נזיקין

במידה והוא אכן נמצא במצב כזה שבני הבית כועסים עליו שנוחר ומאשימים אותו ועם כל זה אינם יוצאים אלא נשארים בסוכה, ויודע בעצמו שהיה יוצא מחדרו בשאר השנה במצב כזה, ולכן יש לו על מי לסמוך לצאת מהסוכה לישון בבית.

אולם לגבי הנידון מה שאמור להיות שיש להם להתנהל כפי דיני חו”מ כפי שהתבאר בתשובה השניה.

ובמקרה שאין לאף אחד קדימה על פני חבירו (כגון בסוכה הבנויה ברשות הרבים או שכולם אורחים בסוכת בעה”ב) משמע מפוסקי זמנינו שהדרך הנכונה שהם ייצאו והוא יישאר, מכיון שכרגע המצב הוא שהם פטורים מן הסוכה וממילא החיוב שלו חזר.

מקורות:

בתשובה נפרדת [ד”ה בני משפחה שיש בהם אדם הנוחר ויש כאלה שקשה להם לישון במצב זה האם נפטרו מן הסוכה] הרחבתי בענין החברים הישנים יחד עם הנוחר שהם פטורים מן הסוכה אם הנחירות מפריעות להם בתנאי שלא בנו הסוכה מתחילה באופן כזה לפטור עצמם מן הסוכה ובתנאי שאין להם פתרון אחר ע”פ גדרי הדינים המבוארים שם.

ובעוד תשובה נפרדת [ד”ה אדם הנוחר בשנתו האם מותר וכו’] הרחבתי לגבי הנידון האם מצד דיני שכנים וממונות אפשר לחייב את הנוחר לצאת מן הסוכה יעויין שם.

ועכשיו לאור הנ”ל יש לדון באופן שע”פ דין ממון מחוייב לצאת מהסוכה מצד דיני ממונות (נניח באופן שהוא אורח בסוכה והבעה”ב אומר שזה מפריע לו) האם חייב בסוכה ורק אולי יהיה פטור מהסוכה מדין אנוס (מכיון שאסור לישון בסוכה זו מצד נזיקין ובאופן שאין לו סוכה אחרת) או שמא יש לו פטור בפני עצמו של מצטער מכיון שנוצר מצב שהוא מאוד מפריע לאחרים בסוכה ונגרם לו צער וחוסר נעימות מהסיטואציה שהיא נמצא בה ומתבייש בזה.

וכן יש מקום להעלות צד דבאופן כזה א”כ מצד תשבו כעין תדורו יצטרך הנוחר לצאת דזיל בתר טעמא שמצטער פטור מן הסוכה משום תשבו כעין תדורו א”כ אם מדמינן לה לדירה הוא יצטרך לצאת ולא האחרים, מכיון שאם היה בית היה מחוייב לצאת וא”כ בסוכה אין חיוב יותר מבית, ובאמת מצינו פוסקים שלמדו עוד דינים מהגדרת תשבו כעין תדורו, ואמנם אף שהיה מקום לפקפק בזה בניד”ד דתיפוק לי מדין משמשי מצטער שאין נפטרין מדין תשבו כעין תדורו, אבל במשנ”ב בסי’ תרמ סקי”ד נקט לפטור משמשי חולה אם הם שכירים שלו לזמן כמו שמצינו שומרי גנות ופרדסים עי”ש, א”כ במקום שיש סברא דתשבו כעין תדורו שמא לא מחייבי’ משמשין וצ”ע.

ויתכן להעלות צד נוסף דעכ”פ בחלק מהמקרים הוא כלול בהגדרת מצטער גופא, כיון שהשיעור של מצטער הוא אדם שהיה יוצא מביתו מחמת שאינו יכול להיות בביתו, א”כ אפשר דזהו גופא הגדרת מצטער, כיון שהיה יוצא מביתו (היינו לפי הצד שהיה מחוייב להרחיק עצמו מחבירו מחמת זה), ואפי’ בלא זה, אם יודע בעצמו שבכה”ג היה יוצא מחדר השינה שלו מחמת שמפריע לו שהוא מפריע לאחרים וישן במקום אחר לכאורה נכנס להגדרת מצטער, ונכנס לפלוגתת הרמ”א בסי’ תרמ והבה”ל שם בשם הר”ן אם מצטער בדבר שאין דרך להצטער בו חשיב מצטער או לא.

אבל ראיתי שהגר”י זילברשטיין הורה (ווי העמודים ח”י עמ’ ע) שהנוחר עצמו חייב בסוכה ושאר בני הסוכה אם הם מצטערים נפטרו, וכן מצאתי שהובאה שמועה כזו בשם הגריש”א (שו”ת השואל ח”ג עמ’ קפה) והגרח”ק (עיון הפרשה הובא בשו”ת השואל שם).

ומאידך גיסא בשם הגרשז”א ראיתי (הליכ”ש מועדים ח”ב פ”ט סי”ט) דאדם שלא נעים לו בסוכה מחמת אורחים שקשה לו מהם ואי אפשר לומר להם לצאת מן הסוכה מוגדר כמצטער ופטור מן הסוכה, וגם בשם הגריש”א הובא שעכ”פ אם אינו בעה”ב לומר להם לצאת אלא הוא בן בית והם מפריעים לו יהיה פטור מן הסוכה מחמת המבקרים (בנתיבות ההלכה לו עמ’ קפז), וכעי”ז בשם הגרנ”ק (חוט שני סוכות עמ’ רמ) והגר”ש דבלצקי והגר”ע אויערבך (אליבא דהלכתא קט עמ’ סא), ולכאורה ה”ה בניד”ד, וכן יש לציין דלפי סברת הרמ”א שאם אינו יכול לישון אם אשתו בסוכה חשיב כמצטער לכאורה מבואר שהשיעור של מצטער הוא גם בצער שאינו גדול מאוד ולכאורה גם בניד”ד אם כי גוף סברת הרמ”א הנ”ל אינו מוסכם לכו”ע להלכה ואכמ”ל.

[ועי”ש באליבא דהלכתא שהביא קצת חולקים בהגדרת מצטער באורחים אולם רוב הפוסקים הקילו בזה שם, ומה שהובא שם בשם הגרי”ש ב’ שמועות הסותרות הך דלעיל בשם הגרי”ש, הנה השמועה הראשונה שהביא שם אינה סותרת, מכיון שהגריש”א חילק בין בעה”ב לבין בן בית, ודברי הגרי”ש שהובאו בתשובה זו לעיל הקולא הוא בבן בית, (וגם הגרשז”א מה שהובא בשמו בהליכ”ש הוא רק בבן בית ולא בבעה”ב וגם מה שהובא בשמו בס”ס הסוכה אות כט הלשון הוא שאם א”א לומר להם לצאת מן הסוכה ולא נזכר שא”א רק מחמת חוסר נעימות, ובזה לא יקשו השמועות אהדדי), ומה שהובא שם עוד שמועה בשם הגרי”ש שסותרת השמועה שהובאה לעיל בתשובה זו אם יש סתירות בדבריו נזיל בתר רוב הפוסקים שהקילו בזה].

ויש להוסיף דגם ברמ”א סי’ תרמ נזכר שאם כבו הנרות חשיב מצטער, ואמנם כ’ שם המשנ”ב בשם החי”א שיכול לחייב עצמו ולעשות בשמחה אבל גם לדברי החי”א אינו מחוייב בזה מצד עצמו.

ומאידך יתכן שגם המחמירים לעיל בניד”ד הוא באופן שאכן האחרים יוצאים מהסוכה וישנים בבית כדינם (מכיון שפטורים) אז הנוחר עצמו נשאר חייב בסוכה, אולם אם מחליטים להישאר ולישון בסוכה ולהיות מלאים בטענות על הנוחר (או באופן שהבעה”ב עצמו אומר שקשה לו עם הנחירות וכמו המקרה בריש תשובה זו) א”כ אפשר דמודו שבמצב הזה שאינו נעים שהוא נמצא בו יכול לחזור ולישון בבית עכ”פ אם היה נוהג כך במצב דומה בשאר השנה.

ובאמת כ’ בשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ ט דשם המצטער בסוכה מחמת ביזיון חשיב מצטער הפטור מן הסוכה, ולפ”ז לכאורה ה”ה בניד”ד.

ומ”מ לשי’ הרמ”א בסי’ תרמ צריך להיות מצטער בגדר שדרך בנ”א להצטער מזה, וגם כאן צריך שיהיה באופן שדרך אנשים להצטער בזה (דכמובן שלא תמיד הוא באותה רמת צער), ומיהו עי’ בביאור הלכה שם בשם הר”ן מש”כ בעצם דינו של הרמ”א.

בשו”ע חו”מ סי’ ז ס”ג הביא פלוגתא האם גדול שלא בא לכלל י”ח שנים ולא הביא ב’ שערות כשר לדון או לא, והש”ך סק”ג הביא הכרעת הב”ח להקל בזה.

אולם לכה”פ בעינן ג’ שיש בהם חד דגמיר וסביר כמבואר ברמ”א שם סי’ ג ס”א בשם הרא”ש סנהדרין פ”א סי’ א והטור שם, ואם שלשתם לא למדו דיני ממונות אינם כשרים, אבל כתב שם הרמ”א בשם מהר”ם פדוואה סי’ מג שגם ג’ הדיוטות שאין בהם אחד דגמיר וסביר יכולים לקבל הטענות ולשלחם לפני המורה, ומבואר שם מתוך הדברים שאם אינו רוצה לדון בפני ב”ד אחר לפי פרטי הדינים המבוארים שם יכולים לכופו לדון גם בב”ד כזה.

ואם כן היוצא לדינא שאם הבחור אינו מסכים לדון בפני ב”ד גמור יכולים לשבת ג’ בחורים צעירים ולכופו לומר טענותיו והם יקבלו טענותיו וישלחו למורה ויפסוק להם והפסק יחייבם.

ואם הבחורים של הב”ד קטנים בחכמה מהנתבע באופן ניכר עי’ בחו”מ סי’ ז ס”ו דמי שתובעין אותו קטן ממנו אינו מחוייב לילך אלא מכנפין וכו’, וכאן שיש ב”ד גדול ואינו רוצה לילך אפשר דאין לו טענה, וגם כאן דהב”ד אין פוסקים בעצמם אפשר ג”כ שאין לו טענה, אבל טענה זו האחרונה אינ ברורה כיון שמקבלין טענותיו.

והואיל דאתאן לדברי השו”ע שם בחו”מ סי’ ז ס”ו הנה לשון השו”ע שם מי שתובעין אותו לדון לפני דיין שקטן ממנו וכו’ אלא מכנפי מאן דאיכא התם מחכימי ומעיינין בינייהו ע”כ, והנו”כ נתקשו הלשון מעיינין, ועי’ בסמ”ע סקי”ז ובבאר היטב סקי”ג מה שכתבו בזה, ולולי דבריהם אולי היה מקום, דר”ל שבכה”ג שדנים גדול מהם, אין פוסקין הדין הדין אלא מעיינים אולי ימצאו ראיה ברורה בזה או עכ”פ סברא להציע דברים לפני החכם הנתבע, והוא מעין מש”כ הסמ”ע דלשון מעיינין משמע פשרה ולא דין, אלא לא ממש כן, ומה שלא פירש הסמ”ע כנ”ל אולי דייק כן מדלא קאמר ומעיינין בדינייהו אלא ומעיינין בינייהו ש”מ שמעיינים איך לפשר ביניהם ולא בבירור הדין.

וכ”ז מלבד מה שיש לכנס כך חכמי המקום שבזה אין זילותא כמ”ש הפת”ש סק”י בשם האו”ת באורים סקט”ז, (ומה שהביא הנתה”מ סק”ט פירוש זה בשם הסמ”ע סקי”ז והאו”ת הנ”ל צע”ק דלהנה”מ שולחים אחר חכמים גדולים ממנו ואילו להאולת עצם מה שכל חכמי מתכנסים סגי בזה, ולהסמ”ע צע”ג דאם יש חכמי עיר גדולים ממנו סגי לומר אלא ילך לב”ד גדול ממנו ותו לא, ומהו הלשון ומעיינין, ואולי זהו גופא מה שנתקשה הסמ”ע שם במה שהמשיך וכתב שם אלא דלשון מעיינין בינייהו לא משמע דין אלא פשרה וכו’, ור”ל כנ”ל דאם אי’ שהכונה שילך לב”ד גדולים ממנו א”כ למה קאמר לשון דמשמע דין).

ואף שכ’ הרמ”א בחו”מ סי’ ח ס”א בשם הב”י דאסור להעמיד ע”ה לדיין על סמך שישאל כל פעם לחכם ע”כ,  מ”מ היכא דלא אפשר מותר, ומעין מש”כ הרמ”א שם בהמשך דבריו דעיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים או שכולן עמי הארץ וצריכים להם דיינים וכו’ עי”ש ומעין לענין לעניינו.

ומ”מ אם הבחור מסכים שישאלו ישירות את המורה ויורוהו כמ”ש המשנ”ב בהל’ יו”כ בשם החי”א, אפשר דהוא עדיף, אבל כשלא מסכים אפשר לעשות ב”ד באופן זה שיוכל לחייבו.

ב”ב קמג ע”ב ברשב”ם ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בצבור וכו’, ויש דעות בראשונים אם מועיל בפני עדים או לא, דברא”ש סי’ ט משמע דעדים לא מהני, והתוס’ עי’ מה שכתבו בזה וביעב”ץ כתב דהתוס’ לא פליגי ארשב”ם, אבל יעוי’ באילת השחר דלהרשב”ם יש חילוק בין אמירה לב”ד לאמירה בעדים דאמירה בעדים בעי’ בפני הקטנים ואמירה בב”ד אין צריך שיהיה בפני הקטנים, ועי”ש מ”ש בדברי המהר”ח שבתוס’ דסובר דגם בפני הבנים צריך ב”ד.

עכ”פ מש”כ הרשב”ם “או בציבור” העירו דהוא מיותר, וביתר ביאור דלא נתברר מה נוסף בזה, דהנה ברשב”ם מבואר דבעדים מהני וא”כ למה צריך ציבור, דהניחא יש לומר דהוצרך לומר עדים משום דס”ד דבעי’ דוקא ב”ד משום מה כח ב”ד יפה (וע”ע בהרא”ש הנ”ל), אבל ציבור הרי בכלל עדים, וצ”ע.

ויתכן ליישב בכמה אופנים, דיש ליישב דשמא לענין ציבור מהני אפי’ ציבור של פסולים ונשים כל שנתפרסם הדבר (ועי’ בפוסקים שדנו לענין אלונטית בשבת אם מהני עשרה נשים ואכמ”ל וכן לענין עוד דינים של פרסום אם מהני עשרה נשים).

ויתכן ליישב באופן אחר דה”ק הרשב”ם אפי’ אם לא תקבלו דברי לענין עדים (כפשטות דעת הרא”ש ומהר”ח) מ”מ אודו לי מיהת דבפני ציבור כבפני ב”ד דמי.

או יתכן ליישב דבעדים צריכים שהעדים עצמם יבואו לב”ד אבל באומר בציבור כל שנתפרסם הדבר בלא עוררין ונודע בציבור שכך אמרו בקלא דלא פסיק סגי בזה גם בלא שיש עדים עכשיו לפנינו ששמעו הדבר.

וראיתי להרב יוסף שלמה שוב שכתב ליישב (והוא מיוסד כנראה ע”פ חילוק האיה”ש הנ”ל) דבציבור א”צ להרשב”ם שיהיה בפני הקטנים דחשיב כמו בפני ב”ד, ויש לציין דלפעמים חזינן דבציבור יש לזה כח כמו מש”כ הפוסקים לענין חרם בציבור, (ובכל חילוקים אלו צל”ע למסקנא).