הנה קי”ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי’ רמב”ם סופ”ב דחובל ומזיק הי”ט וז”ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו. ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר ...קרא עוד
הנה קי”ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי’ רמב”ם סופ”ב דחובל ומזיק הי”ט וז”ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.
ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר את החולה שדבר פלוני מזיקתו ואינו דבר שכל אחד יודע – וכת’ הכס”מ שחייב לרפאותו שהרי החולה לא פשע.
ואני שואל האם הרופא ישא באחריות כאן, או אינו גרמא בניזקין על כך שלא אמר ונמצא שהמזיק משלם על הגרמא של הרופא? או כיון שכל מצבו הביש הוא מחמת מכתו והתורה חידשה שהוא חייב לרפאותו דהיינו להחזירו לבריאותו הקודמת וכל זה בכלל שהרי כל ענין הרפואה אינו נמצא בשאר דיני נזקין עלות תיקון אלא כמה היא שוה וכמה היתה שוה.
בברכה ובהכרת הטוב
(נשלח מהרה”ג מתתיהו הלברשטט – בני ברק)
תשובה
הנה בעצם כל דברי הכ”מ שם הם רק לתרץ איזו גירסא דחויה ברמב”ם שכבר כתב הרב המגיד שם שט”ס היא, וכן השיגו ע”ז הראב”ד והטור חו”מ סי’ תכ”ח, וגם הכ”מ שם גופיה נכנס לדוחק גדול בשביל זה ומוחק גירסת הגמ’ לתרץ הרמב”ם, ועוד דמשבש תרתי מקמי חדא ע”ש.
וכתב בשו”ת הרדב”ז (ללשונות הרמב”ם) על הרמב”ם שם וז”ל, שאלת על לשון [הרמב”ם] עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו.
וכל סוגיית החובל משמע שאינו חייב לרפאותו.
תשובה כבר קדמך בעל מ”מ והעלה דטעות סופר הוא וגם הראב”ד השיג עליו.
ומה שכתב בעל מגדל עוז ליישב דברי רבינו, אינו כלום, שלא ראה הגרסא של הספרים שלנו, דגרסינן התם, אמר מר יכול אפילו שלא מחמת מכה ת”ל רק שלא מחמת מכה בעי קרא בתמיה אמרי מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שכל מיני דבש או מיני מתיקה קשין והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת”ל רק.
הא קמן דאפילו גרגותני שעלה מחמת מכה נתמעט מן הכתוב, ואם גירסת רבנו היא כמו שכתוב בספרים שלנו צ”ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והנכון דט”ס הוא והכי מסתבר עכ”ל.
ועיין עוד בדברי המהרש”ל בב”ק פ”ח סי’ ט’ דבודאי ט”ס יש בלשון הרמב”ם, ושזהו ג”כ כונת הראב”ד לומר שרק יש ט”ס ברמב”ם, ולפי שיש הרבה השגה בדבריו עי”ש, לא הבאתי לשונו כאן.
[וע”ע בלח”מ בכל הקושיות שכתב על הכ”מ וסיים שהדברים תמוהים ודברי הרב המגיד עיקר].
אכן מ”מ לפי תירוץ הכס”מ ההוא לכאורה גם אם יש על הרופא תביעה של לא תעמוד על דם רעך [והכל לפי הענין], אבל אי”ז תביעה ממונית של גרמא, דגרמא זוהי תביעה ממונית שחייב בידי שמים, אבל כאן הרי הוא לא גרם כלום, וגם אם שכרו אותו כדי לרפאות מ”מ לא התחייב לומר לחולה כל מה שיעשה מעתה, ומעשים שבכל יום שאין הרופאים מחוייבים לומר לחולה הכל, שכן יש הרבה דברים המזיקים ומועילים וא”א ללמוד הכל על רגל אחת בעת צרה למי שלא למד כ”ז לפנ”כ, וכן היה נראה לכאורה שכל מה שאינו מחמת החובל אינו צריך לישא בהוצאות, שאומר לו היה לך ללכת עד סוף העולם לידע מה עליך לעשות, ומ”מ אין התקלה שנוצרה כעת ממני, ועי’ בגמ’ שם דקאמר שלא מחמת המכה קרא בעי, ר”ל בתמיה, [וגם אם לא מצאנו זה בשאר דיני נזיקין מ”מ אין האדם משלם יותר על מה שהזיק].
ויש עוד לציין דגם להכ”מ כל החיוב הוא רק על הריפוי אבל על שבת אין חיוב בכה”ג לשלם.
אכן באמת יש להסתפק דשמא יודו גם מוחקי הגירסא ברמב”ם לדינא דהכס”מ, ודוקא אם הוא גרם לזה ע”י דלא שמע לדברי הרופא, אבל אם לא אמר לא הרופא כלום בזה לא מיירו, ויעויין במהרש”ל שם [שהוא ממוחקי הגירסא ברמב”ם] וז”ל, ואם עבר החולה על דברי הרופא, ואכל מאכלים שהזהירו הרופא על כך.
ונסתרה המכה, או עלו בה צמחים, פטור, דהוי כמו שלא מחמת המכה, ופטור עכ”ל.
ואולי אפשר לדייק מדבריו דבאמת היכא שהרופא לא ציוה אותו ולכך אכל מאכלים שאינם טובים עברו פטור.
וכן כתב במעשה רקח שם וז”ל, עבר על דברי הרופא וכו’.
נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז”ל ופשוט עכ”ל.
אף דמסתפק קצת לפני זה אם לשבש הגירסא או לא, וכתב למעלה שאין דעתו נוחה מלקיים גירסת הרמב”ם, מ”מ בזה כתב בדעת הרמב”ם הו”ל כמחמת המכה והחובל בו חייב.
ויעוי’ בלשונו של הלחם משנה שכתב וז”ל, לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ”ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז”ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו עכ”ל.
וקצת משמע מלשונו ג”כ דכ”ז הוא דוקא אם הרופא אמר לו אבל אם אם אמר לא [ולא ידע מעצמו] אין החובל צריך לשלם לו, ובאמת כ”ה משמעות הסוגי’ [אולם יעוי’ בדברי הערוה”ש חו”מ סי’ ת”כ סכ”ד וסכ”ה, וצריך להתיישב בדבריו].
ויתכן שיצא לנו דבר נפלא בזה, דהנה לכל הסוברים שצריך למחוק ברמב”ם [וכן החולקין על הרמב”ם], והם הראב”ד והטור והמגיד משנה והרדב”ז והמהרש”ל והלח”מ, לכאורה אין חילוק בין שבת לבין ריפוי, וכלשון הטור סימן תכ וז”ל, עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב”ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב”ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא עכ”ל.
וא”כ אם סבירא להו דאם הרופא לא אמר לו אינו אשם בזה החובל צריך לשלם לו כאילו הוא חבל אותו הכל ומשלם בין ריפוי בין שבת, משא”כ לדעת הכס”מ לפי מה שמיישב דברי הרמב”ם הא קאמר להדיא דהחיוב הוא רק ריפוי ולא שבת.
ועיין מה שכתב ר’ חיים פלאג’י בספרו לחיים בירושלים (ב”ק פ”ח ה”ב) וז”ל: נסתפקתי ברופאים מומחים המכחישים זה את זה, מה דינו.
דכשאין הרופא מומחה, ובא מומחה, ואמר שלא עבר על דברי רופא, כי לא ידע זה הרופא, נראה דפשיטא דהדין עם החולה.
אלא דיש צד לומר כיון דקיבל עליו רופא זה, אפילו שלא יהיה מומחה, אם עבר על דבריו הפסיד, ויש לע”בזה, עכ”ל.
ומבואר מדבריו להדיא דהוה פשיטא ליה דדוקא הרופא עצמו וכפשטות הגמ’, וראה עוד מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף פה ע”א וז”ל, ראובן קיבל עליו את רופא פלוני שיהיה רופאו האישי שלו.
והנה שמעון חבל בראובן, ורופאו האישי אמר לו שאסור לו לאכול מזון מסוים, ורופא אחר אמר לו שיכול לאכול מהמאכל ההוא.
ושמע ראובן לרופא האחר, ואכל וניזוק.
לפי דברי ר’ חיים פלאג’י יש מקום לפטור את ראובן, דכיון שקיבל עליו רופא זה ולא שמע לו הרי שהזיק לעצמו עכ”ל.
לסיכום מבואר בכמה פוסקים שאם היה מחמת הרופא שלא אמר לו ולא ידע החולה, צריך החובל שלם לו גם ע”ז, והרופא לכאורה פטור, [ובענין שֶׁבֶת ובענין הערוה”ש עי’ לעיל].
