עור

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז"ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע"ב) "אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות".

האמנם שם אמרו לו "לא םיקח אחתה" אלא טיפש אתה".

וע"ע בס' תולדות יעקב יוסף (פרשת בא) שהקשה עמ"ש המשנה "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", ופירש"י "שועלים – אנשים ריקים", והלא שועל הוא פיקח שבחיות ולמה לא יהיה ראש לאנשים כאלה.

עיי"ש מה שביאר.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו"צ שכ' רמת שלמה בעיה"ק ירושת"ו

ראש בית הוראה "משפטי החיים" בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה"ג רבי אליהו בר שלום שליט"א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל"ט ע"א, וברש"י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג' משלות שנשארו בגמ' שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ"ה שהעתיק הגמ' ורש"י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל עכ"ל היד רמ"ה.

ועי"ש במהרש"א מש"כ להשלים המשל עי"ש.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת להורות נתן (ח"ד בהקדמה, ד"ה ובבחינה זו) וז"ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג' מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ"ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ"ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי"ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו - וכרמז אמרם (בראשית רבה פ"כ י"ב) "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור" שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור - ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ"ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ"מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***

{שלום רב, רציתי לברר האם מותר להזמין לערב שבת אורחים שבוודאות יגיעו עם רכב, במקרה שגם אם לא נזמין אותם, יתארחו אצל משפחה אחרת ויגיעו לשם ברכב.

תשובה: אין להזמינם אלא אם את מניחה שזה יוסיף להם לחיזוק}.

בעצם בפשטות איסור לפני עור אין כאן, משום שיכול להגיע לאיסור בלי האירוח הזה, ולכן לא נחשב לפנ"ע שזהו בתרי עברי דנהרי, אמנם יש איסור מסייע לדבר עבירה, שיש מן הפוסקים שאסרו מדרבנן גם במומר.

כתב הרמ"א יו"ד סי' קנ"א ס"א וז"ל, י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.

(מרדכי דפ"ק דע"ז).

ויש מחמירין.

ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

(ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב) עכ"ל.

ודעת הש"ך שם סק"ו שבמומר א"צ להחמיר.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שמ"ז ס"ק ז וז"ל, פטור אבל אסור לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ"מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג"כ דבר איסור כמו לשאר ישראל.

ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ"א) עכ"ל המשנ"ב.

ועיין בדגמ"ר וגליון מהרש"א ביו"ד שם מה שתמהו על הש"ך והסכימו לדעת המ"א להחמיר.

א"כ אם הדבר נוגע לדרכי שלום אפשר להקל לכו"ע, אבל אם אין הדבר נוגע לכך לכאורה יש בזה איסור מסייע לדבר עבירה, ואמנם יש עוד צדדים להקל בזה לדעות מסוימות, עיין במשפטי השלום לאאמו"ר שליט"א פרק י"א סעיפים י"א י"ב י"ג י"ט, ועיין אג"מ אה"ע ח"ד, וע"ע שם יו"ד ח"א סי' ע"ב ואו"ח ח"ד סי' ל"ה, אינו בדבר שאינו מיוחד לאיסור, עיין במשנה בשביעית שמוכרין להם וכו', ולכן כאן אם לא מדובר במרחק נסיעה אולי אין איסור להזמינם, אמנם יל"ע בכ"ז ואין כאן המקום.

ועי' או"ח סי' קס"ט ס"ב ובמ"ב סי' קס"ג סק"ב.

וכן לצורך קירוב יש מן הפוסקים שהקילו באופנים מסויימים, שלא יעברו עבירות חמורות יותר, ועי' אג"מ או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ט ובמנחת שלמה ח"א סי' ל"ה סק"א.

וחשבתי אולי יש להקל דאולי כ"ז הוא בנותן לרשע חפץ שיעבור בו איסור אבל בנותן להם רשות לבוא לביתו אינו נותן בידם שום חפץ לעבור איסור, ועיין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יג סק"א, וז"ל, הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות.

דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא.

וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה.

ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך.

ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע"ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ"ש שיניחנו ליקח בעצמו.

ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון.

וכ"ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה עכ"ל.

אף שיש לחלק לענינינו, ומצד שני יתכן שכאן קיל יותר משום שבעצם אינו עושה שום איסור בחפץ שלו, וגם יכול לבוא לביתו שלא באיסור, ומאידך יעבור איסור בכל מקרה, ולכן אולי יש לצרף סברא זו בצירוף הנ"ל.

אכן שוב ראיתי שנקטו האג"מ גופיה וכן הגרי"ש אלישיב דאפילו אם ע"י שיזמינו אליו יחזור בשבת הר"ז לפני עיור, [אא"כ יש במה לתלות, וכמו שכתבתי כבר בתשובה שאח"ז].

לכאורה מתוך דברי הפוסקים נראה קצת דההיתר משום קירוב אינו ברור שיועיל באופן זה לכל הדעות, אם אין גם את הסיבה להתיר מפני דרכי שלום, ומ"מ הכל לפי הצורך ולפי ראות עיני המורה, ומצינו שהקילו רבותינו בכגון דא באופנים מסויימים.

ולכן במקרה שאין ידוע קירוב לדת על ידי ההזמנה ודאי שלא ראוי להביא יהודי למצב חילול שבת, גם אם מצד הדין לפי פוסקים מסויימים יתכן שאין בזה איסור, אבל אם ניתן לתלות במצב משמעותי שהוא לא יבוא לחלל שבת כגון שגר קרוב מאוד ולפעמים מגיע גם בלי רכב, כמו כן אם מזמין אותו לפני שבת לשהות בביתו כל השבת, או שמזמין אותו ליום באופן כללי ולא לשבת והוא מצד עצמו בוחר לבוא לשבת, במצב כזה לכאורה יש להקל מצד המשנה בשביעית הנ"ל (ועיין בספר נחלת אליהו להגר"א דושניצר).

קרא פחות

בענין לבישת מלבוש חדש בר"ה יש לציין לספר לקט יושר שכתב שם, ולובש מלבוש חדש בר"ה אפילו מצנפת של עור.

וזכורני שלא לובשים מנעלים חדשים בר"ה בניאושטט.

מה שכתב הרב.

.

.

שיש להתפלל מקודם שיסתלקו ואח"כ שיכרתו, יש להעיר דאינו מוכרח דהרי בכל אחד מזכירים אנשים אחרים בזה שונאינו ובזה אויבינו, ועוד י"ל שיכרתו לא מוכרח דהיינו מיתה, אלא שיכרתו מעיר הזאת וכדומה, וכמו שפירש רש"י למה כתיב אצל כרת אני ה' לומר בזה דהיינו מכל העולם, הרי דבלא זה י"ל דהיינו רק דיחוי ממקום למקום.

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

כתב הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה ח"א סימן לה סק"א וז"ל, בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן עכ"ל.

וכ"כ הגרח"ק שליט"א באגרות וכתבים וז"ל, והעידו בשם החזו"א זצ"ל שהתיר לכבד אורחים במאכל ומשקה אף שיודעים שלא יברכו, כיון שכל האיסור משום לפני עור ואתה מכשילם באיסור יותר גדול, הוא איסור שנאה, ועיין היטב בחזו"א שביעית סי' י"ב סק"ט ד"ה ונראה ע"כ.

וכ"ז באופן שחושש שזה ישניא אותם, אבל לו יצוייר שברור לו שזה לא יכעיס אותם יש לו לומר להם לברך.

והנה כל מה שנתבאר בדבריהם הוא לענין אורחים שמן הנימוס לכבדם, ואז יש לכבדם על מנת שלא להשניא עליהם את הדת, אבל אם מציע מעצמו לאדם ברחוב דבר מאכל ויודע שלא יברך אין היתר לזה, אלא אם כן אומר לו לברך אם יודע שזה לא יכעיס אותו וכנ"ל, ואז יועיל גם אם אינם אורחים, גם אם בסוף יתברר שלא בירכו (ראה מעשה איש ח"ד עמ' רל"ד), אך יתכן שזה באופן שעכ"פ יש צד שיברכו ולא באופן שברור שלא יברכו.

ומ"מ ראוי לברך בקול ויכוין להוציאם גם אם הם אינם מכוונים לצאת (הסטייפלר בקריינא דאיגרתא ח"א סי' קמ"א), ולצורך קירוב רחוקים, דהיינו להשפיע עליו שבהמשך יהיה שומר תורה ומצוות מותר (אג"מ או"ח ח"ה סי' י"ג סק"ט).

לענינינו במסיבת סיום, אם דבר רגיל ומקובל שיש הרבה עובדות במצב שלה שאינם מביאות דברי מאכל, רצוי להמנע מכך גם כן, ואפשר לתת כתחליף במקום זאת קישוטים ובלונים וכדו', אמנם אם אי"ז כדבר רגיל שם, ויש מקום לחשוש לשנאה או לכעס וכדו' אפשר להביא, ומסתבר שלא יהיה טוב לומר במעמד הצוות שיש לברך שזה גם יכול להביא לידי כעס וזה אינו מומלץ.

אבל אם בכל זאת יש אפשרות לומר להם לברך בודאי שזהו הדבר המובחר ביותר לצאת ידי כל השיטות [עי' אג"מ או"ח ח"ה סי' י"ג].

[בפרט אם יש חשש של חסרון פרנסה באם לא תביא את האוכל בזה התיר גם הגריש"א, אם בלאו הכי מה שהיא לא תביא אחרים יביאו אותו דבר במקומה, בזה אין איסור לפנ"ע דאורייתא אלא איסור מסייע דרבנן, ובלאו הכי התיר הש"ך במומר].

קרא פחות

שאלה

לכבוד מו"ר הרה"ג רב עקיבא שליט"א שלום וברכה

א) רש"י עבודה זרה ו.

ד"ה ולפני עור, בא"ד ונהי דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליתן את הדין כו', לא הבנתי הגדר בזה.

מצד אחד התירן, ומ"מ עתידין ליתן את הדין וצ"ע.

ב) רש"י ו: ד"ה דקיימא בתרי עברי נהרא - עכו"ם מצד זה וישראל מצד זה כו', לכאורה קשה מדוע פירש"י רק הציור של אבר מן החי לבני נח וצ"ע.

ג) תוספות ו: ד"ה מנין - מומר לעבודת כוכבים, בא"ד דכישראל גמור חשבינן ליה כו', האם יש לדייק מלשון התוספות שמומר לא הוי ישראל גמור רק כישראל גמור?

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

מבואר בגמ' ב"ק לח ע"א דכל מה שהתירן לא הי' אלא לאבד מהם שכרן ואין הכונה כלל שהתירן ממש והוא לשון מושאל.

ב.

יתכן שהיה לו עדיף למנקט מילתא שהוא דבר המצוי שאם לא יתן לו לא יהיה לו משא"כ יין הרגילות הוא שגם אם לא יתן לו יהיה לו.

ואע"פ שאי"ז מוכרח מ"מ נקט בהוה הדיוק אינו נכון אם כי י"א שיש חילוקי דינים מה"ת בין מומר לישראל [אח"כ הראני הנ"ל לשו"ת דבר יהושע (אהרנברג) ח"ב סימן קלו אות כא, אבל לא זכיתי להבין דבריו שם].

***

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.

וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.

אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.

א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב החוה"ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה' לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו', וק' דהא אמרי' בב"ק ס' ב' רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר"מ פ"ה ממלכים ה"ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא"י לחו"ל אם חזק שם הרעב, מ"מ מחלון וכליון נענשו ע"ז.

וכתב תלמיד הרשב"א בתורת המנחה ח"א עמ' מ"ב דאעפ"כ יצא אברהם מצרימה משום פקו"נ, וק' מדברי החוה"ל הנ"ל.

תשובה - דברי החוה"ל אינם מוקשים משום שמ"ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה"ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע"ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר"ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע"ד התוה"מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א"א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר"מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע"ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א"י וא"כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי"ז זצ"ל משום שלא חל ע"ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי"ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה"מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א"י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז"ל לא קאי על ל' הר"מ כלל, וז"ל בתורת המנחה (פרשת לך לך - דרשה ח עמוד מ"ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו'.

אל תתמה, שכבר גילה הכתוב הסיבה, שהיה רעב בארץ, כי כבד הרעב בארץ, ולא יצא עד שהגיע לשערי מות, ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וחי בהם ולא שימות בהם, ויש לאדם לבחור ברע כדי שינצל מרע קשה ממנו.

כן עשה אברהם כשראה שלא היה יכול לסבול כובד הרעב כי כבד הרעב מאד, יצא וירד למצרים להחיות את נפשו ואת כל נפשות ביתו עכ"ל, ומה שהזכיר פקו"נ הוא רבותא דמילתא אבל אה"נ לא היה כאן לא מצות ישיבת א"י, ולא מידת חסידות של לא לצאת מא"י מחמת רעב, אלא רק מצד קדושת המקום מצד הקדושה שהיה זה כבר קודם, ולא יצא אברהם אלא משום שנזקק, וביותר שהיה פקו"נ.

}

בס"ד

לגרע"מ סילבר שליט"א

שבו"ט וכט"ס

ברשותו, הנה שאלה הלכה למעשה:

כאשר יהודי שוכר נכרי בש"ק שימכור עבורו מאכל ומשקה וירשום כל מי שקנה, נהי דעבר בזה אאיסור הנאה ממלאכת נכרי, מ"מ השאלה היא כלפי הישראל שקונה ממנו האם יש בזה משום לפני עור?

דלכאורה תליא בשאלה האם האיסור של הישראל ששכר לנכרי הוא בעצם השכירות או שמא בכל רישום ורישום שיעשה הנכרי יהיה בזה איסור כלפי המשלח.

אם האיסור הוא כללי - ממילא הקונה אינו מוסיף דבר במה שקנה ואינו גורם להחמרת האיסור של הבעה"ב, ואולם אם האיסור בכל מלאכה ומלאכה, נמצא דמכשיל את הבעה"ב במה שמזמין מאכל והנכרי רושם.

אודה אם יוכל לציין מ"מ

יישר כח גדול וברכה עד בלי די להגדיל תורה ולהאדירה,

יהודה

***

תשובה

בע"ה ‏יום ראשון ט"ו אלול תשע"ו

לכבוד הרה"ג יהודה משה שליט"א

שלום וברכה

הנה אמנם קי"ל דאין שליחות לגוי, והיה מקום לומר דאין הגוי ידא אריכתא של הישראל, אמנם מסברא נראה דבכל מלאכה שהוא עושה עובר המשלח על איסור, דהנה כתב בשו"ע או"ח סי' רמג ס"א וז"ל, לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פירוש אריס הוא העובד ליקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל, וכתב עלה במשנה ברורה שם ס"ק ה' וז"ל, וזהו איסור גמור כמו שאמרו בכמה מקומות דאמירה לא"י שבות ואסמכוהו אקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם ולא כתיב לא תעשה לרמז דאפילו ע"י אחרים לא יעשה ואפילו כשעושה בעצמו מלאכה של ישראל בשבילו ג"כ צריך למחות בידו עכ"ל.

ומבואר מדברי השו"ע והמ"ב שהאיסור הוא מה שעובר הגוי בעצם על מלאכת שבת בזה עובר הישראל את האיסור.

ובשעה"צ שם ציין למה שכתב בבית יוסף סו"ס רמ"ד וז"ל, כתב סמ"ג במצוות לא תעשה סימן ע"ה (כד ריש ע"ד) תניא במכילתא (בא פרשה ט) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו הישראל [המלאכה] מערב שבת מותר ובלבד שיהיה בביתו של גוי כאשר ביארנו בהלכות שבת (יט ע"ג) אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם היתה מן התורה לא היו חכמים מתירין לעשותה אף בביתו של גוי ואף (חסרה מעשה) [מסרה מע"ש] ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ע"כ.

ומ"מ לפי מה שדרשו מן המכילתא באסמכתא נראה דס"ל לרבנן לאסור כל מה שעושה הגוי עכ"פ בצוואת הישראל, וזהו צורת האיסור של אמירה לנכרי, דכל מעשה שהוא עושה בעצם הוא אופן עשיית האיסור של הישראל.

ויש עוד מקום לאסור מצד הדין שהישראל נהנה ממעשה שבת, והרי מסתמא כל החשבונות רשומים במערכת הממוחשבת כדרך המסחר בזמנינו, ואם הבעה"ב הישראל צריך יוכל מיד לראות את החשבונות מכל מחשב, ובכה"ג שהבעה"ב צריך גם אם אין כאן איסור מעשה שבת יש איסור מלאכה, והרי הוא מכשיל את בהעה"ב.

וגם אם כל המסחר הוא רק בדף ועט בלבד, מ"מ אם בעה"ב צריך לראות הדברים הרי הבעה"ב יעבור על איסור שטרי הדיוטות, עי' במשנה ברורה סימן שכג ס"ק כ וז"ל, מה שנוהגין שכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות עכ"ל.

אכן לפעמים לא יהיה איסור אמירה לעכו"ם באופנים מסוימים, ועי' סי' רנ"ב סעיפים ד' ה', וכתב בשו"ע או"ח סי' רמה ס"ה וז"ל, מותר לישראל ליתן סחורה לא"י למכור, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, עי"ש כל פרטי הדינים בשו"ע ובמ"ב.

וראה מה שכתב בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' כ"ט וז"ל, מכתבם הטהור כו' ועל אודות שאלתם במה שנוגע לדינא הנאני מאוד שנותנים לב להנצל מאיסור שבות.

והנה לא רציתי לאחר התשובה כלל כי רצוני להקדים להורותם הדרך להצילם מהשגגה שהיה להם עד הנה כי המה באו לשאול על להבא ובאמת גם לשעבר אף שהיה החנות ברחוב הנכרים ונכרי יושב בתוכה מכל מקום לפי הנראה ממכתבם הנכרי הזה שכיר הוא מכבודם הרמה והמה נותנים שכר ידוע כך וכך לשבוע או כך וכך לשנה וא"כ אין להנכרי שום נפקותא אם יזדמן קונה או לא בין כך ובין כך הוא נוטל שכרו ודבר זה אסור שא"כ מה שמוכר הנכרי בשבת עושה רק לטובת ישראל וכו' ובסוף התשובה שם סיים וכתב, אני אומר שהחנות שיושיבו בה את הנכרי ישכירו החנות עצמה להנכרי ואז הנכרי כי מעייל הסחורה לביתו מעייל דשכירות ליומא ממכר הוא וגם יעשו עמו שחוץ משכרו יקח מכל אלף או מכל ככר פרוטה או כפי רצונם והנכרי ישב לבדו בחנות ואפילו בימות החול לא ישב שום יהודי עמו לסייע לו במכירה ואז אני מתיר להם עכ"ל, וציין ג"כ שהוא להלכה ולא למעשה, עי"ש כל אריכות דבריו.

אכן בזמנינו התנאים על העסקים בשבת לגבי השותפות עם הגוי אינם ברורים דיים להיתר, ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' כ"ג, ואולי בענינינו יש יותר להקל מכיון שהתנאי אינו קולא עבור מפעיל העסק שהוא בלאו הכי עובר איסורים מדאורייתא ואינו שומר תו"מ כפי הנראה מן השאלה, וזה יהיה תועלת להצילו מאיסורא רבא, ואולי אגב זה יועיל ג"כ להתיר עבור הקונה שהאיסור קיל מגבי המוכר.

וז"ל השבט הלוי הנ"ל, וחלק זה הוא מה שגדולי עולם התרחקו כ"כ ממנו להתיר חלק מ"ע וזלזול שבת קודש, ובאמת קשה לי להזדקק לזה, דלבי אומר לי דכל מה שהתירו משום הפסד היינו שאם יפסיד ישבור מטה לחם שלו או כיו"ב הפסד הניכר לפרנסתו, אבל מה שעושים כמה עשירים כהיום שיש להם עשרות עסקים ושותפות כאלה אף על פי שהם כבר גבירים גדולים בעמם כידוע אלא שרוצים להרבות הונם מאד ומכניסים עצמם כל פעם לעוד עסק גדול מזה, שגורם להם לנגוע בש"ק צפור נפשם של ישראל, ורוצים להשתמש בהיתר הפסד מרובה, כזה בעניותי מעולם לא נכנס במה שהתירו באו"ח שם סו"ס רמ"ד, ובדוק ומנוסה שכל אלו שמחפשים להם היתר בנוגע לשבת בתחילתן מתחרטין בסופן, כאשר הי' גם עובדא אצלי עם אחד הגבירים בעמו ידיד שלי שיצא נקי מנכסיו עי"ז ר"ל עכ"ל, ועי"ש בפנים דבריו מה דמסיק, כי אני לא העתקתי אלא מקצת מן הנוגע לי ולא כל שיטתו.

ועוד אביא בזה מה שכתב האג"מ או"ח ח"ד סי' נ"ה וז"ל, הנה בדבר לעשות שטרי מכירה בשביל היתר עבודה בשבת אין דעתי נוחה מזה אף כשהייתי ביוראפ [-באירופה] כי הערמה גדולה מזה וגם ברוב הפעמים הוא שלא כדין דהא עכ"פ נשכר משבת באופן שאין הנכרי שייך שיעשה אדעתא דנפשיה ועושה באמת רק אדעתא דבעה"ב להרוחה שלהם שזה באמת אסור, וכ"ש במדינתנו כאן ששמירת שבת בעוה"ר אינו כראוי ויש הרבה פרוצים, ואם יתירו ב"ד מכירה לנכרי יתחלל השבת בפרהסיא שיתלו להקל כו"ע וישבו בחנויות להערים שישב שם רק להשגחה וכו', עי"ש במה דמסיק למעשה.

והנה כל מה ששייך למיחת לדון בכל נושא זה הוא רק מצד האיסור של לפני עיור שמכשיל את בעה"ב, אבל גם בלאו הכי כשהולך לקנות בשבת אפילו בהקפה צריך להקפיד על כל הדינים הנוהגין בזה, כמו שכתב בשו"ע או"ח סי' שכ"ג ס"ד וז"ל, מותר לומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה.

וכתב הרמ"א הגה: וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה"ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי, שרי.

וכן בסכום מדה, דוקא בכה"ג אסור, אבל בלאו הכי, שרי.

ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך, שרי אם לא שמזכיר לו סכום (א"ז והג"א פ' אין צדין) ואף על גב שיש מחמירין בדבר זה, כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל, וכסברא הנזכרת עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק יז וז"ל, וכן בסכום מדה וכו' - ר"ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס"ל להג"ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס"ל דבכל גוונא אסור גם בזה עכ"ל.

לסיכום כל הדברים, בענין המדובר לקנות מגוי שמוכר בשבת בשליחות הישראל לכאורה יש חששות לאסור וכמו שנתבאר, ומ"מ יוכל בדוחק לבוא לאיזה היתר ע"י מתן שטר עסקא ע"י כשרות מוסמכת בתנאי שגם בעה"ב לא יעיין בדברים בשבת [ועכ"פ אם תהיה מציאות שניתן יהיה לתלות שאינו מעיין בזה לכאורה ג"כ יש להתיר ואכמ"ל], וכמו כן יש להקפיד על דיני מכירה בשבת.

[וכן יש להקפיד רק לקנות דבר שיש בו צורך שבת].

***