שחרית

יעוי' בשו"ע ס"ס א' דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו"ע ונו"כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ"ל, ולפ"ז לכתחילה ראוי לומר פרשת התמיד עד ד' שעות ובדיעבד עד חצות (שזמן תמיד לר' יהודה עד ד' שעות וזמן תמיד לרבנן עד חצות כמבואר בברכות כו ע"ב, ומאחר שלענין זמן תפילה נקטי' לכתחילה כר' יהודה ובדיעבד כרבנן כמבואר בפוסקים ועי' ט"ז ריש סי' פט, הלכך כנ"ל גם לענין תמיד), ומ"מ זה פשיטא שבדיעבד מי שאומר פרשת הקרבנות באופן שאינו ממש כמו שהקריבו הקרבנות בבהמ"ק ג"כ חשיב כאילו הקריבם, שהרי זה גופא מה שנתחדש שהעוסק בתורת הקרבנות אף אם לא הקריבם כלל חשיב כאילו הקריבם, עי' מנחות קי ע"א, ויעוי' בספר דרך פיקודיך, וכן מבואר במשנ"ב שם בסי' א' דהיכא דבדיעבד יצא גם אם אמר פרשת הקרבנות בלילה, הלכך מסתבר שאם אמר פרשת הקרבנות גם אחר זמנן יצא ידי חובתו, ואם אומר ב' פעמים פרשת התמיד במנחה וא' מהם במקום שחרית, בדיעבד יש לומר דגם זה מהני דלא גרע מתשלומין של תפילה דמהני וכאן הרבה יותר קל וכמו שנתבאר.

ובסיום הדברים יש לציין לדברי הבה"ל בסי' א' ד"ה ופרשת עולה שראוי לאומרן קודם התפילה רק שיזהר שלא יפסיד על ידי זה זמן ק"ש ותפילה.

קרא פחות

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ"מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ"א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט"א.

ומ"מ לדינא יל"ע אם לנהוג כן, דהרי נזכר בלשון הברכה שבתד"א גם להיות ירא שמים בגלוי ובסתר ואטו מי שאינו ירא שמים אינו יכול לברך ברכה זו, וידוע שתחילת הברכה אינו מנוסח הברכה עצמו כמו שהארכתי בתשובה אחרת שנדפסה בשו"ת עם סגולה רק שהביא הב"י בשם שבלי הלקט בשם ר"ש לאומרה יחד עם הברכה [דהיינו לומר את כל הנוסח בתד"א] כדי להרגיל האדם להיות יר"ש בגלוי ובסתר, והגרח"ק ע"פ התוס' בפסחים וברכות נקט שתחילת הברכה מעיקר הדין הוא מאתה עד שלא נברא העולם.

ועוד יל"ע דהיכן מצינו שהברכה תלויה בזמן קימתו של האדם, דבשלמא זמן לאמירת הברכה מצינו אבל שיהיה מותנה בזמן הקימה היכן מצינו, שברכה שאדם קם בזמן מסויים מתחייב לאומרה ואם קם בזמן אחר אינו מתחייב לאומרה, ואמנם המעביר שינה אם קם בלילה אינו מתחייב לאומרה, אבל שם הברכה על השינה ועל זמן השינה, ולדידן המעביר שינה אפשר שהיא ברכה על מנהגו של עולם כשאר ברכות השחר (ובניעור כל הלילה מחמירים לצאת מאחר).

ועוד יל"ע דבלשון הברכה עצמה לא מצינו כלל רמז לענין ההשכמה, דהוא ברכה על קידוש השם, ולמה לא נזכר בנוסח הברכה דבר על ההשכמה, ואפי' אם נימא שהוא ברכה לכל יום על קידוש השם של אותו היום, אבל למה שלא יהיה דינו כזמן של שאר ברכות השחר לכל דעה לפי שיטתה.

ועוד יל"ע דהשכמה הוא מי שמקדים לקום, כדמוכח בפסחים ד' וביומא דף ע"ו עי"ש, וא"כ לפ"ז יוכל לברך רק מי שמקדים הרבה לקום, וא"כ איזה שיעור נאמר בדבר.

ועוד יל"ע דהרי המשנ"ב דן לגבי ברכות השחר אחר ד' שעות וכן דנו הפוסקים על ק"ש לאחר ג' וד' שעות וברכותיה לאחר ג' וד' שעות ושמונ"ע לאחר ד' שעות ולאחר חצות, ולמה לא הזכיר נידון זה של ברכת לעולם יהא אדם למי שקם ממיטתו אחר ד' שעות, ומ"מ לא ראינו אינו ראיה גמורה (ועי' ערוה"ש ס"ס נב שהוסיף ברכות שלא הזכירם המשנ"ב שם לדון בהם אם יכול לאומרן אחר התפילה).

קרא פחות

למעשה הדעה העיקרית שהיא דעת רוב הפוסקים והדעה המסתברת להלכה (עי' תוס' ישנים יומא כח ע"ב ודוק וכן בסי' רלג משנ"ב סק"ב ושעה"צ ושונה הלכות שם), וגם הכרעת הרמ"א (סי' פט ס"א) הגר"א והמשנ"ב (שם סק"ז) וגם פשטות הגמ' ר"פ תפילת השחר שאי אפשר להתפלל בשום אופן בחצי שעה שאחר חצות, אלא רק מלאחר מכן (היינו מאחרי חצי שעה שאחר חצות שאז מתחיל זמן מנחה גדולה שלנו) בתורת תשלומין, ומ"מ גם אז יכול להתפלל רק אם מה שהפסיד שחרית היה מחמת שהיה שוגג או א'נ'ו'ס ורק כדיני תשלומין בסמיכות לתפילת מנחה לאחריה ע"פ הדינים המבוארים בפוסקים לענין תפילת תשלומין.

ומ"מ יש לציין בזה ב' נקודות, הא' שבדיעבד נקט המשנ"ב בשם בדרך החיים (זמן תפילה ס"ג) שיצא בחצי שעה הזו ואינו חוזר ומתפלל, ויש לציין דאין כוונתו לענין מזיד, שהרי מזיד בלאו הכי אינו חוזר ומתפלל תשלומין גם בזמן מנחה, ומ"מ גם לענין שוגג או א'נ'ו'ס צע"ק למה יצא בדיעבד שהרי כתה המשנ"ב לעיל בשם הגר"א, שאינו זמן שחרית כלל, אלא זמן מנחה, ורק מחמת גזירה אין מתפללין אז מנחה, ומשמע מזה כמ"ש בשיח הלכה שבדיעבד סמך הדרך החיים על הב"ח הפרישה סק"ו והט"ז סק"א שיוצא גם בחצי שעה הזו, ובספק חיוב תשלומין הקיל המשנ"ב, ואם נאמר ששבספק זה סבר המשנ"ב בדיעבד לקולא, יהיה נפק"מ גם לענין מזיד שבדיעבד אם התפלל בחצי שעה הזו ייחשב לו שהתפלל, אע"פ שעיקר דברי המשנ"ב שהזכיר בדבריו שאינו חוזר ומתפלל מיירי בשוגג או א'נ'ו'ס.

ועוד נקודה שניה יש להוסיף בזה, שהמשנ"ב שם סיים ועי' ברעק"א בשם הצל"ח, והנה במקור הדברים בצל"ח ברכות כו ע"א ד"ה כולי כתב שיתפלל בחצי שעה הזו על תנאי שאם הוא זמן שחרית יוצא י"ח שחרית ותפילת מנחה שיתפלל בזמנה תהיה לשם מנחה, ואם הוא זמן מנחה תהיה תפילה זו למנחה ותפילת מנחה שיתפלל בזמנה תהיה לתשלומין, והמשנ"ב לא כתב על זה דבר רק ציין לדבריהם, וגם זה צ"ע דהרי לפי מה שביאר המשנ"ב לעיל דעת האוסרים אין כאן ספק כלל אלא באמת הוא זמן מנחה ורק מחמת גזירה אסרו להתפלל אז וא"כ מה מהני תנאי זה לפי צד האוסרים, ואולי סובר דכיון שיש פוסקים שהוא זמן שחרית וגם להפוסקים שהוא זמן מנחה ואסור להתפלל אז אבל בדיעבד יצא יד"ח אם יתפלל אז (ועי' בתוס' ישנים שציינתי לעיל ושאר מה שציינתי בסמוך לו), א"כ הו"ל ודאי יצא יד"ח לכו"ע ורק ספק אם עבר על גזירה דרבנן והו"ל ספק דבריהם והוא לקולא, והמשנ"ב לשיטתו שסבר לקולא בספק זה כמו שנתבאר, וקל להבין.

ויש לציין דאף שהמשנ"ב לא הכריע במקומו על מנחה בחצי שעה זו אם יצא יד"ח אפשר דהספק אינו להמחמירים כאן דלהמחמירים לענין שחרית יצא יד"ח מנחה ולא עיינתי בזה כעת, ועכ"פ יתכן לומר כן בדעת הצל"ח.

קרא פחות

המשנ"ב (סי' נה סקל"ב) הביא מחלוקת לגבי קדיש האם אפשר לצרף יותר מאחד שעדיין מתפלל או ישן אם הרוב פנויים לשמוע קדיש או שההיתר לצרף רק אחד שמתפלל או ישן, ולגבי ישן הכריע להחמיר, ומשמע שלגבי מתפלל לא הכריע להחמיר.

ולכן לגבי מעריב במקום הצורך מותר להקל בזה, אבל לגבי שחרית ומנחה אמנם נחלקו בזה פוסקי זמנינו אם גם לגבי חזרת הש"ץ אפשר לצרף כשאין עשרה שסיימו להתפלל, ובמשנ"ב יש סתירות בזה דבביאור הלכה סי' נה סוף ד"ה או משמע שהקיל גם בחזרת הש"ץ וכן יותר משמע בפשיטות לשונו במשנ"ב שם סקל"ג וכן בסקל"ח עי"ש, וכן נקט הגרח"ק (אישי ישראל מהדו"ב תשובה כב בסוף הספר).

אולם בסי' קכד בשו"ע ס"ד משמע שיש להחמיר בחזרת הש"ץ עי"ש, ובמשנ"ב שם כתב שאם יש בקהל מדבר ואינו שומע טוב שיעשה הש"ץ תנאי שאם לא יענו אמן ויכוונו לברכותיו תהיה התפילה בתורת נדבה (ומדבר ואינו שומע טוב ממי שמתפלל כמבואר במשנ"ב סי' נה סקל"ח שבזה סבירא לן מעיקר הדין כהפוסקים שהוא מצטרף לגמרי וא"כ רק לחומרא כ' המשנ"ב בסי' קכד שיעשה תנאי), וכן בשוע"ר סי' נה ס"ז ובצש"ע סי' טו ס"ז וסי' כ ס"ב משמע שהחמירו בחזרת הש"ץ וכן נקט הגרשז"א בהליכ"ש תפילה פ"ט דבר הלכה אות ג.

ולכן כשאין צורך גדול אין להסתמך על זה בחזרת הש"ץ וכך נהגו, ובפרט כשזה יותר מאחד שבזה החמיר המשנ"ב בישן מחמת שהוא רוב צדדים לחומרא (שצירף דעות האוסרים בישן אע"פ שמעיקר הדין משמע בבה"ל שם שסבר להקל בישן עכ"פ בישן אחד עי"ש מ"מ ביותר מאחד שרוב צדדים לחומרא נקט במשנ"ב להחמיר), הלכך גם בניד"ד ביותר מאחד בחזרת הש"ץ ודאי נכון להחמיר ובצורך גדול יעשה הש"ץ תנאי ואולי מהני גם בזה.

לגבי מה שהמשכת לשאול מה הדין אם ימתין להם יפסיד את חצות, התשובה היא שזה צורך גדול מאוד, ולכן אין לו להמתין להם אלא לצרף את הארבע שעדיין לא סיימו שמונ"ע ולעשות את התנאי הנ"ל.

לגבי אם הארבעה שמשלימים לעשרה עדיין לא סיימו שמונ"ע או שאוחזים באלוקי נצור וכבר אמרו יהיו לרצון הראשון, יש שנקטו שבאופן כזה הוא יותר קל, מכיון שיכולים לענות לחזן, ואולם החושש לכתחילה לדברי השו"ע בסי' קכד שצריך שיהיו ט' ששומעין לא מועיל אם הם עסוקים בתפילה כל שהיא, וכמבואר באג"מ או"ח ח"ד סי' יט שהאומרים תחנונים אפי' אם מכוונים לענות אחר הש"ץ (כמ"ש המשנ"ב שם סקי"ז) מ"מ אם אין תשעה ששומעים אסורים מן הדין.

קרא פחות

קיבלתי השאלה מה ההגדרות של פת שחרית לענין אדם שקם מוקדם יותר או מאוחר יותר או ניעור כל הלילה או ישן שנת קבע ביום או יש בלילה וקם באשמורת וחוזר לישון לאחר תפילת שחרית.

והנה יעוי' במשנ"ב סי' קנז לענין דין האכילה של קודם חצות שאם לא אכל קודם חצות הרי הוא כזורק אבן לחמת (פסחים יב), שכתב המשנ"ב שם שהוא לפי זמן קימתו מן השינה, ומקורו מהמג"א סי' רפח סק"א.

וראיתי מי שהעיר על המשנ"ב מדבריו בסי' רפח סק"ב שהביא שם את דעת הא"ר שמי שלומד או מתפלל יכול להקל לענין אכילה אחר חצות, ולא הזכיר תירוצו של המג"א דחשבי' לשעות מזמן הקימה ושאינו אחר ו' שעות, ולענ"ד אין כאן הכרח שיש סתירה במשנ"ב דיש לומר שעיקר מה שנתקשה המשנ"ב שם הוא לענין מי שכבר עברו עליו ו' שעות גם מזמן הקימה דבזה לא יוכל לסמוך על קולתו של המג"א.

ואמנם ביארתי לעיל בתשובה הסמוכה דהגדרת הפת שחרית היא הגדרה שונה מההגדרה של אכילה קודם ו' שעות, שהגדרת הפת שחרית הוא לאכול מה שצריך לגופו כדי שלא ירעב מלבד סעודת הקבע שאוכל אחר כך.

והנה בגמ' ביומא עו אי' דמתחילה היו דומין ישראל לתרנגולין המנקרין עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה בבוקר ובערב, ומבואר שעיקר צורת האכילה צריכה שתהיה קבועה בשעות, ומ"מ צריך לדאוג גם להגדרה של לא ירעבו ולא יצמאו שלא יבוא לידי רעבון וחולשה, שזה ביארתי לעיל ע"פ הגמ' בב"ק צב וע"פ דברי הטור סי' קנה.

והנה יש מקום לומר דהגדרת פת שחרית אינו דבר שמתחייב על ידי השינה אלא מחמת שמתחיל את היום ולכן צריך לאכול כדי שלא ירעב כל זמן שלא הגיע עדיין זמן הסעודה הקבועה, ופת שחרית היא מעט ואינו סעודת קבע כמו שביארתי לעיל.

ולענין מי שעומד בין זמן סעודה שביום לבין זמן סעודה שבלילה והוא רעב, האם ראוי שימתין כדי לקיים דברי הגמ' ביומא הנ"ל או שיאכל כדי לקיים דברי הגמ' בב"ק הנ"ל, נראה שיטעם דבר משהו, שבזה מקיים שניהם שהגמ' ביומא לא דברה אלא על עיקר זמן קביעת האכילה בסתם בני אדם שאין להם צורך לאכול בכל שעה ומאידך יש להם צורך לאכול ולכן ראוי לקבוע לזה זמנים קבועים בכל יום ולילה.

ואמנם בגמ' בב"ק שם הובא פסוק נוסף (מלבד הפסוק של לא ירעבו) דמבואר שם שאחר ק"ש ותפילה יש לאכול ולשתות, עי"ש הפסוק, אבל יש לומר דכך מצוי שבבוקר כיון שעברו עליו הרבה שעות מאכילה של אתמול שצריך ליזהר שלא ירעיב עצמו ואילו קודם סעודה של ערב הוא פחות מצוי שירעב, כך יתכן לומר.

ומאידך גיסא יש בזה קצת דוחק לומר דענין פת שחרית הוא רק כדי שלא ירעב ולא דין בפת שחרית, אבל עכ"פ יש לומר דחלק מענין פת שחרית הוא כדי שלא ירעב, וטעם זה שייך אף כשאינו שחרית ממש.

וממילא יש לומר דהכל לפי הענין, דלגבי אדם שקם מוקדם או מאוחר יאכל פת שחרית כל זמן שמרגיש שאוכל כדי שלא לרעוב, ומי שניעור כל הלילה יש לעיין אם יש כאן הגדרה של פת שחרית וכנ"ל, אבל גם הוא צריך לשים לב שלא ירעב ולא יצמא ויאכל כל צרכו.

קרא פחות

במזונות אפשר ובפירות אי אפשר (יעוי' פמ"ג או"ח סי' קנה משב"ז סק"א ע"פ תוס' ברכות לז ע"ב ד"ה אמר).

ומ"מ גם בפירות יש תועלת, שעדיף לאכול פירות מלא לאכול כלל, כדי שלא תיחשב אכילתו שיאכל אחר חצות כזורק אבן לחמת (עי' פסחים יב ע"ב, ולענין דברי הגמ' בסוכה כו ע"א ביארתי בסמוך בתשובה על שיעור האכילה).

ואם אינו אוכל כלום ג"כ אפי' שתיית קפה יש בה תועלת, שכן מצינו בכ"מ שת"ח אסור להם לישב בתענית, משום שממעט במלאכת שמים (עי' תענית יב), וממילא כל מה שמחייה את גופו מחולשת התענית מועיל משהו.

וגם לענין הנזכר של זורק אבן אם שותה קפה שיש בו ריכוז המועיל לגוף או שתייה אחרת כיו"ב, יתכן שמועיל ג"כ שאם שתה קודם ו' שעות שתייה כזו ואכל אחר חצות לא ייחשב כזורק אבן לחמת, (ועי' עוד באשל אברהם מבוטשאטש ובכה"ח).

ולענין שתיה גרידא אמנם הפמ"ג מסתפק (א"א קנז סק"ג) והאחרונים מקילים לענין שלא ייחשב כזורק אבן לחמת (עי' ביאורים ומוספים רפח א), אבל שתהיה שיש בה ריכוז של דבר השווה לאוכל כגון קפה יש מקום לומר דגם הפמ"ג מודה.

קרא פחות

הכמות לאכילת פת שחרית קודם הלימוד היא כביצה או יותר מעט ולא אכילה רבה, אלא הסעודה העיקרית היא לאחר לימודו.

מקורות: יעוי' סוכה כו ע"א כדטעים בר בי רב וכו' שהיה טועם משהו קודם הלימוד ונכנס ללימוד, השמועות לא היו נמשכות אחר ו' שעות של מאכל ת"ח.

וכמבואר בטור ס"ס קנה שפת שחרית הוא הכביצה פת הזה ואכילת פת שחרית היא רק מעט כמ"ש הבה"ל ס"ס קנה ואעפ"כ הוא באכילת פת, ואילו זמן הסעודה הוא בסי' קנז אחר זה בשעות שאחר כך.

וכמבואר בסדר הסימנים וההנהגה בטושו"ע סימנים קנה קנז, ולהכי בסי' קנה כ' הטור קודם שילך לב"ה יכול לאכול פת שחרית וכו' ובסי' קנו כ' ואחר כך ילך לעסקיו וכו' ובסי' קנז כ' וכשיגיע שעה רביעית וכו' ואם ת"ח הוא וכו' ימתין עד שעה שישית.

והנה השיעור הזה של כדטעים בר בי רב וכו' הנ"ל כ' ברש"י שם שטועם מלוא פיו ושותה, ושיעור האכיל דמיירי שם הוא כביצה פת או מעט יותר וכמבואר ברמב"ם ופוסקים לענין הגמ' סוכה שם.

ויעוי' בביאור הלכה סו"ס קנה שכ' דמשמע בטור שיאכל אז (היינו בפת שחרית שאוכל קודם הלימוד) רק מעט.

לא, אבל טוב שיאמר ויהי נועם יושב בסתר.

מקורות: עי' משנ"ב סי' רלט סק"ח ועוד.

ולענין המפיל אין אומרים ביום כמ"ש הבה"ל ריש סי' רלט עי"ש.

ויעוי' באשל אברהם להרב מבוטשאטש שנקט שמי שישן שינת קבע ביום טוב שיהרהר הברכה, ושמי שהיה ער בלילה וישן אחר כך ביום טוב שיאמר הברכה עם בריך רחמנא ויהרהר בשם (שערי שלום על קצש"ע סי' עא), ויש לציין דכעין זה נקט זקני הגרע"א לענין ברכת התורה לברך בפה מי שהיה ער בלילה וישן ביום ממה נפשך, אמנם לענין המפיל לדעת ביאור הלכה הנ"ל יותר משמע שגם הרהור אין צריך וגם אם היה ער כל הלילה, יעוי"ש ודוק.

ולגוף ענין בריך רחמנא יש לציין דלדעת כמה פוסקים יש בו איסור ברכה לבטלה כמו שאומר שם ה' כיון שהברכה חלה בזה, וממילא לפי הצד שאינו מחוייב בברכה אומר ברכה לבטלה, ממילא לדעת הבה"ל אדרבה אין לעשות כעצת האשל אברהם, ואולי סובר האשל אברהם דהוה ליה כמתנה אם אינו מחוייב אין כוונתו לברכה ותנאי זה יועיל רק בבריך רחמנא ולא בשם הוי"ה שבשם הוי"ה אם מתנה הו"ל כספק מוציא שם שמים לבטלה, כך יתכן ליישב, וכעין מה שנקטו קצת אחרונים לענין העצה של ויברך דוד ואכמ"ל.

ולענין ק"ש שעל המיטה יל"ע לדעת האשל אברהם אם ישן שינת קבע על מיטתו בזמן ק"ש של שחרית (אחר שכבר קרא ק"ש בבית הכנסת והתפלל) האם חוזר וקורא מספק ק"ש שעל המיטה, ויש לציין דבודאי אין כן דעת הפוסקים אלא דיל"ע לדעת הא"א האם סובר שכשמו שתקנו בלילה לשמירה ולדברי תורה כך תיקנו גם ביום עכ"פ בזמן ק"ש או לא.

אבל נראה דהחילוק בין הלילה ליום דבלילה ובשכבך השכיבה שייך למיטה, וכמו שמצינו לב"ש מטין וקורין, אבל ביום ובקומך הקימה היא עקירה מן המיטה, ויש אפי' דעה בירושלמי שאסור להפסיק בין ק"ש של לילה לשינה מעיקרא דדינא, וכיסוד דעת ריב"ל בגמ' דידן ברכות ד ע"ב עי"ש, ונזכר חלק מדין זה לדידן בנו"כ סי' רלט לענין ק"ש שעל המיטה שלא יפסיק, לכן לא שייך ביום שיקרא קודם השינה שהוא עיקר המצוה של הלילה, ומאידך לתקן לקרוא ק"ש כשקם ביום ממיטתו אחר שכבר קרא בבוקר ג"כ לא תקנו, שכן טעם התקנה של ק"ש שעל המיטה היה קודם השינה שצריך שמירה מיוחדת ושאינו עוסק בתורה (אם אינו ת"ח עי' ברכות ה'), לכן תקנו ק"ש שיהיה שמירה ושיעסוק בתורה, משא"כ כשקם מן המיטה ביום.

קרא פחות