטפלים לסעודה נחשב הכל כסעודה אחת ארוכה.

אולם עדיין יש לחלק דלענין קביעות סעודה יש קבע לסעודה אבל לענין שתיה מצינו לענין הבדלה שאין קבע לשתיה, וא”כ יש מקום לומר דמה שהתיישב לשתות יין ואחר כך מים אינו צורה של קביעות כלל אלא כל שתיה נמשכת אחרי השתיה הקודמת ונגררת אחריה לענין הברכה אבל לא נחשב ששתה עכשיו מן היין.

אולם למעשה כן נזכר לענייננו ג”כ הבדלים בפוסקים לענין קביעות על היין, כמו שהביא הבה”ל סי’ קעד שם דעת החיי”א שרק שתיית יין של קביעות פוטרת שאר משקין, וכן במשנ”ב סי’ רח סקע”ג שהזכיר המשנ”ב לגבי ברכה אחרונה שאם קבע על היין מועיל גם לשאר משקין שהביאו אחר כך שלא היו לפניו ויל”ע בזה, ולמעשה נראה שיכול לברך כיון שבסתמא דברי המשנ”ב לענין פת שייכים גם לענין יין.

ויש להדגיש כאן שהנידון הוא הן על ברכה ראשונה והן על ברכה אחרונה, דגם לגבי פת מצינו שאם עבר שיעור עיכול נחלקו הפוסקים אם חל עליו חיוב ברכה ראשונה או לא.

ויש לציין עוד פלוגתת הראשונים לענין ד’ כוסות של הבדלה אם מברך על כל כוס ויש בזה דעות שונות ואכמ”ל, ועכ”פ להדעה שמברך על הכוס הראשון חשיבי שאר הכוסות כהמשך לזה אע”פ שעבר שיעור עיכול מכיון שכל ההגדה הם מענין השתיה, כמש”כ הרא”ש דאע”ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא כיון דליכא היסח דעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא עכ”ל, וגם החולקים הוא רק משום חשיבות כל כוס שקובע ברכה לעצמו, כמ”ש הב”י באו”ח סי’ תעד על הרי”ף, שטעמו משום דארבע כוסות הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא עכ”ל, וע”כ זהו הטעם להרי”ף שהרי אפי’ לא הפסיק ביניהם ולא הסיח דעתו מברך להרי”ף.

ויש לציין עוד בזה לענין ההפסק בליל הסדר בין קידוש לסעודה והביאו בזה בשם פוסקי זמנינו (כמדומה מהגרשז”א) דמכיון והכל הוא מסדר מצוות ליל הסדר לא חשיב הפסק בין קידוש לסעודה.

ולגוף הנידון שהזכרת על מה שיין פוטר שאר משקין יש לשים לב גם לכמה פרטים שיש דין זה, דהיינו אם קבע עצמו לשתות יין ואם היה עכ”פ שאר משקין לפניו בשעת הברכה (עי’ במשנ”ב סי’ רח סט”ז), וכן שאם לא שתה מלוא לגומיו מן היין נכנס לספק ברכות כמבואר בביאור הלכה סי’ קעד שם.

לגבי השאלה האם יוצא מדברי המשנ”ב שיש אופן שיברך בורא נפשות על יין, התשובה בזה שאמנם לפעמים יצא שהוא יברך כאן רק בורא נפשות (לפי התנאים המבוארים לעיל), אבל אינו מברך בורא נפשות על יין, אלא את הברכה האחרונה על היין הפסיד מאחר וכבר עבר על שתיית היין שיעור עיכול, ואינו מברך בורא נפשות אלא מצד חיובו החדש של המשקים ששתה אחר כך.

מק"ט התשובה הוא: 5352 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5352