תשובה

מבואר במשנ”ב סי’ תרעז סקי”ב שמי שהלך באקראי לסעוד אצל חבירו לא חשיב ששינה מקום דירתו ואם יש לו בית באותה העיר צריך לילך לשם להדליק ואם אינו רוצה ימנה שליח (אלא שמצוה בו יותר מבשלוחו), ומאידך גיסא נקט המשנ”ב בבה”ל שם שאם הולך כל ח’ ימים עם כל אנשי ביתו בקבעות לסעודה ושינה ידליק שם, ואחד מהנימוקים שכ’ שם דלמי ידליק כשאין אדם בבית וכ”ש האידנא (בזמן המשנ”ב) שההדלקה לבני הבית וכו’.

הרי שנקט המשנ”ב כאן רק ב’ הקצוות ובפשוטו משמע שנמנע מלהכריע במקרים הממוצעים בין ב’ מקרים אלו, כגון אם קבעו הוא וכל בני ביתו אצל אחר אבל רק ליום ולילה אחד, או אם קבע עצמו לח’ ימי חנוכה אצל חבירו בלא בני ביתו (ולגוף נידון זה יל”ע דלכאורה הו”ל להכריע דהרי זה ככל אכסנאי שמדליקים עליו בביתו שפרטי דיניו נתבארו בשו”ע ורמ”א ואולי באמת לענין מקרה זה סמך על מה שנתבאר בדבריהם), וכן מה שכ’ שיש לו בית באותה העיר מה הדין אם יש לו בית רק בעיר אחרת האם בכה”ג חשיב יותר קביעות מה שאוכל בבית חבירו בעיר אחרת (ומאידך יש מקום לומר דמה שנקט בית באותה העיר הוא רק לענין שלכתחילה יש לו לטרוח ולהדליק בעצמו ולא על ידי שליח משא”כ אם אין לו בית באותה העיר אין מוטל עליו להמנע משליח).

ובאמת גם בחי”א כלל קנב סל”ב נקט שההולך לבית אביו לדור שם כל ימי חנוכה מדליק שם, וכן יש שמועות מהגרי”ש שהולכים לפי רוב ימי החנוכה ושצריך לשלוח שליח להדליק במקומו (עי’ בהרחבה השמועות בזה בשם הגרי”ש באשרי האיש או”ח ח”ג פל”ט ס”כ סמ”ב ופניני חנוכה עמ’ קו קז קח קי קכא, ועי’ בתשובות והנהגות ח”א סי’ שצא מש”כ בדברי החי”א הנ”ל).

אולם בפר”ח שהוא מקור דברי הבה”ל הוא תשובה לשואל שכך היה ובאמת הרבה מרבוותא נקטו דגם מי שהולך ליום אחד בקביעות לאכילה ושינה חשיב קביעות לענין זה (אג”מ יו”ד ח”ג סי’ יד סק”ה, הליכ”ש תשרי פי”ד סי”ח ודבר הלכה שם אות לד וארחות הלכה שם סג שכן משמע בט”ז סי’ תרעז סק”ב ובמהרש”ם ח”ד סי’ קמו, הגרש”ו בקובץ מבית לוי ח”י עמ’ יא, ועי’ עוד בשלמי תודה חנוכה סי’ כג סק”ב בשם החזו”א) וכך היה לכאורה מקום לומר גם בפשיטות דמנין לנו שצריך קביעות לכמה ימים ומנין שאין יכול לשנות מקום קביעות דירתו באמצע חנוכה ואם תאמר שכל החנוכה מצוה אחת וצורה אחת הא מנא לן.

ולגבי פורים הביאו הפוסקים מהירושלמי עקר דירתו וכו’ ומשמע שם ששייך שינוי קביעות ביום אחד, אם כי דנו שם הפוסקים אם צריך שינוי קביעות לעולם, וכמו כן שם יש צד דלא הוצרכו קביעות גמורה של דירה ואכמ”ל כאן בנידון שם.

ולכן מעיקר הדין יכול להדליק במקום שהוא שם, אבל אם בא לצאת כל הדעות יכול לשלוח שליח שידליק עליו בביתו, ואז לגבי מקום שהוא שם יכול להשתתף עם בה”ב בפרוטה ואם יש לו עוד פתח יכול להדליק שם בלא ברכה.

ואם אין לו שליח שיכול להדליק עבורו בביתו ורוצה לצאת כל הדעות אם יוצא מביתו לאחר פלג המנחה יכול להדליק לרווחא דמילתא עם שמן בנר מספיק עבור עד חצי שעה אחר זמן ההדלקה, ואחר כך במקום שהוא שם יוכל להדליק ולצאת הברכה מאדם אחר, והיה מקום לומר שאינו צריך כיון שהדליק בביתו בזמן שעדיין היה מקום הדיורים בביתו, אבל באופן זה יותר נראה שצריך דסו”ס בזמן ההדלקה מקום דיורו היה במקום אחר וכמו שצריך שידלק חצי שעה בזמן חיובא ה”ה צריך שידלק באופן המועיל חצי שעה בזמן חיובא וכיון שאינו דר שם אינו אופן המועיל.

ואף שאם אשתו היתה מדלקת עליו בביתו היה יוצא בהדלקתה (סי’ תרעז סק”ב) מ”מ אם אין אדם דר בביתו עכשיו (דהרי עכשיו עסקינן במי שאין לו שליח להדליק) משמע שם בבה”ל בשם הפר”ח שהוא חמור יותר דלמי ידליק ומשמע שם שהטענה היא גם בזמן שמדליקין בחוץ עי”ש.

ואם אכן אשתו בביתו או בני ביתו אחרים והם מדליקים בביתו מעיקר הדין יצא ידי חובה בהדלקתם כמבואר בסי’ תרעז שם אבל אם אינו רוצה לצאת בהדלקתם נכנס בזה במחלוקת האחרונים עי’ במשנ”ב שם ועוד ברמ”א ס”ג ובמשנ”ב שם, ולכן אם רוצה שלא לצאת בהדלקת בני ביתו שבבית כדי שיוכל להדליק במקום שנמצא יראה לצאת הברכה מאדם אחר כמבואר במשנ”ב שם סקט”ז.

דין זה שמדליקים עליו בביתו אינו דוקא אשתו (על אף שאשתו כגופו) אלא גם בניו ובנותיו (עי’ ספר התרומה סימני הלכות שבת סי’ רכט ופניני חנוכה עמ’ קיח בשם הגריש”א).

אדם שיוצא מביתו לפני פלג המנחה ובא לבית המארח לאחר זמן החיוב, הנה אם יש בני בית בבית הרי זה ודאי פוטרו לכל הצדדים, אבל אם אין מדליקים עליו בבית, הנה מעיקר הדין היה יכול להצטרף עם בעל המלון בפרוטה דאינו לעיכובא שיהיה שם בשעת ההדלקה, אבל יש לדון דשמא עדיין לא הוקבעה דירתו שם עד שבא לשם, (ועי’ שבט הלוי ח”ח סי’ קנח והליכ”ש ובעוד דברי פוסקי זמנינו שהביא במשנה אחרונה סי’ תרעז הערה עא), ובפשוטו באופן שביתו הראשון הוא קבוע אינו נעקר לפני שבא למקומו החדש (ועיקר השאלה במקרה הפוך כשחוזר ממקום לינתו לבית, דכאן יש סברא לומר שמיד שנעקר ממקומו חוזר למקומו שהוא מקומו הקבוע בסתמא), ומ”מ בזמנינו אין כאן בעיה גמורה, כיון שבזמנינו שהרגל מצויה מקילים להדליק גם אחר כך ולכן באופן שאין מדליקים עליו בביתו לפי מה שנתבאר דמעיקר הדין יכול לעקור דירתו א”כ אם אין משתתף בפרוטה עם המארח יכול אחר כך להדליק.

הנה לענין נדרים נדרי קטן בן עשר (כמו בגיל המקביל למקרה שלך) קי”ל [יו”ד סי’ רלג ס”א] שאינם חלים כלל מן הדין בתורת נדר (ולמעשה עי”ש ברמ”א שמכין אותן וכו’ כדי להרגילם).

והיה מקום לדמות קללה לנדר, דמאחר שאין דיבור ומחשבת קטן בלא שום מעשה חשיב כלום כמבואר בסוגיות [חולין יב ע”ב ויג ע”א], וה”ה אין לו דיבור [תוס’ שם יב ע”ב ד”ה ותיבעי ומשנ”ב  סי’ מב סקי”ג ושוע”ר שם ס”ה], ממילא לא שנא לענין נדר ולא שנא לענין קללה.

אולם הראיה מענין נדר יש לדחות דהרי לענין נדר ושבועה קיימא לן [עי’ שבועות כו ע”ב ויו”ד סי’ רי ס”א וסי’ רלט ס”א] שנדר ושבועה בלא דעת אינם כלום, ומכח זה הוכיח הרמ”א [יו”ד סי’ רכ סט”ו] שאין צריך דיני תנאים בנדר כדעת הרמב”ן בפרק יש נוחלין, דהרי בלא כוונה לא חלים, ואינו כמו מכר וכיו”ב דגם כשיש מחשבה הפוכה חלים משום שדברים שבלב אינם דברים (עי’ קידושין נ ע”א), [ודעתו דלא כתשובות מיימוני בהפלאה סי’ ד כמו שציין לדבריהם הרע”א שם, וכן הוא דלא כהרא”ש ספ”ק דנדרים סי’ י והלכות גדולות סי’ לט וסי’ מ כמו שציין בשיורי ברכה שם].

וממילא יש לומר דבקללה הוא דין אחר, דהרי בקללה שמא אין הדין שבלא דעת אינם חלים, ואדרבה מצינו במו”ק יח ע”א בעובדא דהתם דהו”ל כקללה שיוצא מלפני השליט דברית כרותה לשפתים.

אולם יש לדחות דשם היה בצדיק ולכן אמרי’ שם בשגגה היוצא מלפני השליט, ובצדיק המקלל הוא דין אחר, וכן מצינו שקללת חכם אפי’ על תנאי היא באה [מכות יא ע”א], ומשמע דמי שאינו צדיק אינו כך שהקללה תבוא על תנאי, ויש לציין דבנידוי מצינו [יו”ד סי’ שלד סל”ט] דהמנדה למי שאינו חייב נידוי לא חל הנידוי, וזה אפי’ בצדיק המנדה, כדמוכח בגמ’ [מו”ק יז ע”א] גבי ריש לקיש, אם כי שם לגבי נידויים אפשר שהוא יותר דמי לנדר מצד דיני תנאים ודיני כוונה.

ומה שמצינו בכ”מ שפיו הכשילו אפי’ באינו צדיק (כמו ויאמרו לא נעלה במד”ר ר”פ קרח, ועוד) יש מקום לטעון דאחר שכבר נגזרה גזירה הוא ענין אחר.

אולם מצינו בכמה מקומות שיש להזהר שלא לקלל אדם מישראל שמא תחול הקללה גם במי שאינו צדיק, ע”ע סנהדרין ריש קב ברית כרותה לשפתים לגבי יהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ונתקיים בו, ועי’ באה”ט או”ח סי’ רמ בשם של”ה בשער האותיות שלא לומר לתינוק הכלב יקח אותך שלא יזיק לתינוק, והובא בקצש”ע סי’ לג סי”ד וסי’ קסה ס”ז וכה”ח סי’ רמ סקצ”ג ויו”ד סי’ קטז סקק”ג וכן בציפורן שמיר לחיד”א אות קפט, ועי’ פר”ח יו”ד סי’ קטז, וע’ שוע”ר הל’ שמירת גוף ונפש סי”ב שאין לקלל אדם מישראל שמא תזיק הקללה וגם הביא משל”ה הנ”ל, וכן מבואר מדברי החינוך, ועי’ ב”ק צג ע”א גבי קללת אבימלך שקילל ונתקיים בזרעה ועי’ בריקנטי שמות כט, ומיהו יש מקום לומר דבכל אלה היה מקום לחול, דגבי יהוא היה בזה פגם של סרך הודאה בע”ז, ונחשב לו לחטא שגרר חטאים גדולים, וגם גבי אבימלך הי’ לו איזה פתחון פה של קפידא על מה שלא אמר לו אשתו היא כמבואר בפסוקים (וע”ע ב”ב קנג ע”א וגיטין לה ע”א).

ויש לציין עוד דדעת הרמב”ן והריטב”א במכות שם דקללת חכם אינה באה על חינם ממש אלא אם יש קצת טעם בדבר (אולם עי’ במאירי שם ובאר שבע סנהדרין צ ע”ב, ועי’ ספר חסידים סי’ תשסו, ומ”מ גם הבאר שבע תמה מאוד בביאור המאמר לפי שיטתו, ודברי הספר חסידים יש ליישב במי שהקללה יש לה מקום לחול).

א”כ היוצא מזה דגם בלא כוונה כלל ברית כרותה לשפתים אפי’ באינו צדיק וממילא יש מקום לדון לגבי קללת קטן.

ויש לציין דברש”י (שמות כא יז) ממעט קטן מקללת אביו שאינו חייב בזה ויל”ע למה הוצרך מיעוט ולמה היה צד לחייבו ואולי ס”ד כיון שקללתו מהני כגדול ס”ד לחייבו, אבל עדיין אינו מיישב, חדא דהרי הא אפי’ מעשה גמור אינו מחייב את הקטן כ”ש מעשה כזה, ועוד דא”כ למעט קטן ממקלל חרש, אולם יש לומר על קו’ זו השניה דעדיפא מינה קאמר דאפי’ באביו חייב דעדיפא לן להשמיע החידוש יותר, ועי’ עמר נקא שם שביאר החידוש ברש”י באופן אחר.

ואולי יש ליישב בשינוי קצת דבקללת אביו ואמו נתחדש שהאדם המקלל אחראי על הנזק שנעשה מקללתו אע”פ שהיה בזה רק גרמא, ולכן חייב מיתה במקלל אביו, וממילא ס”ד שגם בקטן שאין כוונתו כוונה יתחייב ג”כ.

ועי’ שער הגלגולים הקדמה לז שהאר”י נתן תיקון וכפרה למי שקילל את אמו בהיותו קטן, ומ”מ אינו ראיה שחל דבר דכל אחד יש לו עכ”פ לכתחילה לבקש כפרה על מעשים רעים שעשה בקטנותו כמ”ש הרמ”א באו”ח סי’ שמג ס”א בשם התה”ד ח”ב סי’ סד וכמבואר בדברי הפוסקים וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת.

ובפנים התה”ד אי’ גם קטן שקילל אביו וכו’ בינקותו טוב שיקבל כפרה דסימן רע הוא שנעשו מכשולות תחת ידו, והובא בד”מ ביו”ד סי’ רמא, וגם זה אינו ראיה ברורה שחל דבר, דיש לומר שהמכשול הוא החטא שמבזה אביו ואמו.

ובבא”ח שנה שניה שופטים סכ”ג כתב וקטן שקלל אביו או אמו בקטנותו צריך כפרה בגדלותו כנזכר בספר חסידים וכן מפורש בדברי רבינו האר”י ז”ל ע”כ.

ונראה דבאופן שיש גזירה על האדם מן השמים אז ההכשלה בפה תוכל להתקיים גם על ידי קטן כמבואר בפ”ב דחגיגה גבי אלישע בן אבויה בי”ג בי כנישתא עי”ש.

ומ”מ יש לומר ג’ דברים להרגיע אותו אדם, הא’ שאפי’ אם יש צד בעולם שדיבורו גרם מ”מ הרי כבר חזר בו וקטן היה בלא דעת ומה אית ליה למיעבד ולכה”פ יעשה כפרה משום סימן רע כנ”ל בשם התה”ד.

ב’ דהרי קי”ל [משלי כו ב וע”ע מכות יא ע”א וסנהדרין מט ע”א ורש”י שם] קללת חינם לא תבוא, ואם קילל לחינם למה חושב שקללתו באה, אם לא דנימא שהיה איזה דבר לקללה לחול עליו או שכבר נגזרה גזירה ואז הפה נכשל מן השמים.

וכמו שנתבאר דלפעמים מן השמים מזמנים הדיבור של הקללה על ידי האדם כדי שיצא מפיו לפני שיתקיים והוא דבר המבואר ואין לאדם מה לעשות כנגד זה מלבד להזהר להבא אחר שגלגלו חוב על ידו.

ג’ דהרי יש בחירה לאדם אם להתגרש או לא (שבענין זה היה הקללה בניד”ד) וא”כ יש לצרף זה, אע”פ שאינו מוכרח.

ד’ שענין גירושין מצוי מאוד בעוה”ר ועכ”פ כיום ודאי כן הוא, ולא נעשה כאן שינוי הטבע שיש הכרח לתלות אותו בקללה בפרט שהדבר נתקיים לאחר כמה שנים.

ואמר לי (לפני כעשר שנים) מו”ר הגרב”ד דיסקין בשם מורו הגר”ש רוזובסקי על שאלה אחרת דעיקר הנזק הוא לא על הקפידא או הקללה עצמה אלא על מה שתולים אח”כ כל מה שיארע מכח הקפידא או הקללה הזו, זה עיקר הנזק שנעשה מכל כיו”ב.

שם מלאך או שד נזכר בספרים הנהגה ע”פ קבלה שלא להזכיר מלבד שמות המקובלים כשמות בני אדם, ואף שיש משמעות שאדם שנקרא בשם מלאך כשאינו שם רגיל אלא חריג יש מקום להמנע מלקרותו בשמו מ”מ המנהג להקל ויש לזה סמך.

שם שד ע”פ קבלה אין להזכיר והמילה שד מותר.

ע”פ הלכה בנגלה משמע שאין שום איסור להזכיר לא שמות מלאכים ולא שמות שדים.

מקור:

באר”י (שער המצוות יא ע”ב) איתא שלא להזכיר שם מלאכים (שנגזר עליהם שצריכים לבוא לאדם שמזכירם בשמם ולכן הם מתקנאין בו) מלבד שמות הנמצאים בבני אדם עכ”ד וכעי”ז הובא בקב הישר פנ”ו ובשו”ת תורה לשמה סי’ תצא (ועי’ עוד שם סי’ תכד ותכא), ועיקר ההקפדה בזה הובא גם בקצש”ע סי’ קכט סט”ו וחסד לאלפים סי’ קטז סי”ד וכה”ח לר”ח פלאג’י סי’ לא ס”כ בשם נוהג כצאן יוסף וספר זכירה ענייני שקרים ושבועת שוא וטעמי המנהגים ליקוטים סי’ יח בהערה בשם קיצור של”ה וכה”ח האחרון סי’ ה סק”י ועוד הרבה ספרים (ועי’ חיי אדם כלל ה סכ”ז).

וחילוק כעין זה מצינו בל’ כיבוד אב ואם שמותר לקרוא לחבירו בשמו אף שחבירו נקרא בשמו של אביו אם אינו שם פליא, אבל אם הוא שם פליא אסור משום שעלול להיראות כנקרא בשמו.

ומסתמא שאין כוונת האר”י שאם נקרא אדם אחד בשם של מלאך בסוף העולם שוב מותר לקרוא לאדם בשמות אלו, ובפרט כהיום שאפשר בקל לבדוק שמות של הרבה בני אדם, ולא ימנע שימצאו בני אדם שנקראים בשמות מלאכים כגון צדקיאל ויפיפיה ואף לא ימלט שמות כמו סנדלפון ומטטרון וסמאל וכיו”ב וממילא מה שאסרת התרת.

ויש לדון לענייננו מה שהובא באר”י ובספרים שא”צ להקפיד באופן שיש בני אדם הנקראים בשם זה האם הוא רק בשם שמצויים בני אדם להיקראות בשם זה או אף בכל שם שיש אדם שקרוי בשם זה עכ”פ כשבא לקרוא לאותו האדם.

ואם נשווה נידון דידן לגמרי לדין כבוד אב נמצא דגם כאן שם פלאי יהיה אסור לקרוא לחבירו אם הוא שם של מלאך, משום שהחשש שמא יבוא אליו המלאך כמבואר באר”י שם, וממילא יש לחשוש שמא יבוא המלאך לפי מה שהתבאר ששם פלאי נראה שקרא לחבירו, ואמנם יש מקום לטעון דהמלאך דייק טפי שלא לבוא כשהקריאה היא לאדם אחר, אבל זה צ”ע דא”כ תטען שהמלאך דייק כשאין קורין לו שלא לבוא, אלא דמאחר שהקב”ה ציוה המלאכים שיבואו כשקוראים בשמם יבואו כמבואר באר”י שם גם אם הקורא כוונתו למקום אחר.

ומצאתי בספר זכר דוד למוה”ר דוד זכות מאמר א פרק פב דף רכט ע”א שיש אוסרים לקרוא לבנו נוריאל משום שהוא שם פלאי (עי”ש דאסמכה אקרה להוכיח שהוא שם פלאי ואכמ”ל) וכתב שאמת היתה בפי המעוררים על זה אבל יש להליץ על המקילים בזה שאין בהכרח שהכונה שהוא פלאי מצד שאינו רוצה שיזכרוהו הבריות בשם זה אלא משום שמשתנה שמו ע”כ תמצית דבריו, וקצ”ע שלא הביא צד הנזכר כאן שאם הוא שם פלאי במובן שאין בני אדם רגילים לקרות בשם זה וממילא כשאדם קורא לחבירו בשם זה חושד המלאך שנקרא בשם זה.

אבל קשה להחמיר חומרא כזו שלא שמענוה מעולם ובהרבה מקומות מצינו שהיו בני אדם בשמות מלאכים ולא חשו לה כלל, וגם אין לדמות הנהגה לאיסורא, והבו דלא לוסיף עלה.

ויתכן לומר עוד דכך נאמר התנאי למלאכים מעיקרא שכשאדם קורא לחבירו בשמו שלא יבואו אליו משא”כ כשאדם אומר שם המלאך אז אע”פ שאינו מתכוון לדבר אל המלאך מ”מ כיון שכוונתו למלאך בא המלאך אליו, וממילא זה מקור הנוהגים להתיר כשקורא לאדם בשם המלאך.

ואף שההיתר לא נזכר להדיא בזה מ”מ מעיקרא לא נאמר הדבר בתורת איסור גמור (ואף האר”י גופיה כ’ שצדיק שאהוב למעלה וכו’ אין לו לחשוש מהיזק זה כמ”ש בליקוטי תנ”ך טעמי המצוות דפוס וילנא שמות נז ע”א).

שוב מצאתי בתורה לשמה סי’ תכד שבא להתיר לומר שמות מלאכים על סמך מה שמצינו שמות אלו במקרא ובגמרא, אף דמיירי שם בשם פלאי, ולפי דבריו משמע דאין חילוק בין שם פלאי לשם שאינו פלאי, וכל היכן שנקרא בשם זה יש להתיר.

אולם בסי’ תצא שם כתב אך כל מלאך שכבר נקראו בשמו בני אדם שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם אינו חרד ולא יתקנא ולא יקפיד אם יזכירו שמו למטה בתחנונים עכ”ל, וצ”ב מה שכתב שכתוב שמותם בתנ”ך על בני אדם, מה בא לומר בזה, אם הוא תנאי ששם האיש נזכר בתנ”ך כשם אדם כפשטות לשונו, והרי האר”י לא נתכוון דוקא לזה אלא אפי’ גבריאל ורפאל כיון שמצויים הרבה בני אדם בשם זה, ובתורה לשמה גופא סי’ תכו כתב גבריאל להתיר, א”כ שמא נתכוון בעל התורה לשמה בסי’ תצא רק לומר דסגי במה שמצינו בתנ”ך שם אדם כזה.

לענין הזכרת שם שד איתא באר”י (שער המצוות פרשת משפטים ד”ה איסור) שאסור לעשות כן ובזה מגביר כח השדים והוא בכלל איסור ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועיקר האיסור הוא שלא יזכיר שמו של סמאל אבל אפי’ שאר שדים אין להזכיר אפילו בלשון לעז.

ולענין הזכרת המילה שד או שדים הובא מהגרי”ש והגרח”ק (שאלת רב ח”ב פכ”ב אות יד) שלא הקפידו.

יש לציין שבגמרא ובחז”ל בהרבה מקומות נראה שלא הקפידו על ענין זה שלא להזכיר שמות מלאכים או שדים ואפילו סמאל ובפשטות כמו שכתבו הדברים כך גם ביטאו אותם בפיהם, ועי’ גם בחי”א כלל ה סכ”ז ששמע מפי הגר”א בפיוטים שהיה אומר שמות המלאכים והזכיר שבאר”י (בליקוטי תורה) מבואר לא כך, וכן וכן בשם הגרשז”א בהליכ”ש פכ”ב ס”י אי’ שאיני יודע שום איסור להזכיר שמות מלאכים מלבד מטט שיש נוהגים להחמיר וכו’.

לענין הזכרת שמות מלאכים דרך לימודו הובא מהגרח”ק (שערי שיח עמ’ קלג תשובה כה) שמה שנזכר בגמ’ מותר, אולם באר”י בשער המצוות הנ”ל לענין שמות מלאכים איתא להדיא שהיה נזהר גם בזה, ומסתמא שלא היה הגרח”ק חולק על זה, רק דמצד הנגלה אין איסור וכמו שנתבאר.

מה ששאלת לגבי השם אשמדאי, אכן נראה שהמנהג שאין חוששין שלא להזכיר שם אשמדאי, ונ”ל ליישב הטעם לזה משום שמבואר בקדמונים שאשמדאי נכחד ומת (ואף אי’ שהיה על קידוש ה’) וממילא אין בזה שום חשש לא שיבוא למי שיקרא לו ולא שרוצה להוסיף כח לטומאה.

בדין אשרי יש ב’ דינים, דיש דין אחד לאומרו אחר התפילה משום ישבו ישרים את פניך שנאמר אחר התפילה כדדרשי’ גבי חסידים הראשונים, ולכן כ’ הרמב”ם פ,ט מהל’ תפילה ה”ח שאומרים קודם מנחה תהלה לדוד בישיבה, והוא כדי לקיים דין זה דחסידים הראשונים שנאמר בישיבה כדדרשי’ מקראי דכתיב אשרי יושבי לענין קודם תפילה וישבו ישרים את פניך לאחר תפילה.

ויש דין שני לאומרו כדי להשלים ג’ פעמים בכל יום כמבואר בפ”ק דברכות, והנה דין הראשון הוא מנהג בעלמא ובודאי שלא נקבע בנשים וכמו שהביא כת”ר דבסדר התפילה לנשים בקובץ תשובות לא הזכיר הגריש”א אשרי.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה מנהג נשים להתפלל הרבה פחות מהחיוב והפוסקים נתחבטו ליישב מנהגם עי’ במג”א ומשנ”ב, וגם אם לא נקבל שיש פטור למעשיהם, אבל עכ”פ המנהג נתברר שאין מנהג נשים להאריך ולהוסיף בתפילה, וממילא כל מה שגם חיובא דאנשים מחוייבים רק מצד המנהג, והרי בנשים נתברר שאף אין מנהג, מ”מ אהני בזה לומר שאין כאן מנהג בנשים להתפלל תפילות אלו (והיינו כל סתם תפילה שלא נודע שיש מנהג בנשים להתפלל).

וכן ואני תפילתי שהוא מנהג בעלמא ע”פ המדרש, ובפרט שעיקר מה שנקבע הוא למי שבא לבהכנ”ס להתפלל ולשמוע קריאה”ת ובלאו זה לא נתקן, דעיקר השבח נתקן באופן זה, ואמנם במדרש גופיה לא נזכר בהכנ”ס וקריאה”ת אלא תפילתי עת רצון, ויעוי’ במשנ”ב שכ’ דביו”ט לא נתקן כיון שאין קריאה”ת שהוא עת רצון, אבל בשבת המנהג לומר גם כשאין קורין ואף ביחיד, והיינו אחר שכבר הוקבע המנהג בשבת אומרים, ולפ”ז נשים שלא הוקבע להם מנהג (דהדבר ידוע שאין מתפללות כל דבר כאנשים ובפוסקים מבואר שהקילו טובא עי’ מ”ב בשם המ”א), לא.

אבל יתכן לומר באופן אחר דהעת רצון הוא משום שיש בתי כנסיות אחרות שקורין בתורה אז כדאמרי’ בפ”ק דברכות גבי רב נחמן לימא מר לשליחא דציבורא וכו’ אימתי עת רצון וכו’, וכן בב”ר גבי ר’ חנינא בן דוסא, ולפ”ז עיקר טעם המנהג שייך גם בנשים, אבל אכתי מאחר ואינו אלא רק מנהג בעלמא מנ”ל שהונהג חובה בנשים, וגם באנשים שמא לא היה נתקן מעיקרא במקום שלא היה שייך שם קריאה”ת כלל (דלו יצוייר שלא היה קריאה”ת אלא בב”ד חשוב מסתמא לא היו מתקנים בשאר מקומות).

אבל גם לגבי דין השני דאשרי הנ”ל יש לציין דעיקר מה שנקבע לומר ג’ פעמים הוא משום פעם אחת כדאי’ בתשוה”ג שערי תשובה, ומעי”ז במפרש על הרא”ש, ובראשונים יש שלא גרסו ג’ פעמים, אלא רק פעם אחת בכל יום, הלכך אם אמרה בפסוד”ז אפשר שאין להחמיר עליה לומר ג”פ.

לענין קדושה דסדרא משמע טובא בפרש”י בסוטה מט ע”א שנתקן רק במקום אנשים וגם מדין ת”ת, ויש להזכיר דיש פוסקים שסוברין דאינה נאמרת ביחיד כלל.

ולענין תחנונים דקדושה דסדרא עיקרו נקבע רק לש”ץ כמבואר ברמב”ם (בסדר התפילות קודם נוסח הקדיש) שליח ציבור אומר קדיש לעולם קודם כל תפלה ואחר כל תפלה ואחר שאומר סדר היום בכל עת שיאמר סדר היום יתחנן מעט ויאמר קדיש עכ”ל, וסדר היום היינו סדר קדושה דסדרא כמ”ש הרמב”ם לעיל בהל’ תפילה פ”ט ה”ו ואחר כך יעמוד שליח ציבור לבדו וכו’ ואחר כך אומר ובא לציון וכו’ ואתה קדוש וכו’ וקרא זה אל זה וכו’ וגומר הקדושה והן עונין ק’ ק’ ק’ שלשה פעמים וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו’ וקוראהו תרגום ואומר ה’ ימלך וכו’ וקוראהו תרגום כדי להבין לעם ואלו הפסוקים שלפני הקדושה ושלאחריה עם תרגומן הן הנקראים סדר  היום ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ופסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין עכ”ל, וגם בזה מבואר שאמירת תחנונים דקדושה דסדרא היא על הש”ץ, ורק שנהגו העם לומר תחנונים כמ”ש בסדה”ת.

יניח שידוך זה ולא יקחנו ויתחזק במעשיו לשנות דרכיו וה’ ישלח לו ישעה כהרף עין.

מקורות:

ראשית, אינו ברור שיש לה נאמנות טהרה אם אינה שומרת כלום מלבד טהרת המשפחה וגם זה שומרת רק בעל כרחה (ועי’ מה שציינתי בתשובה על מסעדה שמוכרים כל המוצרים בהשגחת הבד”ץ), ומלבד זה אינו ברור מה הכונה בסיסי דהרי לגבי כל דבר יכולה לומר לו שלא לזה נתכוונה דלא נתכוונה אלא בסיסי בלבד, ואם יאמר לה להזהר בדבר פלוני או פלוני תאמר לו לא לכך נתכוונתי (אא”כ יסכמו מראש על רב שיכריע להם כל שאלה אבל גם זה לא יפתור שאר הבעיות דלהלן).

ועוד אם אינה מקפידה על שאר איסורים מנין שלא תכשילו בהם ותנינא בכתובות עב ע”ב אשה שנודרת ואינה מקיימת או מאכילתו שאינו מעושר או אינה קוצה לו חלה יוצאת שלא בכתובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ונפסק באה”ע ריש סי’ קטו.

וגוף הדברים כבר מבוארים באה”ע סי’ קטו ס”ד שם דאשה שאינה שומרת דת משה ויהודית מצוה לגרשה וכל שכן שמצוה שלא להכניסה לביתו והמכניס לביתו אשה שנתגרשה מחמת ערוה אמרינן בפ”ק דסוטה דף ו הכתוב קראו אחר.

ועוד מנין שלא ילמד ממעשיה והרי כבר אמרו אל תתחבר לרשע, וברמב”ם בהל’ דעות אי’ שאם אין כשרים ילך למדבר שלא יתקיים בו ורועה כסילים ירוע, ויש אולי צד שאפי’ אסור לדור עם המשומד או להתייחד עמו מעיקר הדין, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת שכתבתי לכת”ר (לענין אם מותר להסתפר ממשומד), והגדרת משומד מבואר בפוסקים כל שאינו מקפיד על כמה מצוות ידועות ומפורסמות כמו שהרחבתי בעוד תשובה אחרת ע”פ דברי החת”ס ובה”ל ועוד נו”כ השו”ע.

ועוד דזה אינו ברור כלל דמשומד אינו בכלל איסור לא תתחתן בם, ובתשובת הרשב”א סי’ אלף קסב כ’ דבת ישראל מחוייבת לברוח מבעלה המשומד כבורח מפני נחש ואסור בחתונן וקרוב הדבר להיות זה כמ”ד פן יסיר לרבות כל המסירין עכ”ל, וע”ע בדיני תפיסת קידושין במשומד בטור אה”ע סי’ מד ותה”ד סי’ ריט וקוה”ע יבמות סי’ ג.

ועוד דבניד”ד יש סבירות שאם ימתין עד צאתו מבית הכלא ויבנה עצמו מחדש יקבל הצעות הגונות יותר, בפרט אם כל מעשיו עד כה עשה בהיותו חילוני ועכשיו החל בשמירת תורה ומצוות, ואולי יזכה לשידוך אף קודם לכן.

ועי’ בערך לחם למהר”י קאשטרו על השו”ע אבן העזר סי’ א דאין כופין אם ממתין עד שימצא זיווג נאה (והיינו זיווג הגון, ע”ע בסנהדרין קז ע”ב), ושעל זה סמכו עכשיו, ויתכן דר”ל שמאחר שיכול לטעון שממתין לזיווג הגון לכן אין כופין, ועיקרי דבריו הובאו שם בברכי יוסף וראש פינה שאין כופין כשממתין לזיווג הגון.

ויש לציין דבשביל האשה הוא ודאי יותר טוב שכן יכולה בזכות זה להתחזק ולשוב אל כור מחצבתה אבל לאיש אינו טוב, ואין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך.

ובמקרה שנבדק וידוע שאין שום אפשרות לישא בת בנים שומרת תומ”צ והנישואין העכשויים מתכוונים לחיות בפירוד גמור (אף דבאשה כשרה לכאורה הוא אסור ועי’ גיטין צ’) ורק למטרת קיום מצוות פרו”ר בלבד כעין מה שעשה בן עזאי לאחד מתירוצי הגמ’, יעשה שאלת חכם.

השלמה לגבי התשובה של אסיר שיש לו הצעת שידוך של אשה חילונית

והעירוני דהרי מוליד בנים שלא ישמרו תו”מ, ולמה אין כאן איסור כי תסיר את בנך וגו’, והנה בגמ’ בספ”ג דקידושין מבואר דהנושא נכרית אין זרעו מתייחס אחריו, וכאן אולי שאני, וצל”ע אם יש איסור במוליד בן למשומדות, דבמשנה במגילה אי’ שהמתרגם את זרעך לא תתן להעביר למולך דהיינו בבא על הנכרית ומוליד בן לע”ז משתקין אותו וכו’, אבל לא נתבאר שהדבר מותר אלא שאינו פירוש הפסוק ושמבטל על ידי זה איסור מולך.

וברמב”ן במלחמות ספ”ח דסנהדרין כ’ בטעם הא דקנאין פוגעין בבועל ארמית משום דמוליד בן דקפלח לע”ז, ולכאורה לפ”ז ה”ה הבא על המשומדת אפי’ טהורה,  וכעי”ז דעת הר”ן בסנהדרין עד ע”ב, ולכן דוקא הבא על הגויה ולא להיפך, ועי’ רמ”א יו”ד סי’ קנז ס”א דאין נבעלת בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור ועי”ש בש”ך סקי”ב.

ויש לדון מה הדין בבא על המשומדת לפ”ז אם הוא מצד דמוליד בן שיהיה גוי או מצד שמוליד בן שיעבוד ע”ז, ולכאורה במוליד בן לע”ז כ”ש דגרוע וכמו שפסק השו”ע בחו”מ הל’ עדות שהמשומדים גרועים מן הגויים.

אבל הראב”ד בהשגותיו על הרמב”ן שם נקט דאין חילוק בין הבא על הגויה לנבעלת לגוי (ויעוי’ בזהר ר”פ בהר הנבעלת לגוי קשורה בו ככלב), ולא ס”ל מדברי הרמב”ן, ואעפ”כ יש לומר דגם לשיטתו מודה דאיסורא מיהא איכא בלהוליד בן לע”ז.

ובמרדכי דיבמות סי’ קח בשם הר”א מרגנשבורג כ’ דיבמה הנבעלת למשומד קנאין פוגעין בה, ויתכן דסובר כהראב”ד, וא”כ חזי’ דאפי’ להראב”ד איסורא איכא בביאה במשומדת או להיפך.

או דאולי סובר כטעם הרמב”ן ואתיא כהדעות (עי’ פת”ש סי’ ד סק”א) דגם גוי הבא על בת ישראל הולד גוי.

והנה ברשב”א משמע שהוא איסורא דאורייתא לישא, אבל גם להרשב”א יש לדון אם שמא לא אמר כן אלא לרווחא דמילתא במקום שצריך להתגרש, אבל במקום שאינם נשואים שמא לא, וגם צל”ע דשמא אם אינו רוצה לדור עמה אין זה כלול באיסור חיתון אלא כדין ביאה על הגויה גרידא, וצל”ע אם חופה חשיבא חיתון לענין זה.

אבל סגי בהנך קמאי לומר שיש איסור בכל גוני להוליד בן למשומדות וגם מסברא כשיודע שיתחנכו במשומדות נח להם שנהפכה שליתן על פניהם (ע”ע ברכות יז ע”א).

לכתחילה אמנם העדים צריכים להמיתו, אך אם עשה כן נתכפר לו חטאו ולא חשיב מאבד עצמו לדעת.

מקורות:

חדא דמצוה על כל ישראל להמיתו, והוא מכללם, ובדיעבד יצאו בכל אחד מישראל (גם כשהעדים יכולים להורגו), כמו שיתבאר.

ב’ דגם החובל במי שנגמר דינו אינו חייב כמבואר בסנהדרין פה ע”א וברמב”ם פ”ה מהל’ ממרים הי”ב מטעם דהוא גברא קטילא או מטעם אחר [עי’ בחי’ ר”ן שם ובחי’ סנהדרין קטנה] וכ”ש ההורגו שהרי קיים בזה עיקר הציווי, (אף דלכתחילה אסור לאחר להרגו כשאפשר לקיים יד העדים וגו’ וכמבואר ברמב”ם פי”ד מהל’ סנהדרין ה”ח, ומסתבר דאינו לעיכובא, ועי’ עוד בזה במנ”ח מצוה רצו ד”ה ודע דאף אם לא ייחדו, וע”ע בדברי הר”ן שהבאתי בתשובה ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ ומה שנו”נ שם בדבריו, ולכאורה גם דברי הר”ן שבחובל חייב תשלומין יתיישב רק אם נימא דחשיב רציחה ולכן בחובל חייב בתשלומין, אבל יש לדון בזה כיון דחבלה גרידא בלא מטרת מיתה אלא נתנה לזה רשות, וע”ע משנה אחרונה נגעים פי”ד מ”ט ומנ”ח מצוה תסב, ועי’ בתשובתי ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’ מה שכתבתי עוד בענין זה), וה”ה ההורג את עצמו, דלא יהא חמור מאחר ההורגו.

ג’ דקי”ל שאול בן קיש שאיבד עצמו מותר כמבואר בהרבה ראשונים ע”פ הב”ר, ואע”ג דלא דמי לגמרי כיון שכאן חיוב המיתה ע”פ דין מ”מ אין בזה חילוק לעניננו, ויש גם צד לומר דכיון שהוא גברא קטילא יותר מותר להורגו מאם אחר רודפו.

ואמנם הי’ מקום לטעון דכיון שמחוייב למות ע”פ ב”ד ממילא לא נאמר בו היתר זה של “אך” דמכם שמתיר לאבד עצמו, דהיתר זה נאמר כדי להציל אדם ממיתה שאינו מחוייב בה (ליהרג בפחות ביזיון), ומ”מ יש לומר הבנה בזה דכיון שעומד למות ממילא הו”ל כגברא קטילא לענין זה שמותר לאבד עצמו, כיון שלא נאמרה קצבה לדבר כמה שיעור ביזיון מותר להרוג עצמו כדי למנוע מזה, א”כ יש לומר דההגדרה היא כנ”ל שעומד למות, אבל עדיין יש לדחות דבעינן משהו ביזיון או צער שמונע מעצמו ולזה הותר להרוג עצמו, אבל עדיין אינו ברור דצער או ביזיון לחוד אינו מתיר לאבד עצמו, אלא דבצירוף המיתה אז הצער מתיר לו לאבד עצמו, ואינו מוכרח, וע’ בחיבוריהם של בעה”ת עה”ת פרשת נח.

ד’ דיש אחרונים שטענו שמי שאיבד עצמו מחמת צרות ורדיפות לא חשיב מאבד עצמו וגם אם לא נקבל דבריהם כ”כ מ”מ דבריהם מסתברים מצד עצמם בגברא קטילא כמו בניד”ד.

ה’ במעשה דיקום איש צרורות למדו מזה האחרונים (שבו”י ח”ב סי’ קיא והגהות הרד”ל קידושין פא ע”א) דמי שחטא מותר להרוג עצמו לכפרה וכן הביאו את דברי השטמ”ק ומהרי”ט בכתובות קג ע”ב גבי ההוא כובס שיצתה בת קול וכו’, וכן למד הרד”ל מעובדא דר’ חייא בר אשי בקידושין שם דמותר לאדם להרוג עצמו לכפרה, ודלא כיפ”ת שהביא השבו”י שם שקצת נסוג מהגדרת ההיתר, ועי’ ברכ”י יו”ד סי’ שמה ס”ג.

ו’ יש להוסיף עוד דאדם שנגמר דינו למיתה אסור לו לברוח מב”ד, ורק לגבי בועל ארמית נאמרו לגבי הקנאי דיני רודף, אבל לגבי חייבי מיתות ב”ד שנהרג בדין לא נאמרו שום דיני רודף על הב”ד (ע”ע במנ”ח מצוה הנ”ל דהרחיב הענין על עוד מחוייבי מיתה אבל במחוייבי מיתת ב”ד שנגמר דינם הוא פשוט ואי”צ לפנים), ואסור לו להלחם בב”ד ולא לברוח מהם, וחזי’ שוב את הנקודה שגם לגבי עצמו הוא מתייחס כאדם שחייב מיתה.

ז’ עי’ עוד בתשובה אחרת (ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’) שציינתי עוד לדברי הגמ’ בשבת קלו ע”א שהחובל בנפל חשיב לענין שבת כמחתך בשר בעלמא אם כי שם הגדרים אחרים כיון שלא נולד עדיין כתיקונו, כמו שהערתי שם, ובנגמר דינו לא בהכרח נאמר דינא דמחתך בשר, וע”ע במנ”ח שם בהגדרת עובר במעי אמו לענין רציחה.

וכ”ז דלא כמו שהביא כת”ר מספר מדרש אליהו לבעל השבט מוסר (פרק ח) שכתב וז”ל, מספקא לי על מי שנגמר דינו למיתה וקדם והרג לעצמו אם נקרא מאבד עצמו לדעת, כי אפשר שלא נקרא מאבד עצמו דכתיב “יומת המת” השווהו הכתוב למת, או אפשר שגזרתו יתברך שיחיה עד אותה שעה שימיתוהו בית דין, ודעתי נוטה שאינו יכול, וטוב שיטלה מי שהניחה ותהא מיתתו כפרה, משא”כ ממית עצמו אין אותה מיתה כפרה על העון שעשה.
ועוד שבהורג עצמו קודם שימיתוהו בית דין, נראה כבועט על גזרותיו שגזר עליו המיתה הזאת ומאבד עולמו עכ”ד, ואילו לפי מה שנתבאר (וכן מה שנתבאר באידך תשובה הנ”ל ד”ה מי שהוא גואל הדם וכו’), אכן א”א לו להרוג עצמו כיון דלכתחילה יד העדים תהיה בו בראשונה, אולם בדיעבד לא חשיב כאיבד עצמו לדעת אלא ככל אחד מישראל שאם הרג נתקיימה המצוה בזה בדיעבד, וגם היתה לו כפרה דלא גרע מיקום איש צרורות שלא היה גמר מיתה.