שכיחא - שאלות ותשובות המצויות בהלכה הכי מאוחר שאלות

הרב עקיבא משה סילבר

האם מותר לסייד בג' השבועות או בט' הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה

לכבוד הרה"צ הרבני הנכבד המפורסם וכו' הגאון החסיד רבי גמליאל הכהן שליט"א

שלו' רב וכט"ס

ע"ד השאלה האם מותר לסייד בג' השבועות או בט' הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה.

ויש לציין עוד בביאור השאלה, דאע"פ שאולי יש כאן שעת הדחק קצת, מ"מ עדיין אין כאן שעת הדחק גמור, מכיון ולפי הנראה מתוך השאלה מדובר במקומות שגם לאחר ת"ב אין מתקיימים בהם לימודים עד לאחר סיום זמן הפסקת הלימודים כמקובל במקומות אלו.

והנה הנידונים שיש לדון כאן בהקשר לשאלה זו הם ג' נידונים, הא' האם יש כאן איסור מצד הדין, דהיינו האם חשיב כבנין והאם נאסר רק בנין של שמחה, מאחר ודבר זה אינו בכלל בנין של שמחה כלל, לפי הגדרת בנין של שמחה בגמ' במגילה [ה ע"ב] ובתענית [יד ע"ב] וכמ"ש בשו"ע [סי' תקנא ס"ב] שהגדרת בנין של שמחה הוא בנין בית חתנות לבנו.

והב' יש לדון האם סיוד הוא דבר שנהגו בו איסור ממנהגא בהדי שאר מנהגי אבלות שנזכרו בפוסקים, ובפרט לפי אותם מפוסקי זמנינו שהזכירו אפי' מנהג שלא לשטוף ביתו בט' הימים דבכלל מאתים מנה שזה יותר משטיפת בית.

והג' יש לדון האם בשעת הדחק יש היתרים לזה, והאם שעת הדחק כל דהוא של נוחות חשיב שעת הדחק, מאחר ואפשר ג"כ בתוספת התאמצות (שאולי קשה יותר להשיג בעלי מלאכה, וכן אולי קשה יותר לעסוק בזה בשעת בין הזמנים), לעשות הדבר גם לאחר ת"ב בתחילת שבועות קריאת הפטרות ז' דנחמתא.

וכן יש לדון להתיר מצד שהוא צורך לימודים דהיינו צורך מצוה, דלצורך מצוה הכל שרי כמ"ש הרמ"א בשו"ע שם, עכ"פ באופן שהוא תלמוד תורה (ואע"ג שיש דעות בפוסקים דגם צורך פרנסה חשיב צורך מצוה לעניינים מסויימים, מ"מ קשה להקל כל כך).

והנה איך שביארו הפוסקים דברי הירושלמי [הובא בטור ושו"ע שם] דהגדרת ההיתר להתיר בניית כותל הנוטה ליפול היינו משום שצורת בניין כזה הוא דבר שאינו של שמחה, אפי' שהמטרה הסופית היא לצורך שמחה כמ"ש הרי"ף והרא"ש דמיירי בבית חתנות שהוא מעיקרו בנין של שמחה, מ"מ כיון דמטרת כל הסתירה והבניה כאן היא לצורך תיקון הסכנה, לא חשיב כצורך השמחה, וכמו שהאריך שם הט"ז סק"ב בביאור היתר זה.

ולפ"ז אם יש לו טעם לעשות דווקא עכשיו אולי ג"כ יש לומר דחשיב שלא כשמחה, אולם אין כ"כ מקום לדון מצד זה, דאם נימא דקבלו על עצמם לאסור כל בנין ממנהגא כהיש אומרים בטור שסוברים כן, א"כ מאי אהני שיש כאן הוכחה שאינו לשמחה, ואם נימא שלא קבלו על עצמם כן, א"כ בלאו הכי אין כאן בנין שמחה לאסור מדינא דגמ' בסמוך לט"ב, ואם תימא א"כ למה דנו בזה הפוסקים האחרונים, יש לדון דבכותל גוהה כיון שיש בזה סכנה אין בזה אפי' מנהגא אבל לא מהטעם דמשמע בירושלמי כנ"ל, אלא מטעם סכנה דאפי' להיש אומרים הנ"ל מותר באופן שיש סכנה כיון שאין לך דבר העומד בפני הסכנה.

אולם הט"ז גופיה שדן בזה לא הזכיר כלל היתר כזה אלא אדרבה ביאר שההיתר הוא מחמת דכיון שמתקן לצורך סכנה לא חשיב כלל בנין של שמחה אפי' הוא כותל של בית חתנות וכנ"ל, והוסיף עוד הט"ז שאפי' הפסד ממון ג"כ שרי כיון דסו"ס עושה כן מחמת הפסד הממון ולא מחמת השמחה.

ולפ"ד הט"ז בניד"ד בודאי יהיה שרי כיון שעושה כן למטרה חשובה שהיא שווה להפסד ממון (לכאורה), וכ"ש שאין כאן בנין של שמחה כלל, וא"כ יהיה שרי אפי' מר"ח.

אולם לפי הי"א בטור הסוברים דלפי הגמ' בבלי כל בנין אסור אפי' בנין שאינו של שמחה, וכן פסק כמותם העטרת זקנים על השו"ע שם, ועי' בנחלת צבי לתלמיד הב"ח על השו"ע שם מה שכתב לבאר כן גם כוונת הירושלמי גופא שכל כותל שאינו נוטה ליפול חשיב לכו"ע גם להבבלי וגם להירושלמי כבנין שלש שמחה לענין זה, ובלשונו שנקט קושטא דמילתא משמע שנקט כן לעיקר כוונת הירושלמי, ועדיין יש לדון בכוונתו.

א"כ לכל הנך דעות (היינו דעת היש אומרים בטור ואולי דעת הנחלת צבי) בנד"ד לא יהיה היתר זה, בפרט שסיוד לפי איך שעושים היום עם השפכטל הוא נחשב כבנין לפי הגדרות הלכות שבת, ועי"ש בשו"ע הנ"ל בסי' תקנא לענין ציור וכיור של בית חתנות ויש מקום לומר דה"ה סיוד של בית חתנות וה"ה של כל בנין למאן דאי' ליה שנאסר לא דוקא של שמחה.

עכ"פ לקושטא דמילתא יש לומר דעיקר הפסק בפוסקים כהשו"ע שפסק דדוקא של שמחה אסור וכדעת הראשונים שסברו כן.
(ועי' גם בעולת שבת ומשנ"ב ושאר נו"כ).

אבל גם לפי השו"ע עדיין יש לעיין בהכרעת הט"ז דלצורך הפסד ממון שרי דיעוי' במג"א שכ' בשם הב"י בשם הר"ן (והובא במשנ"ב) דכל בנין שא"צ לו רק להרוחה בעלמא אסור, והרי לפ"ד הט"ז כל דבר שמטרתו הסופית אינו שמחה אפי' לבית חתנות שרי, ודוחק לחלק בין הפסד לבין הרווחה, דהרי לפי טעם הט"ז אפי' שיש מקום לשמוע לחלק בזה ולומר דלענין הרווחה שאינו מפסיד דבר בעין א"כ עיקר הבנין הוא למטרת שמחה, מ"מ לא משמע דהמג"א מיירי רק בבית חתנות.

ויעוי' בבאר היטב שהביא דברי המג"א הנ"ל ובס"ק שאח"ז כ' בשם הט"ז וז"ל, נוטה, אפי' אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג"כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה ע"כ, והדברים אינם ברורים מהיכן הוציא מדברי הט"ז הך דינא דהרווחה דאמנם כ"כ המג"א בשם הר"ן, אבל בדעת הט"ז יש מקום לומר דכל שעושה מחמת ממון לא חשיב של שמחה אפי' הוא של חתנות, בפרט דהר"ן גופיה [הובא לשונו להלן] חולק על ההגדרה של הרא"ש והטור לענין של שמחה, והט"ז אינו סובר כהר"ן בזה.

ועי' עוד במאמר מרדכי מש"כ לחלוק על הט"ז.
ואולם עי' יד אפרים מה שפי' דברי הט"ז ועי' לעיל מינה ביד אפרים ובפמ"ג שציין להם השעה"צ שמפקפקים על ראיית הט"ז.
ועי' מה שדן בדעת תורה לענין היתר דבר האבד.

ויעוי' במשנ"ב שהביא גם דברי המג"א לענין הרווחה וגם דברי הט"ז לענין הפסד, ומבואר מדבריו דלאו דוקא בנין של שמחה לחתנות אלא דבנין להרווחה כיון שאינו לדירה חשיב כבנין של שמחה, וצ"ע דלכאורה עיקר דברי הט"ז הם בסברא דמה שהוא להפסד אינו למטרת שמחה כלל אפי' בבית חתנות, וכ"ש בלצורך הרווחה שלא בבית חתנות, והרי הגדרת הר"ן לענין בנין של שמחה אינו כהגדרת הרא"ש והטור, והשו"ע והט"ז אזלי כהרא"ש והטור דדוקא בית חתנו תחשיב של שמחה.

ואולי ראה המשנ"ב דברי הט"ז רק לענין שלא אסרו בדבר האבד כעין סברא שהביא הדעת תורה הנ"ל, אולם בדבריו נראה שהולך כעין דברי הט"ז רק דמחלק לענין הרווחה להפסד דלענין הרווחה הוא כעין צורה של שמחה משא"כ מניעת הפסד אינו צורה של שמחה.
ומ"מ עיקר חילוק זה בין הפסד להרווחה כבר מצאנו בבאר היטב כנ"ל שכ' כן בדעת הט"ז גופיה.

עכ"פ בודאי שהרבה הפוסקים אינם סוברים להתיר מחמת הרווחה, ועל כן יש לאסור מן הדין בשבוע שחל בו, וה"ה בכל ט' ימים (עי' יבמות מג ע"א וע"ב).

ועצם מה שיכול לשכור פועלים בזול יותר בימים אלו מאשר לאחר ת"ב לא חשיב דבר האבד ולא הפסד, כדמוכח בפ"ק דמו"ק שרק לב"ד הותר בכה"ג, וא"כ אפשר דחשיב הרווחה בעלמא, ואולם יעוי' סי' תקל"ט סעיף ה', ובפשטות נראה דרק אם נזדמנה לו סחורה בזול מיירי שם אבל בדבר קבוע ששכר הפועלים בזול אז לא חשיב דבר האבד ויל"ע, ועי' במשנ"ב שם סקל"ד שהביא בתוך דבריו מיש אחרונים דמיירי רק ברווח נדיר ולא מצוי, (וכאן לא שייך כיון שאין תעריף קבוע לעבודות לפי תקופת השנה הקבוע בכל השוק), ואולי החילוק בין מלאכה לקנייה.

מלבד היכא שא"א כלל לעשות בשאר ימות השנה אלא רק בבין המצרים, או כשיש צורך מצוה ברור מחמת סיוד זה דבזה יש להתיר בבין המצרים ג"כ כמ"ש המג"א והא"ר לענין בית הכנסת דהוה מצוה דרבים (ולענין אם אין צורך מצוה כיון דיכול לעשות לאחמ"כ קודם שנת הלימודים, א"כ אפשר דאין בזה מצוה דרבים).

(שוב עלה ברעיוני ליישב הסתירה באופן אחר לענין דבר האבד, דבעצם סחורה הוא דבר האבד, וכלשון הגמ' בספ"ק דמו"ק פרקמטיא האבד, רק שהפועל אסור במלאכה בחוה"מ, ואפי' גוי כל שלא נעשה בקבלנות כדינים הנצרכים יש בזה אמירה לעכו"ם דאסור בחוה"מ, אבל כאן בניד"ד שהאיסור הוא שמחה ולא מלאכה, א"כ שמא ברגע שיש כאן דבר האבד על הבעלים, שוב אין על הפועל שום איסור, דהפועל ודאי אין עליו איסור מצד שמחה, כ"ש כשאין איסור מצד הבעלים, משא"כ בחול המועד שהאיסור שעל הפועל הוא איסור מלאכה וכנ"ל, והאיסור מלאכה שמוטל על הפועל אין בזה היתר של דבר האבד, ולפ"ז בנידו"ד באופן שיש הפסד יהיה מותר, ומ"מ ההגדרה של דבר האבד כאן אינו כהגדרת שאר דבר האבד שמצינו בחוה"מ, דא"כ יהיה מותר גם לפועל, ויל"ע אם יש בכחינו לחדש היתר כזה מסברא, ועי' לעיל במה שנתבאר בדברי הט"ז).

ומ"מ לגוף דברי המג"א הנ"ל בשם הר"ן שהובאו במשנ"ב דהרווחה חשיב כשמחה, יש מקום לומר דרק אם הגדרת הבנין הוא להרווחה אבל אם הגדרת הבנין אינו לצורך הרווחה לא חשיב כשל שמחה.
ויעוי' במקור לשון הר"ן בב"י שם שכ' וז"ל, מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כתלו גוהה סותרו ובונהו משמע דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא עכ"ל.

וא"כ לניד"ד יש לעיין דעיקר הבנין הוא לצורך ולא להרווחה אבל מצב הבניה כרגע שעושה זאת עכשיו הוא רק להרווחה בלבד ולא לצורך שימוש, ויש לעיין בזה אם חשיב שמחה או לא, והדעת נוטה דלא חשיב כשמחה, אולם ממה שהוכחתו היא מפשטות הירושלמי לאסור בכל גווני א"כ ר"ל שכל מה שאינו לשימוש הנצרך חשיב כהרווחה, ולכן מדמה הר"ן לנוי שהוא כדין הרווחה כיון שנוי זה אינו מוכרח לכך חשיב של שמחה (אע"ג דיש מקום לחלק לענין נוי גופא דיש לומר דנוי הוא דבר המיותר והוא מוגדר כשמחה, משא"כ דבר שבפועל יצטרך לו ורק מקדים את זמנו, מ"מ הנידון מסתימת לימוד הדברים בירושלמי שמשמעותו דלאו דוקא של שמחה אלא כל דבר שאינו מוכרח כרגע דומיא דכותל גוהה ליפול דרק בכה"ג חשיב שלא של שמחה), ויל"ע בזה.

ומ"מ לפי מה שיתכן לומר דלכאורה המשנ"ב עשה כעין פשרה בין סברת הרא"ש הנ"ל לסברת הר"ן הנ"ל עדיין יש מקום לטעון ולומר דרק בהרווחה גמורה החשיב המשנ"ב כדבר של שמחה ולא דבר שהוא נצרך ואינו נצרך עכשיו דזה שמא לא חשיב כדבר של שמחה.

לענין סיוד מי"ז תמוז לכתחילה דינו כהימים שקודם ת"ב עי' בא"ר סק"ד בשם המהרי"ל.
ויש לציין דלדידן קיבלנו כמה מהלכותיהם אף כמו שבוע שחל בו, ויש לזה סמך מירושלמי למנהג זה כמ"ש בביהגר"א, מלבד היכא שיש צורך מצוה ברור שיש להתיר בזה.

לסיכום הענין אם האפשרות היחידה היא לצבוע בזמן זה מותר, ויש להעדיף מי"ז בתמוז יותר מלאחר ר"ח, ואם יש אפשרות לצבוע בזמן אחר, יתכן דאין בזה היתר לא מצד דבר האבד ולא מצד צורך מצוה עכ"פ לפ"ד רוב הפוסקים שלא קבלו היתר הט"ז כפשטו, ואין קולא ברורה בזה בלשון הר"ן הנ"ל.
ואם יש הפרש משמעותי בשכר שמשלם עכשיו לשכר שישלם בין ת"ב לתחילת שנת הלימודים, יש להתיישב בדבר.

שנזכה לראות בנחמתה של ירושלם

הכותב לעיונא בלבד (ולמעשה יש לעש"ח)

מק"ט התשובה הוא: 3822 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/3822

עד כמה התשובה הזאת היה שימושית?

לחץ על כוכב כדי לדרג אותו!

דירוג ממוצע 0 / 5. ספירת קולות: 0

אין הצבעות עד כה! היה הראשון לדרג את הפוסט הזה.

We are sorry that this post was not useful for you!

Let us improve this post!

Tell us how we can improve this post?

השאר תשובה

השאר תשובה

שאלות קשורות