לכבוד הרבני המפורסם וכו' כמוה"ר הגאון רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א
שלו' רב וכט"ס
ע"ד השאלה האם מותר להשתמש בספרים או דיסקים של דברי בדחנות בימי בין המצרים ובימי הספירה, יש לחלק השאלה לג' חלקים, הא' האם מותר כלל לשמוע דברים כאלה, הב', אם מותר בתעניות, והג' אם מותר בימים שאין בהם חיוב אבל מדינא אלא ממנהג.
והנה לעיקר דברי בדחנות שאין בהם טעם ומוסר יעוי' בגמ' בסנהדרין ק ע"ב שאסרו, ואולם יעוי' בנ"י [הבאתי בחידושי על המדה"ג בפס' והאיש משתאה] מ"ש לענין ספר בן סירא באקראי, ועדיין יש לדון בעניין דברי בדחנות גרידא האם הוא בכלל ההיתר הזה או דווקא ספר בן סירא שעיקר הספר הוא מילי מעלייתא וכך הוא רובו כמו שהעיר המגיה לס' בן סירא.
והנה ידוע כמה החמירו חכמים בחומר הליצנות, יעוי' ע"ז יח ע"ב, ואין לטעון דהיינו רק ליצנות מדבר שבקדושה, דיעוי' בספ"ג דמגילה כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא, והיינו גם המתלוצץ משולחן או מכסא הוא בכלל ליצנותא דאסירא לפ"ז, ויעוי' שם בע"ז גם על בוקיון ומוקיון וכו' שהם בכלל ובמושב ליצים לא ישב ואפי' רק שמביא לביטול תורה כמבואר שם.
ואני רגיל לעורר על מה שמביאין לתינוקות התחפושת בפורים של "ליצן" שכידוע שהוא ממושגי הגויים הנזכרים בגמ' שם עי"ש, ולא מבני ישראל המה, ולפי מה שהעירו רבותינו הקה"י והגרח"ק [עי' בס' מנחת תודה] אפי' לא להתחפש ע"ש המן ואחשורוש כ"ש תחפושת זו שהוא חיקוי אמיתי ממש של הליצן של הגויים הקיים עד היום.
ואני רגיל ג"כ לעורר על מה שבעבר היו רשויות שהוקמו והתמנו ע"ד הרבנים ואלו קיימו אירועי פנאי למיניהם שהוא שלא ע"ד הרבנים כלל, ואדרבה ידוע שהי' חברה אחת שמוכרים מיני סרטים הנקראים סרטים כשרים, והזמינו אותם כמה פעמים לב"ד הגר"ש רוזנברג ובד"ץ זכרון מאיר והודיעום שאין זו דרך התורה כלל, והטעם כמבואר בגמ' דע"ז הנ"ל.
ובר"פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר כדפרש"י שם עי"ש, ודאין ממלאין פיו שחוק עי"ש.
וכתיב אמרתי להוללים אל תהולו עי' פסיקתא דר"כ פ' כז אחרי מות.
וכן כתיב ולשמחה מה זה עושה ואמרי' במס' שבת זו שמחה שאינה של מצוה.
והנה לענין המילתא דבדיחותא הנזכר בפ' ערבי פסחים ועוד כבר דנו בזה הראשונים דאין הכונה בדחנות אלא הכוונה דברי תורה המשמחים את הלב, ועי' עוד ברפ"ב דב"ק הוה קמהדר ליה בבדיחותא וכו'.
ואולם יש הגמ' בפ"ג דתענית אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבי וכו', עי"ש כל הענין ובגירסאות שם בהגו"צ, ומבואר שמי שהוא עצב אין איסור לומר לו מילתא דבדיחותא לשמחו או להשכין שלו', ומ"מ יש לומר דאין זה מילי דליצנות, ויל"ע הגדר והכוונה של מילתא דבדיחותא המבואר שם.
וידוע ג"כ מש"כ מו"ז הרעק"א ז"ל לענין שמחת חתן שאינו ת"ח שהוא במילתא דבדיחותא, וצ"ל דהכל לפי הענין וכל ערום יעשה בדעת.
ובמאמר המוסגר יש לציין דיש צדיקים ובעלי השפעה המלמדים את צעירי הצאן מוסר ודעת ולא ישמעו להם אם לא יאמרו בדרך צחות וכיו"ב, וידוע מה שאמר מרן החזו"א להגר"ש שבדרון בזה [עי' בספר זקניך ויאמרו לך], ובכה"ג ליכא איסורא כלל כשבא ללמד ד"ת באופן הנצרך לצעירי הצאן.
לענין תעניות יעוי' במשנ"ב שאפי' בקלות מזה החמיר להסיח דעת מן האבילות כגון טיול וכדו', וכ"ש לענין ת"ב שהחמירו הרבה אפי' במלאכה וכל דבר המסיח דעת מן האבלות יעוי' בפוסקים ולכן אין היתר כלל.
אבל לענין ימים שהאבלות מן המנהג אין בכחינו לאסור דברים חדשים ממנהגא.
לענין ההבדל בין ת"ב לשאר תעניות, יש לציין דבת"ב האיסור יותר מהותי ואיסור מוגדר מאילו לגבי תעניות, ובסי' תקמט סוסק"א כ' המשנ"ב בשם החיי"א ולכן אותם האנשים שכשהם מתענין הולכין בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר עי"ש, ובתעניות כל דבר שאינו אכילה גרידא הוא איסור מוסרי ואינו איסור בהגדרות ההלכה מעיקר הדין, דהנה ענין הטיול שהזכירו בפוסקים אם אדם נהנה באקראי תוך כדי הליכתו מטיול פשוט שלא עבר איסור וה"ה גם אם עשה לשם טיול מתחילתו א"א לומר שהגדרת הענין שעבר הוא איסור אלא הגדרה של מעשה מקולקל (ויותר מהגדרת נבל ברשות התורה דהרמב"ן שהוא מעשה שרק אינו ראוי).
ומ"מ יש הדין דמצטער בצרת ציבור, דמש"ה ישב משה על אבן ולא על כסת אחת כדאי' בפ"ק דתעניות, וכן מה שמצינו שם שלא ינהוג אדם עידונים בעצמו, אבל כנ"ל דיל"ע אם הגדרת האיסור הוא להצטער בכל רגע ורגע בתענית, דמה שעשה משה רבינו שלא ישב על כסת אחת הוא לפנים משורת הדין, ומה שמבואר בגמ' שלא ינהוג עידונין בעצמו עיקר דברי הגמ' שלא לפרוש מדרכי ציבור ולהקפיד על הדברים האסורים לציבור ולהרגיש בצרתם, ורק לגבי ת"ב אמרי' בסוף תענית ל ע"ב כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ומייתי התם קרא שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה, ואפי' מלאכה בת"ב גופא משמע דמעיקר הדין אין איסור גמור לעשות מלאכה במקום שלא נהגו כן ממנהגא, בפ' מקום שנהגו עי"ש, ומייתי לה בגמ' תענית שם, ואפשר דתליא בפלוגתא דתנאי בתענית שם, א"נ דהעושה מלאכה ואינו מתאבל בזה כו"ע מודו כיון שמסיח דעתו מן האבלות בפועל, וכמובן דמיירי אע"פ שמתענה ומקונן מ"מ כיון שעושה מלאכתו כבל יום ומסיח דעתו מן האבלות אינו חוזר ורואה בשמחתה.
ויעוי' בערוה"ש ביו"ד סי' שפט ס"ט לענין אבלות שכ' שם שהדבר פשוט שאסור לו בעת אבלותו ללמוד שאר חכמות וכ"ש לקרוא עיתונים וחוברות שלא יסיח דעתו מאבלותו וכ"ש שאם יש בזה עונג בודאי אסור.
ואפי' בלא דברי הערוה"ש יש מקום בלא זה ג"כ לדמות בדחנות ללימוד דברים המשמחים ממש ולאסור יותר מסתם הסחת דעת, ואע"פ ששמחת התורה היא שמחה אמיתי ושמחה זו של הבדחנות היא ריקנית, מ"מ זיל בתר טעמא ששניהם ביטול צער האבילות, מ"מ זה לא נזכר אלא לענין ת"ב, ואילו עידונין הנ"ל פי' המפרשים לענין אכילה ושתיה כנ"ל.
ובגמ' אי' עוד אסור לשמש מיטתו בשני רעבון, והיינו להשתתף בצרת ציבור כדפי' המפרשים שם, חזינן דיש שמחה במצות עונה, ועי' ע"ז ה' א' ומו"ק ט' א', ואעפ"כ אפי' בתענית ציבור גופא מבואר דמעיקר הדין בשאר תע"צ שבבבל (מלבד ת"ב) אין איסור תשמיש כלל, חזינן דהגדרת שמחה בתע"צ אינו הגדרת איסור הלכתי, ומ"מ די בזה לציין הפסוקים בישעי' בהפטרת ואמר סולו דאם מסיח דעתו מתשובה מפסיד בזה עיקר מהות וכוונת התענית ודי בזה וכמ"ש במשנ"ב שציינתי לעיל מהפוסקים.
ולענין בין המצרים מה שכתבו הפוסקים לזכור החורבן בימי בין המצרים ולומר תיקון חצות וכו' ויש שהתענו בכל ימי בין המצרים כמ"ש השו"ע סי' תקנא סט"ז, הלכך כל ערום יעשה בדעת לראות מה דרגתו בזכירת החורבן ומה השפעת דברים אלו עליו, ובודאי מי שנזהר שלא להסיח דעת מן האבילות קדוש יאמר לו, ועי' בברכות ר"פ אין עומדין בכל עצב יהיה מותר וריש לקיש לא מילא פיו שחוק וכו', והוא מענין זכירת צער האבלות בכל ימות השנה וכ"ש בימים אלו.
ואמנם נזכר בגמ' ר"פ החולץ כמה ענייני מיעוט בשמחה ויעוי' בב"י סי' תקנא הביאורים בזה, מ"מ מה שלא נזכר להדיא בדיני המיעוט א"א לחדש מדעתינו לאסור מלבד לומר שאם משקיע עצמו בימים אלו זמן לענייני שמחה הוא דבר מגונה.
שנזכה לראות בנחמתה של ירושלם
הכותב לעיונא בלבד (ולמעשה יש לעש"ח)
מק"ט התשובה הוא: 3829 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/3829
