מסתבר שצריך להורידו.
מקורות: הנה אפי' אם החולה עומד עדיין בחליו אם היה נודע לו שאפשר להסיר הקדירה ולרפאותו באופן אחר היה לו להסיר הקדירה דפקו"נ דחויה היא ולא הותרה, דהרי מאכילין אותו הקל הקל, א"כ עכשיו נמי שיכול להינצל מחילול שבת ראוי לו להינצל, ואע"ג דלא דמי לגמרי דהתם הא נתברר שלא היה לו לעשות, מ"מ גם באופן ששמע שאחר העמיד קדירה הרי ראוי לו להסיר הקדירה, דעד כאן לא אמרי' בגמ' מנחות סד אלא שתלשו כולם בבת אחת, וכלשון המשנ"ב [סי' שכח, טו] שכל אחד חשב שהוא יקדים, ודוקא בחולה בהול דבלאו הכי אין היתר אלא צריך לדקדק שלא יעברו על חילול שבת, וכמ"ש הביאור הלכה שם, אבל כשעשה מעשה קודם לכן והמעשה נגמר אחר שתלש חבירו אמנם אי אפשר לחייבו מאחר שכלו מעשיו בהיתר, אבל ודאי שאין נכון לעשות כן דהרי פקו"נ דחויה היא וכנ"ל ולא הותר אלא לצורך שישמור שבתות הרבה.
והגדרת הענין הוא דכמו שמצינו בהקל הקל שמחזרין אחר אופן שלא יחלל שבת כל עוד והוא אפשר הלכך בכל גוני אמרי' הכי, וכסוגי' דגרוגרות במנחות שם, וכמ"ש הביה"ל שכח טו לענין הגרוגרות דחשבינן בכל דבר היאך להקל החילול שבת היכא שהחולה אינו בהול.
וכמדומה שכל מעיין יסכים עמדי לענין רוצח שניתן להצילו בנפשו שאם אחר שיצתה חץ מתחת ידי המציל הפסיק הרודף ברדיפתו באופן שנתברר לנו שעכשיו אינו רודף הרי יש חיוב על כל אחד מישראל להציל את אותו הרודף מחץ זה, וכן לגבי שבת אשכחן לחזר כמה דאפשר למעט בחילולי שבת אפי' כשהוא חולה ויש טעם לחלל עליו כגון כמה ישראלים בחולה שאינו בהול כנ"ל, ולא אמרי' דכל אחד עושה בהיתר ומה לי לדקדק דכל מה שיכול למעט בחילול שבת ממעט.
ואפי' לדעת המחבר שכח יב דבכל גוני יש להעדיף חילול על ידי ישראל מעל ידי גוים היינו משום צורך החולים כמבואר בפוסקים הובאו במשנ"ב שם, אבל כאן שאין שום צורך לשום חולה שכן אין כאן חולה למה שיותר, ויש לציין בכ"ז גם סוגי' דחסידים לא היו וכו' בנידה והובא בפוסקים.
ומיהו אמרי' דמי שיצא ברשות ונתרפא החולה ולא הוצרך יש לו אלפים אמה אבל שם מדרבנן היתירוהו כיון שעשה ברשות, וזו תקנה מיוחדת שנמרה לגבי דינים אלו, ותדע דבלאו הכי אינו צורך החולה אלא צורך כל החולים, ולכך גם אם נתרפא עדיין יש לו אלפים אמה שהוא צורך כל החולים שלא ימנע מלילך פעם אחרת, אבל במלאכות לא שייכא סברא זו דבלאו הכי אפי' אם ריבה בשוגג או שלא הוצרך החולה אסור להשתמש בבישול בשבת כמ"ש או"ח שיח ב.
והנה הגרשז"א בשש"כ נתקשה מ"ט בבישול גזרו שמא ירבה ובתלישה משמע ברמ"א שיח שם שהאיסור רק משום מוקצה, ועי"ש מה שתירץ אולם גם אם נקבל שזו כוונת הרמ"א אולי יש ליישב הקושי' בעוד אופן דבבישול שייך גם שימשיך להשהות הקדירה באופן האסור ובזה בודאי תיאסר הקדירה כמבואר שיח ב דלבריא אסור ואפי' חולה עצמו שהבריא אי' בפוסקים שנאסר לו, ובניד"ד אסור גם בלא הגזירה הנ"ל לענין בישול לחולה, דהכא בלאו הכי אסור כיון ששיהה באופן האסור וע"ד המבואר ברנג ע"ש, משא"כ בתלישה דלא שייך ויש לעיין.
ושוב נראה דאין לתרץ כן דא"כ נימא הכי בטעם מה שבשחיטה הותר עי"ש והבן.
ועל עיקר דברינו בתשובה זו יש להוסיף עוד דזה פשוט בפוסקים שאם אדם הולך להציל נפש בטעות אע"פ שלגביו הוא היתר גמור מ"מ מחוייבין להודיעו כדי למנוע ממנו חילול שבת לפקו"נ שהיא רק דחויה ולא הותרה, ולא דנו אלא אם מותר לומר לגוי ואם מותר לעשות איסור בזה, עי' נשמת אברהם ח"א שלח, א בשם הגרשז"א ושבה"ל ח"ח קצג ב.
מק"ט התשובה הוא: 2632 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2632
