שאלה ותשובה

לבאר דעת החזו”א בב’ חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו”א היה לפטור בחדר הפנימי שבב’ חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו”א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב’ חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע”א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי”ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו”כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו”א כלל צד טענה דחדר זה א”צ ד”א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד”ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו”א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד”א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו”א שלא שייכא חומרת רע”א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו”א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע”א בכה”ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ’ שאין ב’ מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ”ל) וגם סבר החזו”א כמו שנתבאר במקו”א בשמו שאסור ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא”כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע”פ החמודי דניאל כנ”ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב’ מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב’ קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ”ל ב’ מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד”א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב’ קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע”א מ”מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ”מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו”א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.

נ”ל דעיקר הדין הוא דכל דבר שיש לו הסבר סגולי שהוא מרפא סגי בזה עד שיהיה ידוע שאינו מרפא, דהרי כן דעת הרשב”א בתשובה ובחידושיו למס’ שבת והמרדכי ריש יומא והרמב”ן בתשובתו הנדפסת במיוחסות סי’ רפג וכן דעת הרמב”ם בפה”מ כמו שכתב המשנ”ב סי’ שא סקק”ה, והר”ן בשבת כתב כן בשם התוס’ כמו שהביא הבאה”ג בסי’ שא על השו”ע סי’ שא סכ”ז וגם הדעה הראשונה בשו”ע שם שהיא בד”כ הדעה העיקרית נקטה כן, וגם הגר”א סובר כן כמבואר שם במשנ”ב סקק”ז וגם המשנ”ב בעצמו סובר כן בסקק”ה ובססק”ו בביאור שיטה ראשונה שבשו”ע, ואפי’ בסקק”ז בדבריו שבא לבאר שיטה האחרונה שבשו”ע נראה עיקר שסובר כהדעה המקילה, עי”ש בלשונו ובתוכן דבריו שהשאיר דבריהם דחוקים.

ואפי’ ששיטת הרא”ש דבעינן שתהיה הרפואה ניכרת והמשנ”ב הביאו, מ”מ המשנ”ב גופיה מיד אחר שהביא דברי הרא”ש בסקק”ה הביא פה”מ להרמב”ם שאם היודעים אומרים שהוא לרפואה מצד הסגולה הו”ל כניכר, א”כ המשנ”ב סובר שהרא”ש אינו סתירה לדברי רוב הראשונים (והדרנא בי ממה שכתבתי דדעת המשנ”ב כהדעות המחמירות בזה), ובזה מיושב ג”כ מה שהביא השו”ע שם בשם הרא”ש שכל לחש מותר והוסיף על זה בשם שא”ר שלא נאסרו אלא אותן שבדקן ואין מועילים.

וגם פשטות הגמ’ דקמיע מומחה משמע דבחול מותר גם בשלא מן המומחה כמבואר במשנ”ב שם סקק”ז, ויש להוסיף דאם עד שהמחוהו הוא אסור נמצא דברשיעי עסקינן  דהא א”א להמחותו אלא באיסור וק”ל, ויש להוסיף דפשטות הש”ס בעשרות מקומות שמותר לעשות רפואות סגוליות הוא כדעת הראשונים שכל רפואה סגולית שיתכן שתועיל מותרת ורק מה שנבדק ואין מועיל אסור, וגם בתשובות האחרונים נקטו שהדעה העיקרית היא להתיר שכך דעת רוב הראשונים ושכך המנהג.

וממילא הדר דינא דהדעה העיקרית היא להתיר ולכן עכ”פ במקום הצורך אפשר להקל בזה וגם שלא במקום הצורך מדינא אין חיוב להחמיר.

וכ”ז לענין שאר טיפולים אבל לגבי קלפי טארוט וכיו”ב יש בעיות נוספות כמו שנתבאר.