הנה אם מדובר באילם שאינו יכול לומר כלום אפי' בשפתיו פשיטא שאינו שייך לקריאה בתורה בציבור כלל, וכמבואר בסי' קמ ס"א שהמשותק אינו יכול לקרוא בתורה כלל, אבל אם מדובר באילם שיכול לדבר בשפתיו ורק אינו משמיע לאזניו, בזה אנו נכנסין לג' נידונים, נידון על הקריאה אם שייך להעלות מי שאינו יודע לקרוא עם הבעל קורא, נידון שני אם שייך להעלות מי שהציבור לא ישמע את ברכותיו בתורה לכתחילה ובדיעבד, ונידון שלישי אם אפשר להעלות את מי שהציבור לא ישמע ברכו שלו לכתחילה ובדיעבד.
והנה לכתחילה בודאי שיש להחמיר בזה שאף מה שהקיל המהרי"ל להעלות סומא וע"ה, לא הקיל המהרי"ל אלא בסומא שמברך הברכות בקול ושומעין הציבור, אבל במי שאין ברכותיו נשמעין לא, ומנהג זה גופא שהביא המהרי"ל הוא אינו לכתחילה גמור ואף הרמ"א גופיה בד"מ כ' דלא נראה לו ורק מפני שנהגו העולם להקל העתיקו הרמ"א, כמ"ש בשעה"צ סי' קלט ס"ה, וגם ההיתר בסומא וע"ה הוא רק משום דאיכא כיסופא טובא כמ"ש בביאה"ל ריש סי' קמא.
אבל לענין בדיעבד הנה לדעת המחבר סי' קמא ס"ב המברך על התורה צריך לקרות בעצמו לעיכובא, והוא מחלוקת ראשונים ואחרונים כמבואר בביאור הלכה שם והרחבתי בזה בתשובה אחרת [ד"ה מה יעשה אילם בספירת העומר], וזה לא יהיה בעיה אפי' להמחבר אם העולה קורא בלחש כמבואר בשו"ע שם, וכ"ש להרמ"א סי' קלט ס"ג וסייעתו, שסוברים שאף ע"ה שאינו קורא עם החזן כלל מותר לברך על התורה, אבל מ"מ יש בזה בעיה נוספת שכן יש דעות בראשונים שגם הברכה צריך להשמיע לציבור, וכך יש להחמיר לכתחילה כמ"ש בסי' קלט ס"ו ובביאור הלכה שם ד"ה והברכות, ואפי' אם נימא שמפני כבוד הבריות נקל לענין הברכ כמו מה דקי"ל שבדיעבד גם אם לא שמעו הברכות יצא ידי חובת ברכות, מ"מ לגבי ברכו לא שייך כלל ענייה אם כל הציבור לא שמע את המברך כמ"ש הרמ"א בסי' קלט ס"ו ובמשנ"ב שם, אע"פ שבמקרה שהציבור שמע מותר ליחיד ששמע את הציבור לענות אע"פ שלא שמע את החזן כמ"ש ברמ"א סי' נו ומשנ"ב שם סק"ט לענין קדיש וקדושה ומשנ"ב סי' נז סק"ב לענין ברכו, מ"מ בניד"ד שאף אחד לא שמע הברכו אין כאן ברכו בציבור כלל וא"א לענות על זה, ולכן מכיון שבדיעבד אין חוששים לאותם ראשונים לענין ברכות, כמבואר במשנ"ב סי' קלט סקכ"ה ובביאור הלכה שם, לכן בדיעבד א"צ להחמיר בזה, ולא רק להרמ"א סי' קלט ס"ב שהביא המנהג בשם מהרי"ל לענין סומא להקל וס"ל שאחד מברך ואחד קורא כפשטות הירושלמי, אלא אפי' להמחבר בסי' קלט ס"ב דאזיל בדעת הרא"ש שסובר דהברכה היא על השמעת הקריאה בציבור ואם אין משמיע לציבור הו"ל ברכותיו לבטלה מ"מ מצד זה לא יצטרכו להוסיף עולה אחר אחר עליית זה שלא השמיע לאזניו, משום שלענין זה סגי שקורא בתורה בלחש עם הקורא כמ"ש השו"ע בסי' קמא שם, אבל מצד שלא שמעו הברכות להשו"ע יצטרך לחזור כיון שהביא השו"ע בסי' קלט שם דעה שהמברך בלחש צריך לחזור ולברך בקול וקאי לשי' הב"י על הברכות, ולא הביא המחבר דעה חולקת א"כ יצטרך להשלים בעולה אחר כדין נשתתק שצריך להשלים בעולה אחר אחריו כמ"ש בריש סי' קמ ובמשנ"ב שם, אבל למעשה גם בני ספרד לא יחמירו בברכות כהשו"ע בזה דדעת רוב ראשונים אינו מוכרח כמו הדעה שהביא המחבר בסי' קלט שם כמ"ש בבה"ל שם, ובסב"ל נגד מרן גם לספרדים אמרי' סב"ל כמ"ש הכה"ח סי' קכד בשם האחרונים.
והנה יש לעורר בכל זה נידון חדש לגבי אילם שיכול להניע שפתיו ואינו יכול להשמיע כלום, דעד כה נקטתי שיש בזה דין של אינו יכול להשמיע לאזניו שהוא פלוגתא ולהלכה יוצא ידי חובה בתפילה וברכות כמשנ"ת, וכך פשטות בגמ' בברכות כענין שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ובפרט לרש"י ביומא יט ע"ב בשם השאילתות דמשמע שהוא כפשוטו ממש, וגם החולקים אפשר דלא פליגי שיוצא בזה ידי חובה, אולם מאידך פשטות הנידון הנ"ל בפוסקים לגבי נשתתק ובפרט מה שמבואר במשנ"ב הנ"ל דנשתתק אין יכול לברך ברכה שלאחריה, א"כ מסתימת הדברים משמע שדיבור כזה אינו דיבור כלל, ואמר לי הרב אברהם קסלר מכולל חזו"א בשם הגרנ"ק שהורה במי שעשה ניתוח במיתרי הקול ומותר לו רק לרחוש שפתיו בלא שום כוונת דיבור שזה אינו חשיב דיבור כלל, ומ"מ השו"ע הנ"ל יש להעמיד במי שנשתתק ואינו יכול להניע בשפתיו.
מק"ט התשובה הוא: 120051 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120051