יש בזה ענין כמבואר במדרש רבה [ב”ר לז לז] שמזכירים בזה את האבות בבנים (והוא מסדר עולם דסתמיה ר’ יוסי וכן בתוס’ רבינו יהודה על ברכות נז הביא זה מסדר עולם), ויש לזה תועלת גם לאבות שיהיה להם זכרון בארץ ...קרא עוד

יש בזה ענין כמבואר במדרש רבה [ב”ר לז לז] שמזכירים בזה את האבות בבנים (והוא מסדר עולם דסתמיה ר’ יוסי וכן בתוס’ רבינו יהודה על ברכות נז הביא זה מסדר עולם), ויש לזה תועלת גם לאבות שיהיה להם זכרון בארץ [ועי’ תורה תמימה בראשית לב יא], וגם לצאצאים שיזכרו דרכי אבות וילכו בהם, ובכך ימשיכו שלשלת הדורות, ובפרט אם האב צדיק מתפללים שזכותו תועיל לתינוק שיוכל להמשיך ולילך בדרכיו.

וכן מצינו בהרבה מקומות בחז”ל שנהגו והחזיקו במנהג זה כשושילתא דרבן גמליאל שנהגו בזה ועוד משפחות, וכן בפ”ג דמו”ק ואסיקו שליה חנין על שמיה, כמו שהרחבתי בשכיחא, ועכ”פ במקרה שהסבים היו צדיקים שאז יש מקום להקדימם לפני שקורא ע”ש צדיקים אחרים וכ”כ בתשוה”נ ח”ג סי’ רצז.

וכן מבואר בפוסקים שיש במנהג זה גם משום כבוד אב (שד”ח מערכת כ קלל קד, שדה הארץ חיו”ד, עיקרי הד”ט הל’ כאו”א, משנה הלכות ח”ג סי’ רנג, וכעי”ז הובא בשם הגריש”א בספר קוראי שמו עמ’ קד), ויש קצת פוסקים שנקטו שאסור לשנות מזה במקום שיש לכבד האב בכך (עי’ בשדה הארץ ועיקרי הד”ט שם), ולא ניכנס למנהג זה כעת.

ואם הסב היה רשע אין לקרוא על שמו, דרשעים אין קוראים בשמם (יומא לח ע”ב), ויכול לגרום נזק לרך הנולד ברוחניות ובגשמיות כמבואר בגמ’ יומא שם.

ובמקרה שיש מחלוקת סביב נתינת השם איזה שם לתת הורה בזה הגרח”ק לקרוא בשם המתבקש ולכוון על שם צדיק, כגון אם המשפחה מבקשת לקרוא על שם סב רשע שנקרא אברהם יקרא לרך הנולד אברהם ויכוון לאברהם אבינו עליו השלום.

ובמקרה שהסב נקרא בשם שלא ידוע צדיק בשם זה וכופים עליו לקרוא על שם סב זה בלא מוצא, לכל הפחות מוטב שיקרא שם נוסף ביחד מכיון שיש אומרים שכשקורא שם נוסף נחשב שינוי השם ולא נחשב כהשם המקורי (ראה דרך שיחה עה”ת מהגרח”ק, וכמדומה שהי’ לי בעבר הוכחה לזה מדיני חתימת שמות גיטין).

קרא פחות
0

שנה שניה בכלל. מקורות: מה ששאלת דבסדר עולם פרק כט אי’ שמלכי פרס מלכו בפני הבית ל”ד שנה משניה שניה של דריוש ושאלת דעתי בזה אם שנה שניה בכלל או לא, לכך אכתוב בקיצור הבנתי בזה לאור הדברים שכתבת. הנה בגמ’ במגילה יב ...קרא עוד

שנה שניה בכלל.

מקורות:

מה ששאלת דבסדר עולם פרק כט אי’ שמלכי פרס מלכו בפני הבית ל”ד שנה משניה שניה של דריוש ושאלת דעתי בזה אם שנה שניה בכלל או לא, לכך אכתוב בקיצור הבנתי בזה לאור הדברים שכתבת.

הנה בגמ’ במגילה יב ע”א מבואר דשנתו של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) הראשונה השלים בזה שנים מקוטעות שהיו לפניו, ויש לפרש ששנה זו גופא ג”כ היתה מקוטעת ולא היתה תמימה מתחילת השנה ועד סופה (ע”ד מש”כ בפסיקתא דר”כ פ’ העומר תמימות תהיינה אימתי הן תמימות וכו’ עי”ש בביאורי בשם רוקח וראב”ן), אלא התחילה באמצע שנה, ובשנה השניה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) נבנה הבית (כמו שיתבאר), ממילא מה שכ’ בסדר עולם פרק כט שיש ל”ד שנה למלכי פרס בפני הבית משנה שניה הכונה שבשנה שניה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) נבנה הבית וממילא שנה שניה בכלל.

ממילא יש בס”ה ע’ שנה לגלות ולא ע”א למרות שיש לך ע”א שנה בפרטן של המלכים שנזכרו בסדר עולם (היינו נ”ב עד פרס וג’ לכורש וי”ד לאחשורוש וב’ לדריוש), מ”מ שנה ב’ לדריוש היא שנת בנין כמו שנתבאר.

אבל היה מקום לפרש באופן אחר, דלעולם שנת ב’ לכורש דריוש (שאחר אחשורוש) אינה בכלל ל”ד שנים שבזמן הבית, אלא ששנותיו של כורש הראשון (שקודם אחשורוש) היו מקוטעות, כדתניא בסדר עולם רפכ”ט כורש מלך ג’ שנים מקוטעות, וכמובן שאינו בהכרח הכונה שמלך כורש הראשון (שקודם אחשורוש) רק שנה וב’ משהויין, אלא הכונה עכ”פ שלא מלך ג’ שנים שלמות, ועמד כורש דריוש (שאחר אחשורוש) והשלימה כדברי הגמ’ במגילה שם, ממילא לפי החשבון בסדר עולם יוצא ששנת ב’ לכורש דריוש (שאחר אחשורוש) הוא שנת ע’ לגלות.

אם כי דברי הסד”ע אינם ממש כדברי הגמ’ לפ”ז, דלפי דברי הגמ’ ההשלמה היתה בשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) והבנין היה מוכן לשנה שניה, ולפי דברי הסד”ע ההשלמה היתה בשנה שניה של כורש וצל”ע איך אפשר לומר כן, דהא בסדר עולם גופא בסוף פרק כט מבואר שנבנה הבית בשנת ב’ לדריוש דקתני התם ובשנת ב’ לדריוש נבנה הבית וכן זכריה אמר וכו’ עי”ש, ויש להוסיף דגם בגמ’ מגילה יד אמרי’ שכל הנביאים הנזכרים שם נבאו בשנת ב’ לדריוש שחלקם נבאו לענין בנין הבית, ועי’ עוד בחשבון הבנין בפ”ק דר”ה.

ומבואר בגמ’ מגילה שם דשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) השלים מנין ע’ ושנה שלאחריה היה ע”א ואז נבנה הבית, ומשמע בדברי הגמ’ ורש”י שם דע’ שנים שלמות בעי’ לגלות.

והוא דחוק קצת לומר דסובר הסדר עולם דגלות בבל היתה ע’ שנים חסרות או ששנת ע’ עצמה כלאחריה דמי לענין הגלות ולכך הוצרך רק להשלים שנת ע’ עם שנת הבנין עצמה (ואין להקשות א”כ מאי אכפת לן שנים של מי היו מקוטעות כיון דגם חסרות מהני דמ”מ אם כמה היו מקוטעות אין גם ע’ חסרות, דבעי’ לכה”פ ס”ח שנים וב’ משהויין), דלשונות המקראות משמע דהגלות היא ע’ שנים שלמות, ויל”ע.

אבל יתכן לפרש סתירה זו ע”ד פלפול דמסקי’ בפ”ק דר”ה דף ג דכורש אחמיץ לכך מנו לו כמלכי או”ה, אבל מבואר שם שמתחילה לא החמיץ ולפי החשבון בסוגי’ שם יוצא שמתחילה מנו לו כמלכי ישראל ואח”כ מנו לו כמלכי או”ה, וע”פ פשטות הגמ’ בפ”ק דמגילה יב ע”א יוצא ששנה ראשונה שלו היתה מקוטעת ובאה להשלים שנים חסרות במלכם שלפניו (כמו שנתבאר), וכמו שנתבאר שכך יש מקום לבאר דברי הסד”ע.

הלכך עפ”ז יש מקום לומר דאפי’ אם תמצא לומר שבמקום אחד חשבו את ב’ שנותיו הראשונות כמו קודם הבית ובמקום אחר מנו שנתו השניה כמו שכבר הי’ בזמן הבית, אעפ”כ לק”מ, מאחר ותחילת מנינו היה כמלכי ישראל והמשיכו כמלכי או”ה הלכך כשמונין תחילת שנותיו בלבד (כגון שמונים כמה משנותיו היו בכלל הגלות) מונין כמלכי ישראל מניסן, וכשמונין כל שנותיו (כגון עם מלכי פרס ומדי) מונין מתשרי כמלכי או”ה, כך שאפי’ אם נימא שמלך מאייר עד אדר מונין לו ג’ שנים, ואפשר עוד שכאשר מונין לו עם שאר מלכים מונין מתשרי כמלכי או”ה.

אבל לעולם אם נרצה ליישב דברי הסד”ע יותר קרוב לדברי הגמ’ [וכמו שכתבתי לעיל בתירוץ הראשון עד “אבל היה מקום לפרש באופן אחר”] דלעולם כורש הראשון (שקודם אחשורוש) מלך ד’ שנים אבל מחשבינן ליה רק ג’ שנים בסדר השנים משום דשנים מקוטעות היו, ואז מתיישב דשנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) משלמת מנין ע’ ושנה שלאחריה ע”א נבנה הבית, ומש”כ בריש פרק כט כורש מלך ג’ שנים מקוטעות ר”ל ג’ שנים שלמות בס”ה היו שמלך מתוך כל השנים המקוטעות שמלך, ובזה ניחא דאם נימא ג’ שנים מקוטעות ממש א”כ עדיין לא ידעי’ אם היה שנה אחת שלמה וב’ משהויין או ג’ שנים פחות ב’ משהויין, אבל לביאורי ניחא.

ושוב ראיתי דבאמת הגר”א הגיה כורש מלך ד’ שנים מקוטעות, וזה ניחא שהוא יוצא בחשבון כמו שביארתי.

ולסבר את האוזן החישוב הוא נ”ב שנה לכל מלכי פרס (כמ”ש בסד”ע פ”ל), ומאחר שמתוכם ל”ד בזמן הבית (כמ”ש שם פכ”ט), א”כ נשתיירו שם י”ח שנה להשלים נ”ב שנה למלכי פרס, והם החישוב של ג’ לכורש י”ד לאחשורוש וב’ לכורש דריוש שאחר אחשורוש, ואע”פ שהם י”ט, מ”מ שנה שניה של מלך זה האחרון אינה ממנין הי”ח הללו אלא ממנין הל”ד שלאחר בנין הבית כמו שנתבאר (אלא אם כן שנאמר דג’ מקוטעות דכורש הראשון ר”ל חסרות והיו רק ב’ שנים ושנה שניה של מלך זה אחרון השלים י”ח, ואז הוא כמו התי’ הקודם הדחוק, ואז ל”ד שנה הם מלבד שנה שניה של כורש, והוא דחוק וכמו שנתבאר, ולעיל נתבאר עוד דיש צד שהשנה עולה לכאן ולכאן מחמת שיש ב’ חישובים בשנותיו של כורש, או בנוסח אחר דמחמת ששנה זו עצמה היתה זמן הבית ולכן נמנתה עם הל”ד שנים ג”כ מאחר שמקצתה היתה בזמן הבית, אבל עדיין בס”ה צריך לחשב איזה אופן שכמחשבים הסך הכולל של נ”ב שני מלכי פרס היתה כאן עוד שנה אחת שהושלמה בין השנים כשנחשב כל השנים של כל מלכי פרס יחד, ואולי סובר תי’ זה שנבנה הבית בזמן שלפי חישוב מלכי ישראל היה שנה שניה שלו ולפי חישוב מלכי או”ה היה שנה שלישית שלו, והחישוב ל”ד שנה ונ”ב שנה הוא לפי מלכי או”ה, וצל”ע מה ההכרח להדחק בכל זה), ובס”ה היו ע’ שני גלות, חמישים ושתים שנים של בבל, ועוד י”ח שנים הנזכרים של ג’ מלכים הללו שקודם הבית לפי כל אחד מהתירוצים הנ”ל.

היוצא עכ”פ לפי שיטת הגמ’ (ואם נבאר גם את דברי הסדר עולם כשי’ הגמ’) ששנה ראשונה של כורש דריוש (שאחר אחשורוש) היתה רק השלמה לשנים המקוטעות שהיו במלכים שלפניו, וא”כ יש מקום לומר דב’ שנים ראשונות נמנין כב’ שנים כשמונים מתשרי לפי מנין מלכי או”ה לכורש כמ”ש בפ”ק דר”ה, ונמנין כשנה ומחצה כאשר מונים שנה מיום ליום ועם השנה השלישית הרי הכל יחד ב’ שנים מיום ליום או פחות מעט או יותר מעט, ומכיון שנבנה הבית בשנה שניה של כורש כמבואר במגילה יב ע”א ובסדר עולם ספכ”ט (ויש במשמע ג”כ אחר שכבר נכנסה השנה), ממילא אם נניח ששנה ראשונה שלו התחילה בסיון ושנה שניה בתשרי ונבנה הבית במשך השנה, א”כ נמצא ששנה שניה שלו כבר היתה בפני הבית, ואף שהסדר עולם מונה בפרטי השנים של הגלות ע”א שנים (היינו נ”ב עד פרס וג’ לכורש וי”ד לאחשורוש וב’ לדרויש) ובכללם רק ע’ היינו משום דשנים מקוטעות היו וכנ”ל.

מה שכתב כת”ר שמצאת מי שכתב ששנה שניה של כורש דריוש (שאחר אחשרוש) אינו מכלל חשבון נ”ב מלכי פרס (הנזכר בסד”ע) לא ירדתי לסוף דבריו, ומסתמא כוונתו ששנה זו היתה מובלעת מחמת שהשלימה שנים מקוטעות וממילא לא נחשבה, אבל מה שכתבת בשמו ששנה שניה של כורש דריוש זה היתה קודם בנין הבית לא ירדתי לסוף דעתו דהבית נבנה בשנת ב’ לדריוש כמבואר בסד”ע ספכ”ט ובמגילה יב ע”א ועי’ בפ”ק דר”ה ועוד במגילה יד ע”א שציינתי לעיל, ואולי כוונתו דמאחר ולא היתה שנה שלמה בזמן הבית לא מנו ל”ד שנים בפני הבית אלא שלמות, ומאידך ע’ שנים כוללות שנה זו, וזה דחוק כמו שנתבאר, ומאידך לומר ששנה זו אינה נמנית לא בע’ הללו ולא בל”ד הללו ואעפ”כ מובלעת בנ”ב שנים הכוללים של מלכי פרס הוא דחוק וגם אין הכרח לומר כן, דאדרבה אם אינה נמנת בע’ הללו למה שלא תמנה בל”ד הללו.

ולפי כל מה שנתבאר בדברים כאן (בקטע ד”ה והוא דחוק קצת, ובקטע ד”ה ולסבר את האוזן בסוגריים, ובקטע ד”ה מה שכתב כת”ר) יש הרבה דברים שלא נתבררו כל הצורך אם נפרש ששנה שניה שאז נבנה הבית אינו מכלל שנים שהיו בזמן הבית בחישובים כאן, מלבד שהוא יוצא לכאורה דלא כהגמ’ לפ”ז, שהרי להגמ’ שנת בנין הבית אינה מכלל הע’ שנה, והרי בגמ’ שם אמרי’ תניא נמי הכי ועוד שנה אחרת וכו’ וזה גופא מהסדר עולם פכ”ח וכמו שציין רש”י שם דמקור ברייתא זו מהסדר עולם, ומשמע דהגמ’ אתיא כהסד”ע (וכידוע שהסד”ע היא מהברייתות היחידות שהובאו בגמ’ בשמם והיא בידינו מזמן הגמ’ במהדורה שהיתה לפני הגמ’ וכמעט אין ברייתות כאלו מלבד הספרא והמשנה והסד”ע ואולי מגילת תענית), היוצא מזה שביאור זה נדחה לכאורה לגמרי.

מה שכתבת אלי שוב שהצד של הנ”ל לא היה לגבי כורש דריוש השני אלא לגבי דריוש הראשון שקודם כורש הראשון (הנזכרים במגילה יא ע”ב שמלכו קודם אחשורוש אם כי במאמר המוסגר אפשר שאינו מוסכם במפרשי הסד”ע שהסד”ע מסכים לזה, עי’ במפרשי הסד”ע מהדורת זכרון אהרן ריש פ”ל) שיש שנה ממנו שלא חושבה עם הנ”ב שנה של מלכי פרס, עדיין לא ממש הבנתי את הצד הזה, איך שייך לומר שלא נמנה חלק משנותיהם של המלכים הללו בכלל נ”ב שנה של מלכי פרס, גם אם כעת הכונה לדריוש הראשון שמלך קודם המלך אחשורוש וקודם כורש הראשון, אולי כוונתו שזה מוגבל למלכי פרס ולא למלכי מדי, הבעיה שהלשון בסדר עולם פרק ל’ ש”כל” מלכי “מדי ופרס” מלכו נ”ב שנה ולא מלכי פרס בלבד, וכנראה עדיין חסרים לי פרטים בדבריו, ואם יהיה בידי הפנאי אולי אעיין בפנים דבריו ואבין יותר.

מה שנקטתי בכל התשובה שמו של דריוש השני בשם כורש דריוש הוא מיוסד על דברי הגמ’ בפ”ק דר”ה הוא כורש הוא דריוש.

באופן כללי כאן המקום לציין שיש דעות רבות ושונות במדרשים בענין סדרי השנים של המלכים הללו, ועי’ פרסומי ניסא על מגילת אסתר מה שהביא הדעות בזה.

קרא פחות
0

כאשר בונה סוכה בתוך שלו יש בזה כמה היתרים וגם להמחבר יש לצדד בזה להתיר מטעם שא”א לאוסרו לישון בתוך שלו וגם מטעם שהוא צורך מצוה. ובמקרה של אורח שנוחר ומפריע לבעה”ב יכול הבעה”ב לעכב עליו לישון שם, וכאשר בונה סוכה ...קרא עוד

כאשר בונה סוכה בתוך שלו יש בזה כמה היתרים וגם להמחבר יש לצדד בזה להתיר מטעם שא”א לאוסרו לישון בתוך שלו וגם מטעם שהוא צורך מצוה.

ובמקרה של אורח שנוחר ומפריע לבעה”ב יכול הבעה”ב לעכב עליו לישון שם, וכאשר בונה סוכה במקום שאינו שלו ג”כ יש מקום לדון שבזה אינו בא מחמת שום טענה.

כאן הנידון רק מצד ממונות ודיני שכנים הדין עם מי, אבל לענין אם הנוחר חייב בסוכה במקרה כזה ואם שאר הישנים בסוכה חייבים בסוכה דנתי בב’ תשובות נפרדות.

מקורות:

בחו”מ סי’ קנו ס”ב כ’ שם הרמ”א בשם ריב”ש סי’ קצו ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות עכ”ל, אבל השו”ע שם (לפי מה שביארו בנו”כ שם) סובר שמה שעושה בביתו ג”כ יכולים למחות אא”כ כבר החזיק בזה.

ולכן לפו”ר היה מקום לומר דבסוכה כזו לדעת המחבר יהיה תלוי אם החזיק לישון שם או לא (ובגדר חזקה כמה זמן צריך עי”ש בערה”ש), ולפי הרמ”א גם בלא החזיק אין זכות לעכב עליו ברעש שעושה בתוך סוכתו.

ובמקרה שהניזוק הוא חולה והרעש פועל אצלו נזק יהיה לפ”ז לפו”ר אסור גם לדעת הרמ”א שם, וכ”ה בסי’ קנה סט”ו ברמ”א שאדם אינו יכול לעשות הכאה בתוך ביתו אם לשכנו יש חולי הראש וקול ההכאה מזיק לו ואז במקרה כזה צריך להרחיק עצמו, וה”ה בניד”ד היה מקום לומר לפו”ר שאם השני אינו חש בטוב כל הצורך בשיעור שעדיין אינו נפטר מסוכה מחמת זה והנחירות גורמות לו כאבי ראש ונידודי שינה יש בזה איסור, (ובחולה גם חזקה לא מהני להעה”ש סי’ קנו ס”ב וסי’ קנה סל”ג).

ואם אכן נאמר דלפ”ד המחבר התביעה צודקת ולדעת הרמ”א התביעה אינה צודקת, ממילא אם הנתבע אשכנזי יכול לומר קים לי, עי’ פרטי הדינים בזה בחו”מ סי’ כה, ובניד”ד בודאי יכול לומר קים לי, אבל אם התובע הוא אשכנזי והנתבע הוא ספרדי יש לדון דלכאורה הו”ל כעין חייב בדיני שמים ממון שאין לו תובעין, ולא שייך לומר שיש כאן מחילה מכיון שהתובע אומר שאינו מוחל ורוצה לקבל כל זכות המגיעה לו, ויל”ע.

אבל החזו”א ב”ב סי’ יג סקי”א כתב דרעש הבא משימוש טבעי גם אם הרעש קיים רק במיעוט אי אפשר לתבוע בזה וז”ל שם, נראה שאין דברי הריב”ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה כמו בעושה אריגה וכיוצא בזה שאין זה מצוי בכל אדם, ולא ברוב בני אדם, אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול למחות אף אם החולה קדם, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה ואין החולה יכול לעכב עליו דהרי אינו חייב לצאת מדירתו עכ”ל, ולכאורה לפי דברי החזו”א יוצא שמכיון שהוא ישן כדרך כל אדם ממילא א”א לטעון כנגדו.

אבל עדיין יש לדון גם להחזו”א דכל הדוגמאות והאופנים הם דוגמאות רגילים ואופייניים, דבכל בית אמורים להיות תינוקות וקטנים (ואף בבתים שאין שם קטנים כרגע מ”מ היה בעבר או שיהיה בעתיד ועכ”פ הוא חיוב המוטל על כל אדם ועכ”פ זה פשוט שמותר לקטנים לדור בבית) ודרך רוב הקטנים להגביה קול לפעמים, וכן דיבור דרך כל האנשים לדבר ודרך רוב האנשים שלפעמים מגביהים קולם מי פחות ומי יותר, ממילא לא חשיב שינוי, אבל אדם שנוחר שיש לו שינוי מהמקובל וסתם אדם לא אמור להגיע למצב כזה ויש כאן איזה ריעותא יש לדון דאפשר דלא מיירי בזה החזו”א, ובקיצור שמא החזו”א רק קאמר דמה שרוב בני אדם מרעישים אף אם הוא רק לפעמים א”א לבוא בטענות עליו אבל דבר שרוב בני אדם אינם מרעישים בו שמא בזה לא מיירי החזו”א.

ומיהו המחברים שדנו בנידון דידן והביאו דברי החזו”א ע”ז נראה שתפסו שדברי החזו”א שייכים גם לענייננו והבינו מדבריו שהטענה היא שזכות הבסיסית של האדם לעשות בביתו מה שדרך רוב בני אדם לעשות, והמעכב את חבירו מלעשות דבר שאין באפשרותו לעשות הוא אינו עושה כשורה והוא משנה כאן ממה שאמור להיות יותר ממה שחבירו משנה, ויתכן לומר שזה עיקר סברת החזו”א שהמעכב את חבירו מלעשות בביתו השימושים הבסיסיים הוא מזיק מבחינה מסויימת יותר השכן שמרעיש (בפרט שבא להוציא מחבירו ולעכבו במה שעושה והשני לא בא להוציא מחבירו אלא זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו), וממילא א”א לבוא בטענות על האדם שלא יישן בביתו משום שמפריע לחולה שכינו, ויל”ע.

ויש לדון מה סובר השו”ע ואם מסכים לדברי החזו”א, דשמא עד כאן לא מיירי החזו”א אלא לדעת הריב”ש (שפסק כמותו הרמ”א) דמצינו שמקל במה שעושה בביתו אלא שמחמיר בחולה, ואעפ”כ בנידון כזה חולה אינו יכול למחות, אלא דמאחר שהחזו”א בא מכח סברא פשוטה יש מקום לומר דמיירי גם להשו”ע, וצל”ע.

ומ”מ גם אם נסבור דבניד”ד יכול לעכב, מ”מ יש לדון לכאורה להתירו לישון בסוכה מצד שהוא מצוה, דבזה דעת טושו”ע סי’ קנה דא”א למחות בו, ואמנם העה”ש שם ס”ג כ’ דאין זה דעת הרמב”ם מ”מ לכאורה יכול לטעון קים לי כהרמב”ם ושו”ע.

ונחזור לענייננו לגוף פלוגתת השו”ע והרמ”א במקרה רגיל (מבלי להכנס שוב לנידון אם נחלקו גם בשינת האדם או לא) במקרה שאדם בונה סוכה ברחוב ברשות הרבים, גם אם לצורך הענין נניח שעצם בניית והעמדת הסוכה אין בה איסור (ואכמ”ל), מ”מ במקרה כזה אם עושה שם רעש לכאורה אין ההיתר של הרמ”א שאדם יכול לעשות בתוך שלו כיון ששטח זה אינו שלו ובאיזו טענה בא כנגדו.

וכמובן שבאופן שאחד הוא הבעלים והשאר אורחים או בני בית כמובן שהקובע לענין דיני ממונות הוא רק החלטת הבעלים לטוב או למוטב, וכל צרכי האחרים אינם שייכים בזה.

ובאופן שיש כאן סוכה משותפת שנבנתה מממון משותף יתכן שהוא יותר חמור כלפי האדם שמפריע מכיון שיכולים לטעון שרוצים לחלוק שותפותם (ע”ע פסחים גבי היו ידיו יפות אבל כאן אין לו החלק לתת לשני), או עכ”פ גוד או איגוד והאם יכול לטעון שרוצה הוא לקחת את הסוכה לעצמו ולשלם להם חלקם, ומה הדין בכה”ג אם הם הרוב, ונכנסים בזה לנידון של שותפות בשכירות קרקע, וכן נכנסים כאן לעוד נידונים חדשים אם שייך לטעון טענת חלוקה בשימוש זמני בין אם המקום שכור ובין אם המקום בבעלותם ובפשטות לאור דברי החזו”א הנ”ל יש מקום לטעון כל מי שיש לו רשות לישון מתיר לו לישון גם אם יש מזה רעש כל עוד שאין כאן טענת חלוקה אמיתית קבועה או עכ”פ שמעמיד לחבירו סוכה אחרת, וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.מקורות:לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ ...קרא עוד

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א”א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי’ על רוב כמבואר בכללי ספקות להש”ך ובמ”מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א”א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי’ בספר תקנת הריבית להג”ר יעקב לנדא עמ’ לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה”ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ”ד, וראה גם בסדר הריבית פכ”ה ס”ל [ועי”ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו”ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע”פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ”ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי’ יותר בספקות כמ”ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו”ל ולא חששו לזה.

ומ”מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו”ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא”כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו”ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג’ שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי’ במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ”ל סעי’ טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו”ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ”ש בקנין דעה ח”ב עמ’ רכב, ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ תכא, ואולם עי’ ‘ מנח”י ח”ג סי’ א וח”ו סי’ עז, ואולם עי’ עוד שם ח”ד סי’ א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי’ קובץ תשובות ח”ג סי’ קכד ואג”מ אה”ע ח”א סי’ ז, ותשוה”נ שם, אף דלענ”ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ”ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו”ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל”ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר”ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא”כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע”מ שהאג”מ ח”ב סי’ סג הקיל בזה והגריש”א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי’ בשמו בספר הנ”ל וכן בהישר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח”ב הביא משמו דאפי’ בריבית דרבנן אסור), ועי’ דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג”מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ”מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ”מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ”ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ’ קכה ושאר המ”מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ”ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי”ס [עי’ שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו”מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש”י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי’ סי’ קס סט”ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי’, ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו”מ בזה.

ועי’ עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ”ל עמ’ לד ועמ’ קכז ועמ’ קס ועמ’ רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם [א”ה כוונתי במה שכתבתי כאן הוא משום דיש כאן כבר פריש], וכדין השבת אבידה כנ”ל.

ובקשר להערתך, אני מסכים שכשידוע שיש בנק אחד פסול (בבעלות ישראל ללא היתר עיסקא) בעיר חשיב קבוע, אבל כאשר באים לדון במדינה פלונית (למשל מדינת צרפת) האם הכל פסול מצד כספי ישראל שמעורבים במשק של המדינה, הנה מאחר ועדיין לא התברר שיש כאן בנק אחד פסול שרוב כספו שייך לישראל, אלא רק באים לדון מצד כספי ישראל שמעורבים במשק שמא הצטבר בבנק אחד רוב המניות מממון ישראל, כמדומה שאין כאן קבוע, דהרי הספק נולד אחר שהכסף יצא מידיהם של הישראל הקבועים ואילו לגבי הבנקים עצמם אין שום בנק בצרפת (דרך משל) שידוע לנו שרובו ממון ישראל.

ושם גבי ט’ חנויות לעולם יש כאן ריעותא כי ידוע לך שיש חנות טריפה, משא”כ כאן לא ידוע לך על שום בנק פסול ולא הוקבע איסורא, וכל מה שתבוא לאסור הוא רק מצד כספי ישראל המעורבים כאן שיש בכחם לאסור את הבנק אם רוב כספי הבנק מהם.

ויש לציין עוד דשם הנידון ברובא דאיתא קמן וכאן הנידון ברובא דליתא קמן, ואמנם מבואר בסוגיות דאיסור קבוע הוא גם כנגד רובא דליתא קמן, עי’ נזיר יב ע”א וגיטין סד ע”א וע”ע פנ”י כתובות טו ע”א ד”ה מדאורייתא, אבל עדיין צל”ע על מיעוטא דליתא קמן (ר”ל כשבאים לאסור מצד מיעוט איסורא דליתא קמן) האם אומרים בזה קבוע.

ועי’ ש”ך ופמ”ג בסי’ קי ושפ”ד סקי”ד, אבל עיקר הנידון שם הוא על מה שלא היה ניכר האיסור בזמן מקח אלא אח”כ ומ”מ עכשיו הוא ניכר, וע”ע פנ”י והפלאה וחת”ס בכתובות טו ע”א ובש”ש שער ד פרק כב ואילך.

ונראה דעיקר מה שרוב הפוסקים לא דנו ברובא דליתא קמן אם שייך בזה קבוע משום דבד”כ ברובא דליתא קמן הספק נולד אחר שפירשו כגון כשאין דלתות מדינה נעולות בכתובות שם או שנבעלה בפרשת דרכים כמ”ש הטור סי’ ו בשם הרמב”ם, ומאי אמרת דאיהי פרשה למדינה אחרת א”כ הוא דבר שאפשר לבררו לאיזה מדינה פרשה, שאז יהיה רובא דאיתא קמן, ומבואר בסוגי’ שם דבנידון שם אזלינן בתר רוב האנשים כאן ולא בתר רובא דעלמא (ועי’ בפנ”י שם למה לא דנו מצד רובא דעלמא), וממילא אינו מצוי כ”כ מקרה דרובא דליתא קמן שנולד הספק בזמן הקבוע וא”א לברר אם יש כאן קביעות איסור או לא.

ובפשוטו כל דין רובא דליתא קמן מסתמך על מה שאין קבוע באיסור שאינו לפנינו, למרות שאין כמעט דבר שמותר מכח רובא דליתא קמן שאין ממנו איסור קבוע באיזה מקום, (ועי’ בפמ”ג הנ”ל מש”כ בשם הצמח צדק הקדמון סי’ לב לענין הלוקח חיטים מן השוק), ולא מיבעיא להמקילים בקבוע שאינו ניכר דלא הוקבע איסורא מעיקרא, אלא אפי’ להמחמירים בקבוע שאינו ניכר יש מקום לומר דברובא דליתא קמן לא מתחשבים בכלל בקבוע כיון שאינו לפנינו ואין בו כח קבוע להשפיע על הנידון שלנו, אולם ראיתי בספר שמעתתא דקבוע שמעתתא ו’ שהאריך בזה והביא הרבה מ”מ לכאן ולכאן, עי’ מה שהביא שם משו”ת רע”א מהדו”ת סי’ קג סקי”א מה שדן בדומה לשאלה הזו (לענין איך לא חיישי’ שכל בהמה ספק טריפה מחמת קבוע) ומה שהביא משערי יושר שער ד פי”ב ששם נקט כדברינו דברובא דליתא קמן לא אמרי’ כל קבוע כחמצה על מחצה דמי, ועי”ש בשמעתתא דקבוע עוד הרבה מ”מ בנידון זה.

ויש להוסיף עוד על הדברים דבאמת א”צ להביא ממרחק לחמנו מהשבת אבידה, דבלאו הכי הניד”ד דומה לדין בשר הנמצא ולא לדין בשר הניקח דמבואר בזה דלא חשיב קבוע אלא כשלקח בעצמו, רק דהשבת אבדה הוא מעין המקרה כאן שהספק מצד בעלות על דבר ממוני מצד דיני בעלות ממון (ר”ל דינים המשתנים מכח מי הוא הבעלים על הממון) ואזלי’ בתר רוב בעלי ממון אבל אה”נ דאין ענין להביא דוקא משם.

וע”ע ברמ”א ביו”ד סי’ קי ס”ו דאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן הביצה מותרת אע”ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלי’ בתר רובא, והטעם משום שפירש ממילא מן הקבוע, וכמו שנתבאר לעיל מינה אפי’ על הבע”ח גופייהו (וע”ע לעיל ס”ב), וכמבואר בכמה סוגיות דכשהספק אחר הפרישה אינו בכלל קבוע, עי’ בפ”ח דיומא בסוגיא דמפולת ובזבחים, וכן ברמ”א בסי’ קיד ס”י ובש”ך שם סקי”ט בספק נותנין בו יין דמותר לקנות מגוי בשוק כיון שכבר פרש מביתו הלכך הו”ל פרש מן הקבוע ואזלי’ בתר רובא ואינו אסור אלא בלוקח מן הבית או מחנות קבועה, ונראה לפ”ז דפירש מחנות לחנות קודם שנולד הספק, כגון בעיר שיש בה חנות שמוכרת טריפה ולקח ממנה ראובן בשר ומכרה בחנות בעיר שאין בה חנות מוכרת טריפה וקנאה שמעון כיון שפרש קודם שנולד הספק ג”כ אזלי’ בתר רובא אע”פ שנקנה בחנות [עכ”פ אם לא נחשיב למפרע שנולד הספק מעיקרא, ועי’ בפמ”ג סי’ קי הנ”ל], (ומה שהצריך בבהגר”א שם גבי תרנגולת שאין תערובת בביצה היינו לצאת הדעות דביצה היא דבר חשוב ולא בטל מה שלא שייך בניד”ד).

עוד הוספה

לענין מה שהערת שוב על בנקים או חברות השקעה שהאפשרות ליצור קשר עמהם הוא מול המחשב.

הנה ראשית כל כולנו מסכימים שעצם העובדה שהתקשורת היא מול המחשב ולא על ידי שליח כמו בימי קדם כמובן שאינו משנה את הדין של קבוע שהגדרתו לגבי כל מקום ומקום לפי קביעות האיסור שיש בו, לדוגמה אם ידוע לך שיש בנק או חברת השקעות בבעלות ישראל בפריז חשיב קבוע לגבי פריז להחשיב הבנקים בפריז כבנקים של ספק איסור, ומאידך גיסא בנקים בשאר מדינות ועיירות אינם נאסרים מחמת זה גם שיש סבירות שגם בהם יש בנקים או חברות בבעלות ישראל.

אבל במקרה שאיקבע איסורא בבנק אחד מתוך כל העולם כולו, כגון שנודע בבירור שיש בנק במקום אחד בעולם בבעלות ישראל ולא נודע היכן הוא (ולא ניתן להתחקות אחר הידיעה) כאן נכנסים לנידון האם אומרים איקבע איסורא ברובא דליתא קמן דתליא בפלוגתא דרבוותא.

ולו יצוייר שיש במחשב שיש רשימה אחת של כל הבנקים בעולם (ואיני יודע המציאות בזה אם הוא אפשרי) ויודעים שבנק אחד מתוך רשימה זו הוא בבעלות ישראל, ואין יודעים איזהו, אני מודה שמסתבר לומר דכאן כבר חשיב רובא דאיתא קמן, מכיון שכל הבנקים נמצאים כרגע לפנינו.

לגבי הנידון הנוסף שעוררתם על חברת השקעות שהיא בבעלות ישראל אך רוב המניות מכורות לגויים, האם חשיב של ישראל או של גויים, אציין שעיקר הנידון שדיברתי לעיל בתשובה הוא בענין המניות של החברות עצמם, האם מניות של ישראל אוסרים את הבנק רובו או מיעוטו, ולא האם מניות של גוים מתירים את הבנק כאשר הבעלים הוא ישראל.

והנה אקדים לנידון זה שאיני בקי במציאות מה בדיוק התפקיד והסמכות של מייסד ומנהל חברה כאשר בפועל המניות בבעלותם הקניינית של אנשים אחרים, אלא שכידוע שהחלטות החברה או התאגיד בד”כ מתקבלות על ידי חברי דירקטוריון וחברי ועדה ומשרד מנכ”ל שכירים שפועלים בשליחות החברה או בשליחות בעלי המניות בחברה, ומסתמא שהמייסד אין לו שום כח של בעלים בזה, עכ”פ כיום כשאין לו גם שום אחריות על החברה, וצל”ע המציאות והדין בזה.

ואה”נ שהנידון על מניות יוצר ממילא נידון עקיף לענייננו דלו יצוייר שאכן כך הוא המציאות שיש לנו רשימה של בנקים (או חברות השקעה) וידוע שיש מתוך רשימת הבנקים שיש בנקים ששייכים לישראלים ומאידך גיסא לא ידוע על בנקים שרוב הכסף שבהם שייך לישראל, אז אכן יהיה הדין דאם מה שבעלות החברה של ישראל אוסר את הבנק אזי חשיב כמו דאיקבע איסורא ברשימת בנקים זו, ואם רק מה שרוב מניות בבעלות ישראל אוסר את הבנק לא יהיה חשיב כמו איקבע איסורא.

וכתבתי לזה תשובה חדשה [ד”ה מה הדין בנק שהמנהל וכו’ https://shchiche.
com/122309 ] ונתבאר שם שהסכמת הרבה אחרונים שאין בעלים אוסר ככל שאין לו לא שליטה ולא אחריות ולא בעלות קניינית על המניות.

 

קרא פחות
5

אינו כדאי לקרוא בשמות אלו ואפשר שגם אם נקרא יש יותר עדיפות לשנות השם מכאן ואילך. מקורות: הנה יש אומרים שאין לקרות שמות מקודם מתן תורה (כ”ד המבי”ט ח”א סי’ רעו ועי’ מ”ש ע”ז ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ יא סק”ג ובתשובה ...קרא עוד

אינו כדאי לקרוא בשמות אלו ואפשר שגם אם נקרא יש יותר עדיפות לשנות השם מכאן ואילך.

מקורות:

הנה יש אומרים שאין לקרות שמות מקודם מתן תורה (כ”ד המבי”ט ח”א סי’ רעו ועי’ מ”ש ע”ז ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ יא סק”ג ובתשובה מאהבה ח”א סי’ לה), ובטעמא דקרא להגרח”ק האריך להביא הרבה שמות שמצינו שקראו שמות כמו קודם מתן תורה, ועיקר הקושי’ כבר נזכרה בכנה”ג ביו”ד סי’ רסו, ובברכ”י ביו”ד שם ג”כ הביא גם מנהג העולם שנהגו להקל.

והמעיין סבור דשוינהו הגרח”ק להנך יש אומרים כטועים בדבר משנה, אבל יתכן לומר דלאו איסורא קאמרי אלא רק שיותר טוב לקרות על שם מי שהיה אחר מתן תורה, כיון שאותם שהיו קודם אברהם לא היה להם קדושת ישראל והרי לא פסקה זוהמתן כמ”ש בשבת קמ, והרי לא קיימו כל התורה והיו בני נח ממש מלבד האבות וצאצאי יעקב אבינו.

ואפי’ השבטים שקיימו כל התורה [עי’ יומא כח ע”ב וקידושין פב ובמדרש בראשית רבה לגבי אברהם אבינו ועוד בבראשית רבתי לענין השבטים והרחבתי בזה באיזהו מקומן), שמא יש לטעון הרי קיימו כאינם מצויין ועושין ולמה שלא יקרא ע”ש צדיקים אחרים שקיימו את התורה כמצויין ועושין דהרי קיום כמצווה ועושה הוא גדול כדאמרי’ בפ”ק דקידושין.

ומיהו לגבי האבות מסתבר שאין אומרים כן דמ”מ האבות הן הן המרכבה כדאמרי’ בב”ר וקיימו הרבה ובאר”י אי’ שקיימו תיקוני המצוות באופנים אחרים, ובלקט יושר אי’ שאמר התה”ד לאחד שיכול לקרוא בשם יצחק במקום אביו דהוא ואביו חייבין בכבוד יצחק, וכן מבואר בברכ”י יו”ד סי’ רסה סק”ו בשם המבי”ט הנ”ל דכל הנ”ל הוא רק קודם אברהם אבינו אבל מאברהם אבינו ואילך אפשר לקרוא אלא דשם משמע דהשבטים אינם בכלל מניעה זו וכן משמע בתשובה מאהבה שם בדעת המבי”ט הנ”ל דדן שם למה קרא לראובן לבנו חנוך מאחר שהיה חנוך קודם מתן תורה בזרע קין.

(ועי’ בפרשת דרכים ובשאר אחרונים שהובאו בילקוט ביאורים עוז והדר סנהדרין נח ע”ב גבי מימרא גוי ששבת מה הדין בזה לגבי האבות, ואגב הואיל דאתאן לזה לעד”נ שהטעם לזה הוא איסור גוי ששבת עניינו הוא משום שנכנס בין ישראל לאביהם שבשמים כמ”ש בילקוט פרשת תשא ובדברים רבה, וממילא כל עוד שלא היו ישראל לא היה איסור גוי ששבת, וכ”ש שהאבות עצמם היו בקדושת ישראל ע”פ המבואר בס’ הכוזרי מאמר א’, וכעין דברי הפרשת דרכים שם).

אבל עדה וצילה למה שיקרא על שמם דהרי אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ורשעים לא מסקי’ בשמייהו [יומא לח ע”ב], ואמרי’ התם שהשם גורם לולד, א”כ אפי’ אם אינו שם רשע ממש מ”מ מוטב לקרוא בשם צדיקים שיהיה לסימן טוב לתינוק שילך בדרך הצדיק, וכמ”ש המבי”ט שם דמי שהיה קודם מתן תורה לא היה בכלל עושה נחת רוח ליוצרו.

וממילא יתכן לומר להנך יש אומרים דלעיל דעל שם רשעים אסור לקרוא בשמם (כמ”ש המהרש”א תענית כא ע”א, ועי’ שיח השדה בדף שלפני תשלום יפה עינים שהסתפק בזה, ומ”מ לפעמים אסור אינו בדרגת איסור גמורה כמו שציינתי באיזהו מקומן, ועי’  שד”ח כללי פוסקים סי’ טז אות יב, אולם במהר”ם פאדווה סי’ פז ואוה”ח פנחס כו יג משמע שהוא איסור מדאורייתא), אבל אותם שקודם מתן תורה אין איסור בזה אלא שאינו כדאי וכמו שנתבאר ואעפ”כ אפשר דהאבות אינן בכלל מניעה זו, דהם מצוקי ארץ ואיתני ארץ והמרכבה וכל זכותינו הוא בזכותם.

ולגוף ענין עדה וצלה, הנה לפי מה שמבואר בחז”ל דאחת מהן היתה כאלמנה ולא היה מטיב לה (כמ”ש בב”ר כג ג ובמפרשים שם ע”פ איוב כד כא) ואחת מהן היתה לשם עקרות וקדישות כדפרש”י, א”כ אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ולמה שיקרא לבתו עדה או צלה.

ועי’ בספר חסידים סי’ תתר דחנוך ולמך נתקצרו ימיהם לפי שנקראו ע”ש רשע, ובר”ח אי’ שאין קורא בשם רשע ומצליח וכ”כ הפ”ת ביו”ד קטז סק”ו דריע מזליה.

ואע”ג שעיקר המשה מתייחס ללמך הבעל מ”מ מצא מין את מינו (ב”ק צג) וכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (חולין ד) והם היו בדור רשע והשתתפו במעשה רשע ולמה יקרא על שמם.

ואמנם יש לציין דהגר”א באדרת אליהו לא פירש כהך דרשא אלא שלמך פירש קצת מדרכי דור המבול ולקח שתי נשותיו לפרו”ר אלא שקירב אחת יותר ומחמת זה זכה לבת שנשארה אחר המבול שכן נעמה בתו היתה אשת נח כמ”ש בב”ר פכ”ג.

ויש להוסיף דמצינו שגם אביו של נח נקרא למך וגם חמיו של נח נקרא למך וגם אביו של נח חי שבע מאות שבעים ושבעה שנים וגם למך היה דור שביעי והזכיר בדבריו ולמך שבעים ושבעה.

ומ”מ בב”ר כג ג משמע טובא כדפרש”י שלמך לקח שתיהן כמנהג דור המבול שהיו לוקחין ב’ נשים וכו’ וכן פירשו שם כל מפרשי המדרש, ומלבד כל שאר מאורעות שעברו עליהם שהולידו כמה בנים לע”ז כמ”ש בב”ר פכ”ג ובנם נהרג בחייהם ושאר כמעט כולם במבול, ועי’ בכלי יקר דהטעם שנכתב סיפור זה בתורה ללמד שכאשר נושאים אשה רק למלאות התאוות ולא לשם שמים יולדים בנים זרים ומשחיתים, וגם הגר”א גופיה לא הזכיר שנהג למך בעל שלהם לגמרי כשורה עי”ש.

והנה יש מהאחרונים שרצו לחלק בין שם קודם מתן תורה שרומז לדבר טוב לבין שם שקודם מתן תורה שרומז לדבר רע (עי’ שו”ת דברי בניהו חלק כד סי’ נח), אבל בניד”ד הרי מבואר ברז”ל ששמות עדה וצלה עצמם רומזים לדברים שאינם טובים דעדה דעדת מיניה שסרה ממנו כדפרש”י וצילה שיושבת בצילו לשם קדישות בעקרות.

לענין מה ששאלת אם לשנות השם לא מצינו שמשנים שם בלא טעם מספיק וכיון שאין ידוע שהיו רשעיות ואדרבה במדרשים רבה ותנחומא משמע שהיתה בהם קצת צדקות דקנאו על מה שהרג למך את בנו וגם האמינו לנבואת נח וגם שמעו לאדה”ר וגם הוכיחו את אדה”ר שמכ”ז נשמע שהיה בהם איזה צדקות וגם על למך אי’ בב”ר שם שהיה ברור שבדור המבול וגם בגר”א הנ”ל אי’ שפירש קצת מדרכיהם של בני דור המבול ואי’ שם שמחמת זכה לבת צדקת ע”פ הב”ר פרשה כג שנעמה אשתו של נח היתה בתו והיתה צדקת ולכך נקראת נעמה שהיו מעשיה נעימים (לפי חד דרשא במד”ר ואינו מוסכם לכו”ע) והיא או עכ”פ כמעט רק היא נשארה בחיים מזרעו של קין, הלכך אין בזה מספיק להורות שחייבים לשנות השם.

ומ”מ יותר טוב לקרוא בשם ישראל לפי המתבאר שיש סכנה בשם כזה וכ”כ כמה אחרונים דמי שנקרא בשם גיות צריך לשנות שמו (מהר”ם שיק יו”ד סי’ קסט, באר משה ח”ח סי’ יט סק”ח, מהרש”ם ח”ו סי’ י), אלא שעיקר הנידון שם למי שקרוא בשם גויים של עכשיו שנוהג בזה כמנהג גוים, ומ”מ על שם רשע ידוע כתבו לשנות שמו (עי’ דרך שיחה עמ’ לב בשם הגרח”ק לענין שם מתן, ובבאר משה שם לענין שם נמרוד), וכאן כפי שנתבאר אין ברור שהיו רשעיות דעיקר התורה לא מיירי בהן אלא בלמך ובבניו אע”פ שיותר נוטה הדברים שלא היו צדקניות.

השלמה לתשובה על קריאת בת בשם עדה

לענין מה שאינו טוב לקרות בתו בשם עדה יש להוסיף דגם אשתו של עשו נקראת עדה (בראשית לו ב) והיא בשמת כמבואר בפרש”י בראשית שם, ושם אי’ דנקראת בשמת ע”ש שהיתה מקטרת לע”ז, ומשמע שעיקר שמה היה עדה, דהיכא דדרשי’ אחד מהשמות השם השני הוא העיקרי כדמוכח בריש פרק כיצד מעברין בעירובין נג ע”א, ממילא עדה הוא שם העיקרי, ויתכן לומר עוד בדרך רמז שנקראת עדה על שם שהיתה סרת טעם, דלא יסור  בבראשית מט מתרגמי’ לא יעדי וכדמייתי לה בפ”ה דיומא הוציאו לו, ועשו כל מ’ שנה היה צד וכו’ (רש”י בראשית כו, לד), ומסתמא אח”כ גם כן רק דר”ל שעד אז לא נשא ואיהו בקרי ואתתיה בבוציני כדאמרי’ בפ”ק דסוטה דף ג’ והם כולם היו פרוצים כדמפרשי דורשי חמורות במקום שנהגו פסחים נד ע”א ובמדרשים ס”פ וישלח (ועי’ פרסומי ניסא שליקט המדרשים בזה), וממילא שייך לקרותה לשון עדה דיוצאת החוץ הוא ג”כ מלשון זה עי’ בפרש”י ריש משלי.

ואמנם אם היתה עוד עדה צדקת היה שייך לכוון על שמה שיש שכתבו כעי”ז כשיש שם שנקרא בו צדיק ורשע שיכוון על הצדיק (עי’ מה שהביא בדרך שיחה) אך מאחר דגם עדה ראשונה לא היתה צדקנית ממילא עדה שניה שהיתה רשעה מוסיף טעם לפגם וסניין שמייהו.

קרא פחות
2

אינו קבוע ביום בחודש ומשתנה משנה לשנה, וכגון בתשי”ג יצא בכ”ג בניסן ובתשמ”א יצא בד’ ניסן ובעתיד תשצ”ז יצא כ”ג ניסן ותתכ”ה יצא בב’ בניסן, ולעתים נדירות מאוד יוצא בסוף אדר ב (ויש לציין שהוא צריך לצאת תמיד באותו תאריך ...קרא עוד

אינו קבוע ביום בחודש ומשתנה משנה לשנה, וכגון בתשי”ג יצא בכ”ג בניסן ובתשמ”א יצא בד’ ניסן ובעתיד תשצ”ז יצא כ”ג ניסן ותתכ”ה יצא בב’ בניסן, ולעתים נדירות מאוד יוצא בסוף אדר ב (ויש לציין שהוא צריך לצאת תמיד באותו תאריך לפי שנת החמה שהוא בעצם אותו תאריך של תקופת ניסן, רק שהלוח הלועזי המצוי אע”פ שהוא סובב סביב התקופה של שנת החמה אבל אינו מדוייק לגמרי לפי התקופה ולכן לא לעולם יצא באותו התאריך של לוח זה).

אבל אינו תלוי בתחילת חודש בא’ לחודש, ואע”פ שנזכר בגמ’ ברכות נט ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ רכט ס”ב שיש ברכה גם על הלבנה, ויש בזה גירסאות בגמ’ שם (עי”ש בהגהות הגר”א) ובשו”ע שם הגי’ הרואה חמה בתקופתה וכו’ וכן מברך גם כשרואה לבנה בטהרתה וכו’ עכ”ל, מ”מ אין כוונתו שהברכה על החמה היא בזמן שהלבנה מתחדשת, אלא הברכה על הלבנה היא ברכה נפרדת עליה, וכן הברכה על המזלות המבוארים בגמ’ ושו”ע שם היא ברכה נפרדת.

וכמ”ש הערוה”ש סו”ס רכט דהאידנא אין מברכין את שאר הברכות הנזכרים שם על המזלות וכו’ אלא רק ברכת החמה בלבד, ועי’ מעין זה גם בפמ”ג שם בא”א סק”ד דברכת החמה אנו נוהגים אבל ברכת הלבנה איני יודע אם נזהרים בזה.

קרא פחות
0

מי שיש רעש בסוכה המפריעו ברמה שהוא דרך להפריע הרי זה בכלל מצטער הפטור מן הסוכה (הגריש”א דלקמן), וזה מתחלק בין רעש שדרכו להפריע לרעש שאין דרכו להפריע, דרעש שדרכו להפריע בודאי פוטר מן הסוכה, מי שהרעש מפריע לו  ויש ...קרא עוד

מי שיש רעש בסוכה המפריעו ברמה שהוא דרך להפריע הרי זה בכלל מצטער הפטור מן הסוכה (הגריש”א דלקמן), וזה מתחלק בין רעש שדרכו להפריע לרעש שאין דרכו להפריע, דרעש שדרכו להפריע בודאי פוטר מן הסוכה, מי שהרעש מפריע לו  ויש לשער שהיה יוצא מביתו בשאר השנה מחמת רעש כזה, ורעש שאין דרכו להפריע אם פוטר את מי שסובל מאוד מרגישות יתרה לרעש [המכונה מיזופוניה] יהיה תלוי בחלוקת הר”ן והרמ”א שהובאה בבה”ל סי’ תרמ ד”ה אלא (ועי’ עוד בתשובתי לענין אם מותר לבנות סוכה במקום שיש עכברים).

ואם רוצה להחמיר לישון בסוכה בלא תרופות יש לשים לב שהחומרא בזה תהיה בעיקר אם ישן בסוכה אחרת, דאמנם בסוכה זו אם יישן בה לא עבר איסור ממ”נ בין אם מוגדר כמצטער ובין אם לא (אלא אם כן פשע בבניית סוכה זו באופן שמצטער בה שבזה לא עשה כדין כמבואר בשו”ע סי’ תרמ ס”ד וגם הפשטות שלא נפטר על ידי זה אחר מדין מצטער ועדיין מוטלת עליו חובת סוכה, והוא עד חומש נכסיו כמבואר בסי’ תרנו, ועי’ משנ”ב סי’ תרמ שם סק”כ), אבל אם יישן בסוכה אחרת בודאי יקיים מצוה.

רק שיש שכתבו שעליו להתאמץ במציאת ועשיית פתרונות כדי לישן בסוכה בהוצאות כגון ליטול תרופה שתעזור לו לישון (אשרי האיש פכ”ו המ”א בשם הגריש”א), וכעי”ז אי’ בבכורי יעקב סי’ תרמ סק”ט שבמקום צער צינה אם יכול להביא תנור לסוכה יביא תנור.

ומאידך יש שכתבו שמצטער פטור ואינו מחוייב לפעול ולבקש עצות כדי להימנע מצער (רבבות אפרים ח”ו סי’ רסד בשם הגרשז”א), וכן בהליכ”ש סוכות פ”ט דבר הלכה סל”ז נקט הגרשז”א בפשיטות שא”צ להכניס תנור במצטער מחמת הצינה כמו שיולדת מותרת בנעילת הסנדל ביוה”כ (שו”ע או”ח סי’ תריד ס”ג), ולא נזכר שצריכה למצוא פתרון לזה (וע”ע חוט שני סוכה עמ’ רנח).

ולעצם ההשוואה ליו”כ הנה אין להביא ראיה מדרבנן לדאורייתא להסוברים שעינוי מנעלים ביו”כ הוא דרבנן, ואפי’ להסוברים שעינוי דאורייתא בזה מ”מ הגדרת העינוי בכל אדם כפי הנראה לחכמים ומקיימת עינוי במניעת אכילה ורחיצה אבל בסוכה כשנמנע מחמת מצטער אינו מקיים סוכה כלל, ועוד דשם עינוי הוא הגדרה של איסור שנפקע וכרגע הוא היתר גמור, ואין חובה להטיל על עצמו איסורים, וכאן הוא הגדרה של קיום מצוה ומאחר שיכול לגרום לעצמו שלא להפסיד את המצוה ואז תהיה לו מצוה גמורה, למה שלא נימא ליה שיעשה כן.

ויעוי’ בפמ”ג סי’ תרלט משב”ז סקי”ג שכ’ דמי שיכול להכניס תנור לסוכה אשרי לו, ומשמע שתפס שאין בזה חיוב, ומצד שני אין כאן גם פטור מדבר ועושהו, (גם אם נימא דבירדו גשמים יש הגדרת פטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט), דכאן מביא עצמו לידי חיוב גמור ומקיים מצוה גמורה.

ובמשנ”ב ראינו שיש התאמצויות שצריך להתאמץ ויש התאמצויות שאין צריך להתאמץ ובכל מקום הגדר נמדד בהתאם לאופן המדובר, דבסי’ תרלט סקל”א הביא מהביכור”י שאם המאכלים נקרשים מחמת הקור אם אפשר לתקן הדבר בלא טורח כגון שיניחם על קערה של מים חמים צריך לעשות כן ואינו נפטר מחמת כן מהישיבה בסוכה.

וכן בבאה”ל סי’ תרמ ס”ד מבואר דיש גדרים של טירחא שחייב לטרוח בשביל שלא להיות מצטער ויש שאין צריך לטרוח וז”ל שם, והוא הדין מפני הצנה במקומות הקרים וכדלעיל בסי’ תרלט ס”ב בהג”ה, וע’ בלבוש דאפילו יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצנה גם כן יש להקל, דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם אם לא דיש לו מקום בסוכה להניחם שם לכל ימי החג, וכן מוכח במג”א שם בסק”ז דבאופן זה לא נוכל לפטרו מחמת הטעם הצנה ע”ש עכ”ל.

ולפי המבואר דהבכור”י דלעיל מחמיר דיש להביא תנור לסוכה כשאפשר, ואעפ”כ הביא המשנ”ב משמו ששל הבכור”י דיש להקל בטורח גדול חזינן שיש שיעור בזה.

ויש לדון בגדר החיוב שצריך להתאמץ למצוא פתרונות לדעת הבכור”י וכן הגרי”ש מאיזה דין הוא מחוייב, דהרי קי”ל מצטער פטור מן הסוכה, וגם יש לדון מה ההגדרה של דברים שצריך לפעול ולעשות לדעתם ומה לא שמזה נלמד לשאר דברים.

ויש מי שהציע סברא בזה דמכיון שתשבו כעין תדורו, א”כ הפטור של מצטער הוא מדין דירה, ולכן כלול בזה כל מה שדרכו לעשות בדירה, דכיון שבדירה דרכו למצוא פתרונות שלא יפריע לו הרעש לכן צריך לעשות כן גם בסוכה, ומכח זה נקט שם שמסתבר שזה הגדר בדברי הגרי”ש אילו טצדקי צריך לעשות מה שהיה עושה בביתו.

ויש להוסיף דגם התנור הנזכר בביכורי יעקב אע”ג שהוא טירחא והיה מקום לפטור מחמת זה, מ”מ טירחא מסוג כזה יש לחייב גופא מחמת ההגדרה של תשבו כעין תדורו, שהרי בביתו מכניס תנור בשביל לחמם את המקום (וכעין זה יש צד לחייב במזגן לדעה זו במקומות עכ”פ שחמים מאוד ומצטער מאוד כשאין מזגן ורגילים להתקין מזגן חובה בכל בית דמצד הגדרת תשבו כעין תדורו לאור הנ”ל יתכן שיצטרך להתקין מזגן).

ומקור החילוק הנ”ל בהגדרת הטירחא הנצרכת במצטער שהוא רק בדבר שלא היה טורח בביתו, כן אי’ כעי”ז בשוע”ר סי’ תרלט ס”ח שדוקא טירחא שהיה מוותר מחמת על שינה בביתו היא בכלל טירחא שאינו מחוייב לטרוח בה במקום שמצטער.

ומ”מ עדיין צריך ביאור לשון הגרי”ש “כל טצדקי”, ואולי כוונת הגרי”ש דהחיוב למצוא פתרונות שלא יהיה מצטער הוא חלק מחיוב המצאת ובניית סוכה לעצמו, דהנה מי שאין לו סוכה יש צד שהוא ג”כ פטור מסוכה (וכן משמעות רש”י גבי גמירי דמאפר קא אתו, שהפטור היה מחמת שלא היה להם סוכה, ויש שמועה בשם הגר”א שהחמיר בזה בהיותו בבית הסוהר שלא להירדם בסוכות, ואולי פי’ דברי הגמ’ שם מצד שומרים או הולכי דרכים, ומש”כ שלא היה להם סוכה יש לפרש שלא בנו הם משום שהיו פטורים ולכך לא ישבו [דאילו היה להם היו מהדרים ויושבים אבל לעיל גבי גנו ארקתא דנהרא משמע דלא הידרו בזה], אבל אם היו מחוייבים בסוכה היו טורחים ובונים סוכה במקום שהם שם, וילע”ע בכל זה, ועי’ בחידושי על הפסיקתא רבתי מה שהבאתי שם הנידון בהרחבה האם מי שאין לו בית חייב בסוכה או לא), ואעפ”כ צריך להתאמץ לבנות סוכה, וכנ”ל אסור לאדם מתחילה לבנות סוכתו במקום שיודע שלא יוכל לישון שם אחר כך מחמת מצטער, ומחוייב לבנות מתחילתו במקום שיוכל לקיים מצוות סוכה שם אחר כך.

הלכך אפשר דכל זה כלול בשי’ הגרי”ש בדיני מצטער שהוא רק כשאין לו מה לעשות ובהכרח אם יישב בסוכה הוא מצטער, דהנה אם היו לו ב’ סוכות והחליט ללכת דוקא ללכת לסוכה ששם יש רעש ועל ידי כך נעשה מצטער ונפטר והלך לו פשיטא שאין בזה שום פטור (ואפי’ יותר מזה הזכירו הפוסקים שכיורד גשם טוב שיכסה את הסוכה בניילון בשביל שיוכל בינתיים לקיים סוכה לכה”פ לפי הצדדים שניילון אינו פוסל את הסוכה, כמו שהבאתי דבריהם בתשובה לעניין כיסוי שקוף על סוכה), ולכן ככל שיכול למצוא פתרון אמיתי שלא להצטער מאדם זה הוא כלול בחיוב לבנות ולהמציא לו סוכה, וכמובן שגם בזה צריך לומר גדר דאל”כ נעקרו הרבה דיני מצטער כגון הא דגרגישתא ובקי הנזכרים בגמ’.

ועי’ עוד מ”מ בספר משנה אחרונה על המשנ”ב (בבה”ל סי’ תרמ ד”ה מפני הרוח) בענין אם צריך להוציא הוצאות כדי שלא להיות מצטער בסוכה.

ובתשובה נפרדת דנתי לגבי האדם הנוחר עצמו מה דינו לענין אם מחוייב לצאת מצד דיני שכנים ובעוד תשובה נפרדת דנתי אם מותר לישן בביתו מצד דיני סוכה, אבל כאן בתשובה זו דנתי רק לגבי הישנים עמו.

קרא פחות
0

בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ”ש וקראת לשבת עונג וכמ”ש [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ’ בדגים גדולים וכו’, אע”פ שנזכר שם [קיט ע”א] ג”כ בישרא וחמרא ...קרא עוד

בשבת עיקר דינו בכבוד ועונג כמ”ש וקראת לשבת עונג וכמ”ש [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, ולכן אין הענין דוקא בבשר אם מתענג בדברים אחרים, ולכן נזכר שם בגמ’ בדגים גדולים וכו’, אע”פ שנזכר שם [קיט ע”א] ג”כ בישרא וחמרא לגבי בני פפא בר אבא, ומאידך נזכר בפוסקים [משנ”ב סי’ רמב סק”ב] שמי שאינו נהנה מדגים לא יאכל דשבת לעונג נתנה ולא לצער, וכן נזכר בפוסקים [סי’ רפח ס”ג] דמי שנהנה מתענית בשבת יכול להתענות, וכן נזכר בפוסקים [ריש סי’ רצא בשו”ע ובמשנ”ב] שמי שהאביס עצמו באכילה עד שמצטער בסעודה שלאחריה פטור מלאכול דהשבת לעונג נתנה ולא לצער.

וז”ל המשנ”ב סי’ קסח סקצ”ד לגבי ג’ סעודות, דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת שבת ואין להמצוה עצמה חוב דהא אם נהנה ממה שמתענה אין צריך לאכול כדאי’ בסי’ רפח על כן הם בכלל שאר ברכות הנהנין עכ”ל.

ואמנם גם לגבי שבת משמע במקובלים דיש ענין להדר באכילת דג ממש כששייך, ועי’ כה”ח סי’ רמב סק”י מה שכתב ע”פ המקובלים לענין אכילת דגים בסעודה שלישית, וע”פ נגלה עי’ בשש”כ פמ”ב הערה סג דבמקומות שיש חשיבות בבשר יותר מדגים יתכן דסגי בבשר, ולולא דמסתפינא הו”א דאפי’ אם גם בזמנם היה בשר חשוב מדגים (וכך המציאות שדג הוא הרבה פחות קשה למצוא מבהמה דאפשר לשלותו מן הים, ודוחק לומר דדגים גדולים כ”כ משנה את המחיר משאר דגים, ועוד דגם במדרש שהביא רש”י על פרי החג משמע כן שבשר יקר מדגים, ועוד דגם בבני פפא בר אבא בשבת קיט ע”א שאמרו דשכיח לן בשרא וחמרא בכל יומא לא הושב להם שם שבשבת יאכלו גם דגים וכ”ת דזה היה כלול בשאלה שאוכלים דגים גם בחול א”כ העיקר חסר מן הספר, ועוד דגם ראשי שומים שנזכר שם גבי דגים גדולים וראשי שומין, והרי ראשי שומין בודאי אינם יקרים מבשר בהמה, וכן מבואר בחולין פד ע”א דדגים זול מן הבשר וכדפרש”י שם דגים היו בזול במקומן יותר מן הבשר עכ”ל), מ”מ ר”ל דמצד החיוב לענג את השבת ברחבות לא חייבו יותר מדגים גדולים וכו’.

מאידך גיסא ביו”ט ענין אכילת הבשר הוא מדין שמחה (עי’ משנ”ב סי’ תכח), ולכן יש בזה גדרים אחרים, ואמנם הענין הזה ששבת ליו”ט נתנה ולא לצער שמותר להתענות כשהאכילה מצערתו נאמר גם ביו”ט כדמוכח בבה”ל סי’ תרלט ס”ג ד”ה בליל, מלבד בחיוב האכילה של ליל פסח וליל סוכות, וכן ענין הכפי יכלתו (שאם אינו יכול פטור) נזכר ג”כ במשנ”ב סי’ תקכט גם לגבי יו”ט, וה”ה אם אינו נהנה מבשר פשיטא שאין ענין לאכול בשר ביו”ט אם גורם לו צער ואין גורם לו שמחה (כמו שנתבאר גדרי שמחה בתשובות דלהלן), ובסמוך יתבאר הענין עוד.

עכ”פ הגדרת האכילה ביו”ט מלבד כבוד יו”ט הוא ג”כ הגדרה של אכילת דבר המשמח דבר המביא שמחה אחר אכילתו.

ובשם הגרנ”ק הובא (הגרא”ד דינר בקובץ מים חיים חגי תשרי עמ’ קה) דמי שיש לו מנה אחת של בשר משמע מדבריו שם שיקדים להשאירו ליו”ט משבת מכיון שביו”ט יש דין מיוחד בשמחה בבשר, אבל בדג הוא משום כבוד שבת ויו”ט ואין עדיפות ליו”ט מלשבת, ולכן יאכלנו ביום שבא קודם, ולגוף מה שהובא שאין עדיפות מכבוד יו”ט על כבוד שבת, יש להעיר מדברי השו”ע סי’ תקכט ס”א בשם הגמ”י פ”ו מהל’ יו”ט מהירושלמי דבגדי יו”ט יהיו טובים משל שבת, והטעם כמ”ש המג”א והמשנ”ב שם דביו”ט חייבין אף בשמחה וא”כ ה”ה לענייננו.

וגם למה שכ’ הגרנ”ק שאין מצוה ביו”ט יותר משבת מצד השמחה יש להעיר דבתשובות אחרות [ד”ה האם אפשר לקיים שמחת יום טוב באכילת בשר דג, וכן בד”ה האם יכול לשמח אשתו ברגל במטבח חדש או בבשר ויין במקום בגדי צבעונין כשאומרת שזה משמחה יותר https://shchiche.com/119640]  נתבאר ע”פ הרבה פוסקים שעיקר דין שמחה יוצאין גם בדבר שאינו בשר ורק יש מעלה בבשר בהמה שנזכר בו שמחה כמ”ש הבה”ל סי’ תקכט בשם הב”ח והאחרונים, ואכמ”ל, וממילא היה מקום להעלות צד דגם לענין זה יו”ט קודם כיון שבו יש גם שמחה במאכל טוב וגם כבוד יו”ט, ואע”ג דגם בשבת יש מצוות עונג ומצוות כבוד וא”כ יש לומר שהוא ג”כ ב’ דברים, מ”מ א”כ למה בבשר בהמה מודה הגרנ”ק די”ט קודם שכן יש בו שמחה, וכי תימא משום שהיא מצוה שנאמר בייחוד על בשר בהמה (שיש בו מעלה הנ”ל) א”כ מנ”ל דיש מחמת זה דין קדימה, ואולי ר”ל דדין שמחה כל דהוא ביו”ט ועונג כל דהוא בשבת וכבוד כל דהוא בין ביו”ט בין בשבת אפשר לקיים בשאר מאכלות טובים שיאכל בשבת וביו”ט וממילא יש ענין להשאיר הבשר לי”ט כדי לקיים שמחה בבשר דומיא דשלמים וכנ”ל, וצ”ע בזה למעשה.

ואמנם ציינתי שם (בתשובה הראשונה משתי תשובות הנ”ל) שיש מאחרונים שסברו שאינו יוצא יד”ח שמחה בבשר עוף, ועי”ש מה שכתבתי בבירור ענין זה ע”פ הסוגיות העיקר בזה דיש גדרים שונים של שמחות בכמה מצבים.

קרא פחות
0

אסור בשני האופנים. מקורות: א”א מכיון שהוא חלק מהסעודה, והכל נחשב סעודה אחת גדולה, וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ יא. ובזה יישב השעה”צ סי’ תרלט סקכ”ט מש”כ בגמ’ אוכלין ושותין בסוכה, אע”ג דאין חיוב שתיה בסוכה מצד עצמו מ”מ החיוב שבשתיה ...קרא עוד

אסור בשני האופנים.

מקורות:

א”א מכיון שהוא חלק מהסעודה, והכל נחשב סעודה אחת גדולה, וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ד ח”ג סי’ יא.

ובזה יישב השעה”צ סי’ תרלט סקכ”ט מש”כ בגמ’ אוכלין ושותין בסוכה, אע”ג דאין חיוב שתיה בסוכה מצד עצמו מ”מ החיוב שבשתיה בסוכה הוא בשתיה אחר אכילת הסעודה ואפשר שאפי’ מים אין לשתות אז חוץ לסוכה וצ”ע עכ”ד, וכ”כ להדיא המאירי דבשתיה בסעודה אסור לשתות חוץ לסוכה וכ”כ מהר”י עייאש בלחם יהודה סוכה פ”ו ה”ו ושו”מ שם ור”י מסלוצק סי’ כב ובנין שלמה דלקמן.

וכעי”ז החמיר הגרח”ק באוכל פירות בסעודה בסוכה ויצא ונשארו פירות בפיו שאסור לו להמשיך לאכול מחוץ לסוכה מכיון שהוא חלק מסעודה (מועדי הגר”ח ח”א תשובה תק”ב), וכעי”ז נקטו עוד (הלכות חג בחג פ”ג סי”א, ס’ הסוכה פכ”ט סי”ז, ודלא כתשוה”נ ח”ב סי’ שה) שהיוצא בסוכה כשאוכל פת יזהר שאין שיריים בפיו שיאכלם חוץ לסוכה.

וכעי”ז מצינו לגבי דין נטילת ידים בסי’ קע ס”א ברמ”א דאע”פ ששתיה [וה”ה פירות] אינה מצריכה נטילת ידים מ”מ שתיה בסעודה מצריכה נט”י דחיישי’ שמא יאכל.

ולגבי מנה אחרונה יש שהחמירו בזה (ראה משנה אחרונה על השעה”צ שם, וכך פשטות השעה”צ שנקט אחר האכילה דמשמע גם מה שאינו שייך לאכילה עצמה), אולם עיין הלכות חג בחג פ”ג הערה 15 מש”כ ע”פ ראשונים.

נחלקו הפוסקים בנידון הדומה לניד”ד שאכל מעט פחות מכשיעור [דהיינו כביצה מצומצם] בסוכה ואכל השאר בבית, ובס”ה אכל שיעור החייב בסוכה שמקצתו אכל חוץ לסוכה, האם עבר בזה איסור או לא, דבפשטות להנ”ל עבר איסור במה שאכל בס”ה כמות החייבת בסוכה ואכל חלק ממנה חוץ לסוכה וכן נקט בבנין שלמה סי’ מא הל’ יה”כ ד”ה וראיתי.

אולם יש שכתבו שדעת השוע”ר סי’ תרלט סי”ז לפטור בזה מכיון שלמעשה לא אכל בתוך הסוכה שיעור המחוייב בסוכה (וע”ע מקראי קדש סי’ לא עמ’ קמ, הל’ חג בחג שם ובית דוד פט”ז הערה נז).

ולגוף הראיה מהשוע”ר אולי יש לחלק בין אפשר ללא אפשר דהרי שם עיקר דברי השוע”ר מיירי באופן שאין עליו חיוב סוכה בשעת גשמים, שישלים השאר בביתו כדי שיאכל כביצה בליל יו”ט, ובבבא זו לא הזכיר שמשלים עד יותר מכביצה בביתו וגם לא הזכיר בבבא זו שיש היתר כזה שלא בזמן גשמים.

אלא שבבבא שאח”כ כ’ השוע”ר דגם כשאין גשם יכול לאכול כזית פת בסוכה וכביצה מצומצם בבית, מ”מ כמדומה שפשוט דמיירי באוכל כל אחד מהם בהפסק ביניהם של אכילת פרס ובזה נמצא שכל הסעודה פטורה מסוכה, ותדע דהרי אם אוכל הכל תוך כדי אכילת פרס למה צריך עוד כביצה מצומצמת בבית, דהו”ל למימר ומשלים עד כביצה בבית, וביותר דאפי’ אם תפרש דכוונתו שמשלים עד כביצה מצומצמת בבית עם מה שאכל בסוכה כשמצרף הכל תוך כדי אכילת פרס, אפי’ אם תפרש כן א”כ אין שום קושי’ משם אלא להיפך יש ראיה משם, דלמה צריך לאכול כביצה מצומצם (פי’ שהוא פחות משיעור חיוב סוכה דשיעור חיוב סוכה הוא רק ביותר מכביצה) הרי יכול לאכול כרצונו עוד כביצה מצומצם בבית.

אז מה נשאר לנו לפרש (כדי להוכיח סברת חילוק זה מהשוע”ר) שאוכל תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה ואוכל עוד כביצה מצומצמת בבית, והא מנא לן, דהוא ארכבה אתרי רכשי [גם לומר שהוא תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה וגם לומר שאוכל עוד כביצה מצומצם בבית] והרי גם אין שום טעם לאכול עוד כביצה שלמה בבית אם הוא תוך כדי אכילת פרס למה שאכל בסוכה.

וכנראה שמי שלמדו בדבריו סברת חילוק זה סברו דמה שכתב השוע”ר “וכביצה מצומצמת תוך הבית” (והבאתי לשונו להלן ד”ה ואפי’ אם תפרש) הכונה שיאכלו כרצונם רק שלכל היותר לא יעלה על כביצה מצומצמת, ומכח זה למדו שאין מצטרף מה שאכלו בסוכה, כיון שיכולים לאכול כרצונם (דהיינו עם מה שאכלו בסוכה הוא כזית ועוד כביצה מצומצמת וזה לא מצטרף אפי’ שהיה בכדי אכילת פרס), אבל פירוש זה אינו נכון בדבריו, דהרי מה שכתב “וכביצה מצומצמת תוך הבית” אין הכוונה שיאכלו כרצונם, דהרי מיירי שם על חיוב אכילה להשלים כביצה מדין כביצה של ליל יו”ט, וע”ז קאמר שידייקו שיהיה מצומצמת כדי שלא יעברו איסור, ממילא אין ראיה מדבריו דהרי חיוב כביצה עכשיו הוא רק אם אינו תוך כדי אכילת פרס (דאל”כ יכול להשלים על שיעור כזית ולא צריך לאכול כרגע השיעור השלם וכנ”ל והדברים ברורים).

ולפי דברינו מיושב היטב מ”ט לענין הגשמים נקט השוע”ר שיאכל “עוד פת בבית” דהיינו להשלים השיעור (אם יספיק לאכול תוך כדי אכילת פרס) ומאידך גיסא לא אכפת לן שיאכל טובא כיון שכרגע בשעת גשמים מותר לאכול חוץ לסוכה ומה שאוכל כזית ראשונה בסוכה הוא רק משום חובת לילה ראשונה.

ואילו לגבי כשאין גשם כ’ השוע”ר שיאכל “כזית בסוכה וכביצה מצומצם בבית” וכאן כבר נקט שצריך כביצה מצומצם ולא יותר, כיון שהוא זמן שאסור לאכול חוץ לסוכה, וגם ע”כ מיירי כשאוכלו בנפרד ולא תוך כדי אכילת פרס של מה שאכל בסוכה, דא”כ א”צ כביצה מצומצם בבית אלא רק להשלים עד כביצה מצומצם עם מה שאכל בסוכה וכנ”ל.

ואפי’ אם תפרש השוע”ר כמו שהבינוהו קצת אחרונים ג”כ א”א להביא ראיה מדבריו לענייננו לחלק חילוקי דינים בחומרת המאירי והשעה”צ, דיש לדחות דשמא השוע”ר סובר שבכל סעודה מותר לאכול חלק מהסעודה בחוץ, דהשוע”ר כ’ שם בזה”ל, ואפילו שלא בשעת הגשם אם ירצה לאכול כזית במוכה וכביצה מצומצמת תוך הבית הרשות בידו אלא שהמחמיר לאכול כל הסעודה בתוך המוכה שלא בשעת הגשם הרי זה משובח כמו שנתבאר למעלה עכ”ל, א”כ משמע דמי שאינו מחמיר אינו צריך לאכול כל הסעודה בסוכה, ואולי כוונתו על כל סעודה, ודלא כהמאירי והשעה”צ הנ”ל.

ומש”כ “כמו שנתבאר למעלה” המגיה בשוע”ר שם ציין דכוונתו לסי”ב שכ’ שם דטוב להחמיר אפי’ מים לשתות בסוכה, ואם נפרש בדבריו כנ”ל (דמי שאינו מחמיר יכול לאכול חלק מהסעודה בחוץ) א”כ לא ראה חומרא באכילת חלק מסעודה חוץ לסוכה יותר משתיית מים גרידא חוץ לסוכה שלא בשעת סעודה, וא”כ שמא לא סבר מחומרת המאירי והשעה”צ כלל, וממילא אם נימא כן אין ראיה לדידן.

אבל כמו שנתבאר שאין ראיה שלא סבר כחומרת המאירי והשעה”צ דיש לומר דקאי על סעודת פטור שאינו אוכל כשיעור בפחות מכדי אכילת פרס בפעם אחת, ובזה שווה למים חוץ לסוכה, וזה כהצד הקודם שכתבתי בדעתו.

ולגוף סברת החילוק הזה (לחלק בין המקרה של השעה”צ למקרה שאוכל כביצה מצומצמת בסוכה והשאר חוץ לסוכה) לא נתבררה כל הצורך דהרי כבר נתבאר שמה שאוכל מחוץ לסוכה מצטרף, וא”כ מה שלא אכל בסוכה אפי’ שיעור המחוייב בסוכה לכאורה רק גרע בזה שאף לא הספיק לקיים מצוות סוכה כשיעור חיוב, ומנ”ל שכדי לצרף צריך שיהיה כאן שיעור שאוכל בסוכה דהרי טענת הפוסקים שאדם זה אוכל אכילת קבע, דאדרבה האוכל שיעור שלם חוץ לסוכה עבר איסור א”כ שמע מינה שאין הסוכה גורמת לחיוב הסוכה [כלומר אין לומר שמה שאכל שיעור חיוב סוכה בסוכה הוא הגורם] אלא האדם גורם שכשאוכל שיעור חיוב מתחייב בסוכה, א”כ מאחר דמצינו שהאוכל בסוכה שיעור חיוב (יותר מכביצה) אסור לאכול חוץ לסוכה שיעור חיוב והאוכל מחוץ לסוכה שיעור חיוב (יותר מכביצה) עובר איסור א”כ משניהם נלמוד דהאוכל חצי שיעור חיוב בסוכה וחצי שיעור חיוב חוץ לסוכה עובר איסור.

ואין לטעון דלא עבר איסור כיון שאכל בב’ מקומות, דא”כ גם האוכל ב’ חצאי חיוב בב’ מקומות כדי אכילת פרס לא יעבור איסור, והא מנא לן, ואין לחלק ולומר דלענין זה ב’ מקומות הוא רק סוכה וחוץ לסוכה דחלוקים בדיניהם, דהא נמי מנא לן לחדש דינים כאלו.

וראה עוד בתשובות והנהגות ח”ב ס’ ש”ה ח”ה ס’ קצ”ט ובס’ בין המשפתיים סוכה סי’ י”ט וע”ע בס’ מקראי קודש סוכות ח”א סי’ ל”א ובשו”ת בנין שלמה סי’ מ”א ובשו”ת ר”י מסלוצק סי’ כ”ב ובשו”ת רבבות אפרים ח”ז סי’ קע”ח אות ב’ ח”ח סי’ נ”ח אות ט’ ובס’ שלמי תודה סוכות ס’ ט”ז אות ב’ ובס’ מקראי קודש הל’ סוכות פ”ט ס’ מ”ג (המגיה במועדי הגר”ח שם).

קרא פחות
0

יש בזה דעות, ויש מי שחשש בזה לכל הצדדים, ומ”מ הסברא הפשטיית שרק לאחר שסיגל עצמו השימוש ביד השמאלית, אלא שבמציאות כנראה שההסתגלות במצב כזה היא מהירה מאוד. מקורות: במקרה של הבה”ל והפוסקים שאדם שנחתכה כף ידו הימנית חשיב שמאלי יש לדון ...קרא עוד

יש בזה דעות, ויש מי שחשש בזה לכל הצדדים, ומ”מ הסברא הפשטיית שרק לאחר שסיגל עצמו השימוש ביד השמאלית, אלא שבמציאות כנראה שההסתגלות במצב כזה היא מהירה מאוד.

מקורות:

במקרה של הבה”ל והפוסקים שאדם שנחתכה כף ידו הימנית חשיב שמאלי יש לדון האם נחשב מיד שמאלי או רק לאחר שסיגל לעצמו את השימוש ביד שמאל כטבע גמור, והספק בזה האם יד כהה שייך לומר ביחס בין ב’ הידיים, או לפי רוב העולם, דאם נימא שהולכים לפי רוב העולם א”כ אדם כזה כשעדיין לא סיגל לעצמו השימוש הגמור ביד שמאל א”כ היד השמאלית שלו היא ג”כ יד כהה ומנ”ל להחשיבו כשמאלי, ואם אזלי’ בתר אדם זה הרי סו”ס יד ימנית היא יותר כהה מיד שמאלית שלו.

ולכשתמצי לומר צע”ק דא”כ מצינו בזה כאן עוד נפק”מ, דלפי הצד שהולכים אחר רוב העולם, א”כ אדם ששרירי ידיו חלושות ביותר ויד ימנית שלו חלושה לא פחות מיד שמאלית של כל אדם, אבל בס”ה הוא שמאלי, יוכל להניח בימינו תפילין, שהרי יד ימנית שלו חלושה ג”כ, וזה פשוט שאינו כך, א”כ חזי’ שכן הולכים בתר היחס בין הימין והשמאל של אדם זה.

וא”כ גם במקרה שהובא בפוסקים של אדם שלא הסתגל בשימוש ביד שמאלו מ”מ אם נחתכה ידו הימנית מיד נעשתה יד ימינו יד כהה כיון ששוב אינה עומדת לשימושים כמו יד שמאל שלו, ואע”פ שהוא יותר חידוש מהמקרה הנ”ל של אדם ששריריו חלושים, דכאן הרי אדם זה בפועל לא סיגל שימושים בידו השמאלית, מ”מ זיל בתר טעמא.

אולם בלשון המשנ”ב בסי’ כז סקכ”ב אינו מוכרח, דז”ל שם, ואפילו נעשה איטר על ידי שהרגיל עצמו אחר כך ולא נולד כך יניח בימין, וכל שכן אם מן השמים הרגילוהו, דהיינו שנולד לו חולי בימינו ונטל הכח ממנו או שנקטע לו כף ידו הימנית וצריך לעשות כל מלאכתו בשמאל בודאי דינו כאיטר גמור וכו’ עכ”ל, והנה מחד גיסא ממה שנקט וצריך לעשות וכו’, משמע דסגי בזה במה שעושה, וכן ממה שהזכיר ענין זה בפני עצמו, דאם תאמר דמיירי שכבר האדם הרגיל עצמו, א”כ כבר כלול במקרה הקודם באדם שהרגיל עצמו, אבל זה אינו ראיה דמה שהזכיר ענין זה בפני עצמו הוא משום דעת הדגמ”ר שגם החולקים במקרה הקודם מודים במקרה הזה כמו שהביא בבה”ל שם.

ומאידך גיסא יש לומר דאדרבה ממה שכלל המשנ”ב דין זה במי שהרגיל עצמו א”כ גם בזה מיירי רק במי שהרגיל עצמו.

וכן ממה שסיים המשנ”ב שאם חזר לבריאותו ונעשה שולט בשתי ידיו וכו’ א”כ מיירי במי שכבר שולט בשמאל.

וכן ממה שמשמע בבה”ל שם שהסוברים דבהרגיל עצמו להיות שמאלי נחשב שמאלי פשיטא להו שכאן נחשב שמאלי, (ועיקרי הדברים כבר במשנ”ב אלא שבבה”ל נתבאר יותר), א”כ מסתמא גם כאן מיירי באדם שכבר הרגיל עצמו להיות שמאלי.

וכן ממה שסיים שם הבה”ל דעתה אחר שהרגיל עצמו לעשות בשמאל וכו’ משמע דפשיטא ליה להמשנ”ב דמיירי בכבר הרגיל עצמו.

ואולי באמת אינו מצוי כ”כ באדם שנקטע ידו שלא ירגיל עצמו לעשות בשמאל וההרגל באופן זה מתבצע מהר מאוד ולכן לא נחית המשנ”ב בתחילת דבריו לפרש דמיירי רק בהרגיל עצמו כיון שבד”כ כן הוא במצב כזה, וגם מה שכ’ המשנ”ב וצריך לעשות וכו’ (כדלעיל) כוונתו שגם עושה בפועל בשמאלו מאחר שהוא בהכרח כך, וא”כ הוא כבר שמאלי.

ויש להוסיף דהנה מקור דברי המשנ”ב הוא מהדגמ”ר כמבואר בשעה”צ ובבה”ל והנה בדגמ”ר גופיה לא נזכר אלא שאם ניטל הכח מימינו מן השמים מחמת חולי חשיב שמאלי, ומהיכן הוציא המשנ”ב דה”ה נקטעה כפו, אבל אם נימא דמיירי שאכן הרגיל עצמו ניחא, אבל אינו מוכרח דיש לומר דסובר המשנ”ב בפשיטות דנקטעה כפו הו”ל כחלה בידו הימנית, דכיון שנקטעה כפו אין לך חולי גדול מזה והרי יד ימינו היא יד כהה שלו.

עכ”פ לפי מה שנתבאר הדבר נוטה שדברי המשנ”ב בעיקר נאמרו באדם שנקטע ידו וכבר הורגל והדרך הוא שההרגל נעשה מהר מאוד, אבל בשה”ל ח”י סי’ ג נקט דבנקטע ידו א”צ להמתין עד שיורגל, ויל”ע.

ויעוי’ בערה”ש סי’ כז סי”ז שהביא מי שאומר דנקטעה ידו הוא כמו שנולדה לו חלישות מן השמים ודחה דבריו, וכן יש עוד מהאחרונים שלא נקטו כדברי המשנ”ב (ועי’ באריכות בצל החכמה ח”ו סי’ א סק”ה ובמה שהביא שם וכן בהליכ”ש תפילה פ”ד דבר הלכה אות יד), ולענ”ד יש מקום לומר דהערה”ש הבין דעת המשנ”ב דסובר שקטיעה לחוד של כף היד הימנית חשיבא כחלישות היד לענין שכבר חשיב איטר בעצם הקטיעה עדיין בלא הרגל, ולזה היתה תמיהת העה”ש שכיון שעדיין שייך באדם זה להשתמש ביד ימינו והרי עדיין לא הורגל ביד שמאלו א”כ סו”ס הרי לא הורגל בשמאלו, וממילא לא דמי לנידון הפוסקים על מי שהרגיל עצמו, אבל בחלשה יד ימינו מודה העה”ש דחשיב מיד לא פחות ממי שהרגיל עצמו, דזה מאוד מסתבר כיון שעכשיו יש כאן יד כהה, וה”ה אם נקטעה ידו הימנית והרגיל עצמו בשמאלית מה לי אם הרגיל עצמו מחמת סיבה זו או אחרת או בלא סיבה כלל (ודלא כמי שהבין סברת העה”ש דמיירי אף אחר שהורגל, עי’ משנה אחרונה על המשנ”ב שם).

ולפי מה שנתבאר שגם המשנ”ב אפשר דלא פליג ע”ז וגם המשנ”ב לא מיירי אלא בהרגיל עצמו ביד שמאלית אחר שנקטעה ידו הימנית, א”כ סרה תמיהת הערה”ש על המשנ”ב (אם נימא דכוונתו למשנ”ב) לפ”ז.

ועי’ בהליכ”ש תפילה פ”ד סי”א מה שהביא שם פתרון לצאת ב’ הדעות, ובדבריו שם ג”כ מבואר דאחר שסיגל ידו השמאלית הוא יותר פשוט שנחשב אז שמאלי, אבל חשש לכל הצדדים בב’ האופנים עי”ש.

ועי’ עוד השלמה לתשובה זו בתשובה ד”ה אדם ימני שיש לו גבס על יד ימינו ואינו משתמש בימינו האם יש לו דין איטר אז לענין תפילין וארבעת המינים.

קרא פחות
0