הספק בזה דלכאורה מה מפסיד בזה וכמו דבכל מי שצריך לקרות עם הציבור כ’ אחרונים (עי’ כה”ח סי’ סה סק”ז בשם סידור בית עובד וחסד לאלפים) שיעשה כן שיניח ידיו על פניו, ומבואר שם דעיקר הדברים נאמרו באומר אז ברכות ק”ש אע”ג דאינו מפסיק באמירה אלא בניגון בלבד, מ”מ יניח ידיו על פניו, ואע”ג דממילא למדנו שה”ה בכל אחד שקורא עמהם מ”מ מבואר דיש לעשות כן גם בניד”ד בקורא ברכות ק”ש.
אבל מאידך גיסא המשמעות דבשמונ”ע אין צריך להפסיק לקרות בניגון עמהם שכתב הב”י סי’ סה בשם התה”ד סי’ ג וז”ל מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים כשהיו עומדים בק”ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע”כ, וזה מקורו של השו”ע שם ס”ב שפסק מנהג המדקדקים להלכה, ובמקור הדברים בלשון התה”ד הנ”ל לא הזכיר שם שמונ”ע.
וכן ראיתי שנקטו בפשיטות בטבלאות ההפסקות הנדפסות בהרבה סידורים שבברכות ק”ש יעשה עצמו כקורא עמהם ובשמונ”ע אסור להפסיק, אף שלא ראיתי שציינו מקור לזה.
[וצע”ק דבשו”ע שם ס”ב סתם מברוך שאמר ואילך ולא הגביל לברכות ק”ש, אם לא דנימא דזה הוה פשיטא ליה דבשמונ”ע אין מפסיק לשום דבר מלבד מה שהוא לצורך התפילה באופנים שנתבארו בפוסקים].
ויש לברר לפי המשמעות שהמדקדקים לא היו מדקדקים בזה בשמונ”ע לנגן התיבות מה הטעם בזה, דהרי לענין מודים מצינו שצריך לכופף קומתו עם הציבור גם אם היחיד עומד באמצע שמונ”ע, כדי שלא יראה ככופר.
ויש להוסיף בזה דעיקר מה שכ’ הכה”ח בשם האחרונים להניח היד על הפנים הובא כנגד זה בתה”ד שהמדקדקין היו עוצמין עיניהם, אבל בשמונ”ע אפשר דאותם המדקדקין בלאו הכי היו עוצמין עיניהם כך שלא היה נוגע להם זה אז, ועכ”פ בלאו הכי מצוי שגם המתפלל מן הסידור עוצם עיניו מעט וממילא אין בזה גריעותא לעצום עיניו אז (ויש מקום לדון אם הוא חיוב), משא”כ הכה”ח שהזכיר להניח ידיו על פניו לדידן שנוהגים להניח היד על הפנים א”כ בשמונ”ע יש לדון בזה.
ויתכן לומר כמה חילוקים בזה:
א’ בזמן התה”ד לא היו נוהגים כל הקהל להניח ידיהם על פניהם בשעת ק”ש ולכן לא חל חיוב כזה משא”כ האידנא שמי שלא יניח ידיו על פניו בשעת ק”ש יראה כמי שאינו קורא ק”ש (עכ”פ למי שאינו שומע הניגון שלו שבזמן התה”ד לא היה חשש בזה כיון שמי שאינו שומע אינו חושד משא”כ לדידן שאינו שומע אותו אבל רואה שאינו מניח ידיו על פניו) לכך נקטו האחרונים שצריך גם להניח ידיו על פניו.
ולכן בזמן התה”ד שהיה חיוב [להמדקדקים] רק לנגן זה לא שייך חיוב כזה בשמונ”ע, כיון שאסור להשמיע קולו בתפילתו, אבל בזמנינו שיש חיוב גם להניח ידיו על פניו אולי שייך חיוב כזה גם בשמונ”ע.
משא”כ לכופף קומתו כיון דמעיקר הדין אי”ז חשיב הפסק לצורך בתפילה לכך מחוייב היחיד לכופף קומתו עם הציבור במודים גם כשהיחיד עומד בשעת התפילה.
והיינו שיתכן לומר דאין טעם האיסור משום שבשמונ”ע אסור לעסוק בענין אחר אלא שהוא משום שאסור להשמיע קולו בתפילתו וממילא עצת התה”ד לא שייכת כאן כיון שצריך להגביה קולו בשביל זה, לכך נקט התה”ד עצתו רק לענין ק”ש וברכותיה, אבל בהנחת ידיו על פניו אין הפסק.
וצע”ק דמבואר בפוסקים (עי’ סי’ קא ס”ב ואילך) ע”פ הירושלמי שאין איסור להשמיע קולו בתפילתו אם הוא לצורך ואינו מפריע לציבור (ודוחק לומר רק צורך שמונ”ע ממש מותר).
וגוף מה שלא הזכיר התה”ד אפשר דעדיין לא היו הכל מניחין ידיהם על פניהם, אלא דצ”ב דהרי חלק ודאי היו מניחים דמנהג זה הובא בפוסקים א”כ למה שלא יניח ידיו על פניו כדי שיהיה נראה כאומר ק”ש דאם אינו יכול להראות עצמו על ידי ניגון יראה עצמו ע”י הנחת היד, וכעי”ז מצינו במשנ”ב להלן סו”ס קד דיש לו לשתוק בשמונ”ע כששומע קדיש ולכוון לצאת, ואולי לא חייבוהו כ”כ בהנחת היד, כיון שא”א על ידי ניגון, משא”כ האידנא שחייבו בכל אחד שקורא עם הציבור שיניח ידיו על פניו מטעם שהכל מניחין ידיהם על פניהם אז יש לדון דבשמונ”ע לא נפקע מחיוב זה וצל”ע בכ”ז.
ב’ כפיפה בשמונ”ע הוא מענין שמונ”ע כיון שיש כריעות בשמונ”ע ומותר להוסיף על הכריעות באמצע ברכה, משא”כ קריאה בניגון ק”ש אינו מענין שמונ”ע ולכן אסור, ויש לדון בהנחת היד על הפנים שאין איסור בשמונ”ע ויכול לסייע בכוונה בשמונ”ע כמו בק”ש (רק שהוא ארוך והוא קשה להחזיק ידיו על פניו זמן רב ולכן לא עשו כן) אך לא נהגו בזה האם חשיב שעושה דבר שאינו מענין שמונ”ע.
ויתכן לחדד זה עוד או בנוסח אחר קצת דכשמכופף קומתו בשמונ”ע הרי הוא פועל בשמונ”ע פעולה ולא רק דשוי נפשיה שלא יראה ככופר להרואים, דכפיפת קומתו הוא ג”כ מאופני התפילה משא”כ כשמעביר ידיו על פניו וכ”ש כשמנגן ניגון ק”ש אינו עושה דבר מענין שמונ”ע אלא אך ורק מראה לסובבים והו”ל רמיזה באמצע שמונ”ע שלא הותר אלא לצורך שמונ”ע או לצורך כוונתו וכאן לא חשיב צורך כיון שיש לו פטור גמור מלקרוא ק”ש עם הציבור וחיוב להראות עצמו כעושה עם הציבור אינו חיוב שיש לו מקור בגמ’ דבגמ’ נזכר רק לומר עם הציבור (ואדרבה על בעל קרי לא נזכר שם שיוצא יד”ח אם יעשה עצמו כעושה עם הציבור, ולענין המדקדקין עי’ לקמן מה שכתבתי בטעמם לפי צד זה).
ג’ במודים החיוב לכרוע עמהם הוא גמור משא”כ בק”ש דרגת החיוב לקרוא עמהם כשעוסק בשמונ”ע אינו גמור, כיון שעוסק ג”כ בתפילה (ותדע דהפוסקים המקילים בק”ש שלא יקרא אם עוסק בדבר אחר עי”ש בתה”ד גם לדידהו במודים מחוייב לכרוע דהרי מדינא דגמ’ אסור להתחיל להתפלל אם לא יתחיל מודים עם הציבור), וצ”ע.
ד’ בשמונ”ע אסור לעסוק בענין אחר כמ”ש בסי’ צז ס”ד לענין נפלה טליתו גם לצורך מצוה ושם סעי’ ה לענין נשיאת משאוי ד’ קבין אף שהתחיל קודם התפילה ועי’ משנ”ב קד סק”א לענין רמיזה [ויש לזה מקור מירוש’ פ”ק דיומא בעובדא דרב עי”ש בעלי תמר], וכן עוד דינים, משא”כ בק”ש וברכותיה מצינו חילוקי דינים בזה בהפסק שלא בדיבור כגון במלאכה או ברמיזה הלכך בשמונ”ע אסור להפסיק בדבר שהוא רק כדי שילמדו ממנו, רק דזה אינו מתרץ על מודים.
ה’ דהרי יש צד שצריך להפסיק גם באמצע ברכות ק”ש שכ”ד הב”ח ולכן המדקדקים חששו לזה עכ”פ לענין הניגון, אבל בשמונ”ע אין להפסיק בניגון דהיא חומרא דאתי לידי קולא.
ו’ ז’ דגם אם עשו כן לפנים משורת הדין למצוה מן המובחר ולא מחמת חששא כהאופן הקודם (או בנוסח אחר שסברו שיש חיוב להפסיק לנגן אבל לא חיוב להפסיק בדיבור מהטעם שיתבאר), מ”מ יש חילוק בין ברכות ק”ש לבין שמונ”ע, דהנה עיקר הטעם שלא יראה שאינו עוסק בשמע ישראל כשהציבור עוסקים בו, ולכך כשקורא דבר אחר ואינו מנגן נראה שאינו עוסק עמהם לכך מנגנים, והאידנא שאין קוראים בלא להניח היד ה”ה כתבו האחרונים שיש להניח היד, משא”כ בשמונ”ע דמוכח שעוסקים בתפילה אז אין בזה גריעותא שאינו עוסק בק”ש, ואע”פ שיכול לנגן גם דבר אחר בזמן ק”ש מ”מ אין ניכר כ”כ מלבד ק”ש (וגם אינו ראוי לנגן דבר אחר בזמן ק”ש כיון שמצוה שכולם יתחילו יחד כמו שהביא הב”י בשם המדרש, אבל לטעם זה אינו שייך חשש זה כמו שיתבאר אלא רק למצוה מן המובחר, אבל כאן לא חשו לגמרי למצוה מן המובחר שיראה שעוסקין בק”ש אלא רק שחשו שמא יראה שאין עוסקין בדבר קדושה), משא”כ כשעומד בשמונ”ע שניכר בעמידתו שמתפלל ואז אינו מבטל את ניגון הציבור של ק”ש.
וטעם זה אזיל אם נימא דהמדקדקים סוברים דמעיקר הדין סגי במה שעוסק בדבר אחר ג”כ מהני כהצד שכ’ קודם לכן בתה”ד, רק דלמצוה מן המובחר דקדקו להראות שעוסקים בק”ש כיון שאם לא ינגנו אין ידוע להמון שעוסקים בדבר קדושה משא”כ בשמונ”ע שהוא ניכר.
ח’ בכריעת מודים שהוא חובה כורע גם בשמונ”ע אבל כאן שיש לסמוך על הדעות דאינו חובה להפסיק כשאומר דברי שבח (ע’ בתה”ד שם) לכך בשמונ”ע לא אמרו שיפסיק אפי’ במעשה בלא דיבור כיון שהפסק במעשה בלא דיבור הוא ג”כ אסור בשמונ”ע לכתחילה.
היוצא לפי רוב החילוקים דלעיל א”צ להפסיק באמצע שמונ”ע, או משום שאסור להפסיק ונפטר מהחיוב לכו”ע גם לענין הנחת היד, או משום שניכר שעומד בשמונ”ע, או מטעמים אחרים, אבל יש צד שצריך להפסיק דרק לענין הניגון אין מפסיק באמצע שמונ”ע אבל לענין הנחת היד כן.
והעיקר נראה לאור הנ”ל דבהנחת היד באמצע שמונ”ע כשפטור מדינא [מכמה טעמים שנתבארו] הוא חשש איסור ולכך א”צ לדקדק בזה כיון דבלאו הכי לא נזכר בגמ’ חיוב לעשות עצמו כנראה שקורא והוא מנהג המדקדקין לרווחא דמילתא לחשוש לצד שצריך לקרוא או לחשוש לצד שמחוייב לעשות עצמו כקורא.
*
מק"ט התשובה הוא: 127045 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/127045
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.