רוב פוסקי זמנינו (ארחות רבינו ח"א עמ' נא בשם הגריי"ק, תשוה"נ ח"א סי' קב בשם הגרי"ז, אישי ישראל פי"ב הערה טז בשם הגרח"ק, וכן נראה דעת אג"מ או"ח ח"א סי' כח-ל, אלא שבסי' ל' שם לא הכריע להלכה וסיים בצ"ע) נקטו שהצירוף מועיל רק להתיר אמירת דברים שבקדושה אבל לא להחשיבם כמתפללים במנין.
ויש שחלקו על זה (מנח"י ח"ג סי' י וח"ט סי ו-ז, עמק ברכה תפילה אות ו), ולמעשה יש להחמיר בזה עכ"פ כשאפשר.
מקורות: בגוף הראי' שהביא העמק ברכה שם מהמשנ"ב בסי' סט סק"ח אינו מובן דהמ"ב שם מיירי לענין דברים שבקדושה שצריך ציבור ששומע ולא שיש כאן ציבור שמתפללין, דאמנם כ' שם המ"ב שיש ציבור גמור אבל לא הזכיר שיש ציבור שמתפללין, ואדרבה המ"ב בסי' צ סקכ"ח משמע שנקט שלענין תפילה בציבור צריך שיתפללו העשרה יחד כמ"ש שם, וכן באג"מ הבין בפשטות שזה החילוק בדברי המ"ב בין דבר שבקדושה לצירוף מנין, וכן הגרח"ק שם דחה הראי' מסי' סט, ונמצא שכך דעת המשנ"ב לכאורה כדעת רוב פוסקי זמנינו להחמיר בזה, ויש לציין שכך הסברא הפשוטה שדין תפילה בציבור היא דין על המתפללים שיהיו ברוב עם שכן צורת תפילה בציבור היא תפילה על ידי רבים, אבל כשיש כאן רבים שלא מתפללים למה ייחשב תפילה במנין, וכמו שמצינו בזימון שמי שלא אכל כלום אינו מצטרף, ודוקא מי שאכל משהו מצטרף כיון שיש דעות בגמ' שמי שאכל משהו יכול אף לזמן, ומה שמי שהתפלל מצטרף לענות דבר שבקדושה הוא משום ששם הציבור מתאחד לענות על דבר שבקדושה והרי הוא יכול לענות, ואפי' בחזרת הש"ץ יש להחשיב כדין שומע (ועל ישן האחרונים פקפקו כמ"ש הבה"ל סי' נה), אבל להחשיבו כמתפלל בעצמו באופן שאינו שומע דבר ואינו עונה דבר ואינו מתפלל דבר מהיכי תיתי הא, ומאחר שכך דעת רובם המוחלט של רוב הפוסקים וכך דעת המשנ"ב לכאורה להחמיר בודאי שיש להחמיר בזה עכ"פ כשאפשר.
מק"ט התשובה הוא: 5997 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5997
