קטן

מה שתמה כת”ר בלשון הפייט שיסד ‘וטמאו כל השמנים’, דהרי נשתייר פך שמן א’ חתום בחותמו של כה”ג.

תשובה כ”ה גם בגמ’ שבת כ”א ב’ שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ונראה דהכונה שנטמאו עכ”פ כל השמנים המצויין לפניהן והמגולין, דמציאת הפך גופיה היה נס כמש”כ הב”י, והיונים ג”כ לא ראוהו, שהרי אם היו רואין אותו היו מטמאין אותו, ומסתמא אם היו יכולין לראותו אפסיל בלא”ה יעויין חגיגה כ”ה א’, וכמש”ש התוס’ בשבת כ”א ב’, אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים נדה פ”ד (דף ל”ד א’), צ”ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי ע”כ.

וז”ל הרוקח בסידורו (חנוכה), וקבעו ח’ ימי חנוכה אלו לפי שטמאו יונים כל השמנים שבהיכל ומצאו החשמונים פך אחד שחתום בחדר בחותמו של כהן גדול שלא נגעו בו היוונים ולא טמאוהו בהיסטם ולא היה בו להדליק אלא בלילה אחד ונעשה נס והדליקו ממנו ח’ לילות כדאמרינן בבמה מדליקין ע”כ.

מבואר להדיא שהיה שמן זה בחדר, ולא היה בכלל כל השמנים.

וכעי”ז בארחות חיים הל’ חנוכה אות א’ ובכל בו סי’ מד ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד קטן שהיה מונח בתוך שידה קבועה בכותל שלא היו יכולין להסיטה והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של יוחנן כה”ג ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך וכו’ מובא בב”ח סי’ תר”ע בשם הגהות מרדכי עיי”ש.

[והעיר המגיה ברוקח שם שעפי”ז מיושבת קושית תוס’ בשבת הנ”ל שהעכו”ם לא הסיטו את הפך כי היה חתום בחדר].

בלבוש ריש הל’ חנוכה סי תר”ע כתב שהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל על ידי שהכניסו שם ע”ז והקריבו לפני הע”ז ותקרובת עבודה זרה מטמאה באהל ממילא נטמאו כל השמנים שם.

והתוס’ יום טוב בהגהותיו על הלבוש תמה, שהרי רק ר’ יהודה בן בתירא ס”ל הכי הכא אבל חכמים סוברים שתקרובת ע”ז אינה מטמא באהל וכן פסק הרמב”ם פ”ו מהל’ שאר האבות הטומאות ה”ז.

ותירץ בא”ר דהלבוש סובר כמוש”כ התוס’ דחכמים גם כן סוברים שמטמא באהל מדרבנן נמצא שנטמא השמן בטומאה דרבנן ואף שמצות הדלקת נרות המנורה היא דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות הדלקת נרות בשוא”ת וכן צ”ל למש”כ התוס’ שנטמא השמן ע”י טומאת עכו”ם שגזרו עליה שיהי’ כזבים ועיין מה שהאריך בזה האדר”ת בהגהות בגד ללבוש [נדפסו בסוף הלבוש מהדורת זכרון אהרן].

ומ”מ מבואר מדברי הלבוש שהטומאה היתה ממילא וע”כ לא היה השמן שם, או שהיה במקו”א [ושמעתי שי”א שהיה בלול שבין כבש למזבח], ולהכי לא נכלל בכל השמנים.

ובאוצר המדרשים במדרש חנוכה, איתא בזה”ל, עמדו וטמאו כל השמנים שבביהמ”ק ולא נשתייר כ”א פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים ועמד הקב”ה וקבע להם שמונה ימי חנוכה ע”כ, ומשמע דדייק הדרשן בלשונו למימר שטמאו שאר השמנים חוץ מזה.

קרא פחות

שאלה

בפרשת פקודי, ישנה קושיה מפורסמת של האחרונים, כתוב ‘וישם את הבדים על הארון’, ולכאורה הרי בצלאל כבר הביא את הבדים בטבעות ‘ויבא את הבדים בטבעות’, ושוב ‘לא יסורו ממנו’, ומהו שנתן משרע”ה שוב את הבדים.

וכך כתב המשך חכמה: ‘ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון, לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) “ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'”,

[וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) “וירכסו את החושן וכו’ אל טבעות האפוד וכו’, ולא יזח החושן מעל האפוד” – אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה].

ומתרץ: אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו.

אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון.

ולכך כתיבא “ויקח ויתן את העדות וכו’ וישם את הבדים על הארון”, היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו.

אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) “ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו’ ושמו בדיו”, היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון.

ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד”ה כתיב, עיין שם.

והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו”ק.

בפשטות כוונת דבריו שלאחר שבצלאל הניח את הבדים בטבעות, בעת הקמת המשכן הסירום, והניחום על גבי הארון, וכך היו במשך כל זמן חנייתן, ולאחמ”כ בעת מסעם הניחום שוב בטבעות.

והתקשיתי, שהרי כתוב להדיא ‘וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה’, ולפירוש המשך חכמה, לאחר שהניחו את הבדים על הארון, הניחו את הכפורת עליהם-על הבדים, אתמהה.

חיים

תשובה

בע”ה

לכבוד הרב חיים נ”י

שאלתך קשה היא, אך יתכן ששייך לתרץ עפמ”ש רש”י יומא ע”ב ב’ וז”ל, זיר העולה היה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו בגובה החיצון להיות זר לכפורת סביב, (ע”ש בכל הסוגיא ובריטב”א, וע”ע בפירוש ‘דעת’ למרן הגרח”ק שליט”א, על הברייתא דמלאכת המשכן רפ”ז).

וכתב עוד המאירי שם, ועוד טפח שהיה עולה למעלה להשלים כנגד עובי הכפרת שהיה טפח שנאמר אל פני הכפרת ואין פנים פחותים מטפח והרי אחד עשר ומשהו הנשאר היה לזר זהב ר”ל כתר קטן שהיה עולה למעלה מן הכפרת עכ”ל.

ובתוס’ רי”ד שם כתב, ומאי משהו זר מיכן מוכיח שהזר עולה על הכפרת והמורה [רש”י] פירש בפרשה ויקחו לי תרומה ועשית זר זהב כמין כתר מקיף לו סביב לשפתו למעלה משפתו ואינו עב כעובי כותלי הארון שעשה ארון החיצון גבוה מן הפנימי עד שעולה למול עובי הכפרת כל שהיא והנה משמע שכל עובי הכפרת שהוא טפח שוקע בתוך ארון החיצון ועדיין הי’ עולה עליו כל שהוא והוא הזיר עכ”ל.

ומ”מ לפי מה שנתבאר בדברי הראשונים ז”ל שהיה הזר קצת גבוה מהיכן שמסתיים גובה הכפורת, וממילא מה שהיה אפשר להניח דבר ע”ג הזר ועדיין אינו נוגע בכפורת, א”כ לענינינו י”ל דהנה כאשר הניח את הבדים ועדיין היה חלל תחתיהן היה שייך להשחיל את הכפורת מתחתיהן לתוך החלל הנ”ל, ולא היו הם נוגעין בבדים לא מלמעלה ולא מלמטה.

ובזה מתיישב ג”כ מה שהיה קשה בל’ המקרא שהיו הבדים על הארון ממש, ולפ”ז אה”נ לא היו הבדים אלא על הארון ממש, וגם אח”כ כשהביא הכפורת על הארון לא היה מפסיק הכפורת בין הארון לבדים.

קרא פחות

מכתב שקבלתי מהרב יהודה שורץ שליט”א עורך גליון יין ישן וגליון הידעת

מש”ה אמת ותורתו אמת, השלום והברכה

א.

במה שדן מעכ”ת בקובץ הראשון ששלח אלי סימן יא אי מחנה ישראל חשיב מוקף מחיצות או לא.

אציין מש”כ במצפה איתן (הובא בילקוט מפרשים עוז והדר שבת ו, ב) על דברי הגמ’ בשבת שם כאן בזמן שישראל שרוין במדבר, וכתב ואע”ג דמאי דהוה הוה וכדפריך ביומא (דף ה) גבי כיצד הלבישן י”ל דנ”מ אם ילכו בזמן הזה במדבר שיירא גדולה כמו שהיו ישראל במדבר יהיה גם בזמן הזה רה”ר וכה”ג איתא בחגיגה (דף ו) וברא”ש פ”ק דחולין (סי’ כ”ג) ובפי’ המשנה להרמב”ם שלהי נזיר והפמ”ג בא”ח ס”ס שמ”ה ע”ש הביא פי’ להיפך דבזמן שהיו ישראל במדבר היה רה”י משום שהיה אז מצמיח ולא היה רשות להלך וברייתא דחשיב מדבר איירי בזמן הזה, ומיהו נראה דדוקא חוץ מחנה ישראל קאמר אבל בתוך המחנה גופה מקום הילוכן היה רה”ר לכ”ע כדמוכח בכ”ד לעיל (ה) לקמן (פ”ז ע”ב צו ע”ב צח ע”א) עירובין (יז ע”ב).

ב.

במה שהאריך שם בסי’ עד ע”ד שקרא למנשה איש טרם שמלאו לו י”ג שנה, אפשר ששייך לומר בזה עפ”י מש”כ במקום אחר דהנה איתא בטור חו”מ (הלכות דיינים, סעיף ז), שקטן פסול לדון.

וי”א שאינו ראוי לדון עד שיהיה בן י”ח שנה והביא ב’ שערות, מהא דאמר שמואל (שבת נו, א) שכל דין שדן יאשיהו מבן שמנה שנים עד בן י”ח החזיר לבעליו.

אבל בירושלמי מוכח, דמן י”ג שנה ומעלה ראוי לדון ואפילו לא הביא שתי שערות.

והיינו לדיני ממונות, אבל לדון דיני נפשות הביא בפרישה שם מהירושלמי דבעי שיהא בן כ’ שנה ושיהא לו שתי שערות, יעו”ש.

עפי”ז הקשה האדמו”ר מצאנז (בפלפול ליל שב”ק, פרשת שמיני, תשע”ג) היאך דן משה את המצרי להריגה, הרי באותה שעה לא היה ראוי לדון, שהרי עדיין לא היה בן עשרים שנה, כדאיתא ברמב”ן (שמות ב, כג) וז”ל: “ויגדל משה ויצא אל אחיו, שהיה זה מיד כאשר גדל ועמד על דעתו, והגידו לו כי הוא יהודי, ונכסף לראות סבלות אחיו ועמלם ולחצם, וביום ההוא שיצא הכה את המצרי, וביום השני הלשינו עליו וברח הנה היה כבן שתים עשרה שנה, כאשר הזכירו רבותינו (שמו”ר א ה), ועל כל פנים לא הגיע לעשרים”, עכל”ק.

ועיין במדרש תנחומא (שמות, סוס”ח), שבשעה שנצו אותן שני אנשים עבריים.

א”ל אחד מהם מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש, מלמד שהיה פחות מבן עשרים.

ותירץ, דהא דאמרינן דאין לדון בדיני נפשות לפחות מבן כ’ היינו בסתמא דאינשי, וכעין דאמרינן דאינו נקרא גדול עד בן י”ג (עי’ רש”י נזיר כט, ב).

והיינו משום דבדרך כלל בזמנים הללו בא לכלל דעת שלימה להתחייב במצוות ושיהא בכוחו לדון דיני נפשות.

אבל כד חזינן יניק וחכים טובא שחריף בדעתו כגדול בשנים, או אז שפיר נידון כגדול.

ועיין מש”כ בספר בנין אריאל (פרשת וישב), דהשבטים דנו את יוסף למיתה על דיבה שהוציא עליהם, דאע”פ שלא היה עליו חיוב בדיני אדם, סברו דבגין דיבורו לשה”ר נתחייב מיתה בידי שמים [עפ”י מה דאיתא במסכת ערכין (טו, ב) סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוה”ק, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה’ וגו’], שוב רשאים לגרום לו מיתה או למכרו לעבד, דגברא קטילא קטלי.

ואע”פ דאין בית דין של מעלה דנין אלא מבן עשרים שנה [כדאיתא בשבת (פט, ב) דל עשרים דלא ענשת עלייהו], ויוסף בן שבע עשרה שנה היה, מ”מ כיון דיוסף בר חכים היה ומיושב בדעתו ושכלו, שפיר נידון כגדול, יעו”ש.

וכבר מבואר כן במזרחי (פרשת וישב), במה שנענשו ער ואונן בידי שמים, דאע”ג שלא היו בני כ’, מ”מ כיון שהיו חריפי דעת, שפיר נענשו, עיי”ש.

עד”ז ביאר בספה”ק ישמח משה (פרשת ויקרא), הא דאיתא במסכת ברכות (לא, ב) עה”פ (שמואל-א א, כה) וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר.

אלא עלי אמר זילו קראו לכהן למשחט, כיון דקא חזי דמהדרי בתר כהן, אמר להו שמואל למה לכו, הא שחיטה בזר כשרה.

אמר ליה עלי, מנא לך הא.

אמר שמואל, דכתיב (ויקרא א, ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, מקבלה ואילך מצות כהונה.

א”ל מימר שפיר קאמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

אתי חנה וקא צווחא קמיה וכו’, אל הנער הזה התפללתי (שמואל-א א, כו).

ודקדקו המפרשים, דלמה לו לומר מימר שפיר קאמרת, לא היו לו לומר רק מורה הלכה בפני רבך את.

והנה לקושיא זו יש לומר, דהא ידוע דקטן אין מענשין אותו בבית דין שלמטה עד י”ג שנים ויום אחד, ובבית דין שלמעלה עד כ’ שנים, ושמואל קטן הוי, דהיה תיכף כאשר גמלתו, ואיך יענשהו במיתה בידי שמים.

אך כל עיקר טעמו של דבר משום דקטן אין בו דעת, ואם כן יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

וראיה לזה דבחכם ביותר הוי בר עונשין לפי חכמתו, מהא דמסכת חגיגה (יג, א) בהאי ינוקא דנפק אש מחשמל ושרפתו, וכן מצינו בזוהר הק’ (ח”ג קעא, א) בהאי ינוקא שדנו אותו על דכסיף לרביה בקושיות, והבן.

והיינו דאמר עלי מימר שפיר קאמרת, מיהו לפי זה דחריף אתה, אם כן מורה הלכה בפני רבך את, דהא אתה בר עונשין לפי חכמתך הגדולה, עכתו”ד.

ולפי”ז כ”ש וק”ו במשה רבנו ע”ה, שעוד מינקותו כתיב ביה (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז”ל (שמו”ר פרק א, אות כ) שנתמלא הבית כולו אורה, ובעודו צעיר לימים כבר היה מפולפל ובקי בכל חדרי תורה, בוודאי דשפיר היה יכול לדון ולהורות אפילו בדיני נפשות, ושפיר דן את המצרי להריגה מתורת בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין.

אולם עדיין יל”ב דהיאך נימא דכאשר הקטן חריף בשכלו, נחשב כגדול בשנים אפילו בקטנותו, הרי בכל דיני התורה רק מבן י”ג נחשב לגדול, ומהיכי תיתי לומר דתלוי בהשגת הדעת וחריפות השכל לומר דביניק וחכים נידון כגדול.

אכן אי נימא דבדיני התורה אזלינן בתר טעמא דמילתא, י”ל דכיון דהטעם דאין הקטן יכול לדון וכן מה דפטור מן העונשין הוא משום דירדה תורה לסוף דעתו של אדם, דבעוד לא מלאו לו השנים לא נתיישבה דעתו עדיין [כעין שאמרו (יבמות לג, ב) פיתוי קטנה אונס הוא], לכך לגבי דיני נפשות החמורים דבעי ישוב הדעת גדולה, צריך שיהא מיושב ביותר בדעת שלימה, שזה רק בבן עשרים.

ובאשר לכך, בגווני דחזינן קטן פחות מבן י”ג שדעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, שפיר נידון כגדול.

אמנם באנו בזה לפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא (שם כג, א ועוד).

דתינח אי דרשינן טעמא דקרא, שפיר י”ל דזיל בתר טעמא וכל שהוא חכים טפי לגדול יחשב, משא”כ אי לא דרשינן טעמא דקרא, מהיכי תיתי לן לחלק בין קטן זה לקטן אחר וכל שלא מלאו שניו נידון כקטן, עכתוד”ק של כ”ק מרן אדמו”ר מצאנז שליט”א.

ועכ”פ לפי”ז אפשר שלגבי מנשה קרי ליה איש עוד טרם שמלאו לו י”ג שנה דאפשר שהיתה דעתו שלימה ומיושבת לחלוטין כבן י”ג, וע”כ שפיר נקרא איש.

ג.

עוד שם בסי’ פב בענין מטהו של משה, אציין עוד בזה מש”כ בעבר

[והריני מוסר הכא מודעא שרוב הדברים שנביא להלן, הם פרי עמלו של הרה”ג רבי יצחק אייזיק אונגאר שליט”א מחו”ר כולל צאנז י-ם, ועל כך תשואות חן חן לו], איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט) וז”ל: “ר’ לוי אומר, אותו המטה שהיה לו למשה רבינו נברא בין השמשות ונמסר לאדם הראשון מגן עדן, ואדם מסרו לחנוך, וחנוך מסרו לנח, ונח לשם, ושם מסרו לאברהם ואברהם ליצחק, ויצחק ליעקב ויעקב הוריד אותו למצרים ומסרו ליוסף בנו”.

“כשמת יוסף ושללו ביתו, נתנה בפלטרין של פרעה, והיה יתרו אחד מחרטומי מצרים וראה את המטה ואת האותות אשר עליו, וחמד אותו בליבו ולקחו והביאו ונטעו בתוך הגן של ביתו, ולא היה אדם יכול לקרב אליו עוד.

כשבא משה לתוך ביתו, נכנס לגן ביתו של יתרו וראה את המטה וקרא את האותות אשר עליו ושלף ידו ולקחו, וראה יתרו למשה ואמר זה עתיד לגאול את ישראל ממצרים, לפיכך נתן לו את צפורה בתו לאשה, שנאמר (שמות ב, כא) ויואל משה לשבת את האיש”, עכ”ל.

וכעי”ז מבואר בילקוט שמעוני (פרשת שמות, רמז קסב) וז”ל: “וירד האיש משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות.

ויהי בהתפללו, ויבט בצידו, והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגינה.

ויקרב אל המטה, והנה חקוק בו שם ה’ אלוקים צבאו-ת כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו, ויתלשהו כהיתלש עץ יער מסובכו, ויהי למטה בכפו.

הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלוקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם, ימים ונהרות וכל דגתם.

ויהי בהיגרש אדם מגן עדן ויקח את המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ויגיע המטה עד נח, ויותר אל שם ואל תולדותיו, עד הגעתו אל ידי אברהם העברי, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, גם את מטה האותיות ירוש ירש”.

“ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו.

ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו.

וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום.

ויהי אחרי מות יוסף, וישבו שרי מצרים בית יוסף.

ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גינתו, ויבחנו כל גיבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו.

וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו.

ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה, ויתן רעואל צפורה בתו למשה”, ע”כ.

ועוד שנינו במדרש (במדבר רבה, פרשה יח, סימן כג) על מה שאמרה תורה (במדבר יז, כג) שכל אחד מהשבטים הניח מטהו בתוך אוהל מועד ופרח מטה אהרן, שנחלקו בזה איזה מטה היה מטה אהרן, וז”ל שם: “ומטה אהרן, יש אומרים הוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (בראשית לח, יח) ומטך אשר בידך.

וי”א הוא המטה שהיה ביד משה ומעצמו פרח, שנאמר והנה פרח מטה אהרן.

ואית דאמרי נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואומר להם כולכם מקורה אחת טלו מקלכם.

ועל מה עשה, (משלי כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע, שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח.

וגזר הקב”ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ, שנאמר (במדבר יז, כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה, ועשה פרי ויגמול שקדים, גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.

ולמה שקדים ולא רימונים ולא אגוזים, לפי שנמשלו ישראל בהם.

ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ”ק ונגנז, ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון, רדה בקרב אויביך”.

ולפי דברי המדרש נמצא שהמטה שהיה ביד יהודה אינו המטה שהיה אצל משה רבינו, אלא היו שני מטות נפרדים, ובעניין מטה אהרן נחלקו הדעות אם היה של יהודה או של משה רבינו.

אבל בילקוט שמעוני (פרשת חוקת, רמז תשסג) כתב: “קח את המטה, זה שאמר הכתוב (תהלים קי, ב) מטה עוזך ישלח ה’ מציון.

זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר (בראשית לב, יא) כי במקלי עברתי.

והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר (שם לח, יח) חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.

והוא היה ביד משה, שנאמר (שמות ד, יז) ואת המטה הזה תיקח בידך.

הוא היה ביד אהרן, שנאמר (שם ז, י) וישלך אהרן את מטהו.

והוא היה ביד דוד, שנאמר (שמו”א יז, מ) ויקח מקלו בידו.

והוא היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש.

וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם.

לכך נאמר מטה עוזך ישלח ה’ מציון”, עכ”ל.

אמור מעתה, שהמטה שהיה ביד משה רבינו הוא המטה שהיה ביד יעקב אבינו וכן היה ברשות יהודה, ובזה המטה יגאל אותנו משיח צדקנו במהרה בימינו.

והנה יש לחקור היכן טמון המטה הזה, שהוא מוכן ומזומן למלך המשיח.

ולכך נקדים דבר נפלא דאיתא במדרש זרובבל [שהוא מוסמך מהקדמונים, וגם הרה”ק רבי חיים ויטאל זי”ע בספרו עץ הדעת טוב עה”ת (פרשת ויחי) מביא ממנו].

וזה לשון המדרש: “ואני זרובבל שאלתי לשר צבא ה’ על אודות אותות הקץ.

ויאמר אל מטה ישועות יתן ה’ לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל.

והמטה הוא שוהם הוא הגנוז ברקת עיר נפתלי.

והוא המטה אשר נתן ה’ לאדם ולנח ולשם, לאברהם וליצחק ויעקב ויוסף, למשה ואהרן, ליהושע ולדוד המלך.

ומשום יוציאהו אליהו ויתנו לאדם שמו נחמיה בן חושיאל בן אפרים בן יוסף, והוא יביאנו אל חפצי בה אם מנחם בן עמיאל”, ע”כ.

והנה רקת עיר נפתלי הוא עיה”ק טבריה, וכדאיתא בגמרא (מגילה ו, א).

הוי אומר, המטה של מלך המשיח גנוז כעת בעיה”ק טבריה, ואליהו הנביא יבוא ויוציאהו משם.

ויהיו הדברים תואמים למה דאיתא במסכת ראש השנה (לא, ב) שמשם עתידין ליגאל.

וכן מבואר במדרש (ילקו”ש, בראשית, רמז קסא) שטבריה משלמת למשיח, וכיון שביאת המשיח תתחיל בטבריה, לכן דווקא שם טמון מטהו של מלך המשיח, במקום שיתגלה במהרה בימינו, עד כאן דברי הרב.

בברכה מרובה

קרא פחות

שאלה

{שלום רב לאוהבי ומלמדי תורתך כבוד הרב סילבר שליט”א
בפרשת השבוע [כ”ב’ ב] וירא בלק בן צפור וגו’, וכן לקמן [פס’ ד’] ‘ובלק בן צפור מלך למואב וגו’, ולקמן [פס’ ז’] ‘וידברו אליו דברי בלק’, ובהמשך [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, וכן בפסוקים יג-יד-טו בלק ללא הזכרת שם אביו, ומיד אח”כ בפס’ טז’ -‘כה אמר בלק בן צפור’ וגו’ וכן ע”ז הדרך.

רציתי לדעת מהו שינוי הלשון, יש מקומות בהם מוזכר בלק בשם אביו, ופעמים שלא, ומה טעם יש בדבר [וכהוספה יל”ד גם על הפעם היחידה בפס’ י’ בו מוזכר צפר ללא ו’].

בהוקרה ובההערכה למזכי הרבים אשר שכרם אין לשער, בברכת שבתא טבא.

}

תשובה

בס”ד

אור ליום ו’ עש”ק פ’ בלק ט’ תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

אחדשה”ט, שלום רב וכל טו”ס

א) בענין שאלתו הראשונה, לא ראיתי עד כה איזה מי מן המפרשים שדיבר בזה, אבל נחזי אנן, דהנה מה שכתוב בתחילת הפרשה בן ציפור היינו משום שהיה עוסק בצרות עינו וברצונו לקלל, ויעוי’ מה שכתב בעל הטורים וז”ל, בן צפור.

שעף עליהם כצפור לקללם.

וזהו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כו ב) עכ”ל, או כמו שכתוב בזוהר ר”פ בלק שהציפר היה לכישוף, וכ”ז הוא מענינו שמתחיל לספר בענין בלק מעשיו וכשפיו, אבל אח”כ לא צריך.

וראה מה שכתב האור החיים בתוך דבריו וז”ל, עוד למה הוצרך להזכיר שם אביו בן צפור וכו’.

אכן יתבאר על דרך אומרם ז”ל (זוהר כאן) כי בלק מכשף גדול היה יותר מבלעם והיה עושה כשפיו בצפור אחד ששמו ידוע, והוא אומרו וירא בלק ובמה ראה בצפור, והוא אומרו בן צפור פירוש להיותו בן צפור ראה בכשפיו של צפור, ואמר תיבת בן לצד כי הצפור הוא לו לאב ולקצין וממנו ידע את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא הוצרך למגידים להודיע דבר קטן וגדול.

ואפשר שכוונת הכתוב היא שמקודם היות המעשה ראה בצפור, ודקדק לומר את כל רמז בריבוי כל לגופה שראה בצפור כל מה שעשה ישראל לאמורי, וריבוי את רמז לראיה אחרת עמה [אומה] שעתידה להיות כיוצא בדבר האמורי שעתידין ישראל לכלותם, ומה אומה היא שעקרו ישראל אז היא מדין, וזה רמז בתיבת את, הא למדת שראה מה שעשו לאמורי ומה שיעשו למדין, ואפשר שראה גם כן כי מואב מובטחים מצרת ישראל כמו שכן היה, כי הכישוף יגיד העתיד אם רע אם טוב, ומעתה תלה הראיה בבלק כי הוא הרואה בצפור לבד וראיה זו לא ראה אותה אלא בלק בכשפיו וכו’ עכ”ל האוה”ח.

ומש”כ וידברו אליו דברי בלק, היינו כיון שהתורה מספרת מה דברו א”צ לחזור ולומר את כל מציאותו של בלק כנ”ל, וסגי במה שהזכירו פעם אחת, ועיין כעי”ז ברש”י פסחים ג’ א’ לגבי מה שמלמד בפ”א לספר בלשון נקיה ע”ש.

ומש”כ [פס’ י’] ‘ויאמר בלעם אל האלקים בלק בן צפר מלך מואב’ וגו’, היינו שהיה בלעם רוצה להתגאות שחשוב אני בעיני המלכים וכדפרש”י שם, והרי בלק היה אביו נשיא ג”כ כדפרש”י ר”פ מטות, ועיין רש”י עוד עה”פ בנו בעור, וא”כ בעי לאפושי גדולה לעצמו, שמלך בן מלך מחשיבו וכ”ש דעדיף ליה.

ומה שכתוב בפסוק טז, וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי, היינו שהיה מדבר על עצמו אני בלק המיוחס אמרתי אל נא תמנע, או שעבדיו אמרו אנו עבדי המלך המיוחס שאמר אל תמנע מלעשות רצונו.

והנה מלבד ד’ אלו אשר נזכרו בשאלה, לא מצינו עוד בפרשה שיהיה כתוב בן ציפור, והטעם הוא משום שלא נכתב בן ציפור אלא היכן שהיה צורך בזה וכמו הנך דברים, אבל בלאו הכי לא, ואם אפשר להוסיף יש להוסיף מ”ש בפרק כג, יח וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר, ועיין מה שכתב אור החיים שם וז”ל, עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה, והעירו עוד להטות אזנו עדיו להאזין כל דקדוקי הדברים, ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים דכתיב בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור ע”כ לשון האוה”ח.

והעמק דבר כתב וז”ל, האזינה עדי בנו צפור.

האזנה משמעו הטית אוזן בכונה ובדיוק, ובאשר אין דרך ארץ לומר למלך זה הלשון על כן אמר בנו של צפור, כאלו עדיין לא נתגדל והוא נקרא על שם אביו, וכדאיתא בסנהדרין דף מ”א גבי ר”י בן זכאי, דכל עוד שהאדם לא נתגדל נקרא על שם אביו ע”כ.

וע”פ דברי העמק דבר הללו אפשר לפרש עוד מש”כ האלשיך בריש הפרשה, וז”ל, ראוי לשים לב: א.

למה לא הודיע תחלה מציאותו ושהיה מלך מואב בעת ההיא, ואחרי כן יאמר מה ראה ומה עשה.

ב.

למה לא הזכירו בשם מלך, לומר וירא בלק בן צפור מלך מואב את וכו’.

ואח”כ בכתב תירוצו, וזהו וירא בלק עין בעין, בעוד היה שמו בלק בן צפור, ולא בשם מלך יכונה ע”כ.

והיינו שהיתה תחילת ראייתו כשהיה הדיוט ולא מלך, ובזה בא לתרץ מ”ט נקרא אז בלק בלא מלך, ולהנ”ל יש ליישב ג”כ מ”ט כתוב בפסוק זה בן צפור, משום שכשהיה הדיוט נקרא ע”ש אביו (וראה גם רש”ר הירש בפסוק ד’).

ב) בענין מה שחסר וא”ו, אפשר להביא מה שכתב בס’ אגרא דכלה פרשת בלק וז”ל, ויאמר בלעם וכו’ בלק בן צפר וכו’.

חסר ו’, וכן האזינה עדי בנו צפר [א”ה ואולם עי’ בחזקוני שכתב בנו צפור וא”ו יתרה].

והנראה דהנה בעסק מעשה הכשפים היה בלק יותר מבלעם [במד”ר פ”כ ז’] כי בלעם היה כוחו בדיבור ובלק במעשה, ובלעם לגודל גבהות לבו רצה להראות שצריך לו מכל וכל כי אין כח בלק גם במעשה זולתו, על כן אמר חסר ו’, כבר ידעת כי ו’ מורה על המעשה, וכן האזינה עדי בנו צפר, אמר לו לעגמת נפש שמעשיו אינם חשובים כלום למעשה עכ”ל האגד”כ.

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
היכן ההגדרה שבעניין מסויים האדם בוחר בין שני דרכים ומחליט והיכן ההגדרה שזה מאת ה’?
הרי הכל מאיתו יתברך והכל ידוע לפניו!
מהו הגדר של הבחירה החופשית של באדם? מהו עומק העניין למעשה?
לתשובך הרב אודה מקרב ליבי,
יד’ הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד ‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

שלום רב

הנה בעצם זוהי שאלה שנתחבטו בה גדולי הראשונים והאחרונים, ונלוה עמו עוד נידון בענין מש”כ האור החיים בראשית ל”ז כ”א, וכבר נמצא כן בזוהר וישב קפ”ה סע”א, שיש איזה בחירה לאדם להרע לחבירו, אף אם לולי מה שהיה בחור להרע לחבירו לא היה חבירו נענש בזאת, אמנם כבר הגבילו הענין המפרשים, דרק אם יש איזה חטא לאדם שהיה דינו ראוי היות לו כך ולא בכל אופן, ועי’ באילת השחר למרן הגראי”ל שטינמן מש”כ ע”ז, וע”ע במטפחת ספרים ליעב”ץ מש”כ בזה.

לגוף השאלה, כתב ברמב”ם הל’ תשובה פ”ה ה”ה וז”ל, שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו, דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו עכ”ל.

וכתב הראב”ד שם, א”א לא נהג זה המחבר מנהג החכמים שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו והוא החל בשאלות קושיות והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק ואולי שעה אחת יבא הרהור בלבם על זה, ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית’ היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו והיתה לנו השאלה קשה מאד ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו ומסרה ביד האדם עצמו אין ידיעתו גזירה אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול מסרו הבורא בכח המזלות אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה עכ”ל.

הנה מצינו עד כה ב’ גישות בין גדולי הראשונים בענין, שהרמב”ם כתב שתשובת שאלה זו תליא בהרים רמים ורחבה מני ים, ואילו הראב”ד כתב שיש איזו שהיא תשובה ע”ז כמבואר בדבריו, ומ”מ הוא מדגיש שאין זו תשובה מספיקה.

כמו”כ יש עוד ראשונים שדנו בשאלה זו, כמו רס”ג ועוד רבים, וכן הר”י עראמה בעל העקדה דן בזה, וראה עוד בכל מפרשי הרמב”ם במהדורת מפרשי יד החזקה, ובאריכות גדולה באור שמח שם, ומה שהביא שם באריכות דברי המהר”ל ורלב”ג ותיו”ט וכו’, ומה שכתב בסוף, ועי’ בספר שפתי חיים להג”ר חיים פרידלנדר מה שקיבץ הדעות לתרץ בזה.

יצויין, שכבר בזהר נראה שנתקשו בשאלה זו, וציינו ג”כ שזוהי קושיא קשה מאוד, וז”ל (זוהר חדש – תיקונים כרך ב דף צח ע”א), אמר רבי יוסי בוצינא קדישא הא אוקמוה [ברכות דל”ג] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [שנאמר ועתה ישראל כו’ כ”א ליראה].

וקרא אחרא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב [איכה ג] ואם קודם דאתיין לעלמא אתגזר עלייהו למהוי צדיקים או רשעים או בינונים לא הוה עתיד למהוי לון אגרא ועונשא ולא הוה ליה לנביא למימר לון מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.

ולא הוה לון למ”מ למימר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

אמר רבי שמעון שאילתא דא עמיקא ואפליגו בה קדמאי וסגיאין כשלו בה בגין דלא מטו לעומקא דרזא.

על נביא אתמר האי קרא בטרם אצרך בבטן ידעתיך [ירמי’ א].

ורזא דא הכל צפוי והרשות נתונה.

הא מילין אלין סתימין.

ולא אתגליין וכו’ עכ”ל וע”ש המשך הדברים.

לסיכום, יש תירוצים רבים לקושיא זו, והעיקר עלינו להאמין בשני הדברים שהקב”ה יודע מה שעתיד להיות ושגם יש בחירה לכל מעשה, ואין חובה ליגע את מוחינו בכל התירוצים הללו.

קרא פחות

שאלה – כתב הרמב”ם הלכות תשובה פ”ז ה”א: הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.

וצ”ע חדא הרי זהו חובתו לתקן פשעיו, ומה שייך כדי שיזכה וכו’, ועוד הרי קי”ל ברפ”ק דאבות הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע”מ לקבל פרס.

תשובה – שאלה גדולה זו, ויש ליתן הדעת עליה, ולפי ענין הדור שעושין העולם ביאורים בדברי הרמב”ם לכאורה ג”כ הוינן צריכין לזה בכאן, דהיינו לבאר שעיקר חובת התשובה מצד דינה לדעת הרמב”ם זהו גם לאחר זמן, אלא דכדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העוה”ב, לכך יש לו להקדים [אף שאינו, עיין בשל”ה מס’ יומא], אכן לפני שנדון בלשון הרמב”ם הלזה, יש כבר מקום להתבונן בשאלה זו בהרבה פסוקים ומאמרי חז”ל שנזכר שם ג”כ כביכול ענין זה, שיש לקיים המצות ולחזור בתשובה כדי לזכות לטובה ולעוה”ב.

בתוה”ק בס”פ ניצבים אי’, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

ביחזקאל פרק יח איתא: (לא) השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה ולמה תמתו בית ישראל: (לב) כי לא אחפץ במות המת נאם אדני ה’ והשיבו וחיו:

בס’ תהלים (פרק לד, יג), מי האיש החפץ חיים אהב ימים לראות טוב: (יד) נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה: (טו) סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו:

ובמשלי (פרק ב, כ) למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמר: (כא) כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה: (כב) ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה: ועוד אי’ ברפ”ג דמשלי (א) בני תורתי אל תשכח ומצותי יצר לבך: (ב) כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: ושם בפרק ד (י), שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים: ושם פרק ח, (לד) אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי: (לה) כי מצאי מצאי מצא חיים ויפק רצון מה’: (לו) וחטאי חמס נפשו כל משנאי אהבו מות: ושם פרק טו, כד: ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה:

ותניא בברייתא פ”ו דאבות, גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר [משלי ד’] כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואומר [משלי ג’] רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך ואומר [משלי ג] עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ואומר [משלי א] כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ואומר [משלי ד] תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך ואומר [משלי ג] אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר [משלי ג] כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

והנה באמת יש בזה הרבה פסוקים ומאמרי חז”ל כאלו, וכל הנביאים מלאים מזה, ובעקבותם ספרי המוסר הק’, ומה שהובא כאן הם רק מיעוטא דמיעוטא, ודי בזה, אך הקושיא במקומה עומדת, איך הזהירו את האדם שיעשה את התורה והמצוות של”ש, ואם משום מתוך של”ש בא לשמה הא משמע להדיא שזהו טובתו של האדם וזהו העצה עבורו.

ודוחק לומר שזהו העצה שיעשה בתחילה כיון שאי”ז באמת מה שראוי לעשות.

אכן לכשנתבונן בדרכי האדם, וכפי שכבר הציבו לנו ציונים בזה – רבותינו בעלי המוסר, נראה כי בפעולת האדם בציוויי השי”ת וברצונו ית’ רוב הפעולות הנם ע”פ כל מיני מניעות ונגיעות לכאן ולכאן, ולכשנתבונן עוד נראה כי באמת כמעט לא נמצא מצוה שמקיימין אותה רק לשם ה’ יתברך [הגראי”ל שטינמן שליט”א].

והענין בזה הוא משום שאיננו רואים הדברים בפועל, וטבע האדם השפל שקשה לו לקרב הדברים אל השכל, ולכן נראה תמיד אצל בעלי תורה ומצוה המופלגים שיחיו, בחלקם הם אנשים שכליים מאוד אשר השכל פועל אצלם בכל דרכיהם, וחלקם נראה בבירור כי עמלו מאוד על ענין האמונה ואמונתם גדולה וחזקה בצורה חושית ממש, אך מי שאין אמונתו גדולה וחזקה ביותר ע”פ רוב קשה לקרב הדברים אצל השכל, וכמו שרואים שמי שאבדו ממנו כמה שקלים חושש לנפשו מאוד [מהחכם הנז’], אך מי שטלטל מוקצה בשבת עובר במהירות לסדר היום, אף שבודאי כל אדם כשר מוציא הרבה הוצאות לצורך קיום המצוות, ובודאי יאמר שהמצות חשובין אצלו יותר מממונו, אך להרגיש זאת בפועל קשה מאוד.

ולפ”ז אם אדם רוצה לעבוד ע”ע ולחזור בתשובה, הנה אם רוצה לחזור בתשובה משום שיודע שכך רצון ה’, באמת רוב בנ”א שבזמנינו יהא קשה להם לחזור בתשובה שלמה באמת ע”י הכרה זו, וממילא י”ל דמחוייבים הם להשיב אל ליבם ענין ההפסד שיגיע להם מן העבירות והשכר שיבא להם מן המצוות, כמ”ש הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה ושכר עבירה וכו’, וזהו דרך התשובה הישרה, וע”י כך אולי יזכה לבוא לידי חרטה גמורה ורצון גמור שלא ישוב אל הדרך הזה עוד, ולכך בקשו בעלי המוסר שילמדו ספרי יראה בחשק ע”מ לקרב הדברים אל תוך הנפש, ובעצם כמעט כל דבריהם שם בספרי המוסר סובבים על יסוד גמול העוה”ז והעוה”ב.

וידוע שהקה”י ביקש שיחדירו ענין הגיהינום בגיל קטן.

ובודאי אחר שירגיל עצמו אל דרך טובה ע”פ דרכו יוכל לשוב בלבב שלם.

ואוסיף עוד ל’ הרמב”ם פ”ט מהל’ תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב – ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ”ל הרמב”ם.

קרא פחות

שאלה – כתיב בבראשית פרק כד פסוק מט ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל.

וק’ דהרי חסד ואמת היינו חסד של אמת שאין בו תשלום גמול, כדפרש”י ר”פ ויחי, וצ”ב שהרי קבלו כאן שכר שנתן לה כלי כסף וכלי זהב ולהם נתן מגדנות.

תשובה – מה שראה כת”ר להניח, שפי’ חסד ואמת כאן שוה לשם, הנה יעויין בשכל טוב כאן, שכתב וז”ל, אם ישכם עושים חסד.

שלא להטריחו לכאן: ואמת את אדוני.

שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם ע”כ.

ומבואר שנקט חסד ואמת אמידי אחרינא.

ומאידך גיסא בשכל טוב פרשת ויחי פרק מז כתב, חסד ואמת.

וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה.

אמרי אינשי מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לבית עולמו והוא עושה עמו חסד שלא בפניו, לפיכך אמר לו חסד ואמת ע”כ.

ומבואר דאע”ג שבפ’ ויחי פי’ כפרש”י שם, מ”מ כאן פי’ שהמכוון למידי אחרינא, ויתכן שכונתו אף לדעה הנ”ל [ר”ל דאי”ז מדרשות חלוקות], וא ניחא דגם רש”י מצי לפרש כן.

וכן הרד”ק כאן כתב, חסד ואמת – אמת שאתם חייבי’ בכבוד בני משפחתכם כל שכן אברהם שהוא גדול משפחתכם אם שאל בתכם מאתכם לבנו שאתם חייבים לעשות רצונו וחסד יהיה אם תשלחוה לו לארץ אחרת ע”כ.

אכן באמת הרד”ק גופיה שם בפ’ ויחי ג”כ פי’ כעי”ז, וא”כ אין להביא ראיה מדבריו.

ובאבן עזרא כאן כתב, חסד דבר שאינו חיוב.

ואמת לקיים דבר החסד, והמלה מגזרת אמונה, והתי”ו לשון נקבה ע”כ.

אכן גם הא”ע פי’ בפ’ ויחי כמ”ש כאן.

וראה עוד ספורנו כאן.

אכן גם אם נפרש חסד של אמת, כפשוטו, נראה דזהו בודאי חסד של אמת לפי היחס, דהנה זה פשיטא שהנותן תמרה לחבירו וחבירו נותן לו כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, זה פשיטא שהשני כאן עושה חסד של אמת והראשון לאו כלום עביד, דגמול שייך רק לפי ערך התחליף, והכא נמי מה שנתן להם מגדנות עדין אינו חשוב עבורם בשביל בתם, שבתם שוה להם מן הכל, ושפיר חשיב אכתי חסד של אמת.

וראה מש”כ במשך חכמה, ומגדנות (נתן לאחיה ולאמה, ויאכלו וישתו) הוא והאנשים אשר עמו.

אבל אמה ואחיה ורבקה לא היו אוכלים משום שאבלים היו מבתואל, ורק אירוסין מותר תוך שבעה אבל סעודת אירוסין אסור, כפסק הרמב”ם.

לכן נתן להם “מגדנות”, היינו קליות ואגוזים, כמו שכתבו במדרש עכ”ל.

ופשוט שעל מגדנות באופן כזה אי”ז הופך אותם להיות מקבלי גמול על שנתנו את רבקה.

ויש להעיר עוד דמ”ש פרק כד, נג, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה, זה נאמר רק אחר שנאמר אם ישכם עושים חסד ואמת וגו’, והיינו שמתחילה לא אמר שיתן להם כלום, ולא התנה עמהם דבר, ולכך זהו חסד של אמת.

[וגם יש להעיר על כת”ר שהי”ל לדייק כיון שהם לא קבלו הכלי כסף וכלי זהב, ואם ישכם עושים אין הכונה לרבקה, שלגבה להנשא ליצחק בודאי לא שייך בזה חסד של אמת.

ובפי’ חזקוני כתב, ולפי הפשט הדברים החשובים נתן לה יודע היה שישובו עמה, והדברים קלים נתן לאחיה ולאמה אבל בתואל לא היה צריך פיוס.

עכ”ל].

עוד יש לומר דהנה גרסי’ במסכת סוטה דף מ”א ע”ב, דרש ר’ יהודה בר מערבא ואיתימא ר’ שמעון בן פזי מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע מכלל דבעולם הזה שרי ר’ שמעון בן לקיש אמר מהכא כראות פני אלהים ותרצני ע”כ, ויתכן ג”כ כאן שרצה להחניף להם שהם עושים חסד של אמת, גם אם באמת לא היה כך.

מיהו בספר מצוות קטן [סמ”ק] מצוה רכט כתב, והא דאמר רבי שמעון בן פזי (שם) מותר להחניף לרשעים בעולם הזה זהו כשאינן עושין עבירה מפורסמת.

ובס’ מנורת המאור פרק טז – החנופה והליצנות עמוד 286 אבל המחניף לרשעים בעולם הזה, לא יאמר להם כדין אתם עושים, אלא שמכבד אותן משום דרכי שלום, מפני יראתו מהן, מפני רשעתם.

הואיל ואין בידו כח למחות בידם, מפני שהוא הדיוט והם חזקים ואלמים, ומכבד אותם שלא יזיקוהו, אין בכך כלום, דתניא מחניפין לרשעים בעולם הזה עכ”ל, כנראה שהבין איסור חנופה דוקא באופן שמשבח מעשיהן, ויתכן דגם הסמ”ק לא מיירי אלא בכה”ג וכמו דאתא עליה שם מאיסור לא תהדר פני גדול ע”ש.

והנה בפי’ ר’ חיים פלטיאל כתב, אם ישכם עושים חסד ואמת.

וא”ת וכי ימנעו לתת ב(י)תם לאיש חשוב ועשיר כזה, וי”ל שספר להם שנגזר גלות על זרעו והיו יראים מליתן ע”כ.

ויתכן שזהו החסד ואמת, כיון שבפועל אין להם גמול אחר שיודעין שנגזר גלות על זרעו, ולכך אין עושין כן אלא לש”ש.

אח”ז ראיתי עוד שנגעו בזה הרא”ם ושאר מפרשי רש”י על הרש”י פ’ ויחי שם.

[ובספר תפארת שלמה כתב קו’ זו בשם הרמב”ן, ויש לתקן רא”ם במקום רמב”ן].

הרי בידינו כמה אופנים ליישב קושיא זו.

 

*

קרא פחות

{בס”ד מוצ”ש פרשת בראשית כ”ח תשרי תשע”ו
לכבוד ידידי יקירי הבה”ח המופלא הרב משה דוד טננבוים נ”י גריס באורייתא תדירא שייף עייל ונפיק שמח ומשמח את הכל.

שלו’ רב וכט”ס!
מה ידידות מכתבך אשר קבלתי, זכרתי ימים מקדם, עת לומדי עמך, שקידתך ונעימותך, זכרון לטובה, ויה”ר שתזכה לזיוג הגון בקרוב בעז”ה.

הנה שאלתני כמה שאלות בהלכה, וכבר ידעת שאינני ראוי להורות הוראה בישראל ח”ו, ולא מלאתי כרסי אפי’ בחלק קטן מתוך החומר הדרוש לזה, וכל מילתא דצריכא רבה לא תשאלו לא מטרמיסין וכו’ כתובות י”ז א’, ואמרי’ כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה סוטה דף מ’, ואני מקוה שלא היתה כונתך לזה, אבל מ”מ הנפרד מחבירו לא יפרד אלא בדבר הלכה ברכות ל”א א’, ועל כן אשלח לך את דעתי הקלושה בדברים הללו אשר שאלת, כדי לישא וליתן בד”ת, ותוכל לומר אלי גם דעתך בכ”ז.

}

א) מה ששאלת ראשונה האם בישול האסור לדעת המחבר ומותר לדעת הרמ”א האם הנוהג כדעת המחבר מותר לו לאכול זה בדיעבד כדין ספק מעשה שבת דשרי, או דילמא הנוהג כדעת המחבר מוצא מכלל הרמ”א ולא חשיב שיש דעה אחרת בזה.

והנה דעת הרמ”א ג”כ זוהי דעה המובאת בראשונים, והמחבר גופי’ לא אסר אלא משום חשש בישול לדעת הפוסקים האוסרים, אלא שבקיצור השאלה האם מה שהותר מעשה שבת באופן שיש דעה המתירה אם זהו רק באופן שדעה זו נפסקה להלכה או גם דעה שלא נפסקה להלכה.

והנה כתב המ”ב סי’ שי”ח סקל”ח באופן שנצטנן הלח דגם להנוהגין כהרמ”א אם נצטנן לגמרי בזה אסור לבשלו שוב דקי”ל יש בישול אחר בישול בלח, וכתב ע”ז בשעה”צ בשם ס’ נתיבות השלום ובדיעבד אין לאסור עכ”ל השעה”צ, ובמ”ב מהדו’ דרשו הובא שם דברי הנתיבות השלום [סוף ח”ב קיצור הל’ שבת נתיב ים ס”ק ע”ג] שיש לצרף הסוברין עירוי מכלי ראשון אינו מבשל ויש לצרף הסוברין שאין בישול אחר בישול בלח שנצטנן [פי’ אפי’ נצטנן לגמרי], ובאופן ששאלת שהוציא בכף מתוך סיר המרק לתוך קערת מרק שהתקררה חלקית, בודאי שאין לאסור בדיעבד שיש לצרף הדעות הנ”ל, ובאמת גם בצירוף הדעה האחרונה הזו בלבד סגי, עיין מ”ב סי’ רנ”ג סקצ”ה ושה”צ שי”ח ק”ח, וכ”ש שכאן שייכי צירוף תרוייהו, וגם דלא נתקרר לגמרי ויש לצרף עוד גם דעת הרמ”א שהיא נהוגה בפועל אצל בני אשכנז, [ובאול”צ ח”ב פ”ל סי’ י”א הוסיף ע”ד הנה”ש הנ”ל שיש לצרף גם עוד דעה ע”ש].

וכמדו’ שאין צורך להוסיף עוד בזה.

ב) מה ששאלת האם מה שמכסין הכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים, האם מהני לכסות ג”כ בכוס שקופה.

הנה ראשית כל ענין זה של כיסוי המים אחרונים אין לו מקור כ”כ מן הגמ’ והשו”ע, ואינו חיוב מצד עיקר הדין, ועיין דינים והנהגות חזו”א פ”א ה”ו, (אכן יש שהקפידו ע”ז, עיין שע”ת סי’ ד’ סק”ח וארחות רבינו ח”א עמ’ פ”ג), ובין כך כתב בשו”ת שה”ל ח”ח סי’ קס”ח ס”ק ג וז”ל, להוריד סכינים בבהמ”ז, וכן מים אחרונים מעל השולחן בודאי רק דין לכתחילה הוא ואינו מעכב וז”פ ע”כ.

ועוד יש לידע דדעת רוב הפוסקים שכאשר נטלו לתוך כלי נתבטלה הרוח הרעה מן המים (ביה”ל סי קפ”א ד”ה אלא וע”ש בשעה”צ סקי”ז שכן פשטות דעת רש”י).

אכן לענינינו יש לידע אחר שנהגו להקפיד ע”ז, על מה הקפידו בזה ועל מה לא, דהנה גבי ערוה וצואה קי”ל בברכות כ”ה ב’ אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, וכ”פ בר”מ ובשו”ע סי’ ע”ה וע”ו, ויש לידע כאן כשקבלו עליהן מנהג זה למה דימוהו האם לערוה או לצואה.

ונראה שדימו זה לצואה ולא לערוה, דבערוה הוא דין מיוחד דתליא בראיה משום הרהור, אבל בכל מידי אחרינא שהוא משום הרחקה והפסק אין שום איסור שלא יהא נראה, וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים (א”א להרב מבוטשאטש סי’ ד’ ס”ט, נדפס בסוף שו”ע מכון י-ם, כה”ח שם סקל”ג בשם רוח חיים לרבי חיים פאלאג’י סי’ ע”ז) שמועיל לבטל מים אחרונים ע”י הטלת רביעית מים אליהם, ובערוה לא אשכחן דין כזה כיון דתליא בראיה, אלא הוא מצד מיאוס מים ששורה עליהן הרוח רעה שמדמינן זה לצואה ומ”ר, אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

וכמדו’ שהמנהג ג”כ שאין מקפידין בכוס שקופה שלא לכסות מים אחרונים בכוס שקופה.

ג) מה שהסתפק לגבי מי שהלך לבהכ”ס ויצא קודם ברכת המזון, האם מחויב ליטול ידיו ב”פ, או דסגי בנטילה אחת ועולה לו לנטילה של בית הכסא ולנטילה של מים אחרונים.

הנה זה ברור שלא יתכן חיוב של ב’ נטילות, דעד כאן לא דנו האחרונים בכה”ג אלא לגבי מים ראשונים שיש בעיה שאין ידוע איזה ברכה מחויב להקדים קודם, אבל בלאו הכי אין בזה איסור.

וכן מי שנזקק לילך לבית הכסא קודם נטילת ידים של שחרית, א”צ ליטול ידיו ב’ פעמים דנטילה א’ עולה לו לשניהן, ובפרט לדעת המחבר באופן שלא שפשף שאינו אלא משום היכון.

[ובאופן ששפשף חיוב הנטילה הוא מדינא ע”ש בב”י סי’ ה’ מ”ש בשם הגמ’ ביומא, ובראשונים שהביא ההג”מ והא”ח, ויש הרבה ראשונים המחייבן ברכת ענט”י ביוצא מבית הכסא ושפשף, וגם כשלא שפשף י”א שיש נטילה משום רו”ר, עי’ מ”ב סי’ ד’ סק”מ].

ורק קודם שיצא ממיטתו יטול אם אין נזקק כ”כ לבהכ”ס, כדל שלא ילך ד”א.

וכן מי שהלך לבית הכסא ב”פ עד כאן לא דנו הפוסקים אלא מצד הברכה אם צריך לברך ב”פ אבל כו”ע ל”פ שא”צ ליטול ב”פ, וכן באופן שנטל ידיו מבהכ”ס אפי’ שפשף ומיד מתפלל א”צ ב”פ [כך מפורש בראשונים וגם במ”ב], הגם דאם היו ידיו נקיות כגון ע”י קינוח היה מוטל עליו שוב ליטול מ”מ אם כבר נטל במים א”צ שוב.

אכן מה שיש להסתפק כאן, וטוב שאלת, הוא בענין הברכה של אשר יצר, האם מותר לו לברך קודם ברכת המזון, או דהוי הפסק בין המים אחרונים להבהמ”ז.

ונחלקו בזה האחרונים, דדעת האשל אברהם מהדו”ת [לבעל הדעת קדושים מבוטשאטש, מודפס בסוף שו”ע מהדורת מכון י-ם] או”ח סי’ קפ”א, לצדד דאי”ז הפסק, ואילו בשו”ת שלמת חיים [שבעיקרו הוא להגרי”ח זוננפלד] כתב בסי’ ק”פ דהוי הפסק, ויש ליטול לדבריו ב”פ, א’ לברך ברכת אשר יצר וא’ לפני בהמ”ז.

ולמעשה יתכן שיש להקל כיון שמחשש סכנה דמלח סדומית בודאי יצא, והנידון כאן בספק דרבנן, ובפרט דדעת התוס’ ספ”ח דברכות דנ”ג ובספ”ק דעירובין שאין נוטלין מים אחרונים בזמננו, הובא בשו”ע ס”ס קפ”א [וכך נהגו הרבה באשכנז].

ובפרט שנתברר ג”כ דעת רע”א דס”ל להקל בזה, וז”ל הרע”א בהגהות השו”ע או”ח סי’ ז’ ס”א, ואם הטיל מים קודם ברהמ”ז צ”ע אם לא יקדים בהמ”ז שהוא דאורייתא.

או דמ”מ תדיר עדיף.

ואפשר דתליא באיבעי דהש”ס בזבחי’ תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף.

די”ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב”ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה.

וע’ צל”ח ברכות ד”ד ב’ ד”ה ריב”ל וברפ”ח ד”ה שהיין גורם.

ובת’ נודע ביהודא סי’ ל”ט.

וצ”ע לדינא עכ”ל.

והגם שנסתפק איזה מהם קודם מ”מ מבואר לענין הנידון בכאן יש להקל שאין מחוייב ליטול ב”פ.

אכן יתכן דדוקא משום שספק זה לא נפשט יצטרך בפעם הראשונה לכוון לנט”י דבהכ”סגרידא וליטול מים אחרונים ורק בנטילה של אח”כ לכוון למיםם אחרונים ע”מ לצאת מידי ספק, אך ג”ז לא נראה שנפטר עי”ז דחיובא דרמיא עליה מתחילה הוא ליטול מים אחרונים ולברך, ואם אינו נוטל לא נפטר ע”י זה מן החיוב, ורק אם רוצה להמשיך בסעודה שבזה אין כבר חיוב עליו ליטול ולברך מיד, בזה לא נכנס לספק זה, אך לא משמע שתהא בכונת הרע”א שיהא מחויב לצאת מן הספק עי”ז.

{שמחתי מאוד לקבל ממך מכתבך, ותסלח לי אם קצרתי מדי שלא נתכונתי לא לקצר ולא להאריך אלא הכל כפי מה שמסייעין מן השמים.

}

קרא פחות

כתב הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”א סימן לה סק”א וז”ל, בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה”ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו”ע או”ח סי’ קס”ט סעי’ ב’), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו”ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה”ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי’, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו”מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ”מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע”י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן עכ”ל.

וכ”כ הגרח”ק שליט”א באגרות וכתבים וז”ל, והעידו בשם החזו”א זצ”ל שהתיר לכבד אורחים במאכל ומשקה אף שיודעים שלא יברכו, כיון שכל האיסור משום לפני עור ואתה מכשילם באיסור יותר גדול, הוא איסור שנאה, ועיין היטב בחזו”א שביעית סי’ י”ב סק”ט ד”ה ונראה ע”כ.

וכ”ז באופן שחושש שזה ישניא אותם, אבל לו יצוייר שברור לו שזה לא יכעיס אותם יש לו לומר להם לברך.

והנה כל מה שנתבאר בדבריהם הוא לענין אורחים שמן הנימוס לכבדם, ואז יש לכבדם על מנת שלא להשניא עליהם את הדת, אבל אם מציע מעצמו לאדם ברחוב דבר מאכל ויודע שלא יברך אין היתר לזה, אלא אם כן אומר לו לברך אם יודע שזה לא יכעיס אותו וכנ”ל, ואז יועיל גם אם אינם אורחים, גם אם בסוף יתברר שלא בירכו (ראה מעשה איש ח”ד עמ’ רל”ד), אך יתכן שזה באופן שעכ”פ יש צד שיברכו ולא באופן שברור שלא יברכו.

ומ”מ ראוי לברך בקול ויכוין להוציאם גם אם הם אינם מכוונים לצאת (הסטייפלר בקריינא דאיגרתא ח”א סי’ קמ”א), ולצורך קירוב רחוקים, דהיינו להשפיע עליו שבהמשך יהיה שומר תורה ומצוות מותר (אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט).

לענינינו במסיבת סיום, אם דבר רגיל ומקובל שיש הרבה עובדות במצב שלה שאינם מביאות דברי מאכל, רצוי להמנע מכך גם כן, ואפשר לתת כתחליף במקום זאת קישוטים ובלונים וכדו’, אמנם אם אי”ז כדבר רגיל שם, ויש מקום לחשוש לשנאה או לכעס וכדו’ אפשר להביא, ומסתבר שלא יהיה טוב לומר במעמד הצוות שיש לברך שזה גם יכול להביא לידי כעס וזה אינו מומלץ.

אבל אם בכל זאת יש אפשרות לומר להם לברך בודאי שזהו הדבר המובחר ביותר לצאת ידי כל השיטות [עי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג].

[בפרט אם יש חשש של חסרון פרנסה באם לא תביא את האוכל בזה התיר גם הגריש”א, אם בלאו הכי מה שהיא לא תביא אחרים יביאו אותו דבר במקומה, בזה אין איסור לפנ”ע דאורייתא אלא איסור מסייע דרבנן, ובלאו הכי התיר הש”ך במומר].

קרא פחות

{שלום רב, רציתי לברר האם מותר להזמין לערב שבת אורחים שבוודאות יגיעו עם רכב, במקרה שגם אם לא נזמין אותם, יתארחו אצל משפחה אחרת ויגיעו לשם ברכב.

תשובה: אין להזמינם אלא אם את מניחה שזה יוסיף להם לחיזוק}.

בעצם בפשטות איסור לפני עור אין כאן, משום שיכול להגיע לאיסור בלי האירוח הזה, ולכן לא נחשב לפנ”ע שזהו בתרי עברי דנהרי, אמנם יש איסור מסייע לדבר עבירה, שיש מן הפוסקים שאסרו מדרבנן גם במומר.

כתב הרמ”א יו”ד סי’ קנ”א ס”א וז”ל, י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.

(מרדכי דפ”ק דע”ז).

ויש מחמירין.

ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

(ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב) עכ”ל.

ודעת הש”ך שם סק”ו שבמומר א”צ להחמיר.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שמ”ז ס”ק ז וז”ל, פטור אבל אסור לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ”מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג”כ דבר איסור כמו לשאר ישראל.

ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ”א) עכ”ל המשנ”ב.

ועיין בדגמ”ר וגליון מהרש”א ביו”ד שם מה שתמהו על הש”ך והסכימו לדעת המ”א להחמיר.

א”כ אם הדבר נוגע לדרכי שלום אפשר להקל לכו”ע, אבל אם אין הדבר נוגע לכך לכאורה יש בזה איסור מסייע לדבר עבירה, ואמנם יש עוד צדדים להקל בזה לדעות מסוימות, עיין במשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”א סעיפים י”א י”ב י”ג י”ט, ועיין אג”מ אה”ע ח”ד, וע”ע שם יו”ד ח”א סי’ ע”ב ואו”ח ח”ד סי’ ל”ה, אינו בדבר שאינו מיוחד לאיסור, עיין במשנה בשביעית שמוכרין להם וכו’, ולכן כאן אם לא מדובר במרחק נסיעה אולי אין איסור להזמינם, אמנם יל”ע בכ”ז ואין כאן המקום.

ועי’ או”ח סי’ קס”ט ס”ב ובמ”ב סי’ קס”ג סק”ב.

וכן לצורך קירוב יש מן הפוסקים שהקילו באופנים מסויימים, שלא יעברו עבירות חמורות יותר, ועי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט ובמנחת שלמה ח”א סי’ ל”ה סק”א.

וחשבתי אולי יש להקל דאולי כ”ז הוא בנותן לרשע חפץ שיעבור בו איסור אבל בנותן להם רשות לבוא לביתו אינו נותן בידם שום חפץ לעבור איסור, ועיין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יג סק”א, וז”ל, הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות.

דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא.

וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה.

ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך.

ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע”ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ”ש שיניחנו ליקח בעצמו.

ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון.

וכ”ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה עכ”ל.

אף שיש לחלק לענינינו, ומצד שני יתכן שכאן קיל יותר משום שבעצם אינו עושה שום איסור בחפץ שלו, וגם יכול לבוא לביתו שלא באיסור, ומאידך יעבור איסור בכל מקרה, ולכן אולי יש לצרף סברא זו בצירוף הנ”ל.

אכן שוב ראיתי שנקטו האג”מ גופיה וכן הגרי”ש אלישיב דאפילו אם ע”י שיזמינו אליו יחזור בשבת הר”ז לפני עיור, [אא”כ יש במה לתלות, וכמו שכתבתי כבר בתשובה שאח”ז].

לכאורה מתוך דברי הפוסקים נראה קצת דההיתר משום קירוב אינו ברור שיועיל באופן זה לכל הדעות, אם אין גם את הסיבה להתיר מפני דרכי שלום, ומ”מ הכל לפי הצורך ולפי ראות עיני המורה, ומצינו שהקילו רבותינו בכגון דא באופנים מסויימים.

ולכן במקרה שאין ידוע קירוב לדת על ידי ההזמנה ודאי שלא ראוי להביא יהודי למצב חילול שבת, גם אם מצד הדין לפי פוסקים מסויימים יתכן שאין בזה איסור, אבל אם ניתן לתלות במצב משמעותי שהוא לא יבוא לחלל שבת כגון שגר קרוב מאוד ולפעמים מגיע גם בלי רכב, כמו כן אם מזמין אותו לפני שבת לשהות בביתו כל השבת, או שמזמין אותו ליום באופן כללי ולא לשבת והוא מצד עצמו בוחר לבוא לשבת, במצב כזה לכאורה יש להקל מצד המשנה בשביעית הנ”ל (ועיין בספר נחלת אליהו להגר”א דושניצר).

קרא פחות