דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ”ש בבכורות יג ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ רכז סכ”ו והם יחד נלמדו מב’ פסוקים, ועי’ במשפטי השלום לאאמו”ר פרק אונאת דברים ...קרא עוד
דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ”ש בבכורות יג ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ רכז סכ”ו והם יחד נלמדו מב’ פסוקים, ועי’ במשפטי השלום לאאמו”ר פרק אונאת דברים סעי’ כח ובהרחבה בהערות שם), אולם יש להזהר מחילול השם.
ומ”מ אינו דבר טוב לגרום להם אונאת דברים בלא צורך דבכמה מקומות נתבאר שאין רצונו של הקב”ה לצער בריותיו לחינם, (כמ”ש בפ”ק דמגילה מעשי ידי טובעים בים וכו’, ובפ”ק דברכות ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועי’ בפ”ק דקידושין רב נחמן יהיב להו ידא וכו’, ואם היה טוב לצערם בודאי לא הוה יהיה להו ידא, ולגבי לה”ר מצינו בכ”מ שהזהירו על לה”ר שאינם אסורים מן הדין כמ”ש ומה אבנים שאינן שומעות וכו’, אע”פ שהיה כנגד ארץ ישראל מ”מ האבנים לא היו להם רגשות ואעפ”כ ההתייחסות כמו שהיה להם רגשות, וזה מהמצוות השכליות שהזכירו הרבה ראשונים [ציינתי בחיבורי על האותיות דר”ע], שהוזהרו עליהם מבריאת העולם), ולא מצא הקב”ה בעולם כלי מחזיק ברכה בעולם אלא השלום, והוא גם שלום בין ישראל לעמים שהוא גם דבר חשוב כדאי’ בהרבה מקראות וחז”ל (כמ”ש כי שלום בין וכו’ ובפ”ק דע”ז נתפרדה החבילה וכו’, וע”ע בריטב”א מגילה ז ע”א בטעם ההיתר למתנות לאביונים לעניי עכו”ם עם עניי ישראל), והמריבה היא דבר מגונה שהאריכו בה בהרבה מקראות (כמ”ש אל תצא לריב מהר וכו’ וכן מחזיק באזני כלב וכו’ מתעבר על ריב וכו’, וכמ”ש ונתתי שלום בארץ אע”פ שכבר השבית המלחמה כמ”ש כבר וחרב לא תעבור, ובפ’ ע”פ בג’ דברים לא יתקנא וכו’ ובאריכות בירושלמי ובב”ר, ועי’ שבת סג ע”א), הלכך אינו דבר טוב לריב עם כל מה שלא יהיה.
ובברכות יז ע”א להרבות בשלום כל אדם ואפי’ עם נכרי בשוק אמרו עליו על ריב”ז וכו’.
ובקהלת דברי חכמים בנחת נשמעים, ומבואר דמי שמדבר דברים שלא בנחת הוא לא רק מצער את חבירו אלא הוא פגם בצורת ודרכי החכם שבו.
ובספ”ק דקידושין דף מ’ רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ועי”ש ברש”י, והרגזן שעלתה בידו רגזונתא הוא חסרון ברגזן ע”פ המבואר שם, ולא רק נזק לזה שמתרגזים עליו, הלכך הוא גם במתרגז על גוי.
ובמשלי דברי נרגן כמתהלמים וכו’, ומבואר שצורת דיבור של נרגן הוא צורת דיבור שאינו מוסרי ואינו ראוי בקשר לנרגן עצמו עוד לפני הנידון על הצד השני שמפסיד מזה, ויעוי’ במכתב המיוחס להרמב”ם על המחלוקת, וכל דבריו שם על גנות המחלוקת מצד השכליי שיך גם כן במחלוקת עם גוי הן בפחות והן ביותר לפי הענין.
הוספה
ומ”ש בפ”ק דברכות מותר להתגרות ברשעים, מ”מ כבר אוקמוה שם באחד מהתירוצים במצוות תוכחה.