תשובה

{לילה טוב לכת”ר המזכה את הרבים שליט”א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו”ע בהל’ קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד’), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי” קמ”ז סעיף א’ שהגדול שבאותם שקראו בתורה גוללו, ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

(ומנהגנו שהגולל שנקט בשו”ע הוא המגביה וכמ”ש שם במשנ”ב).

ולפ”ז יל”ע.

פוק חזי, דבזמן מכירת הכיבודים, ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות וקונים בכסף מלא העליות, ואילו מצות ההגבהה גם כשהיא כבר נמכרת, היא במחיר פחות הרבה מזו של העליה, ולא ראינו שכ”כ מבקשים לקנותה בדמים יקרים כהעליות, ומדוע.

ועוד בענין זה, במידה ויש באפשרותי לקנות או עליה או הגבהה, לכאורה נראה דהגבהה קודמת, האם נכון הוא הדבר?
ישר כח גדול על לשעבר, ההווה ובעז”ה גם על שלעתיד.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד – מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר”א ומנהגיו להגר”מ שטרנבוך סי’ קכ”ט שהגר”א נהג להגביה הס”ת כמבואר במעשה רב אות קל”ה, ובימי אבלו גלל הס”ת (תוס’ מע”ר אות ל”ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו”ת דברי חכמים עמ’ נ’ מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס”ת, וכן הובא על הג”ר ישראל גוסטמאן ר”מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ”ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו”א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו”ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו”א עמ’ י”א אות ע”ג, ארחות רבינוו ח”ג עמ’ רט”ז מהגרח”ק), א”כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ”ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי’ במ”ב סימן קמז ס”ק ז וז”ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא”צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ”ל המשנ”ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו”ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ”ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג”כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש”כ בגמ’ שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי”ז כך א”כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה”ת [ויל”ע שהשו”ע ג”כ כתב שזהו קודם קריה”ת], וכמו”כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע”י המגביה, אלא הס”ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס”ט וז”ל, אבל מדברי הרמב”ם בפי”ב מתפלה דין י”ח למדתי פי’ אחר בזה וז”ל הרמב”ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ”ל ולפ”ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ’ הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה”פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ’ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס”ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש”ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי’ קל”ד ע”ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ”ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע”פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר”ח מגילה ל”ב א’, רב עמרם גאון בסידורו עמ’ קע”ח (מדו’ גולשמיט), ועי’ רמב”ם פי”ב מהל’ תפילה הי”ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ”ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז”ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי’ טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי’.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס”ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי’ בסוף מסכת מגילה א”ר שפטי’ עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס”ת כו’ וכ”כ ה”ר משה מיימון זצ”ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס”ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי’ גדול שבצבור עכ”ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי’ קל”ה ס”י, מג”א סי’ קל”ו, מ”ב שם סק”ה].

וכעי”ז ראיתי שכתב הגר”מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש”ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ”ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב”ם פרק י”ב דתפלה הי”ח, “והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור” ע”ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא”כ לפ”ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא”כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי’ בס’ המנהיג לראב”ן [ח”ב יום שמיני וענין שמח”ת סי’ נה-נו עמ’ תט”ו] שהקשה ע”ד הס’ רע”ג הנ”ל, וס”ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר”א סי’ קמ”ז הביא ממגילה ל”ב א’ ברש”י ור”ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ”נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ”ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו”ת משנה הלכות חלק יא סימן ק”כ וז”ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס”ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש”ע או”ח סי’ קמ”ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס”ח סי’ תשנ”ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי’ ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי’ דוקא ע”י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ”ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה”ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ”ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ”ב סי’ קמ”ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ”כ בשערי אפרים, עכ”ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ”ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר”ס קל”ו ד”ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג”כ לתרץ עפ”ד הראשונים הנ”ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ”פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ”מ דעת הגר”א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג”כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ”ב, ולהחזו”א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ”מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש”כ המ”ב.

וישמח לב מבקשי ה’

תגובה מהשואל הנ”ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

.

.

יש לדעת דהרי מדברי המשנ”ב לא משמע דזה הנקרא ‘גולל’, אלא המגביה ממש.

ועוד, בהמשך השאלה נסתפקתי הלכה למעשה באם יש באפשרותי לקנות עליה או גלילה [הגבהה] מה עדיף, ולא זכיתי לתשובתו, ואשמח מאוד למען יאיר עיני.

בברכת שבתא טבא.

}

תשובה

בס”ד

‏כ”ג תמוז תשע”ו

לכבוד מע”כ שליט”א

שלום רב

הנה דברי המ”ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ”ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה”ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ”ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב’ ראשים, הא’ שהקורא בעצמו נקרא גולל ע”ש מה שמשלים הקריאה, והב’ שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ”ב בסי’ קמ”ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ”ל, אך בבה”ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא”כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא”כ בסי’ קמ”ז שלא היה בזה נפק”מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס”ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע”ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ”ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה”ל הנ”ל, דאע”ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו”ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ”ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש”כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ’ גיטין ס’ א’, ועי’ מגילה כ”ב א’, ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הרב שליט”א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

שאלה שניה:

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע”צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ”פ ראה בפנים].

ב.

כנ”ל.

ג.

אם אינו נוהג כר”ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק”ש, כמו”כ יכול לסמוך על ק”ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר”ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר”ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע”צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע”ע להחמיר גם בתע”צ], רשאי להקל בתע”צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ”מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או”ח סי’ תק”נ ע”ש, וי”א שגם אי”ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז”ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי’ בלשון הרב המגיד שהביא הב”י שם.

ולענין יו”כ יתכן ג”כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה”כ הוא איסור כרת, ועיין ב”מ צ’ א’ שבת דאיסור סקילה וכו’, וכן ביבמות קי”ד א’ שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו”ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ’ בסוכה שנביא להלן, אבל מ”מ לכאורה אם קיבל עליו ג”פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו”כ קודם זמן ר”ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר”ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה”כ ומחמירים בדברים דרבנן כד’ תעניות.

ויעוי’ גם במ”ב בהל’ אכילה לולה ביוה”כ, בסימן תרי”ח סקכ”ד, וז”ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ”ח וסימן ש”ל כי אין בין יוה”כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ”פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ”ז אם נוהג כר”ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר”ת מעיקר הדין א”א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ”ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ”ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע”צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר”ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר”ת?

תשובה: הגרי”ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק”ש לאחר זמן ר”ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ”ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר”ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי”ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ”מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט”ז ב’ עד כאן לא קאמר ר’ יוסי הכא אלא בסוכה דמ”ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג”כ מהגמ’ שם דאע”ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ”מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה”ת של סקילה, וכמו שכתב רש”י סוכה שם וז”ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא – במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הריטב”א שם וז”ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ”ל.

וכ”כ בחידושי הרא”ה שם וז”ל, לא קאמר ר’ יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ”ל.

ולפ”ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר”ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ”מ יכול להקל בק”ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו”כ יוכל גם לסמוך על ק”ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ”ב נוקט שא”א לסמוך על ק”ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק”ש מעיקר הדין, מכיון שאי”ז באימה וביראה, מ”מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק”ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק”ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי’ במ”ב סי’ ס’ סק”ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר”ת יוכל לסמוך ע”ז.

עוד העירו מדברי התוס’ בריש ברכות וז”ל, לכן פי’ ר”ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו’, על כן אומר ר”י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו’ עי”ש.

והיינו דלדעת התוס’ יוצאים יד”ח בק”ש קודם צאה”כ, וא”כ יש מקום לסמוך ע”ז עכ”פ לעניננו.

א) בשו”ת “שואלים ודורשים בהלכות” כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת “שהחיינו” לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי’ רכ”ג ס”א, מ”מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ’ עירובין מ’ ב’ דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ רכ”ג ס”א וז”ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק”ז, וז”ל, בברכה זו – פי’ בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ”ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת “שהחיינו” לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי”ז פשוט כ”כ שיצא יד”ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ”ב סי’ ת”ר סק”ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א”כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש”צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי’ במ”ב שם ג”כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ”א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ”א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ”א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ”א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה “הפסק” בלענות “אמן” לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי”ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד”ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים “פרחי כהונה” ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו”ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ”מ מסתבר שנטמאו ע”י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר”ש פרה פ”ג מ”ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע”ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ”מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא”כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח”כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ”ג מ”ב סקי”ד) כתב וז”ל, ואף על גב דהרי בל”ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר”ש במ”ד], וגם בל”ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי’ שם שרצים מתים של הח’ שרצים המטמאין [כטהרות פ”ג מ”ח], וא”כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ”ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ”ל.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א

יש להסתפק בערב מכונת גילוח פסולה עם מכונות כשרות באופן שלא ניתן להכיר, האם הוי דין בטול ברוב והאם שייך הדין של הולכים אחר הרוב?

ויש לעיין ביותר בשיטת רש”י בחולין שכתב שבוטל ברוב הוי מדין הולך אחר הרוב.

י.

ח.

ב.

***

תשובה

יום ו’ עש”ק פ’ וירא י”ז מרחשון ע”ז

בע”ה

לכבוד הג”ר יוסף חיים ב.

שלום רב

כמדומה שהדבר פשוט שאין המכונה בטילה ברוב, טעם אחד שהמכונה הו”ל דבר חשוב, ודבר הנקנה במנין וזה אינו בטל ברוב אחד אלא בג’ רובי לדעת הרמב”ם ובתרי רובא לדעת הרשב”א והטור [יו”ד סי’ ק”י ובב”י שם].

ועוד טעם שכן זהו דבר שאפשר לברר ולבדוק איך המכונה מגלחת כגון לבדוק זאת על שערות אצבעו ולראות עי”ז אם זה מגלח כדין או לא, ובדבר שאפשר לברר אין ביטול [ואם א”א להכיר כלל ביניהם א”כ במה הוא כשר יותר מהאחרים, דא”כ הו”ל גילוח בדרך השחתה שהוא אסור מדאורייתא].

בכבוד רב

***

קרא פחות

מש”כ להוכיח מדברי הרמב”ם יש לציין כי בסה”מ מצוה ט”ז כתב הרמב”ם “שציונו להקהיל את העם ביום השני של סוכות” הרי שנקט בפירוש שזמן ההקהל הוא בבוקרו של מוצאי יו”ט ראשון, וכ”כ בפירוש המשניות סוטה פ”ז מ”ח וא”כ מה שנקט בהלכות חגיגה מוצאי היינו אחר, וע”ד הא דאמרי’ בתענית כט.

מוצאי שבת ופירש”י יום ראשון, יעו”ש, וא”כ אכן שמחת בית השואבה היתה בליל מוצאי יו”ט ראשון ואילו ההקהל היה למחרתו, ויעו’ להאדר”ת בזכר למקדש פרק ג’ אות ב שנסתפק באיזה זמן היה בבוקר.

ואעתיק בזה מה שכתב הרש”ז כהן בעומקא דפרשה היו”ל במודיעין עילית גליון שנ”ו:

מצות הקהל או מצות שמחת בית השואבה הי מינייהו קדים

אודות מאי דהסתפקנו בגליון שנ”ג בהא דתנן בסוכה (נא.

) ששמחת בית השואבה במוצאי יו”ט הראשון של חג, ובמוצאי שנת השבע איכא נמי מצות הקהל מדאורייתא, ותחילת זמנה במוציו”ט הראשון, וכדתנן בסוטה (מא.

) פרשת המלך כיצד, מוצאי יו”ט הראשון של חג, ומשמע שזמנה בלילה, וכ”כ בשיירי קרבן על הירוש’ בסוטה פ”ז ה”ח, ובתפאר”י שם (מח).

[וכן נראה מהרמב”ם בפ”ג מחגיגה ה”ג דכתב, “אימתי היו קורין במוציו”ט הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד”, ונראה מייתור הלשון דאתא לאשמועינן שתחילת זמנה כבר בלילה].

ומעתה איכא לספוקי איזה מצוה עבדינן ברישא, אי מצות שמחת בית השואבה, או דילמא מצות הקהל.

וזכינו לקבל בזה תשובה ממרן שר התורה והיראה הגר”ח קניבסקי שליט”א, שכתב “הקהל קודמת דהא בירושלמי קאמר שאז הבדילו”.

ושמא כוונת דבריו, דהנה תנן בסוטה מא.

פרשת המלך כיצד וכו’ וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר וכו’ ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו’.

ואיתא בירוש’ (פ”ז ה”ח) אמר רבי אבהו ולמה קורין עשר תעשר, כי תכלה לעשר, על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות.

רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי ואינו צריך להבדיל, אמר ליה כבר הבדיל מראש השנה.

ובפשטות כונת הירוש’ דבתחילה ביארו טעמא דמילתא דקורין בהקהל פרשיות דמעשרות, דכיון דבכל שנת השמיטה לא קיימו מצות מעשרות, וכדי שלא לשכח את המעשרות, קרא לפניהם פרשיות המעשרות להזכירם שצריך לשוב ולעשר.

והדר פריך דכשם דבמוצ”ש ובמוציו”ט עבדינן הבדלה, כן ניעבד הבדלה במוצאי שביעית בין קודש לחול, וקסברי דעבדינן ההבדלה ביחד עם מצות הקהל, וא”כ אמאי תנן שברכות שכהן גדול מברך, המלך מברך, והיינו שבע ברכות, הא איכא עוד תרי ברכות דהבדלה שהמלך מברך לאחר קריאת הקהל, וע”ז משני שכבר הבדיל מראש השנה, (יעויין בזה בפנ”מ וק”ה ורידב”ז וטל תורה וגליוני הש”ס להגר”י ענגיל על הירוש’ שם עמ’ עה).

ובשיירי קרבן תמה בזה טובא, דהרמב”ם לא הזכיר כלום הבדלה זו, ותו דמנין שיש הבדלה בשמיטה, ולכך ביאר דבאמת אין כונת הירוש’ דעבדינן הבדלה משום השביעית, אלא ההבדלה היא רק משום הקדושת יו”ט דחג ראשון של סוכות, אלא דקשיא ליה לירושלמי אמאי קתני דהמלך בירך שבעה ברכות לאחר ההקהל, הא איכא עוד תרי ברכות של ההבדלה דיו”ט, דקס”ד דהמלך עושה את ההבדלה סמוך להקהל, שהיא נמי בלילה, וע”ז משני הירושלמי דכבר הבדיל מראש, ול”ג מראש השנה, והיינו שכבר הבדיל קודם קריאת הקהל דהא היו צריכים לעשות הבימה למלך.

ומעתה, אי נימא דקודם שמחו בשמחת ביה”ש והדר קיימו מצות הקהל, נמצא דקס”ד דההבדלה נתאחרה מאוד ולא מסתברא, אך יל”ע דאדרבה לענין הבדלה אמרינן בפסחים קה ע”ב אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא, וי”ל.

וביותר נראה לבאר דאי עבדינן שמחת ביה”ש והדר הקהל, נמצא דשמחת ביה”ש היתה לפני הבדלה, והא אין החליל דוחה יו”ט, וכן התיקון גדול שעשו לשמחת ביה”ש מלאכה גמורה היא, ובפשוטו עשו התיקון במוציו”ט וכמתני’ בסוכה שם, ולא יתכן דעשו כ”ז לפני ההבדלה, אלא מוכח דהקהל קודם.

ועי’ בהר”א אב”ד בספר האשכול עמוד כא, ובשו”ת תמים דעים סימן קעד דכתבו, ראיתי מי שמברך על הדלק”נ חנוכה קודם שיבדיל, וטעות הוא שאין עסק בעולם קודם הבדלה במוצ”ש, ואילו היה אפשר להבדיל קודם שידליקו הנר שמברכים עליו בורא מאורי האש, לא היינו מאחרים ההבדלה וכו’, וההבדלה מצוה בהדלקת נרות חנוכה, והיא ראשונה לכל מעשיה ואין מעבירין על המצות וכו’, והכי הוא בתשובת הראב”י הנדפס מחדש בסי’ רג, ועי’ בט”ז בסי’ תרפא.

ויש להמתיק זאת, דבשו”ת גור אריה יהודה או”ח סי’ לח כתב דאף דבכל מוצ”ש שרי להדליק נרות לפני ההבדלה, מ”מ נ”ח יש לאסור, דכיון דמקיים מצוה בהדלקתו, הא גופא מחשיבו למלאכה חשובה יעו”ש שהוכיח כן מסוגיות בש”ס, ומשו”ה כתב דהבדלה קודמת לנ”ח, ואדרבה מה”ט כתב דא”ש אמאי בביהכ”נ מדליקין נ”ח לפני ההבדלה, כיון דהתם ההדלקה הוי מנהגא בעלמא, וממילא לאו מלאכה חשובה היא ושרי.

ולפ”ז מבואר היטב דאין לשמוח בשמחת ביה”ש לפני ההבדלה.

אלא דכ”ז תליא אי ההבדלה רק מחמת השביעית או אף מחמת היו”ט.

ועוד נראה לבאר כונת מרן שליט”א, דכיון דחזינן בירוש’ דההבדלה על השביעית נעשית במצות הקהל, הרי דמצות הקהל מישך שייכא לשביעית, וא”כ ראוי להסמיכה כמה שיותר לשביעית, ולא להפסיק בשמחת ביה”ש.

איברא דכבר בקרא כתיב דמצות הקהל היא מקץ שנת השמיטה, אלא דתליא בביאור הקרא דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה, אי הוי סימן או סיבה.

ברם אכתי צ”ע, דהיאך כתב מרן הגר”ח שליט”א דבירושלמי קאמר שאז הבדילו, הא בירוש’ דחו זאת, שכבר הבדילו מר”ה, או לגירסת השיירי קרבן שכבר הבדילו מראש, ושמא כונתו להוכיח מההו”א, או דאף למסקנא הבדילו במעמד ההקהל, אבל לא עם הברכות בסוף ההקהל אלא בהתחלה לפני המצוה, וצ”ע.

הרב שלמה זלמן כהן

בברכת גמח”ט

א.

הכהן מודיעין עילית

***

קרא פחות

רש”י סנהדרין מט.

וסירה קוץ – כשכרת דוד את כנף מעילו של שאול במערה היה לו לאבנר ללמד זכות על דוד ולומר לשאול ראה כמה חס עליך ולא הרגך בהיותך יחד עמו במערה ולא לימד זכות אלא אמר שמא כשעברתם אצל הקוצים והסירים נכנס אחד מן הקוצים בכנף מעילך “והוא היה טמון שם וחתכו”.

אשמח בביאור כוונת רש”י בסוף דבריו.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

הכונה שדוד היה נחבא שם.

ואני מצרף חיבור של חכם א’ שהעתיק ל’ רש”י בשינוי [החיבור הוא מכתב יד עם פירוש דילן ויצא לאור בקרוב בעז”ה].

וכתב אלי השואל שוב: והנה קשה על רש”י דאם הכוונה שדוד נחבא שם וחתכו א”כ מה כוונת אבנר, הרי מה החילוק בין מערה לבין הקוצים וצ”ע

וכתבתי לו: הוא נחבא שם אבל לא נגע בשאול אלא לקח את הכנף רק לאחר ששאול עבר שם, וכל טענתו של דוד שיכל להרוג את שאול ולא הרג ואבנר בא לדחות טענתו מכיון שהוא לא נגע בשאול.

וכתב אלי: רש”י כתב וחתכו ומשמע שדוד חתכו.

וכתבתי לו: חתך אותו מתוך המקום שנסתבך שם.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרה”ג הרב עקיבא שליט”א

שלום וברכה

זבחים ס”ד ע”ב.

א.

ערפה – פירש”י גובה הראש כו’, יש לדקדק מדוע לא פירש כן לעיל אצל חטאת העוף, ועוד יש לדקדק מדוע פירש ערפה אחר שפירש ומבדיל, שלא כסדר המשנה.

ב.

רד”ה פסול – דכל שינוי שהוא לפני עבודות הדם פסולות “ובגמרא מפרש טעמא”, לא מצאתי בגמרא לפנינו.

אשמח בביאור כוונתו.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד

***

תשובה

שלום רב

שני קושיותיך קשות וצריכות עיון, בפרט קושיא האחרונה שהיא בעצם תמיהת התוס’ למה יהיה פסול, וא”כ כבר התוס’ לא ידעו מגמרא מפורשת כזו, ודרך רש”י דקאמר בגמ’ מפרש טעמא בד”כ על דברים מפורשים בגמ’ עכ”פ לפי פירושו, ועיין בספר ציונים והערות מה שהקשה כבר כן (מצורף במכתב).

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שאלה: בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ז ב יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בס”ד מוצש ד’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום וברכה

שאלה: בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ז ב, יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

תשובה: שחיטה הוא בסימנים שהם הקנה והושט, ואמנם לא לכל הדגים יש ריאות, אבל הדגים שיש להם ריאות יש להם הצינור של הריאות שהוא הקנה והצינור של המאכל שהוא כנגד הוושט, ודגים שאין להם ריאות י”ל שבהם היה מועיל סימן אחד כעוף, שמועיל בו סימן אחד, כדתנן ברפ”ב דחולין, שהרי יעקב עצמו לא הורה אלא כעוף.

ואפשר לומר עוד דאף אם יצטרכו שחיטה כדין שחיטה גמורה של בהמה, מ”מ שחיטה של סימן אחד במי שאין לו אלא סימן אחד חשוב כשחיטת ב’ סימנים בדבר שיש בו ב’ סימנים, [ואמינא לזה כדי ליישב מש”כ בחולין כ”ז א’ הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ודו”ק].

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

תשובה: כנראה שהוא דבר שלא שייך כ”כ לעשותו בקלות, וגם אם נימא שזהוי גזריה שרוב הציבור יכולין לעמוד בזה, מ”מ מכיון שאינו תקנה מדרבנן אלא רק מנהג, לכן מתחילה לא הנהיגו דבר שהוא קשה מאוד לעמוד בו.

וכמו”כ יש להוסיף דבאשתו נדה ביו”כ נזכר בפוסקים סברא דבדיל מינה, להקל שלא להדליק נר במקום שלא נהגו, [אע”פ שאם יש לו נר בבית צריך להדליק עוד נר במקום ששוכב שם גם למנהג זה מ”מ באשתו נדה אינו צריך], (עי’ פמ”ג שם באשל אברהם סק”ב, ומ”ב סק”ה).

אבל ביו”כ אינו בדיל מאשתו, כנראה שנידות הוא טומאה וסיאוב רוחני וגשמי, ולכך אמרי’ דבדיל מינה, משא”כ באיסור יו”כ.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

תשובה: מצד הדין אין איסור לאכול אוכל שנכנס לחדר אמבטיה, דאין רוח רעה שורה אלא על אדם וכדו’ ששייך בו קדושה ולא על שאר דברים, והחזו”א היה מולח שם בשר באמבטיה שהיה בה שירותים (הגר”נ קרליץ, הבית בכשרותו להגרי”א דינר עמ’ צ”ד), וכ”כ במנח”י ח”ג סי’ ס”ג בשאלה לאחד שדן להחמיר באוכלין ומשקין בבהכ”ס יותר מאדם מאדם וז”ל:

הנה לא ידעתי מה דחמירא לי’ לכ”ת, הענין של אוכלין ומשקין שהוכנסו לביה”כ, מהא דיוצא מביה”כ דצריך נטילת ידים, ולא כן היא, דהרי הדין דיוצא מביה”כ, מבואר בש”ס (סוכה מ”ו וב”ק י”ז) וש”ע (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י), ואלו הדין של אוכלין ומשקין שיאסרו ע”י הכנסתן לביה”כ, אין להם שום מקור בש”ס וש”ע, ואדרבה לענין מרחץ, דס”ל להש”ע שם (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י) והוא מדברי אבודרהם (שהובא בב”י שם), שצריך ג”כ נטילה ביוצא ממרחץ, וכמו בביה”כ, ומ”מ מצינו בפירוש במרחץ, דאין המשקין נאסרים על הכנסתם לשם, וכדאיתא במג”א (סי’ קס”ו סק”ג) ובבאר היטב (סי’ פ”ד סק”ב) ובמשנה ברורה (שם סק”ז), דדנו שם האיך להתנהג עם הברכה, אם רוצה לשתות מים בבית המרחץ עיין שם, ואף די”ל דשאני בית הכסא דמאיס טפי, וכדאיתא (במס’ שבת י’), אבל לא מצינו זה בש”ס וש”ע בפירוש, וכל הענין שנהגו העולם להקפיד בזה, נובע ממה שאיתא בספר דברי יצחק (לקוטים מאת הרב הגאון מוה”ר יצחק אייזק מסוואלעווע ז”ל), ששמע בשם מרן הגה”ק מהר”ש מבעלזא זצלה”ה, שלא יאכל מאכל שהי’ בבית הכסא עיין שם, אמנם ראיתי בספר ליקוטי מהרי”ח (בדברים הנוהגים בסעודה) שהביא מס’ ש”צ (בדיני נט”י שחרית) שכתב שם דהרוח רע דבית הכסא, אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה להנות ממנו, ולא על מים ועצים ואבנים עיין שם, אבל בכ”ז אי אפשר ח”ו לדחות דברי הרב הדומה למלאך ד’ צבאות מהר”ש זלה”ה, כי רב תנא הוא ופליג, וכן מנהג העולם עכת”ד, ובהגהות זכרון מנחם שם, הביא מספר חסד לאלפים (סי’ ד’), שכתב דאם הכניס אוכלים ומשקים בביה”כ מטמא האוכלים ודלא כש”ץ עיין שם, ואולם בכ”ז אין להחמיר בזה, יותר מבדבר המבואר בש”ס וש”ע הנ”ל, וע”כ בבית הכסא שלנו, יש מקום להקל בשעת הדחק, ואך בתנאי שיהא נקי מצואה ומכל דבר המזוהם כל זמן שהמאכלים והמשקאות בתוכו, ופשיטא ג”כ שלא ישתמשו לצרכם בשם כל אותו הזמן, ואז אם אי אפשר בענין אחר י”ל דשרי, ושו”ר מש”כ בענין ביה”כ דידן בספר חזון איש (הל’ קריאת שמע סי’ י”ז אות ד’ ואות ט’), וסיים שם אחר שצדד להקל, דמ”מ אין ההיתר ברור, ויש להחמיר מספק, עיין שם, אבל בכ”ז בשעת הדחק משנתנו לא זזה ממקומה בעזה”י עכ”ל המנח”י.

ועי’ בס’ הבית בכשרותו שם, שציין גם לשו”ת לב חיים (לר”ח פלאג’י) ח”א סי’ ס”ו, ושו”ת אפרקסתא דעניא סי’ קל”ג, שנקטו שאין בזה איסור מעיקר הדין, ועי”ש במה שציין שם עוד.

ולענין שמן שריפה אנו נכנסים כאן לנידון נוסף, דהנה שמן שריפה אסור לגרום לו הפסד בידים, ודבר כזה למי שמקפיד בזה יש לדון אם חשיב כהפסד בידים, מצד שהוא עצמו נמנע מלאכול אוכל כזה והקריבהו נא לפחתיך וגו’, או דנימא דחשיב רק כגרם הפסד, ואולי נימא דאינו חשיב כלל כהפסד מכיון שהשמן בלאו הכי כבר אסור באכילה, ומה שמוסיף ע”ז עוד רוח רעה אינו הפסד נוסף כבר וצ”ע.

ונ”ל לפשוט מדאי’ בספ”ק דפסחים כ’ ב’ והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דרמי ליה בכלי מאוס יין נמי רמי ליה בכלי מאוס לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה, ומיירי שם בתרומה טמאה, וכן פסק הר”מ פי”ב מתרומות הי”ב, פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה, וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו עכ”ל [ולענין המנהג בזמנינו עי”ש בדרך אמונה ס”ק ק”ה].

וחזינן שאם היא תרומה טמאה אין חשש להניחה בכלי מאוס, ולא מסתבר ששירותים דידן יהיה יותר גרוע מכלי מאוס [ומשליקת החיטים עי”ש].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

קרא פחות