בפשטות הגדר שנתנו בזה הוא שהיד מחזיק הקדירה ולא שדבר אחר מחזיק אותו בתחתיתו, בפרט אם הוא יפול אם תישמט הקרקע שתחתיו, דבכל כה"ג קי"ל אפי' בסמיכה שהוא כישיבה, ובפשטות ההבנה בעודה בידו הוא שעדיין לא אינתיק ממושבו שע"ג האש ועדיין לא קבע לו מושב חדש, ובפרט דיש לומר שהגדר שנתנו בזה הוא שבכל כה"ג שעדיין מחזיק הקדירה בידו אינו מצוי שפג חומו מאחר שטורח להחזיק הקדירה ועוד שאין דבר אחר בתחתיתו שמפיג חום הקדירה משא"כ כשמונח ע"ג דבר אחר, (ואמנם חילקו בגמ' לחלק מהדעות ולחלק מהראשונים להלכה בין דעתו להחזיר או לא אפי' אם הניחו ועי' בבה"ל בשם רע"א שדן לענין הנחה שלא ברצון הבעלים, אבל יש לומר דצורת הגדר והתקנה שנתנו לדעה זו הוא שלא יהיה דעתו להחזיר דבדעתו להחזיר הוא גדר בפני עצמו המועיל ג"כ לדעה זו).
וכמדומה שכך יש מדקדקים שאם הקדרה כבדה וא"א להוציא ממנה וחוששין למגיס אם יוציאו מן האש [עי' משנ"ב סי' שיח ס"ק קיג וקיז לחשוש לדעת הכלבו בדאורייתא דס"ל שבהגסה ממש חייב חטאת ועי"ש בשעה"צ] שאדם אחד מגביה ואחד מוציא מן הקדירה.
והנה באמת במחבר נזכר רק הלשון ולא הניחו ע"ג קרקע ולא נזכר כלל הלשון ועודה בידו ולכאורה יש ללמוד מזה דלאו בידו תליא מילתא.
וכן ביאר מהר"ם שיק סי' קיז ולמד דבריו מדברי הירושלמי שבת פ"ג ה"א דאם הניחו ע"ג קרקע לא מהני עודה בידו (וציינו בזה גם לדברי דמשק אליעזר על הבהגר"א בביאור דברי הירושלמי), וביאר מכח דברי הירושלמי שם גם דברי הרמ"א באופן שאינו סותר דין זה, וכ"ז הוא כמו שכתבתי לעיל דאם הניחה ע"ג קרקע ועודה בידו לא מהני.
ובבה"ל ביאר כוונת דברי המחבר באופן אחר עי"ש אולם גם הבה"ל לא פליג להדיא על הדיוק מהירושלמי הנ"ל, וגם משמעות הרמ"א שהוסיף עודה בידו על דברי המחבר "ולא הניחו ע"ג קרקע" משמע שהוא עוד תנאי נוסף ולא תנאי חילופי.
ובספר משנה אחרונה סי' רסג כתב להוכיח ג"כ מדברי הבה"ל גופא שהקשה למה צריך לומר ע"ג קרקע כיון שאמר עודה בידו, ומקושייתו זו משמע דאין דין מיוחד ע"ג קרקע שפוטר כשעודה בידו, דאל"כ עדיין יש צורך להזכיר שהוא ע"ג קרקע כיון שהוא קולא גם כשעודה בידו.
ועי' שבות יצחק שהייה וחזרה פי"ד סק"ב וחוט שני ח"ב פכ"ז סוף סק"א מה שנקטו ג"כ דאם הניחה ע"ג קרקע לגמרי לא מהני עודה בידו אבל נקטו שאם עדיין נתפס ביד חלקו מה שבאויר מהני, ועי' עוד מה שהובא במשנה אחרונה שם.
אולם באג"מ או"ח ח"ד סי' עד בישול סקל"ג ושש"כ פ"א סי"ח ד כתבו דמותר להחזיר אם עודה בידו והניחה ע"ג קרקע.
ולפי מה שנתבאר עיקר הדעה להחמיר עכ"פ באופן שכל הכלי מונח ע"ג קרקע, אבל יש לדון באופן של שעה"ד בדיעבד דהנה במשנ"ב סי' רסג סקנ"ו פסק דבדיעבד הניחה אין להחמיר במקום הצורך אם דעתו להחזיר והיינו בהניחה ע"ג מיטה או ספסל כמ"ש בשעה"צ שם, ועי' חזו"א או"ח סי' לז סקי"ב שלפי דבריו יש להקל ע"ג מיטה גם באין דעתו להחזירה.
ויש לדון באופן שהניחה ע"ג קרקע ממש אבל עודה בידו אם בזה ג"כ מקל המשנ"ב והחזו"א מחמת הצירופים הנזכרים שם או דבזה אין לצרף היתר מאחר שנזכר בירושלמי לאיסור.
אבל קולא זו גופא של המשנ"ב ע"ג מיטה היא ג"כ דלא כהירושלמי דהרי אפי' ע"ג יתד מקל הירושלמי רק כשלא העביר ידו ממנה, א"כ בלאו הכי דברי המשנ"ב אתיין דלא כהירושלמי ולכן חזי עכ"פ לאצטרופי כשיש כאן עוד צירופים דוגמת האופן של המשנ"ב (דהיינו שצירף שי' הר"ן בחזרה שהוא רק אם הוציאו מע"ש, וצירף צורך שעה"ד של סעודת שבת, והמשנ"ב [ולא החזו"א] צירף ג"כ שדעתו להחזיר, וכן צירוף דספסל ע"פ הב"י שהביא הבה"ל לחלק בין הניחה ע"ג קרקע להניחה ע"ג ספסל, וה"ה צירוף בניד"ד יתכן שיועיל צירוף זה במקום צירוף דספסל).
מק"ט התשובה הוא: 125385 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/125385