שכיחא - שאלות ותשובות המצויות בהלכה הכי מאוחר שאלות

הרב עקיבא משה סילבר

האם מותר לתת לתינוק לצאת בשבת עם מוצץ במקום שאין בו עירוב

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ"פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה.

מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי' אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או בדבר הקשור בבגד [בצירוף שהוא לאצולי צערא, ולכן כאן גם אם יהיה קשור בבגד לא שייך], או בדבר הבטל בבגד, או לכה"פ בדבר שאין לחשוש שאם יפול לא יבוא לטלטלו כגון דבר מאוס כגון מוך לנידתה [כמ"ש בגמ' ובשו"ע שג, טו, וגם זה רק בצירוף שהוא לאצולי צערא כמ"ש התוס' שבת סד ע"ב והו' במשנ"ב שא, נא, שגם אינו שייך לגמרי, דהגדרת הצלה מצער הוא שבא להציל מדבר שדרך בני אדם להצטער ממנו, וכעין התירים אחרים שהתירו לצער במקומות אחרים] או חותם העבד כשהוא עשוי באופן שאין מה לטלטלו לאחר שיפול או דבר שבודאי לא תסירנו כגון חוטי שיער, אבל בדבר כזה שאין בו שום טעם להתירו, שאינו בגד ואינו תכשיט ואינו בטל לשום דבר ואינו קשור והוא שוה להצניעו ואינו קבוע בפיו כלל, והוא בכלל דברים שאינם אריג שחששו בהם דילמא נפיל ואתי לאתויי, א"כ מהיכי תיתי להתיר.

ולענין הטענה שכל שבאריג לא גזרו [שבת סז], ראשית כל הוא דוקא בתפירה [עי' שא, כג ובמ"ב פד], ושנית, אפי' אם תפרו הרי מועיל רק אם הדרך בכך, וכאן הרי אינו הדרך לעשות כן, ויש לשונות סותרים בזה בפוסקים מה התנאי שיהיה הדרך, דהמ"ב שם סקפ"ב הביא בשם רשב"א דבעי' צורך או תשמיש לבגד, ובתוס' [נח ע"א ד"ה הב"ע] נזכר הלשון שהוא דבר שדרכו לעשותו בכל הבגדים והוא יפוי לבגד, ומאידך עי' במ"מ שהובאו בביאורים ומוספים על משנ"ב שם מה שהביאו לשונות סותרים בזה.

ועי' בספר טועמיה חיים זכו שהאריך בזה ונסתיעתי בדבריו, ולגוף מה שהאריך שם לדון בראי' מהמוציא אוכלין בפיו לא הבנתי למה האריך בזה דשם אין כוונתו לתשמיש מתמשך לגוף אלא למעשה אכילה בלבד, ומה שדן שם מצד שאם מחובר אין בזה דילמא נפיל לא הבנתי, דהרי הגדר שנתנו חכמים שייחשב מחובר בכלל זה וייצא מכלל הגזירה הוא שיהיה אריג.

וכשהקטן נטלו מעצמו ולא הגיע לחינוך והוא כרמלית ראה רמ"א שמג.

ולפי מה שביאר שם המשנ"ב דעה ראשונה ברמ"א שקטן שהגיע לחינוך הכל מחוייבין להפרישו אפי' עושה מעצמו, ודעה שניה ברמ"א שהיא דעת השו"ע רק אביו מחוייב להפרישו, וכן סתם המ"ב שסב, מד עכ"פ לענין איסור דרבנן ואולי גם דאורייתא, והמ"ב בסי' שמג, ז הביא הכרעת החי"א דבדאורייתא אזלי' כדעה הראשונה ובדרבנן כדעה שניה, ודעת ראשונים אחרים [עי' באוה"ל שם בשם רשב"א ור"ן ותשובת רע"א] שגם האב אינו מחוייב להפרישו ומותר אפי' לספות לו בידים, ובביאור הלכה סי' שמג משמע שלא שלל היתר זה מכל וכל.

ומ"מ בניד"ד יש כאן עוד טענה לחומרא דהא דאתי לאתויי שייך גם על האב בבגד של הקטן, לשי' המג"א שא, לב בשם התוס' סא ע"ב.

וגם אם נימא שיש חולקין ע"ז [ועי' בספר טועמיה חיים זכו ע"פ הרמב"ן המובא בסי' שט לענין דינר], הא מ"מ אנן קי"ל דכל מה שאסור לגדול אסור להניח לבנו קטן לעשות [שו"ע שמ"ג לפמ"ש בבה"ל שם], ואף שיש חולקין בזה, הרי יש דברי המג"א הנ"ל, ולצרף ב' קולות יחד להתיר לקטן כנגד השו"ע הזה והאחרונים שהכריעו כמותו וגם כנגד המג"א הזה, הוא קצת דחוק, וגם בלאו הכי אינו מוכרח בדעת הרמב"ן דלא כהמג"א הנ"ל בשם התוס', וכמו שכתב בספר הנ"ל דהרמב"ן שהובא שם לא מיירי לענין ליתן לקטן אלא רק דלא חיישי' דילמא נפיל כשמגביה הקטן עם הדינר [עי' סי' שט], ועדיין אינו ראי' לענין נתינה לקטן בידים שאין בזה חשש דילמא נפיל לגבי האב.

(ומה שיש לטעון דמהיכי תיתי לאסור לדעת הרמב"ן מחמת הקטן אם אינו מפורש בגמ' עי' בספר הנ"ל מה שכ' בזה דיש קושיית התוס', ויש גם מה שהביא שם בשם הגראמ"ה עי"ש).

מק"ט התשובה הוא: 2908

השאר תשובה

השאר תשובה

שאלות קשורות