שבת

אסור.

מקורות:

הנה  דעת המפרש בנזיר (כמו שמבואר בדבריו שהובאו בחידושי הגרי”ז פ”ב מהל’ אבל) שטעם הפטור מטומאה בזמן שהוא נוגע בחיבורים משום שהוא כאיסור מתמשך, ואיסור מתמשך יש לעצור אותו, כמבואר באבנ”ז והוא פשוט והרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה איסור שכבר נעשה ומתמשך אך לא מתווסף על האיסור עצמו ולא על מעשה האיסור האם מחוייב מן הדין לעצור את התמשכות האיסור], וכאן הוא חמור יותר מכיון שהאיסור מתמשך על ידי מעשה איסור ולא רק מתמשך אלא גם מתרחב, וכמו”כ פשטות דעת הרמב”ם בפ”ג מהל’ אבל ה”ד שטומאה בזמן טומאה בחיבורין הוא איסור תורה ורק שאין חייבין עליו, ועי’ בחי’ הגרי”ז הנ”ל.

 וכן מבואר בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ צד (ד”ה ומ”ש רו”מ עוד) שהביא בשם הברכת ראש נזיר יז ע”פ הירושלמי והרמב”ם דבאופן שיהיה פטור על הטומאה הראשונה מחמת שהיה בשוגג או בהיתר יתחייב על הטומאה השניה, וכן באמרי ברוך על הרמ”א ביו”ד סי’ שעג ס”ז כ’ כן ע”פ דברי הרמב”ם בספ”ב דהל’ אבל דיש לימוד מיוחד שלא ייטמא הכהן למתים אחרים גם כשנטמא למת קרובו, וכן למד בבאר הגולה שם בדעת הרמב”ם [ויש  לציין דהשו”ע שהעתיק דעת הרמב”ם ספ”ב דאבל הוא ג”כ לכאורה דלא כהרמ”א אלא שיש לקוברו בתחילת בית הקברות, אבל גם בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם ביאר דברי השו”ע באופן שיסכים עם דברי הרמ”א, וכך פשטות הרמ”א גופיה שלא כתב דבריו בלשון יש אומרים, ומשמע דמעמיד דברי הרמב”ם כשלא פירש, ועי”ש בביאור הגר”א שהביא הדעות בזה דרמב”ם ור”ת שברא”ש ודתליא בדעות במס’ אבל רבתי וצל”ע אם מפרש ג”כ את דברי המחבר כרמ”א], וכעי”ז דעת הב”ח והלבוש שהביא הש”ך שם סקי”ב (רק דאם יש צורך להטמאות למת אחר לצורך מת זה בזמן חיבורים אפשר דהב”ח מקל, ולכאורה שאר דעות דלעיל אין מקילין), ולפ”ז כ”ש דבניד”ד בטומאה השניה יתחייב בוודאות.

ובגוף הצד הנ”ל שהוא איסור דאורייתא ורק אינו לוקה יש לציין שאינו צד תמוה כלל, דהרי מסברא כהן טמא שלא הוזה שנגע במת הוא כמו נגיעה במת שני בזמן חיבורין, ואעפ”כ גזה”כ לפטור נגיעה בזמן חיבורין, א”כ מנ”ל שנוא מצד היתר דילמא שהוא המשכת האיסור וכנ”ל.

ועוד יש לציין דבנגע בב’ מתים בבת אחת מבואר שם בנזיר דהאיסור יחול לחול, והיאך יכול לחול האי כל שישנו בזאח”ז אפי’ בב”א אינו כדאמרי’ בקידושין, אבל להנ”ל נתבאר דהאיסור חל ברמה מסויימת ורק חיובא ליכא, וכעי”ז אמרי’ ביבמות לגבי אין איסור חל על איסור דמ”מ האיסור השני הוא נפק”מ לקוברו בין רשעים גמורים.

ובחי’ הגרי”ז שם פלפל בזה הרבה והביא שם דברי המפרש בנזיר והרמב”ם שם דמשמע שיש איבור בטומאה השניה ושכ”כ להדיא בראב”ד בהשגות הרי”ף ובשיטה שנדפסה מכת”י למסכת נזיר, ומאידך דברמב”ן מבואר דאין איסור וחילק שם ע”פ דברי הראב”ד שם וע”פ ביאורו בדברי הירושלמי דהחילוק בין אם הטומאה הראשונה היתה באיסור או בהיתר לקרובין, עי”ש, ויש להוסיף דכן מבואר ברמ”א ביו”ד שם בשם הרמב”ן והרא”ש שאם טומאה הראשונה היתה בהיתר מותר ליטמאות אז לאחרים, והרמב”ן והרא”ש בפסקיו למדו כן בדעת הרמב”ם, ועי”ש בבאר הגולה שכן נראה דעת התוס’ (נדה ריש דף נז), והמעדני מלך (דברי חמודות) המובא בש”ך שם, אבל באופן שהיתה הטומאה הראשונה באיסור לא נזכר שם, וגם בניד”ד לא היה היתר אלא א'ו'נ'ס, בפרט דמשמע שם שלכה”ג לא משכחת לה היתר זה, וק”ל.

ובגוף הטעם מה שאם היה בהיתר יש צד שאסור להיטמאות אחר כך משום דבעצם התורה קפידה על קדושת הכהנים וטומאה הוא דבר הנוגד את הקדושה, וכמ”ש רמב”ן ר”פ אמור עה”פ קדושים יהיו לאלהיהם, הקדושה היא הפרישות וכו’ שאפילו במותר להם לישראל יהיו הכהנים פרושים יבדלו מטומאת המתים וכו’ בטהרה ובנקיות עכ”ל.
, אבל במצב של קרובים יש טעם שלפי גזירת מלך הוא דוחה את הענין שהכהן ישמור על קדושתו וגובר עליו, ובכה”ג שקדושתו גדולה יותר טעם זה לא מספיק, ולכן כשהותר נתחלל קדושתו של הכהן בהיתר ולכן לא שייך לדון כאן מצד איסור מתמשך.

אולם צע”ק דגם לפי הצד שהוא פטור גמור מ”מ למה דנימא שהוא היתר מדרבנן, דבגמ’ בנזיר מב אי’ רק שפטור, וברא”ש שם אי’ שאינו לוקה, ולשון כזה משמע איסורא, ועי’ שבת ג ע”א, אם כי עדיין יש לטעון דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש דעות שמותר לגמרי והרא”ש בפירושו (ואין להקשות מתוספותיו אפסקיו כמ”ש השה”ג ופירוש הרא”ש לנזיר הוא מתוספותיו ואכמ”ל) אזיל כהדעות שמותר בדאורייתא וסתם פטור הוא אסור רק בשבת, ובבהגר”א שם על הרמ”א ג”כ הרחיב להביא ראיות לדעת הרמ”א בזה.

היוצא מזה דיש דעות שהוא אסור מדאורייתא ויש צד לומר שהוא גם מדרבנן, ולכן לפי הדעות שהוא איסור דאורייתא אז ודאי לא יתיר להיטמאות שוב אחר טומאה בחיבורין, ולפי שי’ הברכת ראש ומהרש”ם ה”ה אם הטומאה הראשונה היתה בהיתר וכפשטות כמה ראשונים, וכ”ש אם היתה בא'ו'נ'ס, וגם לפי חילוק הגרי”ז בזה אינו מתיר לדידן וכמשנ”ת.

לעורר ע”י התזת מעט מים מתוך כלי מותר וטוב להתיז כלפי מעלה, לענין להעיר על ידי מקל ארוך הוא גם מותר (וע”י התזה יותר מהודר אם אין עדיפות להתעורר בלא זה מצד נוחות), ולגבי לנענע המיטה יל”ע ובפשוטו במקום צורך גדול וצד חולי כזה הוא ג”כ מותר.

מקורות:

במכתבך הזכרת ג’ אפשרויות, להעיר על ידי שפיכת מים, או עם כלי או על ידי הזזת המיטה, (והזכרתם שלמעורר הוא יותר נוח התזת מים על הפנים אם כי מסתמא אינו נוח למתעורר כ”כ והדבר צריך בדיקה, אבל נניח לצורך הענין שהוא מועדף על ב’ הצדדים).

והנה לענין הושטה לאשתו נדה אמנם יש ראשונים שהתירו וכך היה מקום ללמוד מפשטות סוגיית הגמ’ דרק בכוס נאמר איסור להניח לו או להושיט לו ולא בשאר דברים וכמ”ש חלק מהראשונים, מ”מ לדידן נפסק ביו”ד סי’ קצה ס”ב שהוא אסור, ויש נידון אם הקילו בזריקה מותרת בשעת הדחק (עי’ אוצר הלכה ח”ב עמ’ קמב בשם משמרת הטהרה שהתיר לשני שבהם לתפוס הזריקה בדיעבד במקום הפסד), ויש לדון מה גדר ההיתר ומתי חשיב שעת הדחק.

וכן יש לדון לענין שימוש חולה, האם שימוש חולה מתיר איסור נגיעה בהרחקות או לא, (ועי’ סי’ קצה סי”ז), ואמנם כאן אין גדרו כחולה שאב”ס כמו שמצינו בדיני שבת אלא כמקום צורך (וכן לגבי סומא כ’ במשמרת הטהרה על השו”ע שם בביאור הלכה סק”ו דאין גדרו כחולה שהוא שמוש קבוע).

ואכן מצינו לענין סומא שהובא דרכי תשובה סי’ קצה סק”ז בשם שו”ת פרי השדה ח”ג סי’ קיט וכ”ה בבדי השלחן שם סקט”ז ובמשמרת הטהרה סקט”ו דיש היתר להוליכו על ידי מקל כשצריך לילך לצורך פרנסה ולא לטיול, ועי’ להגרשז”א בנשמת אברהם סי’ קצה סק”ב שיתכן שהקל יותר, אבל עכ”פ זה מוסכם לדבריו ג”כ שלצורך טיול נגיעה בגופו אסורה ולצורך אמיתי מותר רק על ידי מקל כשדי במקל.

ותמצית הנידון הכללי כאן באיסורים אלו שאין להם מקור מוסכם לכו”ע מדינא דגמ’ ואפי’ הושטה לכמה ראשונים שרי א”כ יש לדון האם הושטה בענייננו כגון להעיר על ידי מקל יש להתיר.

ולהעיר על ידי התזת מים (כשרצוי ע”י ב’ הצדדים) כ”ש שיש מקום לדון להתיר זריקה דגם לדידן בשו”ע סי’ קצה ס”ב שאוסרים הושטה מ”מ כמה פוסקים מתירים זריקה (עי’ מה שציינתי בתשובה ד”ה אדם שבזמן הרחקות נרדם וכו’), אף דלדידן להרמ”א שם נהגו לאסור וכנ”ל, מ”מ אמנם מצינו שלפעמים מתירים בשעת הדחק באופנים מסויימים במקום חולי כשאינו דרך חיבה, וממילא יש לדון הדין כאן.

ואם הנידון הוא שעת הדחק גדול שבלא שיעירוה לא תוכל להתעורר בשום אופן לצורך הקטנים והפרנסה וכו’ נראה לאור דברי הפוסקים שמצינו שהקילו בחלק אופנים דלעיל א”כ יש להקל גם כאן בין בהתזת מים ובין להעיר על ידי מקל ארוך.

וא”כ באופן שמקיים עכ”פ ג’ תנאים יש להעיר, הא’ שיש שעת הדחק גדול, הב’ שהפעולה לא נעשית בדרך חיבה, והג’ שהפעולה אינה פעולה האסורה לכו”ע ולא נתבררה לאסור מדינן הגמ’, ועכ”פ כמו שנזכר לענין זריקה ואפי’ הושטה שאין ברור שהוא איסור מדינא דגמ’ דשייך לצרף שי’ המתירים בזה.

והתזת מים והושטת מקל ארוך הם בכלל ג’ תנאים אלו, ובפרט כשנעשים דרך שינוי שיש בזה עוד צירוף דיש דעת הריטב”א שלא נפסקה שהושטה מותרת על ידי שינוי [ראה אוצר הלכה עמ’ קלז].

ואם מתיז מים יותר טוב להתיז כלפי מעלה יותר טוב שבזה מצרף מה שנזכר בברכ”י ופת”ש סי’ קצה ס”ב שיש צד שזריקה כלפי מעלה לא נאסרה.

וכמו”כ עכ”פ לכתחילה יתיז מתוך כלי (ולא באצבעו) שבזריקה מתוך כלי דעת כמה פוסקים שאין בו איסור זריקה, עי’ בט”ז ונו”כ ובמשמרת הטהרה סקכ”ג, ויש לצרף גם זה.

עכ”פ מיהת מבואר מכ”ז דעל ידי התזה הוא הכי עדיף מצד הלכה, אבל כמובן שאם היא מצטערת בזה אינו תקנה ותקנתו קלקלתו.

ובהעדר ג’ תנאים אלו יעשה שאלת חכם דיש מקומות שמצינו שהתירו באופנים מסויימים גם בהתקיים חלק מהתנאים.

ולפי דברי האחרונים דלעיל לסמוך הסומא בהפסק מקל יל”ע אם לפ”ז אפי’ לנענע המיטה יהיה מותר דמשמע שההיתר הוא מצד צורך גדול של צד חולי קצת וצורך פרנסה ושאינו לחיבה ויל”ע, ועי’ במשמרת הטהרה על השו”ע שם בבה”ל סק”ו שכתב דמקל ארוך הנזכר באחרונים הנ”ל הוא קל יותר מצד שמקל ארוך היא חומרא וקילא מחפץ קצר, אלא דהפוסקים המקילים גופא הזכירו גם בגד, רק שכ’ המשמרת הטהרה שאם אפשר במקל ארוך הוא עדיף, כיון שיש בזה צירוף הצד שמקל ארוך הוא קל יותר, ועפ”ז יתכן דלענייננו לנענע המיטה הוא פחות מועדף, וכ”ש לפי מה שנקט לפסוק במשמרת הטהרה שם סוף סק”ו שאין להתיר בבגד קצר אלא רק בכגון מקל ארוך, אולם למעשה כעשרות פוסקים נקטו שאיסור הושטה מעיקרו נאמר בדבר ארוך וכ”ה בראשונים במקור דין הושטה דרש”י כמו שהביא בב”י סי’ קצה שם [וראה קרוב לעשרות פוסקים שכ’ כן בספר דור המלקטים עמ’ תשכט], ויל”ע.

ועי’ עוד בחוט שני סי’ קצה סק”ג אות ד שהקיל להוריד עגלה ביחד כשכל אחד מחזיק מצד אחר באוטובוס וכל כיו”ב כשהוא בשעת הדחק, ועי’ עוד איזה פוסקים שכתבו בנוסחאות דומים מי בפחות ומי ביותר בדור המלקטים עמ’ תשלב, וכמובן שאין בהכרח ללמוד דבר מדבר, אלא דלענין כסא גלגלים לצורך אמתי הקיל בחוט שני עמ’ רכה, ויתכן שכאן לא גרע.

הנה במשנ”ב סי’ שא סקמ”ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי’ שהוא דרך מלבוש מ”מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, אבל בשעון יד יש שנקטו שכבר נחשב בטל יותר משעון צוואר אפי’ באופן שאינו עשוי כתכשיט (שש”כ פי”ח הערה קיא ואג”מ או”ח ח”א סי’ קיא), ושניהם הקלו רק מעיקר הדין ולא שכך ראוי לכתחילה עיין שם ושם, ויש לציין דפשטות המשנ”ב דאפי’ חלק מתכשיט אינו בטל וכ”ש זה שאינו עשוי לתכשיט כלל, וכמו שהובא גם בשם החזו”א לאסור בזה (וכן כ’ בחוט שני ח”ד פפ”ח סק”ב ואול”צ ח”ב פכ”ג תשובה ב), ומה שהזכיר הגרשז”א שרגילים ללובשו יל”ע דעוד דברים מהדברים האסורין לצאת בשבת לא הותרו מטעם שרגילין ללובשו.

ולענין שעון זהב יש שמועות סותרות בדעת החזו”א בזה (עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שם ולפי מה שהובא שם שם רוב המקורות בדעת החזו”א להתיר, וכן באול”צ שם קיבל סברא זו ששעון שנלבש לנוי הוא מותר) ויש שאמרו משום החזו”א שאינו נחשב תכשיט מכיון שאם יהיה מקולקל לא ילכו עמו, ועל גוף סברא זו יש לדון דאמנם אם יהיה מקולקל לא ילכו עמו משום שאין כבוד ונוי ללכת עם גיסטרא וכלי שבור אבל כל עוד שהוא פעיל ויש לו חשיבות הרי הוא נחשב מוסיף נוי וכבוד, וגם אין דרך אנשים בזמנינו לילך עם תכשיט לשם תכשיט אלא רק לקשט מלבושים קיימים.

ויש להוסיף דבפדיון הבן מוסיפים לנפדה התינוק שעוני זהב והוא כמובן רק לנוי, וגם מה שרגילים לקנות שעון זהב לכלה או לחתן הוא כמובן ג”כ רק מטעם נוי וכבוד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.
אולם שוב נראה לחלק דבפדיון הבן בקטן שאינו מבין דבר חשיב תכשיט כל שעון זהב גם אם לא היה עובד אולם בקניה לחתן פשיטא שלא היו קונים שעון שיש בו פגם שאינו יכול לפעול גם אם הוא מזהב וממילא עדיין אין ראיה מזה שיש חשיבות תכשיט לשון שאינו עובד.

ועי’ בחוט שני שם שחילק דרק שעון יד של אשה מותר לצאת בו בתנאי שעיקרו עשוי לנוי.

ואם נקבל לדינא דשעון שעשוי לתכשיט מותר יתכן לומר הגדר בזה דלו יצוייר שהיה יכול האדם ללבוש רק שעון בלבד בלא התכשיט לא היה אכפת ליה, א”כ חזינן שהשעון משמש כשעון ולא כתכשיט, ומאידך אם היה לפני האדם ב’ ברירות, או שעון בלא תכשיט או תכשיט בלא שעון, אם היה בוחר בתכשיט בלא שעון (מסתמא שיותר שייך בנשים), א”כ פשיטא שנחשב כתכשיט, ואף אם במקרה שיש לפניו ב’ ברירות היה בוחר בשעון בלא תכשיט, מ”מ אם מחזר וטורח הרבה שיהיה לו שעון שהוא גם תכשיט (שכך הוא בהרבה מהמקרים מכיון ששעון כזה עולה הון תועפות) וכשיוצא לבית המשתה וכיוצא בה מקפיד מאוד לקחת דוקא שעון זה כדי להראות בו בבית המשתה, יש מקום להחשיבו כשעון שהוא גם תכשיט.

מ”מ לפי דרכנו למדנו ששעון שאשה עונדתו גם כשהוא מקולקל הוא ודאי מוגדר תכשיט גם כשאינו מקולקל ומשמש אף כשעון  (ועי’ שש”כ שם סכ”ז והערה יח).

ולא נכנסתי בזה לנידון אם שייך בו איסור טלטול בשבת בשעונים שלנו מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אלא רק מצד טלטול אם נסבור שאין בזה איסור מוקצה.

וכמו כן לא נכנסתי בזה לנידון נוסף והוא דין יציאה בתכשיט, ואם עצם הגדרת תכשיט מתירה השימוש בשעון לכו”ע.

דעת רוב פוסקי זמנינו שאין בזה איסור, עכ”פ במקום שיש איזה עירוב, וכך מנהג רוב העולם להקל בזה, ומ”מ טוב להחמיר כשאפשר, ועכ”פ כשהעירוב לא מהודר או כשאין עירוב כלל, ובמקרה שיש כפתורים מיוחדים הנצרכים לשומרם, במקרה כזה הדבר יותר בעייתי.

מקורות:

ראה שש”כ פי”ח הערה קלא בשם הגרשז”א, רבבות אפרים ח”ו סי’ ר בשם הגרמ”פ, ארחות שבת ח”ג פכ”ח הערה רפ בשם הגריש”א שכ’ להתיר בזה, וכעי”ז במנח”י ח”ג סי’ סא וחוט שני ח”ד פפ”ח סקי”ז.

אלא שכ’ בחוט שני שם שלכתחילה יש להחמיר ויש להקל במקום הצורך מלבד כפתורים מיוחדים הנצרכים לשומרם, וכעי”ז העיר באז נדברו ח”ב סי’ ב.

ואף שבאול”צ ח”ב פכ”ג תשובה ט החמיר בכפתורי רזרבה באופן כללי מ”מ הקל בזה במקום שיש עירוב גם למי שאינו סומך על העירובים שבזמנינו.

אולם בחידושים וביאורים שבת סי’ יג אסר בכפתורי רזרבה.

ויש לציין דפשטות הדין בזה להתיר דכל שבאריג לא גזרו (ועי’ סי’ שא משנ”ב סקפ”ד), ודין דציצית חשיבי ולא בטלי הוא לכאורה דין מיוחד בציצית או בדבר חשוב, וכאן יש צד שאינו מוגדר כ”כ כדבר חשוב בהרבה מקרים, וכן יש עוד סברות שהזכירו כאן לצרף לזה, ראה בהרחבה מהגרשז”א ובשאר המ”מ הנ”ל, ומאידך אינו ברור שדבר העומד רק לשמירה בבגד וכל שימושו הוא רק אחר עקירתו מן הבגד ואין לו שום שימוש לאדם כשהוא בבגד, חשיב בטל לבגד, והאחרונים הביאו לזה ראיות לכאן ולכאן, ולא הרחבתי בדין זה כאן מכיון שהדברים כבר התבארו כל הצורך בספרי הפוסקים.

ורק יש לציין דמי שברי לו שאינו רגיל כלל להשתמש בכפתור של הבגד אלא שאם יפול כפתור מהבגד יביא לחייט לתקן מכפתורים של החייט בתשלום מלא או  לחילופין יזרוק את הבגד, במקרה כזה הוא מסתמא יותר קל.

ששאלתם מה הגדר בקניה להחשיבה כהוצאות שבת, יש שנקטו שדין זה נאמר לגבי צרכים ולא לגבי דברים חריגים ומופרזים שאינו רגיל בהם (עי’ הגדרים שנאמרו בזה בשבות יצחק ח”ו עמ’ קפח בהג”ה בשם הגריש”א, דרור יקרא עמ’ שעה בשם הגרח”פ שיינברג).

ויש שכתבו דגם דברים שאינו רגיל בהם אם מכוון לכבוד שבת הוא בכלל זה (הגרח”ק אליבא דהלכתא מו עמ’ עז), וכמובן שיש לדון בכל דבר לגופו.

והנה זה פשוט דמדובר על יותר ממה שרגיל לאכול ביום חול, ומאידך גיסא יש הסתברות דמיירי יותר מהצרכים ההכרחיים והבסיסיים, דהרי הצרכים ההכרחיים והבסיסיים הם מכלל מה שקצבו לו כדכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון וכדאמרי’ שהקב”ה זן כל בריה מקרני ראמים ועד ביצי כינים ועי’ שבת קז ופ”ק דע”ז, א”כ מה שמוסיף הכונה יותר על מה שמוכרח.

וגם רש”י כ’ בביצה טז ע”א כל מזונותיו וכו’ ועל כן לא יוסיף שמא לא קצבו לו כ”כ, והובא בבה”ל ריש סי’ תקכט, וממילא מבואר דבשבת יכול להוסיף על המוכרח והנצרך בבסיסו.

וכן בטור סי’ תקכט מבואר דבשאר ימים צריך לצמצם ומבואר דבשבת ויו”ט א”צ לצמצם, וכן פסק השו”ע שם ס”א ואל יצמצם בהוצאות יום טוב, ומשמע דאין ענין לצמצם ואדרבה יש ענין שלא לצמצם.

ואפשר דעכ”פ מה שודאי יש לומר דכל דבר שדרך אנשים במצב שלו לקנות אותם והוא אינו קונה בימות החול מחמת שנזהר מחמת דברי הבה”ל שם שלא לנהוג בפזרנות שלא להצטרך לבריות מ”מ בזה אין חשש לקנותם לשבת ויו”ט.

ויתכן דגם הגרח”פ שהחמיר בזה היה בדברים חריגים ומופרזים מאוד וצל”ע.