עור

בענין לבישת מלבוש חדש בר”ה יש לציין לספר לקט יושר שכתב שם, ולובש מלבוש חדש בר”ה אפילו מצנפת של עור.

מה שכתב הרב.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

{עש”ק פרשת שמות כ’ טבת תשע”ו}

ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה

א) מה שהקשה עמ”ש בברכות ס”ב א’ דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו’ כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ”ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד’ ב’) ויאמר ה’ מזה בידך ויאמר מטה, א”כ היה לו מטה.

תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז”ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני’ שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא”כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.

וכמו שהביא השואל ל’ הר”מ בהל’ בית הבחירה פ”ח ה”י, וכך הוא ממש במתני’ פ”ק דתמיד מ”ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.

עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע”ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי’ מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא”כ מקלו שאין בו בזיון כ”כ, אי”ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ”ת לא קיימו הדרבנן כמ”ש הרמב”ן בסה”מ, וכ”ש קודם מ”ת, [מיהו עי’ יומא כ”ח ב’ על אברהם, וי”ל דדוקא הוא], א”נ י”ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ”ר קודם מ”ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ”ת, משא”כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח”כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע”ג די”ל דלפנ”ז חמיר טפי, וגם י”ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח”כ, מ”מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.

אך לפ”ז עדיין צ”ל דמקלו הוא מדרבנן כמ”ש, דאל”כ מנ”ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

לכתוב שמו על דף ד”ת שכתב

ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד”ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד”ת ואפי’ תנאי לא מהני בזה, כמ”ש המ”ב סי’ מ”ב סקכ”ג, וכ”ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ”ק פלוני.

התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ’ מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א’ שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר”ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו”מ הגמ’ להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע”פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע”פ פשט צריך להבין זאת, (ועי’ באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ’ מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ”ל שכל העניין היינו תורה, וכמ”ש בגמ’ ברכות ו’ א’ מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ”ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ’ שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ”מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת”ת, עי’ שבת י’ א’], וכ”כ הנפה”ח בריש שער ד’ על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת”ת, עיין אדר”נ פכ”ד, [ויעויין באיגרת הר”ש מאוסטרופוליא, מ”ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת ‘רבי’ כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ”פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ”ש הגר”א שכל תיבה בת”ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ”ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג”כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה”ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ”ל על כל תיבה (ומיהו עמ”ש בעם סגולה ח”א בשם הגרח”ק שליט”א לבאר עיקר ענין דברי הגר”א באו”א, אבל מ”מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).

ופ”א כתבתי למרן הגרח”ק שליט”א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע”ז אף שלא היה ד”ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב’ אותיות של חול, ויתכן שסמך ע”ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי”א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח”כ כתב ד”ת שמעתי מהגרמ”מ קארפ שליט”א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד”ת שלא יקדש, ומשמע דס”ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב’יגוד’, ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו”ע אם רושם ד”ת על עיתון וכדו’ שהוא דבר שאינו שייך לד”ת כלל, בכה”ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו”ל כידות הכלים.

ויסתר משה פניו

ג) מה דאיתא בשמות רבה ג’ א’ (וחלק מזה בברכות ז’ א’), ר’ יהושע בן קרחה ור’ הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב”ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב”ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא”ר יהושע דסכנין בשם ר’ לוי אעפ”כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל”ג ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה’ יביט, ור’ הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א”ל הקב”ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ’ יום ומ’ לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ”ל המדרש.

והקשה כת”ר, חדא מ”ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ”ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה’.

תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ”ר ידע מעצמו מיד את רצון ה’ בכ”ז, דהנה ע”כ ישנם דעות שרצון ה’ היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא”כ גם לדעות החולקות ע”ז, מ”מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ”ז ניחא, שמ”מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ”ש בב”ק צ”ב שב”נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי”ז משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

ועוד י”ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה’ גם כשכך רצון ה’, משום שמ”מ כך הוא כבוד ה’, וחשיב שעושה בזה רצון ה’ האמתי, ומקבל ג”כ שכר על הפרישה, וכעי”ז מה שגזרו רז”ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה’ האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.

וכבר כתבתי כעי”ז במקו”א.

ובאמת בתוס’ הרא”ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ”מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש”ש, ולכך לא היה לו ליענש.

וז”ל התוס’ בסוטה ל”ז א’ ד”ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג’ שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג’ שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר”ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש”י סנהדרין ק”ה א’).

}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ”ל.

בענין אין נא אלא ל’ בקשה ובלשון ‘אסורה נא’

ד) מה שהקשה עמ”ש (שמות ג’ ג’)

ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו’, דהרי אין נא אלא ל’ בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.

תשובה זה נכון דאמרי’ בכמה דוכתי (ברכות ט’ א’, סוטה י’ ב’, סנהדרין מ”ג ב’, פ”ט ב’ ועוד) דאין נא אלא ל’ בקשה, מ”מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש”י ורמב”ן בראשית י”ב י”א) שאי”ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.

עיין חזקוני בראשית י”ב י”א דב’ נא שם אינן ל’ בקשה, וכעי”ז בריב”א שם, וע”ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י”ב י”ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד’נא’ אינו ל’ בקשה, וע”ע רמב”ן בראשית מ’ י”ד, ועיין בעקידת יצחק [‘העקידה’] בחלק עה”ת בראשית כ”ה י’ שאין ה’נא’ שם ל’ בקשה, וכן באברבנאל ר”פ וירא (בראשית י”ח) על הפ’ יוקח נא מעט מים.

וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע”ז מרוב פשטות הדברים.

אכן אין להקשות דבגמ’ קאמר אין נא אלא ל’ בקשה, דמצוי בגמ’ גם לשונות כוללות של ‘אין .

.

.

אלא .

.

.

‘, ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס”ג א’ אין דיבור אלא נחת (ע”ש ברש”י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד”כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע”ש, ושם ס”ז ב’ אין דן אלא לשון ע”ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע”ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע”ז ממש כמו במקרה בגמ’ שם ע”ש, ושם ק”כ א’ אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ”מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.

וכן מצאתי ברא”ם בראשית כ”ב ב’ שכתב על לשון רש”י ‘אין נא אלא לשון בקשה’, וז”ל, אינו רוצה לומר אין “נא” בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות “נא” שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין “נא” האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן “נא” למה לי עכ”ל.

וכ”כ בשמות י”א ב’.

ולא נחה דעת הרא”ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה’ ט”ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל’ ‘אין .

.

אלא.

.

.

‘ אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא’ מן הראיות שהביא הוא מ”ש אין נא אלא ל’ בקשה עכ”ד, ושמחתי.

והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח”כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע”י מלאך עד שנתגלה אליו הקב”ה, כמ”ש וירא אליו מלאך ה’ וגו’, עד וירא ה’ כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע”י המלאך י”ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ”ז יהא שייך ל’ בקשה גם כאן.

שאלה

אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.

תודה

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

והובא בכה”ח יו”ד סי’ קט”ז ס”ק קמ”א, וכן הובא בספר זבחי צדק (סימן קי ס”ק פו), וכתב על זה, והרבה נזהרים בזה בעירנו.

וכתב בספר כורת הברית (קונטרס נוטפות מור אות נא) שהטעם לזה הוא שאם יקח נעלים אלה יתכן שמהרהורא דיומא על משכביה סלקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את המנעלים שלו, ואמרו בברכות (נז ב) דבחלום כל דשקל שכבא מעלי בר ממסאני, על כן ראוי שלא יקח המנעלים, מה שאין כן בשאר חפצים של המת אין קפידא.

ע”ש.

ועי’ בשו”ת עצי הלבנון (סי’ מו) נשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית.

והביא דברי רבינו יהודה החסיד שכתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחלה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי.

ולכן כתב בעצי הלבנון שנ”ל שיש ט”ס בדבריו של הספר חסידים וצ”ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ”ש בחולין כאן וכנ”ל לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה.

רש”י) בכלל של חיה שחוטה, מפני ב’ דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה.

ופרש”י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.

וזוהי ג”כ אזהרת רבינו יהודה החסיד שלא ימכרנה לישראל אפי’ מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה.

ולפ”ז נפלא בבירא כל חומרת העולם בזה.

עכת”ד עצי הלבנון שם.

וכדבריו כתב הגרי”מ טוקצינסקי ז”ל בגשר החיים ח”א (עמוד נח) שהביא דברי הספר חסידים הנ”ל, וכתב, ושמעתי מהגאון הרצ”פ פראנק שליט”א, שלדעתו נפל ט”ס בדברי הספר חסידים, וצ”ל מנעל של מתה.

וכברייתא דחולין צ”ד (הנ”ל).

ולפ”ז אין מקור כלל למנהג הנזהרין במנעל של מת.

וכתב שהיא סברא גדולה ע”ש.

וכיוונו לדברי העצי הלבנון הנ”ל ודו”ק.

וכתב הגרע”י בתשובה: וכבר קדמם בפירוש זה מהר”א פוסק (בשם השמועה) בספר כורת הברית (בקונט’ נוטפות מור אות נא).

אלא שהקשה ע”ז דא”כ אפי’ לגוי יאסר מפני גנבת דעת, כדקי”ל (חולין צד) אסור לגנוב דעתו של גוי.

ולכן נ”ל שהעיקר כפשוטו.

וה”ט כדאמרי’ (ברכות נז ב) כל דשקיל שכבא מניה מעלי בר ממסאנא וסנדלא.

ואין מראין לאדם חלום אלא מהרהורי לבו, ושמא יראה בחלומו שנוטלו ממנו בחזרה ויחוש לסכנה סגולית.

ע”כ.

והנה קושיתו נתיישבה בדברי העצי הלבנון הנ”ל דמיירי במודיעו.

(וטעמו להס”ח אינו מתאים כ”כ עם מ”ש רבינו יהודה החסיד (בצוואותיו אות יג) שאין לקבל שום דבר מן המת בחלום.

ובפרט שאין דמיון בין נוטל מת המת, לנטילת המת ממנו), עכ”ד, וע”ע שם מה שהאריך למעשה בענין זה [הובא בס’ דף על הדף חולין צ”ד א’ שנסתייעתי בספר הזה בהרבה ואולי רוב המובאות בתשובה זו].

ויעוי’ בגיטין ס”ח ב’ ששאלו למה כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת, והשיב לו, משום שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, וכיצד חפץ בנעלים לשבע שנים.

ובניצוצי אור הקשה, מה מקום יש ללעוג עליו, הרי מצינו במסכת תענית (כג, א) שהיה איש אחד שנטע חרובים לבנו, וכמו כן איש זה יותיר את מנעליו לבנו.

ועי’ בברכות נ”ז ב’ כל דשקיל שכבא [מת] מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא עי”ש ברש”י.

ועיין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קלג), ובשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קנ”ב), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תשג), ובס’ אוצר חיים (נדפס בדעווא תרפ”ח), ובספר שמירת הגוף והנפש ח”א (סי’ עא, עמוד רלו).

ע”ש.

ושיתקיים בנו בילע המות לנצח וגו’

***

שאלה חוזרת המשך להנ”ל

יישר כחכם

אני מבין שיש מקור רק למנעלים, ולא לאיסור לבישת כובע או חגורה.

***

תשובה

שלום רב

אכן אין בעיה בדברים האחרים, אלא רק בנעלים או 1כעין זה, כן נראה מסתימת הפוסקים שדברו בזה, וכן מצאתי כתוב גם בספרי הלכה, וכן מוכח להדיא גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קנב.

בכבוד רב

***

לכבוד מערכת “עם סגולה” שיחי’.

יש הרבה ליהנות מגליונכם מידי שבוע והנני מוסיף את חלקי.

א) בברכת בשמים על אתרוג במוצ”ש יש להוסיף שיש בזה גם טעם משום שנעבד בו מצוה וכמו הדסים.

ב) יש להוסיף דאם האשה מזרעת תחילה הוי בן ולכן נקרא טיפה פסולה.

ג) בענין כהונתו של אברהם אבינו יש לשאול עוד איך לקח את הגר שפחתו, וכהן גדול בודאי לא היה כיון שלא היה עבודה אין כהן גדול.

ד) כתבתם שכל מה שקורין בשמחת תורה הוי כקריאה אחת, ומ”מ עדיין יש לשאול אם חוזרין וקורין לכהן שלא עלה אם צריכים להעלות אחריו לוי עיין סימן קל”ה.

ה) בדברי המ”ב שחוזר לרצה משום שג’ אחרונות חשובות כאחת, נראה לפרש דלכן חוזר לרצה ולא לאתה חונן או לתחילת התפילה כיון דג’ ברכות אחרונות חשובות בפני עצמן.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובת המערכת

שלום רב

בענין כהן שעולה כעת שלא עלה אם צריך להעלות אחריו לוי, נביא בזה מה שכתב הנצי”ב משיב דבר ח”ב סי’ מ”ח וז”ל, עוד שאל מע”כ נ”י בשמחת תורה שמרבים לקרות את כל הנמצאים בביהכ”נ, וקורין כ”פ כהן, ואם אין שם לוי שלא עלה לתורה אם יותר טוב לקרות עוד הפעם אותו לוי, או לקרות הכהן במקום לוי, זה הדין מבואר באו”ח (סי’ קל”ה ס”י) נהגי לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, והקשה הב”י הרי יש לחוש לפגם השני, ויישב דקורא עוד הפעם ללוי בין הכהן וישראל, והקשו האחרונים אם אין שם לוי מה יעשו, ויישב המג”א דקורא הכהן פעמים, וסיים ואפשר לומר דכולי האי לא שרינן לקרות כהן באמצע ושיקרא פעמים, והט”ז יישב בא”א.

הא כו”ע מודו שא”א לקרות את הלוי שקרא בראשונה עוד הפעם, והכי מוכח בטור שם שכתב בשם רב עמרם ובתר דקרי כהן לוי וישראל קרי מאן דבעי אי בעי כהן למיתני ומיקרי שפיר דמי, וכשאין שם כהן וקורא לישראל במקומו אומר במקום כהן כדי כו’, אבל העולה במקום לוי א”צ לומר במקום לוי כו’.

ולכאורה אינו מובן היאך אפשר לעלות במקום לוי הלא הכהן קורא פעמים, אלא צ”ל דמיירי בפעם השני אחר שקרא ישראל שקורין כהן ואח”כ ישראל במקום לוי, כיון שאין שם לוי שלא קרא עדיין, וכך המנהג אצלנו בש”ת עכ”ל.

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בנוסח יהי רצון שיהא לי לרפואה וכו’, מבואר במ”ב ושעה”צ שם שנתקן כמו תפילת הדרך בלי פתיחה ורק בחתימה שם ללא מלכות, וכיון שאנן חוששין ואין מזכירין השם לכן לא צריך חתימה כלל, ומ”מ יש לומר כולו וכמו שאנו מברכים בורא נפשות ומודים דרבנן וכו’ בחתימה ללא שם, ובחידושי הרא”ה ס”ל דבורך רופא חולים אינו המשך להיהי רצון אלא הוא ברכה פשוטה בשם ומלכות, וא”כ וודאי יש ליזהר ולאומרו עכ”פ בלי שם ומלכות.

מה ששאל בנכרי העובד בבית ישראל לצרך נכרי, יש לציין דבגליון “וישמע משה” פרשת בא דנו בזה כמה רבנים.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

בשאלה לענין מגבונים בשבת יש לציין לקובץ משנת יוסף שיצא עתה ששם ג”כ דנו בזה להתיר.

בענין ניגוב ידיו בנייר, יש ליזהר שלא יתקרעו.

תשובה: עי’ מה שכתבתי בשם הגרנ”ק (ואולי בבית הכסא קיל יותר מטעם כבוד הבריות).

לכבות הגפרור של הדלקת נר שבת, לכאורה יש לכבותו לפני הברכה שעיקר קבלת שבת היא ע”י הברכה, אלא יש לדון משום הפסק, והנה הא שכתב הש”ע שזורקות הפתילה היינו משום דפתילה הספוגה עם שמן אינו נכבה ע”י הנחתה בארץ, משא”כ גפרור.

תשובה: בענין מש”כ בתחילת דבריך – יש אומרים שקבלת השבת היא ע”י ההדלקה ולא הברכה.

במכירת הבכורה לעקב לא הבנתי מה היה צריך להיות אילו לא מכרו, האם היה צריך לעבוד אח”כ במקדש אם היה חי, הרי שאלו לבני עשו אם רוצים לקבל התורה וענו שאינם רוצים, וכל שכן שעשו לא רצה, וכן אם יקום לתחיה היה צריך לעבוד במקדש, ועוד קשה על יעקב האם כשלא קנה אותו לא היו יכולים מבניו להיות כהנים וצ”ע.

תשובה: יתכן שאם הבכורה היתה ברשותם היו רוצים, וכעת היה זה על תנאי שהכהונה תהיה בידי יעקב ואינהו יהיו כשאר ישראל.

הא שהסיר נח את מכסה התיבה י”ל כדי שהעופות יוכלו לצאת מיד וכן חיות הקופצות.

תשובה: מבואר בתורה שעדיין לא ניתן להם רשות לצאת עד אחר כך שנאמר צא מן התיבה.

בהכנה מחול המועד לחול הבאתם מדיני צידה ומליחה, ומ”מ עדיין השאלה עומדת בדבר שאין בו משום מלאכה אם יש איסור הכנה.

תשובה: השאלה טובה, ומפאת קוצר הזמן רק אצרף בזה מאמר שכתב הג”ר אברהם שטרנבוך [ר”י בחו”ל] שכתב מאמר על נושא זה ודעתו נוטה שבדבר שאין בו שום סרך איסור אין בזה חשש הכנה.

הבאתם שלפני החטא היה להם עור של צפורן והוי כלבוש, ומ”מ קשה שזה לא היו יכולים להפשיט.

תשובה: מנין שלא.

יש לציין שבגליון “וישמע משה” פרשת ויצא דנו פוסקי זמנינו אם מותר להניח תפילין בלילה במי שלא יוכל להניח ביום.

בראשו ורובו נראה שלא חשבו בזה את רגליו אלא עיקר גופו, ולפי זה ניחא השיעור של בגד לציצית שבטלית קטן יש ראשו ורובו.

בענין זיווגן של גוים יש לציין דבגליון “מעדני אשר” שבוע זה דן אם מותר לשדך שידוך לגוי.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

תגובה שנתקבלה על תשובות קודמות

למה לא נזכר שם בנו של רב זביד, י”ל שעדיין לא היה ראוי להוראה וכמו בן עזאי ובן זומא.

.

הא שדייקו לכתוב היכן ישבו יש לומר כי אם יבוא מעשה אחר נגד זה ידעו איזה מעשה מוקדם.

דוד אריה שלזינגר

מח”ס “ארץ דשא” על מ”ב

***

שלום רב למערכת עם סגולה

אשרי העם אוהבי תורה כאלה.

ראיתי פעם מאמר בדבר השועל, אם פיקח הוא אם לאו.

ואיני זוכר איפה הוא ומה היה כתוב שם, והנני זקוק לזה כעת.

התוכלו להשיב לי משהו בדבר השועל, החכם הוא אם לאו?

חז”ל תיארו את השועל כפיקח, ואמרו (ברכות דף סא ע”ב) “אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות”.

הנני

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

***

תשובה

לכבוד הגאון הרה”ג רבי אליהו בר שלום שליט”א

שלום וברכה

אחד מן הקדמונים חיבר הספר משלי שועלים, רבי ברכיה ברבי נטרונאי הנקדן, ובו הרבה משלות, והשועל הוא גיבור החכמה במשלות שלו, והוא מבוסס על עיניני משלי שועלים בסנהדרין ל”ט ע”א, וברש”י שם ביאר הענין מפי השמועה על ג’ משלות שנשארו בגמ’ שם שזכרו.

ואביא בזה לשון היד רמ”ה שהעתיק הגמ’ ורש”י שם, אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר’ מאיר ואנו לא (באנו) [באו] לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר’ מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי’ ר”ש ז”ל עכ”ל היד רמ”ה.

ועי”ש במהרש”א מש”כ להשלים המשל עי”ש.

ויעוי’ מה שכתב בשו”ת להורות נתן (ח”ד בהקדמה, ד”ה ובבחינה זו) וז”ל, ובבחינה זו יתפרש הא דסנהדרין (לח ב) דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי, ואמר רבי יוחנן ג’ מאות משלי שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלש עכ”ד.

וצריך ביאור מה החשיבות לומר משלים שאינן אלא סיפורי דברים, גם קשיא וכי רבי יוחנן לא יכול למשול משלים יותר משלש.

וגם צ”ב אמאי נקט משלי שועלים דוקא.

אולם הכונה, דרבי מאיר כשלימד תורה לתלמידיו, הנה מלבד שלימד אותם שליש שמעתא ושליש אגדתא, לימד אותם דרכי התורה על ידי שהוא עצמו היה להם למשל ולדוגמא איך ללמוד ואיך לעבוד את השי”ת בכל לבבו, ורבי מאיר היו לו שלש מאות מדרגות ומדות טובות שהיו למשל לתלמידיו, ונקראו משלי שועלים כי רק מי שהיה בו מדת הפקחות של שועל יכול ללמוד ולעמוד בסוד מעשיו של רבי מאיר, כי רבי מאיר הסתיר את מעלותיו מעיני בני אדם ושם מסוה על פניו – וכרמז אמרם (בראשית רבה פ”כ י”ב) “בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור” שהאור הגנוז שבפנים היה מכוסה בכתנות עור – ורק על ידי מדת הערמה של שועלים היה אפשר לעמוד עליהן.

ועל זה הצטער רבי יוחנן שאנו אין לנו אלא שלש, כי לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא ראה בעצמו אלא שלש מדות טובות היכולות להיות למשל ולדוגמא לאחרים ללמוד ממעשיו הטובים עכ”ל.

מה שבגמרא בברכות איתא שאמרו לו טיפש אתה, יש ליישב שהסברא שלו היא טיפשת, אבל בעצם הוא היה חכם לרעה, שהרי אילו היה מצליח לרמות את הדגים הרי הצליח במרמתו, וגם אם לא יצליח במרמתו מ”מ אין חייב הפיקח להצליח בכל תעלוליו, אלא שהוא עושה דבר מרמה ולפעמים יוכל להצליח ולפעמים לא יצליח ככתוב לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם (קהלת ט, יא).

בכבוד רב

לכבודה של תורה

***