עצמות

למש"כ בענין האם יכול אדם להרוג את חבירו ע"י בחירה הנני שולח לו מה שכתבתי בזה

בענין עין הרע

בגמ' ב"ב יד.

"רב אחא בר יעקב כתב חד אמישכיה דעיגלא ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה".

וכעי"ז לק' עה.

"נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", (ויעו"ע ברכות (נח:), שבת (לד.

), ב"ק (קיז.

) וסנהדרין (ק.

)).

והדבר צ"ב היאך התנאים והאמוראים קדושי עליון גרמו למיתת אדם ע"י מראה עיניהם בלא שגזר עליו כן הקב"ה.

ואמנם החזו"א [חו"מ ליקוטים סי' כ"א לדף יד.

] כתב כי מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש להרס ולחורבן של גשמים מוצקים, והוכיח כן מפסחים (נ:) וב"מ (פד.

וקז.

), ובשעה שבני אדם מתפעלים ממציאות מוצלחת הם מעמידים אותה בסכנה.

אך כ"ז רק אחר שנגזר עליהם משמים להאבד, שהרי הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים כמו שאמרו לק' קמד:, והיינו שאחר שנגזר עליו שיאבד מתגלגל הדבר ע"י שימת עין.

ויתכן שככל שהאדם גדול יותר, סגולותיו ובחינותיו יתירות, ועינו פועלת יותר.

וסיים דאף דבלא דינא לא מיית איניש, מ"מ כיון דהשטן מקטרג בשעת הסכנה, יש בכח האדם לגרום ע"י מראה עיניו למיתת חבירו, ומה גם שהרי אמרו אדם נדון בכל יום וגם בדין הנחתם ביוה"כ קובעים להניחו אחר הטבע ולא לעשות לו נס.

אכן הגרא"א דסלר זצוק"ל כתב בזה [במכתב הנדפס בסה"ז לבעל מכתב מאליהו-'כח בעל בחירה להזיק לחבירו'] מתולדות הגרי"ז מסלנט זצוק"ל מפתקא בכי"ק משם הגר"ח מוואלוז'ין זצוק"ל בשם הגר"א זיע"א שטועים החושבים כי האדם יכול להזיק לחבירו בלא שנגזר עליו, שהרי אין אדם נפגע אם לא נגזר עליו מלמעלה בשום אופן, וכ"כ הגרא"ב וסרמן הי"ד [דוגמאות לביאורי אגדות ע"ד הפשט (בסו"ס קובץ הערות) סי' ז' אות ד'] דאין ביכולת האדם להרוג אדם אחר אא"כ נגזר עליו שיהרג.

והגר"א בביאורו למשלי [פי"א פ"ח] כתב בתו"ד "והכל הוא בידי שמים, אם נכתב לו שימות אותה שנה מה יועיל לו אם יחזור לביתו, ואם נכתב בספר החיים גם כי ילך ישאר בחיים חיותו, אבל הענין שיש מזל כללי של אומה או של המדינה ויש מזל יחידי", יעויי"ש.

אך הביא הגראא"ד זצוק"ל דלא כן משמע בדברי האוה"ח אקרא ד"והבור ריק אין בו מים" [בראשית ל"ז, כ"א] ואמר לו החזו"א דכן יש גם ברמב"ן {וכתבו המגיהים דאולי כוונתו לדבריו שמות ג', י"ב, [אך יעוי' בדברי הרמב"ן בראשית ט"ו, י"ד (הו"ד בדברי הגרא"ב) דאף האיש שנכתב ונחתם בר"ה להריגה, לא ינקה הליסטים ההורגו, בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש], והוסיף הגרא"א דכן יש גם ברבנו חננאל חגיגה (ה.

).

} , וביאר החזו"א דדעתו לפרש שכאשר קם הבוחר נגדו נעשה המקום למקום סכנה ומתגבר הקטרוג של מדת הדין ומשתנה הדין, ואם יגבר הבוחר על יצרו יתבטל המקום סכנה, ועי"ז יתבטל הקטרוג וזה שייך רק בבוחר, יעוי"ש.

ורבינו יונה בפירושו לאבות [פ"ב, מי"א] ביאר ענין עין הרע שאויר עולה מן מחשבת צרות עין ושורף הדברים שעויין בהם בעינו הרעה, (והיינו כמבואר בב"מ (ל.

) בטעמא דלא ישטח כסות שמצא כשמזדמנו לו אורחים, משום דמקלא קלי לה ע"י עינא, ופירש"י שתשלוט בה עין רע של אורחין), וכעי"ז מבואר בתו"ח [ב"מ פד.

ד"ה מה] לבאר הא דאין עין הרע שולט בדגים, ובפשטות אין נראה מדבריהם חילוק בין מי שנגזר עליו לבין מי שלא נגזר עליו, וצ"ע.

ובעצם הדבר יעוי' בקהלות יעקב [בבא קמא סי' מ"ה אות ד'] שכתב בביאור הך דהכא דלא נתכוין כלל להזיק איזה אדם רק הביט עליו בדרך תימה על שהוא מצטיין באיזה פרט יותר מחבריו, ועי"ז ניזוק כי כך הוא סגולת העין, ובכך ביאור הך דברכות (נח:) והך דחגיגה (ה.

) והך דיבמות (קו.

), וישנו אופן נוסף והוא נתינת העין בתורת קפידא, והיינו שנתן עיניו כפסק דין שהוא חייב עונש ומן שמיא הסכימו עמו, והוא כהך דברכות (נח.

) והך דשבת (לד.

) והך דיבמות (מה.

) ולקמן עה.

, יעויי"ש.

והאור החיים [שמות י"א, ה'] כתב לבאר באופ"א והוא כי כל חלק רע בעולם בהכרח כי יהיה לו דבר רוחני המחזיקו, כי חלק הרע שם מיתה יש לו ואיך יחיה ויהיה במציאות, ואי"צ לומר ילך כבע"ח, וע"כ דיש בו חלק חי הנקרא טוב.

ויש לדעת עוד כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזהו סוד בחינת ברורי נצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם, והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע לברר ממנו כח החיוני שהוא בחינת טוב באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה להוציא החלק הטוב ההוא, כי כשיתכוין למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק כאבן השואבת לברזל, שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה.

ולהכי נאמר "יהבו ביה רבנן עינייהו", ולא נאמר "ראה בו בעיניו", דע"י נתינת העינים מוציא חלקי הקדושה, וכנ"ל.

אמנם לכאו' בדברי הגמ' לכאו' יל"ע דהא ל"ה רשע, וכי כיון דאיתרמי ליה במישכא דעיגלא רשע הוא, ול"ש האי טעמא, [ובשלמא בהך דלק' הא לגלג, ולהכי הוי רשע בהא], וה"נ יל"ע בהך דברכות (שם) וב"ק (שם), וצ"ע.

והנה בתענית (כד:) אמרי' "רב יהודה חזא הנהו בי תרי דהוו קא פרצי בריפתא, אמר שמע מינה איכא שבעא בעלמא, יהיב עיניה הוה כפנא", ובהגהות היעב"ץ שם כתב ע"י שהשגיח בכך היוקר הווה מאליו, ולא ענה מלבו, וע"פ דברי הגמ' בחגיגה (ה:) ועוד דכל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ומשמע דאף ענין העוני שוה למיתה, ולכאו' הוא דלא כדברי האוה"ח דלעיל.

מהג"ר א.

הכהן מודיעין עילית

***

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א

שלום רב ומז"ט

א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ' הרמ"א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ"ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ"א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ"א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ"ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי"א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו' באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא"א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א"א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג', לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש"ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז"ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי"א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש ע"כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קלב סק"ג, וז"ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר"א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע"ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע"כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס"ל לעיקר כדעת ס' המנהגים, וגם בהגהתו לשו"ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס' המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס' המנהגים שא"א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס' המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ"א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז"ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ"ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד' ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע"כ.

וכן בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' צ"ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ"ז ב' ב' ת"ח המחדדין זל"ז מצטרפין לזימון, אע"ג שאינם שלשה, ע"ש.

אכן כתב הב"ח וז"ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים ע"כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו"כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג' גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב"ח ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ"מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו"ל כפנים חדשות.

אבל אי"ז דעת הרמ"א שדעתו כנ"ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז' ברכות א' מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי' במו"ק כ"א ב' וז"ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' שפ"ו ס"ב, וז"ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש; לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ע"כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ"ש בהספד, שא"א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש"י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע"כ.

וכן כתב המאירי שם וז"ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע"כ, א"כ כ"ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו'.

והאריך החת"ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני' במס' מוע"ק (כ"א ע"ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו' ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו', והדברים ק"ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני'.

מ"מ כשנכנסה זו תחת זו הו"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכ"ל.

ובספר שיטה על מסכת מו"ק כתוב הטעם בדברי הגמ' הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ"ד.

א"כ ה"ה הכא שא"א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש"י והמאירי והשיטה, דרש"י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ"ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי' בסנהדרין ק"ד א', וז"ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו' אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע"כ.

ונלמד מאשתו של א' מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ"כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי"א דינר בספר הבית בכשרותו הל' אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז"א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא"כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז"ב מדינא דגמ' שא"צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ"ג א', וז"ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו', ע"ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה"מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג"כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ'ובר, ומ"מ גם לענין אבוקה משמע במ"ב סי' רח"צ סק"ח דרק בזמן הגמ' היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ"מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ"מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא"כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א"כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה"ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה' כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא - כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ"ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה

{עש"ק פ' בשלח ע"ו}

האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם

א) מה שהקשה דכתיב (שמות י"ז ו') שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש"י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו', וצ"ע הרי כבר הכה משה בצור.

תשובה ראשית י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי' בפ"ח דיומא), א"כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח"כ.

עוי"ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ"מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ"ש רז"ל עה"פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.

עוד י"ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח"כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.

ולפ"ז מה דקי"ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.

א"נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב"ה, וע"ז בא עמלק, ומ"ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.

האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי

ב) מה שהקשה ע"ד הרשב"ם שכתב ד'ויאמרו בני ישראל מן הוא' (ט"ז ט"ו) היינו 'מי הוא' בל' מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ"ש בבמ"ר י"ג כ' ועוד.

תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה"ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז"ל, אך כאן עצם דברי הרשב"ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו'.

כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.

וכ"כ בלק"ט שהיה ל' מצרי שהיו רגילין בו וכנ"ל, ובא"ע כתב עוד שכך הוא גםבל' ישמעאל.

ומה שהקשה מהבמ"ר הנ"ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר"כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה"ל: א"ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב"ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ' הקב"ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ' הקב"ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב"ה בלשונם אנכי ה' אלהיך עכ"ל.

אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.

מ"ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ"ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ"ש בהגש"פ [וכ"ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].

תשובה נ"ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ"ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', וכן כמה מקראות המראין זה, משא"כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה' הצדיק וגו', וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה' וכדו', להכי לא פירט הכתוב כ"כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי' במכילתא עיין שם.

כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.

מ"ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים

ד) מה ששאל הג"ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי' במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ"ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ' בשלח נזכר זה.

תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ"כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.

במ"ש באברהם ויהי כאשר הקריב

ה) מה שהקשה הג"ר מרדכי ויסנשטרן במ"ש רש"י עה"פ ופרעה הקריב שהיל"ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא"כ מ"ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.

תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז"ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז"ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו'.

וכתב שם לתרץ וז"ל, ועל כן ויהי כי הקריב

וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ"ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו' אמרי נא כו' אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע"כ.

וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע"ש ובמכילתא דרשב"י, ושמא עכ"פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.

ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ"ש ויהי

ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח"כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.

{לכבוד רב האי גאון הגרע"מ סילבר שליט"א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ"ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח"א, מאמר יד איכות החי, פ"ה): "היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד' וה' אמות.

משקלה עם נוצותיה צ' ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש"י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז"ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז".

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג"כ מתכות וכדו'.

משא"כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה"פ "צא מן התבה זש"ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א"ר לוי כל אותן י"ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר"ע אומר אפי' שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן".

ועי' בסהפ"ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ"פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ"ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א"א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע"י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי"ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): "ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה".

ומוסיף שם דבר פלא: "ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל".

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו' היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה"ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק "דבי ר' ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר' ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק".

וביאר בחידושי הרד"ל על אתר "היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא".

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו"ש, וצ"ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

תשובה להנ"ל

בע"ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט"א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג"כ לא הבנתי כמ"ש בס' הברית אלא כמ"ש כת"ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ' שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ"ש על הגמ' שם בס' שבת של מי, ש'אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים', ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ"מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע"ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ"מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ"פ לבע"ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא"כ שאר בע"ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג"כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא"כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב"ן חולין ס"ב ב' נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז"ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ' מפנין (קכ"ח א'), וכן אמרו בב"ר (פל"א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע"כ, עי"ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ' בחולין שם, וא"כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את"ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ"פ בת היענה של הסה"ב היא בת היענה שלנו, וא"כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס' הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי"ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע"מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע"מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג"כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ"מ ע"מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ"ד ה"ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ"ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע"מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ"מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג"כ מטעם הנ"ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י"ח א' מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע"מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה"ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי' מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ"ל, וכ"כ בפי' הריב"א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו' על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ"ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ"ש בירמיה ד'] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ"ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ"ע.

וכתב שוב השואל הנ"ל:

יש"כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו'] אלא שבולעת וכו'.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ"ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע"י בליעה, אך בק"ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע"י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא"כ דברי הק"ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק"ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ"מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק"מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות