קריאת שמע

הנה נחלקו פוסקי זמנינו לגבי פח מגולה אם חשיב גרף של רעי או לא אבל במכוסה הסכימו רוב פוסקי זמנינו שהוא מותר (עי' בספר וזאת הברכה שהביא דעות הגרנ"ק והגרשז"א ואול"צ בזה, וזכיתי ששאלתי להגרח"ק בסעודת שבת וג"כ אמר דבמכוסה מותר ובמגולה הוא שאלה, ויעוי' בדעת נוטה מש"כ שם).

ויש לעיין דלכאורה חשיב גרף של רעי ולכל הפחות מחיצות בהכ"ס דבמחיצות בכה"ס דעת המשנ"ב בסי' פג סק"ה נראה כהאחרונים דהמחיצות הם כצואה ממש, וכן בבה"ל שם ד"ה אם נקט דגם אין מחיצות אלו מועילות להיות הפסקה בפני ריח רע כשאין ד"א משכלה הריח מכיון שהם מחיצות בהכ"ס (היינו גם לפי מה שפסקו האחרונים כהדעות דסתם מחיצות מועילות להפסק כשאין לו ריח במקום הד"א משכלה הריח כמבואר בה"ל שם).

ואין ליישב דכיון דהמחיצות גבוהות עשרה הו"ל כרשות נפרדת דבמשנ"ב שם סק"ה הביא דעת הרבה אחרונים דגם בשכותלי בהכ"ס גבוהות עשרה טפחים עדיין חשיבי ממש כצואה.

אולם יש ליישב דבחזו"א סוף סי' יז נקט דאין להחמיר בבתי כסאות שלנו בצירוף שאינו בהכ"ס ודאי ובצירוף שאין הצואה נוגעת בכתלים מבפנים ובצירוף מה שהכתלים החיצוניים משמשים לכל הבית הלכך יש לסמוך בזה על הדעות דמחיצה מועלת.

(וצל"ע אם הקולא האחרונה היא דוקא דאילו במשנ"ב שם משמע דהקולא הזו האחרונה מועלת גם בפני עצמה בלא הצירופים הנ"ל, ומאידך כמדומה שלא נהגו להחמיר בבתי כסאות שלנו שלא לקרות כנגדם גם כשעשויים בחצר ואין כותל שלהם משמש חדר אחר).

ועפ"ז יתכן דגם בפחי אשפה של רחוב שלנו מכיון שאינו ברור שנחשב גרף של רעי מכיון שמשמש גם פסולת יבשה וברוב המקרים הפסולת בתוך שקיות (ועכ"פ כשמשליכין צואה ממש הוא ודאי בד"כ רק בתוך שקית) הלכך לא החמירו בזה במכוסה עכ"פ כשהיא רשות נפרדת.

ובמקרה שדופני הפח עצמם מזוהמים נקט האול"צ שם להחמיר יותר מפח שאין הדפנות מזוהמים (ועי' עוד חזו"א המובא על גליון הבה"ל ד"ה ויראה דדפנות המזוהמות חשיבי גרף), אם כי האול"צ שם אזיל לספרדים כדעת המחבר דביש מחיצה גמורה הו"ל הפסק אפי' בכה"ג כל שאין מזוהמין מבחוץ, אבל להמשנ"ב שם בסק"ב שחולק ומחמיר בשאר בהכ"ס יש לדון בזה מתי מזכירים הצירופים כדי לומר הקולא דהחזו"א הנ"ל ומתי לא.

[מש"כ שהאול"צ כהמחבר היינו לפי הבנתו במחבר ועי' במשנ"ב מש"כ בדעת המחבר על מחיצות פחות מי'].

ובמקרה שיש חור אם הוא לבוד משמע במשנ"ב סק"ד דסגי בזה (עכ"פ אם אין צואה נראית מתוכו), ובמקרה שאין לבוד בחור ויש ג' מחיצות, הביא בבה"ל ד"ה אבל ספק בזה בשם הפמ"ג אי בעי' ג' מחיצות או ד' מחיצות, ואפשר דלפי הצד דבעי' ד' מחיצות היינו ד' מחיצות גמורות בלא נקב ג' טפחים עכ"פ כנגדו.

נתבאר בפנים התשובה כמה צדדים ליישב המנהג האידנא שאין גוערין בבעל קורא בכל פעם שטועה בנגינה כדברי הרמ"א בסי' קמב, ושוב מצאתי באשל אברהם מבוטשאטש שכתב עוד כמה צדדים בזה עי"ש (דבריו מחולקים שם בב' מקומות בסימן הנזכר שלא בסמיכות זל"ז).

יש להוסיף דגם במגילה שם לכו"ע דרשי' מוהיו עכ"פ שלא יקרא למפרע וי"ל דה"ה לניד"ד וצע"ק בחשבון דברים שם דאינו מיותר, אבל ע"כ בדף ט מבואר דלא אמרי' שאינו מיותר אלא דרשי' בהווייתן יהו נפק"מ לכל המשתמע מזה, וצע"ק דבדף יז דריש רבי למפרע מדברים הדברים ולא אמרי' סברא זו, ואולי למפרע ס"ד דלא חשיב שינוי כיון שקורא כל הכתוב ולכך בעי' עוד יתור דברים הדברים.

או"ח סי' תעה ס"א, וישקענו כולו בחרוסת, בטור חלק על הפוסקים שהשמיטו דין זה, וכבר כתבתי באיזהו מקומן בביאור פלוגתת הראשונים בזה, ויתכן לבאר בעוד אופן אחר דהנה אמרי' בגמ' וצריך לנעוריה שלא יתבטל טעם מרור, וקשה דהרי אמרי' שצריך שיהיה עבה זכר לטיט וכו', ומה יועיל הניעור, ובאמת בחרוסת עבה שלנו אינו מועיל לו כ"כ הניעור, וממילא אפשר דסברו דהך דעה דקאמרה דצריך לשקועיה וצריך לנעוריה ס"ל שהחרוסת אינה עבה וממילא אף דלפעמים בדחיית הגמ' לא אזלי' בתר הדחיה כשרק דוחים הראיה מ"מ כאן דהדחיה אזלה כהדעה דצריך לסמוכיה א"כ ההלכה כפי הדחיה וצל"ע דלפ"ז נמצא דגם דינא דלנעוריה להנך ראשונים אינו להלכה וצ"ע.

שם בשו"ע ואומר זכר למקדש, בבה"ל תמה מנא ליה, ותמה עוד דאין זה צורך ברכה כיוון שלא נזכר בפוסקים, וצע"ק למה לא יישב בפשיטות שכך נהגו במקומו של המחבר השו"ע כמו שהמנהג פשוט כן האידנא ולא חשו להפסק מענין הברכה דהרי כבר היה לברכה מקום לחול ועוד דהוא רק זכר ודרבנן ועוד דיש בזה מצורך הברכה והמצוה לפרש שהוא זכר למקד כהלל ולא עיקר המצוה ועוד שיש מנהג, וכבר הזכרנו דמצינו בכמה מקומות דבמקומות שיש עוד צירוף או צירופים הקילו לשוח לצורך הברכה ועכ"פ כשכבר היה מקום לברכה לחול.

דף של ק"ש יש בו קדושה כתפילין לענין זה גם אם הוא מודפס בדפוס כמבואר במשנ"ב סי' מ סק"ד.

ולכן אם מחיצות הארון בנויין כהלכתן בשיעור ד' על ד' טפחים בגובה י' טפחים לכאורה היה צריך להועיל כמבואר במשנ"ב סי' מ סק"ו דהמחיצה צריכה להיות בגובה י' טפחים, ועי' בדינים והנהגות חזו"א פ"ח סי"א שאין צריך לכסות ארון ספרים מאחוריו אצל הכותל גם כשאין לארון דופן שם.

ואם אין המחיצות עשויות כהלכתן צריך עוד כיסוי נפרד על הדף של הק"ש מלבד הארון עצמו כדי שיהיו ב' כיסויים ע"פ המבואר בשו"ע שם ס"ב.

ויש לשים לב דלכאורה יכול לצאת מזה חידוש דין דהנה מבואר בסי' שטו שאסור בשבת לעשות מחיצה המתרת גם באופן שאין איסור מצד המחיצה עצמה, ולפ"ז לכאורה אסור לסגור בשבת את הארון בפני כתבי הקודש, אבל עדיין יש לדון דשמא אם הציר קבוע לא נאמר דין זה, ע"ד מה שיתבאר בסמוך שאם היה טפח מע"ש אין איסור במחיצה המתרת, וא"כ גם כשהכיסוי היה מחובר בציר מע"ש דמבואר בפוסקים שאין בזה דיני אוהל כיון דעביד וקאי, א"כ לכאורה יהיה מותר גם כשסוגר ויוצר עי"ז מחיצה המתרת דלא עדיף מחיצה מתרת מן הצד מאוהל ארעי שלמעלה שהוא עיקר האיסור שגם הוא הותר ע"י חיבור ציר.

ובארון ב' דלתות שאחת מהן כבר סגורה בעובי טפח עכ"פ אם הוא בגבוה י' טפחים מותר לסגור הדלת השניה להמבואר בסי' שטו ס"א ברמ"א ומשנ"ב שם דכיון שהיה מקצת האוהל עשוי מע"ש מותר להוסיף בזה גם כשיוצר עי"ז מחיצה המתרת.

ויש לשים לב לכתחילה שלא יהיו נקבים בארון שיהיו ד"ת נראים משם כמבואר בסי' רמ במג"א סקט"ו, ובמשנ"ב שם סקכ"ה הכריע דבמקום הדחק יש לסמוך על המקילים אבל לכתחילה טוב לכסות (ולענין זה מהני כיסוי שאינו חלק מן המחיצה דאחר שיש מחיצה א"צ דיני מחיצה לכיסוי).

ואמנם בס"ת לכתחילה צריך להוציא לחדר אחר עי' ברכות כה, אבל בתפילין וספרים שלנו מותר לכתחילה להשתמש במחיצה או בכלי בתוך כלי כמבואר בשו"ע או"ח סי' רמ ס"ו ומשנ"ב שם סקכ"ח.

ובגוף הנידון של הארון צ"ע שכ' המשנ"ב בסי' רמ סקל"ג שאם הארגז גדול מחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולק רשות לעצמו וא"צ עוד כיסוי ויש מחמירין בזה אבל אם מחובר לכותל במסמרים לכו"ע יש להקל עכ"ד בקיצור, ובשעה"צ שם הוסיף דאין למחות על המקל בשאר ספרים מלבד סתו"מ, וצ"ע למה לא סגי בד' על ד' טפחים ברום י' טפחים שהוא שיעור מחיצה, ודוחק להעמיד דמיירי בכליהן דא"כ מנ"ל דמחיצה אינה יכולה להיות מכליהן, ומנ"ל שבשיעור מ' סאה הבאה במידה מהני גם אם הוא מכליהן.

וראיתי בגנזי הקודש פ"ד סי"ג שנראה מדבריו שם שהבין ביישוב הענין דהארגז דמיירי ביה המשנ"ב מיירי בארגז שאין לו דלתות והנידון רק אם מועיל מצד שחלק רשות לעצמו, וזה צ"ע דהרי לעיל מינה כבר הכריע המשנ"ב דאף במחיצה טוב לחוש שלא יראו הספרים וא"כ למה לא נשייך כאן לנידון שם ובפרט דהמג"א גופיה שמחמיר שם במחיצה נקובה היה לו להחמיר כאן ג"כ.

ובאמת בפנים הט"ז ביו"ד סי' רפב שציין השעה"צ שם לא נראה דמיירי במחיצה פתוחה כלל עי"ש.

והנה המעיין ביו"ד שם בדברי הט"ז והנקוה"כ והפת"ש בשם הב"ח יראה שכל דבריהם כלל אינם לענין צניעות בעונה אלא אך רק לענין לישב ע"ג התיבה ואדרבה נקט שם הט"ז עוד חומרא בדבריו שבודאי אינה נוגעת לענייננו עי"ש היטב (היינו מה שנקט שם שאפי' בב' כיסויים לא יהני כאן אע"ג דמהני לענין עונה), והנה לענין לישב ע"ג תיבה שיש בה ס"ת בודאי שהיא צורת ביזיון יותר כשעושה מעשה בגוף המכסה את הס"ת וצ"ע היאך למדו מזה הפמ"ג והמשנ"ב לענין עונה.

ויש להוסיף דהנקה"כ שם בחולקו על הט"ז כתב שם סברא להחמיר ביושב בשק שיש שם ס"ת יותר מארגז שיש שם ס"ת, והטעם משום שבשק יושב על ס"ת ממש, ומדבריו נשמע להט"ז שגם הט"ז לא מחמיר בארגז אלא משום שסו"ס הוא יושב למעלה מן הס"ת, וגם הנקה"כ שם גופא החמיר בכה"ג ע"פ התוס' מנחות לב ע"ב ד"ה אסור, אם רוצה לישן על גביהם משום שישן ע"ג ספרים, והדרא קושיא לדוכתיה היאך הוציא המשנ"ב דין זה.

וראיתי שבקובץ תשובות ח"ב סי' טו נקט הגריש"א שהמניח ס"ת בחדרו בארון אפי' מחזיק מ' סאה יעשה ג"כ מחיצה י' טפחים בפני הארון, וצ"ע בשלמא מה שמשמע שלא נקט חומרא זו בשאר ספרים ניחא וכמו שנתבאר וגם בדינים והנהגות חזו"א הנ"ל משמע שלא חשש לצד כזה (ואולי ארון שאינו זז החשיבוהו כתקוע במסמרים ודוחק לומר דהחזו"א מיירי רק במסמרים דחזי מאן גברא מסהיד עליה), אבל מה שחשש הגריש"א לצד זה בס"ת צ"ע, דלפמשנ"ת צד זה צ"ע מקורו, ואפי' שבס"ת בעינן לכתחילה בית אחר ואם אין לו יעשה מחיצה כמבואר ביו"ד סי' רפב ס"ח ובאו"ח סי' רמ שם, אבל מאי אולמיה דהאי מחיצה מהאי מחיצה, ושמא משום חומרא דס"ת חשש לסברא רחוקה זו.

ויש לציין דגם שהמשנ"ב שהקיש דברי הט"ז גם לעונה מקורו ברור בפמ"ג שם במשב"ז סק"ב וז"ל אם כן ה"ה כאן לתה"מ לא מהני תיבה גדולה כל שאין כלי בתוך כלי ע"כ, אבל כמשנ"ת שד"ז צ"ב, וגם הפמ"ג גופיה לא קאמר הכי אלא בדעת הט"ז אבל הוא עצמו סיים עלה ויש לחלק בין דלא שמיה אהל שלא לחוץ בפני טומאת מת ובין דליהוי רשות אחרת וצ"ע עכ"ל, א"כ הוא עצמו לא ברירא ליה לדינא דין זה וכמ"ש בשעה"צ שהפמ"ג דחה ראייתו של הט"ז, ולכאורה יש לדחות הדמיון מיניה וביה בין יושב ע"ג התיבה שבזה האהל אינו מפסיק לבין משמש בצד התיבה שבזה מטעם מחיצה קאתינן עלה וא"כ הרי במחיצה קאמר הפמ"ג שבזה לא אמרי' אוהל זרוק לא שמיה אוהל אלא לענין מחיצה אמרי' שמיה מחיצה, והיה מקום לומר דבאמת הפמ"ג חזר בו ממה שאמר גופא בדעת הט"ז אבל בשעה"צ לא למד כן בדבריו אלא רק שדחה דברי הט"ז וגם יש לפרש בזה דאם הו"ל רשות אחרת היה גם מותר לישב למעלה משם כמו שהיה מותר לישב בזיז מעל מרפסת שיש שם ס"ת גם אם הזיז אין בו דיני אוהל (ומ"מ מסברא כאן חמור יותר דהארגז טפל לס"ת והרי יושב על הארגז עצמו, ושוב מצאתי דהרמ"א גופיה בתשובה ל"ד ציין בזה לגמ' דמנחות לב ע"ב דאסור לישב ע"ג מיטה דס"ת עליה וא"כ תפס הישיבה על ארגז כישיבה במקום שיש שם ס"ת עכ"פ כשאינו חולק רשות, דבחולק רשות דן שם אם חשיב רשות לעצמו, ויש להוסיף דבבית שיש שם ס"ת מותר לישב על גביו וכמו שביארתי בתשובה אחרת).

ובאמת הפמ"ג אינו יחיד בדבר זה לדמות נידון זה לנידון ישיבה ע"ג ארגז דהרי כבר המג"א בסקי"ט דימה שניהם, ואם כי המג"א הוא מן המקילים בזה אבל מיקל רק דמ' סאה מהני אבל לא שמחיצה דכלי יהני, דלענין זה דימה לענין ישיבה ע"ג הארגז שנסתפק בזה הרמ"א בשו"ת סי' לד.

ועוד יש להעיר דהנה השעה"צ כ' דהמקל שלא כהט"ז בשאר ספרים אין למחות בידו מאחר שהפמ"ג דחה ראייתו, וצ"ע דהרי לפי דחיית הפמ"ג א"כ גם בלא מ' סאה כלל יש להקל בשאר ספרים כשיש מחיצה מן הכלי (וגם המדקדק בדברי הפמ"ג יראה שהזכיר דחייתו אחר שציין לדברי המג"א וא"כ דחייתו קאי גם למה שדימה המג"א ביניהם), ואילו המשנ"ב הביא רק הדעות אם סגי במ' סאה או לא, ולמה לא כ' דאחר דחיית הפמ"ג יש להקל לגמרי, והתשובה ברורה לזה דאף אם בחשבון הסוגי' כך יוצא מ"מ לא רצה המשנ"ב להזכיר צד לקולא שלא נזכר להדיא בפוסקים להלכה.

ובכל הנ"ל יש להעיר דהנה עיקר טענת הט"ז [שלא לשבת על ארגז שיש שם ס"ת ולא קיבל שיש כאן אוהל מפסיק] הוא מצד אוהל זרוק ולכן הוצרך שיהיה מחובר לקרקע ולכן לא קיבל הט"ז הטענה יש כאן אוהל מפסיק אם אינו מחובר לקרקע, וצ"ע דהרי לגבי מחיצה א"צ שיהיה מחובר לקרקע, אולם מקושי' זו אין להוכיח לענייננו דגם גג של תקרה המועיל להפסיק רשות אין חיבור אלא דס"ל להט"ז שכיסוי ע"ג כלי אינו מתבטל למקום אלא הוא מקום המיטלטל (ע"ד סוגי' דכוורת בפ"ק דשבת וברש"י שם שנזכר שם ג"כ הענין כעי"ז שלא אמרה תורה אלא בזריקה מרשויות ולא בזורקין רשויות), משא"כ מחיצה העומדת בפני עצמה או גג העומד בפני עצמו, ולענין מחיצה העשויה מכלי יש מקום לטעון שהוא כמו דיני גג כלי, ויש מקום לטעון להיפך וכמש"כ הפמ"ג.

והנה עכ"פ חזי' שהסומך בזה בארון על דחייתו של הפמ"ג לכאורה יש לו על מי לסמוך ג"כ אפי' לענין מחיצה גבוהה דכמשנ"ת כל הט"ז שהוא מקורו של הפמ"ג ושאר הנו"כ ביו"ד לא נתברר שדברו לענין עונה, וכמו שנתבאר שיש בזה מן הדוחק שהרי הפוסקים שם החמירו יותר בישיבה ע"ג ארגז יותר מעונה, וגם החזו"א שם לכאורה לא סבר כן עכ"פ בארון (ואולי גם הגריש"א לענין שאר ספרים חוץ מס"ת), וגם בארון יש מקום לומר דכובדו קובעו וידוע שאין משנין מקומו ויש לדון אם חשוב כקבוע במסמרים (וצל"ע בדיני טומאת אהלים לענין זה, ולכאורה יש לפשוט דין זה מכלי עץ העשוי לנחת שהוא חוצץ בפני הטומאה ובאמת צ"ע למה היה צד לדמותו לאהל שע"ג ולא לדיני מחיצה דבזה מהני בכל כלי לפי תנאי דיני טומאה).

ובתשלום הדברים יש להוסיף עוד דבשו"ת הרמ"א שם שהובא בכל הפוסקים מוכחא מילתא דלא מיירי כלל לענין עונה אלא רק לענין ישיבה ע"ג הארגז שהרי כתב שם דרק לענין תה"מ חלקו לדעת הרא"ש בין ס"ת לשאר ספרים אבל לענין ישיבה על גבי הקודש לא חלקו, ומבואר דמיירי רק לענין ישיבה, ואדרבה בחשבון הדברים אפשר שיוצא שהקל בשאר ספרים בניד"ד דהרי אם גם לענין תה"מ רצה להחמיר כאן אפי' בשאר ספרים, א"כ מאי קאמר, דהו"ל למימר דוקא לענין תה"מ האופן דהתם אבל באופן דידן אפי' לענין תה"מ שוין.

ומ"מ א"א להקל למעשה כנגד מג"א ופמ"ג בדעת האחרונים ומשנ"ב, אבל בודאי שהמקל יש לו בזה על מה לסמוך דהפמ"ג והמשנ"ב לא הוה פשיטא להו כלל כהמג"א דמדמה להו להדדי, וכמשנ"ת, וגם יש כמה קושיות שלא נתבררו כל הצורך להסוברים חומרא זו.

ואציין דמי שודאי סבר להחמיר בזה (היינו לענין אם אין בו מ' סאה) הוא המג"א, דהט"ז אין ברור שסבר כן והפמ"ג נסתפק לכאורה בעצם הדין כמשנ"ת והשעה"צ הרי ג"כ העתיקו (ומאחר שאין סגנונו של המשנ"ב לילך בדרך אחרת מכל האחרונים לכן בודאי שלא יכתוב בשונה מהמג"א אבל עכ"פ ציין שהפמ"ג דחה ראיית הט"ז ולכן אין למחות כוו' ומשמע שסבר שהדחייה היא אמת), והרמ"א והנקה"כ והב"ח והפת"ש לא מיירו כלל לענין עונה.

שו"ע או"ח סי' שכו ס"ג, ומימיו נשפכים לעוקא שבקרקע, נקט הכי משום שאם נשפכים לכלי או שהוא עצמן קולטן לכלי בלאו הכי אסור אפי' היו חמי טבריא עצמן כמבואר לעיל בס"א.

במה שהסתפק הבה"ל דיש צד שלחלק מהפוסקים אם כפל תיבה לא יצא, צריך בירור ענין זה, דהרי איסור מודים מודים אינו נוהג בלחש כמ"ש התוס' בשם הירושלמי וגם המשנ"ב גופיה הביא דין זה, ומסתמא דגם כפילת תיבה אינו באותו חומר בלחש, א"כ בלחש צ"ע אם יחזור וא"כ קצת דוחק שיצטרך לחזור משום שאמר בקול דבר שאילו היה אומרו בלחש לא היה חוזר, ועוד שמצינו קרא וטעה יחזור למקום שטעה אע"פ שגם שם כפל, א"כ הכפלות אינה הפסק כשהיא לצורך, וכדאמרי' גם לגבי נט"י ובדיעבד פסק המשנ"ב דאף בין הברכה לאכילה, וכן ברמ"א לענין הפסק בתקיעות מבואר דלצורך אינו הפסק, א"כ למה הסתפק הבה"ל להחמיר כ"כ בדיעבד, וכמדומה שגם המנהג שלא לחשוש בדיעבד בכפילת תיבה, ואולי הבה"ל מיירי באופן שהמשמעות מתבטלת על ידי כפילת תיבה לפי הענין, ואם נימא כן קשה דא"כ לכאורה יש להסתפק גם לדעת הר"ח המובא שם, דשמא לא מקל הר"ח באופן זה ובבה"ל משמע דלהר"ח ודאי יצא.

שו"ע או"ח סי' שצז ס"ח, שור של רועה כרגלי אותה העיר, יש לדון דלכאורה ביושבי אוהלים שמודדין מפתח ביתם לו יצוייר שיש הרבה מתחילתם ועד סופם וקונים כולם ממנו והוא באמצעם מובלע בתוך תחום כולם (דאל"כ פשיטא דבכה"ג אין שור זה נמדד לפיהם) לא יוכלו להזיז השור ממקומו, דומיא דשנים ששאלו חלוק ועירב זה למזרח וזה למערב להלן בסעי' ט, ועוד קשה דאם עירב אחד מבני עיר למזרח ואחד למערב לא יזיזו השור ממקומו, ומיהו יש לומר דבזה לא נקבע השור על דעת יחיד שפרש מבני העיר, אבל גם באופן הקודם של יושבי אהלים יש לומר דבזה לא נקבע על יושבי אוהלים שיש בהם סותרים זה את זה, ומעין מה דאמרי' (לפרש"י בגמ' כך משמע ועי' בסעי' ה בבאר היטב) דמי שיש לו שור ורגיל למסור לב' רועים ואפי' יש בעיר ב' רועים (יש לדון דשמא בידוע שאינו רגיל בשניהם לא ועי' עוד משנ"ב סקי"ג) אין נקבע לפי הרועה, אם כי שם לגבי רועים גם אם שניהם בשביתה אחת אינו ברור דנקבע לפי שביתתם.
וכמ"ש השעה"צ בסק"י דכמה פעמים נותן עירובו במקום אחר, אבל כאן כן נקבע לפי כל בני העיר ומאן דפריש מינייהו אינו מן הכלל, אבל אם כל בני עיר אינם קבועים במקום אחר ויגרמו שלא יוכלו להזיז השור ממקומו אין רצונו לקבוע לפי בני העיר.

ושוב חשבתי דלכאורה ביושבי אהלים לא גרע הרועה מפטם שכל אחד מוליך מנתו למקומו בס"ו, כיון שדעתו על כולם ולכאורה ה"ה הכא, וכעי"ז לקמן סקל"ד בעירב אחד מבני העיר שיכול ליקח ממי בור העיר למקום שעירב, ולפ"ז יש לדון גם כאן אפי' בעירב אחד דשמא כשקונה יהיה מה שקנה לפי שביתתו, שהרי דעת הרועה על בני העיר (דדוקא היושבים מחוץ לעיר אין דעתו של הרועה עליהם, ועי' במשנ"ב), וצל"ע בכ"ז.