משה

לכבוד חברי וידידי גרשון גולד, משה דוד טננבוים וכו’.

משה”ק אהא דגרסי’ בברכות ל”ב א’ גבי הרף ממני אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד משה ונתחזק וכו’, ומ”ש גבי גזירת משה שלא יכנס לארץ שכשאמר לו הקב”ה אל תוסף לא נתחזק ע”ז עוד בתפילה.

הנה באמת מ”ר רצה מתחילה לעשות כך כפי שעשה בהר סיני, ואדרבה הפסיק מזה כשאמר לו הקב”ה אל תוסף, וכמ”ש כ”ז רש”י לעיל, ונראה דלשון הרף ממני חלוק מלשון אל תוסף דבר, דאל תוסף דבר בקשה היא שלא יוסיף לדבר, ואף דממילא ש”מ שאם יוסיף לדבר יוכל לשנות הדבר ע”י תפילתו (וכדאי’ להדי’ בחז”ל), מ”מ ש”מ שרצון ה’ הוא שלא ידבר ע”ז, משא”כ הרף ממני אין במובן שתהא הוראה לזה, דלשון הרף ממני משמעותו כאילו יש למ”ר שום שלטון וכח על הדבר, וקאמר ליה שירפה מכחו ושלטונו ויתן לו להקב”ה כביכול לעשות כרצונו, ולמאי קאמר ליה זה, דפשיטא שאי”ז תלוי ברצון מ”ר אלא רק ברצון ה’, אלא דקאמר לי’ להשמיעו שיש לו כח בדבר, מה שא”כ הכא דלא קא”ל אלא אל תוסף דבר ולא משמע דבעי לאשמעי’ מידי רק עצם הענין שלא יוסיף לדבר, וכלל לא אשמעיה שיש דבר תלוי בו אלא רק שלא יוסיף לדבר עוד; ועוד דמכדי הא עד השתא לא דיבר ע”ז ומשמע מדברי הגמ’ שגם לא הי’ בדעתו לדבר א”כ למאי קאמר הרף ממני, משא”כ הכא שדיבר כמ”פ וע”ז קאמר אל תוסף; ועוד כיון שרצון ה’ מאוד הי’ ידוע לו עד עתה לגדל את ישראל לעם סגולה משא”כ מה שרצה ליכנס לארץ דאדרבה רצון ה’ הי’ שלא יכנס כמ”ש בס”פ שמות עתה תראה וכו’ כמו שדרשו רז”ל ואי אתה רואה במלחמת ל”א מלכים; ועוד דכיון דכבר ידע מ”ר מאז שבכחו לבטל גזירה בתפילה למאי אשמעיה תו אל תוסף, דבשלמא מעיקרא שלא ידע דד”ז תלוי בו י”ל שא”ל הקב”ה ל’ זה רק להשמיעו שזה תלוי בו, אמנם בפעם הב’ שכבר ידע מזה ע”כ אמר לו זה לפשטיה שימנע מלדבר עוד.

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

מכתב מידידינו הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

ראש מכון זכרון אהרן – ניו יורק

לכבוד ידידי הרה”ג ר’ עקיבא משה שליט”א

עברתי על חיבורו במטוס בדרכי בחזרה הביתה ונשתוממתי על המראה על גודל חריפותו בש”ס ופוסקים כאחד הגדולים ממש.

והיה ברצוני לשמוע דעתו על קריאת עיתונים בשבת, שראיתי כמה שהעירו שאסור לקרוא הכיתוב שתחת התמונות מטעם האיסור של כתב של תחת הצורה שאסרו חז”ל משום שטרי הדיוטות.

וגם ידועה דברי המגן אברהם שמצא פתח להתיר ומנגדו דברי השו”ע הרב שחלק עליו ביותר.

גם ידוע דברי היעב”ץ שסמכו עליו להתיר (אמנם כפי זכרוני ההיתר שלו כי חייב אדם לדעת החדשות לפעמים שיצמח עליו תועלת וכדומה ואין ההיתר כל כך נוגע לזמנינו), וגם המשנה ברורה מדעתו נראה שנוטה להחמיר ולאסור.

ונצטערתי מאד על המראה כי אם שלעצמי מאז שמעתי שנתעוררו לאסור ולא יכולתי לברר דבר ברור הפסקתי לקרות עיתונים בשבת הם מחמת האיסור של ביטול הזמן וביותר מחמת החשש של כתב שתחת הצורה, אולם מה נעשה עם הני נשי וטפלי דידן, וכי נאמר להם שישבו בבטלה ונהפוך השבת למקור בטלה וצער להם.

גם לא ראיתי ושמעתי בגדולי הדור שלפנינו מאז יצאו עיתונים במאה שנה לפנינו לאסור להדפיס תמונות עם כתב של תחתיהם או סיפור בתמונות – וכי לא ידעו שיקראו בזה בשבת, הרי מדפיסים חומר הרבה יותר מימות השבוע בכל מיני מוספי שבת, ואיך לא חששו לאיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, וכמעט מוכרח שסברו להתיר – ובכגון זה נאמר אם הלכה רפיוה בידך פוק חזי מה עמא דבר – ולא נראה לי שהתירו מטעם מוטב שיהי שוגגים ואל תהיה מזידים, כי כמדומה שראיתי מהחיד”א שמכל מקום רב חייב להשמיע את הדין לפחות פעם אחד, והכא להיפך גדולי ישראל תמכו בהוצאת עיתונים כשרים – וגם לא נראה לי שהמקור היחיד היה בשביל עת לעשות לד’ הפרו תורתך – ולדעתי כמעט ברור שסברו שיש הבדל בין כתב של ימי חז”ל לכתב שלנו ואין לך בו אלא איסורו ממש.

אולם בכל זאת לא ידעתי טעמיהם וההלכה רפיוה בידי וכבר כמה חדשים אני מצטער על זה מאד ביותר בהגיע שבת קודש וממש אין לי מנוחה מזה.

ואבקש מכבודו אם יכול לעבור על הלכה זה, ולהורות לנו דבר ברור והלכה ברורה בלי ספיקות שנדע את המעשה אשר נעשה, ושכרו יהיה כפול מן השמים להציל מאות אלפי בני ישראל אשר קוראים עיתונים שיצאו ונדפסו על טהרת הקודש.

ידידו ומוכירו

יונתן
***

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד, בר אוריין ובר אבהן מוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

שלום רב וכו’

הנה בענין קריאת עיתונים יש לחלק הדברים לכמה דרגין.

א.

הדרגא המובחרת מכולם היא קריאת עיתונים שיש בהם דברי מוסר ויראת ה’, כגון מוספי שבת באופן שהם כתובים כה”ג, וגם שאין כל שורה ושורה דברי מוסר, מ”מ באופן שהמכוון הכללי של כותב הכתבה היא עניני יהדות וחיזוק דת התוה”ק ויידישקיי”ט, לכאורה לית בה שום חששא, וגם בדברי רבותינו ז”ל מצינו מעשיות שכל תכליתן היא לדברי מוסר שבאין בסוף המעשה, ועיין בהקדמת הר”מ במז”ל לס’ המורה מה שכבר פסק סכינא חריפא שיש מן המשלות שאין כל פרטיהם בעלי נמשל, אלא שנקטו משל עם גוונים וצורות השייכין להמשל, וה”ה כל מי שמדבר מפלאי הבריאה ללמד על מה רבו מעשיך ה’ באופן שהוא העיקר ולא הטפל, או כל מי שמספר סיפור דברים מן החדשות רק על מנת להראות אל הקוראים כמה גדולים מעשה אלהינו המועיל ומסייע לכל הבוטחים בו ולא יכלמו לנצח וכו’, באופן שברור וניכר שזהו עיקר מטרת הנכתב, לכאורה אין בזה שום חשש.

וכבר כתבו הפוסקים כבר מה שכתבו על ספר יוסיפון, וכבר דיברתי מזה בשו”ת עם סגולה ח”ב שאציין מקומו אח”ז, מה שיש להוכיח מזה בכל כה”ג.

וגם בכתב שתחת התמונה אם יש בזה ד”ת נוהגין להקל כמ”ש בשם הגרח”ק והגרנ”ק שליט”א בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ פ”א, אם כי הבאתי שם שדעת הגרשז”א להחמיר בזה.

ב.

והדרגא הב’ היא באופן שהעיתון כתוב בלשון הקדש, י”א שיש בזה היתר בשבת כמבואר בפוסקים, אם כי גם בזה הוא בתנאי כנ”ל כנזכר באות הקודם.

ואע”ג שראיתי לאחד מן הגדולים שנתעורר שבזמנינו בא”י אין שייך היתר זה מב’ טעמים, ושו”ט בעניי בדבריו בשו”ת עם סגולה ח”ב שם, מ”מ במקומכם לא שייך טעם שלו שהוא מצד ללמד לה”ק, שאינו שייך היום פה בא”י, דבמקומכם שייך ושייך, כיון שאין הכל בקיאים בלה”ק והדברים צריכין תלמוד, ודרך אגב אוכל להזכיר מה שאמרו חז”ל שאב שאינו מלמד בנו לה”ק ראוי לו כאילו הורגו (ירוש’ סוכה פ”ג הי”ב).

ובשאר דברי המאה”ג הנזכר כתבתי בתשובה דילי שם.

ג.

והנה יש דרגא שניה, והיא קריאת עיתונים שיש בהם תועלת כעין מ”ש היעב”ץ, וכמבואר גם בשבו”י ח”ג סי’ כ”ג שיש מקום מעיקר הדין להתיר שמותר לקרוא עניני מלחמות ממאורעות העולם אם יש בהם תועלת, וה”ה אם יש בהם צרכים אחרים המועילים, וכתבתי בספרי עם סגולה ח”ב סי’ י’ בזה”ל, ואכן דברי השבות יעקב הובאו במ”ב, ואף דמשמע מדבריו דס”ל להלכה דלא כהשבו”י, ע”ש בשעה”צ ס”ק ע”א ובדברי הגרנ”ק שהובאו במנוחה שלמה עמ’ ר”מ, מ”מ היינו דוקא מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן כלשונו במ”ב ס”ק ס”ג, אבל בספר שאין בו ידיעה בעניני משא ומתן לא, ונחיתנא שם עוד מענין לענין באותו ענין.

ובאופן שברור לכל שיש כאן תועלת כבר כתבתי מזה בספרי עם סגולה שם.

אבל לעניננו גם באופן שיש בזה תועלת לזמן רחוק ע”ד אפשר, כעין המקרים המבוארים בפוסקים, מכיון שאין הנידון בעיקרו כאן הוא לקריאה בעצמו, אלא לבניו ובני ביתו שאינם מחוייבין להחמיר מעיקר הדין כיר”ש הנזכר במ”ב סי’ ש”ז סק”ה, אם כן מדוע ימחה בהם, רק יאמר להם את הדין המבואר במ”ב ויעשו כרצונם, בפרט דמשמע מתוך דבריו שיש כאן צורך גדול, והבטלה עבירה היא לכו”ע כמבואר בכל מקום.

ובעצם מה שהעיר שאינו מצוי בזמנינו שיהיו נוגעים הדברים לצורך, הנה איני יודע המציאות בזה בחו”ל, ואפשר שבמקומכם אין כ”כ צרכים והכל שרוי אצלכם על מי המנוחות, ה’ ישלח לכם שלוה ומנוחה לאורך ימים, אמנם כאן בא”י כמדומה שכמה פעמים יש בעיתונים דברים שבצורך, הן בגזירות שמתחדשות בכל יום ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ולפעמים יש בחירות שי”א שהם ממש צרכי מצוה ולא נחיתנא לזה כאן, וכמה פעמים היו כאן מלחמות בשנים אלו ממש כנודע, והיו באין למקומותינו ממש פליטי חרב שנמלטו ממקום הגייסות, והן בספרים החדשים שמותר לראות הפרסום בשבת אם אינו מסתכל במחיר כמו שהורו גדולי ההוראה, וכהנה וכהנה, ויש לעיין בכל דבר לגופו, אלא מילתא בעלמא נקיטית והמעיין יעיין בדברים אליבא דהלכתא כיד ה’ הטובה עליו.

ומ”מ באופן כללי אפשר לומר שבכל דבר יוכל להבין בדעתו לבד לפי הענין אם יש בזה תועלת אם לאו.

והחכם עיניו בראשו.

ד.

והנה לענין כתב שתחת התמונה אם העיתון כרוך בצורת ספר שבזה יש קצת היתר בדבר לפי דעת הגרי”ש הסובר שלא אסרו שטרי הדיוטות באופן שהם ספר, ואמר לי אחי הג”ר שמואל אברהם שאמר לו תלמיד הגרי”ש הגאון ר’ יצחק דרזי שליט”א בעהמ”ח ס’ שבות יצחק, שגדר הדבר כל שיש מה שנקרא בלשונינו כאן בא”י הידוקים, שאז נעשה הדבר כספר, וכל סתם מחברת וסתם עיתון הוא בכלל זה.

וכמובן דלא מיירי באופן שיש דברי ליצנות ודברי חשק בעיתון, שבזה הוא בודאי בכלל אסיור כמבואר בשו”ע.

ומש”כ בשו”ע שיחת חולין פרש”י ביומא יט ע”ב, דברי גנאי וקלות ראש, והובא במ”ב בסוף הל’ ביהכנ”ס.

ומ”מ יש מן הגדולים דמבואר בדבריהם שחלקו על דברי הגרי”ש, ואולי יש מקום לומר דבשל סופרים הלך אחר המקיל, עיין בדברי הרמ”א בד”מ שגם דברים הבאתי בתשו הנ”ל ח”ב, וצל”ע.

אכן הכללים בסוגי’ זו לענ”ד שנים הם, א’ דין שטרי הדיוטות, וא’ דין דברים שיש בהם דברי חול, ודברי הגרי”ש לא נאמרו אלא מצד דין שטרי הדיוטות שזה בדין כתב שתחת התמונה לא נאמר בספר, אבל כל שאר דינים נאמרו בזה כמבואר בכל הפוסקים.

כ”ז כתבתי מקופיא השתא אור ליום ה’ לסדר משפטים כ”ב שבט ע”ח, ולא למדתי כעת הדברים כראוי, ובפרט שאני טרוד השתא בעוד איזה דברים שג”כ עומדין ברומו של עולם, (בכתיבת הפי’ על אודר”ע נוסח א’ וסייע ה’ בידי שכתבתי איזה חלק ניכר מזה), ולכן אבקש שלא להורות מדברים אלו כלום, אלא רק לעורר הדברים ולסייע לאחרים בעיון ומיצוי הדין, ואם אזכה שיוטבו הדברים בעיני הת”ח ומורי ההוראה מה טוב.

ולסיכום הדברים, בעיתונים שיש סמיכות דעת לומר שיש בהם איזה תועלת הנוהגים כדעת המ”ב אין למחות ביד הקורא בהם כלל, וכ”ש לקרוא כתב שתחת התמונה, וכן מה שבלה”ק דינם כעין זה, ועיתונים שהכתבה בהם על דברי דת ויראת ה’ שרי לכתחילה, וגם להסתכל בכתב שתחת התמונה רוה”פ שרו.

ובעה”ח לכבוד התורה ולכבוד מזכי הרבים

ובברכת יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים וגו’ (תהלים סא, ח)

***

תשובה מהרה”ח הרב בלייער שליט”א

אחרי קידה חמש מאות, את פתח התיבה בצידה אשים.

קראתי תשובתו דמר אשר הביא סברת הגריש דספר אינו נכלל בגזירות השטרות – והבאתם שיש חולקים על זה – ורציתי לדעת מה הם סברות החולקים האם מסברה או יש להם איזה ראיה – כי לדעתי סברת הגריש הוא קולע לאמת.

גם להעיר שלדעתי סברת השבות יעקוב אינו נוגע לדעתי לזמנינו כל כך – שיש כל מיני אמצעים של תקשורת וגם הם נדפסים בכל יום ובכל שעה ובכל זמן – ובאת צרה ח”ו השלטונות מצווים ומורים ומודיעים מה לעשות על ידי כל מיני מכשירים שמעדכנים בזמן אמת עד שקשה היום לומר שמבלי קריאת עיתון בשבת (ולא העיתון שנדפסים בכל יום) לא ידע חדשות ומלחמות שיכול לצמוח לו תועלת מזה – והבוחר יבחר.

יונתן

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד רודף תורה צדקה וחסד

הרה”ח ר’ יונתן בלייער שליט”א

שלו’ רב

א.

זכיתי שוב שהשית שוב עינו עליו להשתעשע עמי בחדוותא דאורייתא ויישר כחו.

ולעצם דבריו לא ראיתי להדיא התיחסות לדברי הגרי”ש בפוסקים, רק ראיתי שבשאר פוסקים פשיטא להו שאין חילוק בין זה לכתב שתחת התמונה, רק שראיתי חילוקים בדבריהם, שיש מן הפוסקים שהחמירו בדבר זה יותר, וס”ל שזהו ממש שטרי הדיוטות להחמיר יותר מבסתם ספרים שיש בהם ד”ת, דבזה אפילו בד”ת מחמרינן, וזו סברא שצריכה ביאור, דמנא לן להחמיר עד כדי כך.

ויש מהפוסקים שהשוו כל זה לדיני ספרים וממילא הקילו בד”ת, ומשמע מדבריהם לכאורה שהשוו הכל באותו הדין, ומה שאסרו לקרוא כתב שתחת התמונה הוא מדין שטרי הדיוטות, וגם מה שאסרו לקרוא בספרי חול בשבת הוא ג”כ מדין זה ממש, ולהכי בד”ת הקילו.

משא”כ דעת הגרי”ש שכל דבר שלא נאסר אלא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כמבואר בסי’ שז במ”ב ס”ק נז, אם הם כרוכים מותרים בקריאה.

אכן בב”י משמע שהבין מרש”י שהם שטרי הדיוטות ממש, ושמא גם לדעת הב”י י”ל דמ”מ היכן שהם כרוכים כבר נפקו מתורת שטרי הדיוטות, שצורת שטרי הדיוטות אינם באופן של ספר.

ויל”ע.

ב.

ושוב ראיתי שבאו להביא ראיה מדברי השערי אפרים שער י’ סל”ג וז”ל, ומ”מ נ”ל שיש לכתוב בספר ויקרא מתוך הספר דאע”ג דאמרי’ דגם טבלא ופנקס מחלף בשטרא מ”מ עכ”פ יש להקל טפי מקורא מתוך לוח נייר שרושם עליו וגם י”ל דדוקא טבלא ופנקס שרושם הדברים לשעתם מחלף בשטרא משא”כ בזה שהוא כותב לעצמו תוך ספר הוא לקביעות לזכור למועדים לשנים הבאות, אין זה דומה לשטרות ולא מיחלף.

עכ”ל, ואח”ז שם חוזר לענין פנקס עי”ש, ולכאורה המשך דבריו לענין פנקס לא שייכים לעניננו, ואולי כל הנך גדולים באמת לא ראו דברי השערי אפרים ויל”ע.

ג.

ומה ששאר גדולים סברו לא כן לכאורה דבריהם מוכחין מדברי הב”י [אורח חיים סי’ שז] שכתב וז”ל, אבל מדברי הרשב”א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת שכתב בתשובה (ח”א סימן תשעב, וח”ד סי’ קב) שמותר להביט באצטרול”ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר.

וכן כתב האגור (סי’ תקח) שהרשב”א (ח”ז סי’ רפח) והרמב”ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות עכ”ל הב”י.

ובין מתחילת דבריו ובין מסופם משמע להוכיח דגם בספר שייך האיסור, דבריש דבריו הא קאמר להדיא בשם הרשב”א דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות בעט ברזל לכתוב בספר, ומשמע שאין חילוק בצורת הדבר, ובסוף דבריו קאמר דכיון שהספרים הם ספרי חכמה אין בהם שטרי הדיוטות, ומשמע להדיא דבשאר ספרים גרידא איכא איסור שטרי הדיוטות.

ובאמת יש לתמוה אטו לא ראה הגרי”ש כל דברי הפוסקים על איסור קריאת דברי חול בשבת, אלא ע”כ דלא מיירי הגרי”ש אלא בכל דבר שאילו כתוב בספר היה מותר, כגון דברי חכמות או דברים שיש בהם מוסר, ומשום כתב שתחת התמונה באו לאסור.

וע”ז קאמר הגרי”ש שמשום כתב שתחת התמונה אין לאסור יותר.

וצ”ל לדעתו שלהביט באצטרולו”ב ג”כ לא דמי לשטרי הדיוטות אע”פ שאני נכנס כאן לדוחק גדול, מ”מ כדי לתרץ דבריו אני אומר בדרך אפשר שאיסור שטרי הדיוטות הוא רק הדומה לשטר, וכל כתב שתחת התמונה הוא בכלל הדומה לשטר, אבל ספר אינו שטר, ובכלל זה ג”כ אצטרולו”ב אינו דומה לשטר מאותו הטעם.

אבל שטרי הדיוטות עצמן כשהם כרוכים פשיטא דאסור, כמו שהעירו כבר וציינו לדברי הפמ”ג בא”א סי’ שז ס”ק כא.

ד.

והלום ראיתי בס’ דיני דרבנן בשבת [עמ’ צא] שהעלה מתוך דברי הגרי”ש הללו להתיר גם באופן של אלבום תמונות, ודבריו מרפסין אגרי, דהרי נניח שהיה האלבום תמונות דברים הכתובים בלא שום תמונה וכתב שתחת התמונה, מהיכי תיתי להתיר כיון שאינו לא ספרי חכמות ולא ד”ת, ואולי מצד לשה”ק נחת להתירא, ואין לומר דנחת לזה מצד תענוג אליבא דהמג”א, ולא משמע כן דא”כ מאי שנא שכרוכים בספר, ולא באתי אלא לעורר.

ה.

מה שכתבתם על עיתון אין הכי נמי דכל היכא דפשיטא ליה שאין בזה תועלת אין ההתר של השבו”י, וסתם עיתוני מוספי שבת שבמקומינו אה”נ כמדומני שאין בהם חדשות הנוגעין למעשה, וגם סתם עיתונים באופן כללי בזמן השבו”י היה שייך יותר בכמות הנחיצות מזמנינו, אלא שכתבתי דיש לדון בכל דבר לגופו.

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

ב.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

ג.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

שאלה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל“: (פ”א, ב’) צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

שאלה: ע”ז יב.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

ת.

בפשוטו באמת אין בזה נ”מ להלכה, אלא רק מצטער היה על מה שאסרו ואמר כן בלשון זו כביכול כדי לעורר את הלב.

וראיתי בספר דף על הדף שכתב בזה”ל, בלחם סתרים כאן הקשה אדרבה, כיון שנאה היא אסרוה משום חתנות.

ותירץ דהכוונה כמו שכתב הרשב”א דאם פת עכו”ם טוב יותר מותר אפי’ במקום שיש פלטר ישראל, וה”נ, עכ”פ בשדה יש להתיר.

וכתב בספר סדר יעקב, די”ל כפשוטו, ד”נאה” כאן הכוונה טוב וכהא דשבת ד’ לג: כמה נאה מעשיהן ע”ש דהכוונה שדבר טוב הוא, ולא לשון יפה (כהא דלעיל ד’ כ.

עובדת כוכבים נאה), וזה שאמר רבי, דכיון דפת שלהם טובה כ”כ, ועל הפת יחיה האדם תמיד, למה אסרו דבר טוב כזה ונצרך תמיד, ע”כ משם.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

ת.

כנראה שקודם מתן תורה היו גדרים אחרים, וכמו קידוש החדש דמבואר בפרקי דר”א דעד שנתנה לישראל היה הקב”ה מחשב וכו’, אע”ג שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ ביד הקב”ה היה לקבוע מהות היום והלילה, א”נ י”ל משום שהיה אור אחר ואילו החמה עצמה שקעה, וזה היה רק אור ז’ הימים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

תשובה: ראיתי כתוב בעבר שמועה שונה קצת על צדיקים אחרים, אבל לא שמעתי דבר אמיתי בזה ואם יש בידו קבלה בזה יציע דבריו ונשמע.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

ת.

כאבן כבידה מאוד ולא כאבן גרידא, אלא אבן שאין מי שיכול להזיזה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל” (פ”א, ב’), צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

ת.

דברה תורה בלשון בני אדם כמבואר מדברי הרמב”ן שמות לה, ה, עיין שם, ובדרך דרוש יש לומר להם דייקא ולא לבני ישראל בעולם, כלומר לא לאומת ישראל כמו שהיתה מעיקרא אלא להם דהיינו לזרע דור המדבר, ולמ”ד דור המדבר אין להם חלק לעה”ב סנ’ ק”ח ניחא, אבל גם להחולק יש לומר דעכ”פ בעה”ז אינם נכנסין לארץ בעצמם, רק זרע שלהם.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ת.

לא הבנתי הקושי’.

ועי’ בתוספות רי”ד וז”ל, מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי’ לע”ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן ע”כ.

כלומר דאזיל ומקריב [ואפשר שהג’ הנכונה למזבן].

שאלה: ע”ז יב.

ת.

אולי הכונה בשעת אכילתו, ולא עיינתי בסוגי’ זו כעת הזו כל הצורך.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

ת.

מחובר לקרקע אינו נאסר [עיין ע”ז ריש דף נט].

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: ע”ז לט.

ת.

כתבנו למעלתו בעבר בקושי’ כעין זה [או קושי’ זו ממש, איני זוכר], ויתורץ גם כאן לפ”מ שכתבנו שם.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

כתבנו למעלתו בעבר ע”ז, תקנו אותי כנ”ל.

בכבוד רב והרבה הצלחה רבה

***

יום שישי י”ח סיון תשע”ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו’ כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו’ (ב, ד;ט).

כתב רמב”ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר”ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ’ באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי”ש.

ויל”ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.

וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ”ע, מנא ליה לרמב”ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ”מ נעשה המנין מכוון ע”י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ’ קודם ר”ה, עיין רש”י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז”ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ”ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ”ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).

ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.

מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש”י).

לשון חז”ל ‘כאילו ילדו’ משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ”מ אביו חשיב טפי.

וצ”ב, מהא דתנן (ב”מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע”כ.

מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ”ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו”ל כאילו ילדו, ומש”כ ‘כאילו ילדו’ הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו’ כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).

הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.

וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש”י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.

וצ”ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.

וביותר צ”ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).

עוד צ”ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז”ל, שהארון מכלה בהם.

פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.

ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) “וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'”, ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש”י שמות ה, ד).

וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ”ל.

ובאמת כ”כ בפי’ הריב”א בראשית כט, וז”ל, פירש”י כל מקום שנא’ על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.

וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר”מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי’ רש”י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ”ל.

ובאמת כ”כ כבר הרמב”ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ”מ שכתב רבינו הט”ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז”ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ”פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע”י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע”כ אמר כל שנאמר ‘על כן’ הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ”כ אלא ע”י הצירוף הרב, ואמר על זה ש’הארון מכלה בהם’, כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ”ל.

ולפ”ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ”מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.

[מה שהקשה מ”ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ”מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ”ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).

משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו’ (דה”י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש”י).

יל”ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש”כ רש”י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א”כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט”א מראשי ישיבת ‘מיר’ מודיעין עילית – עיון הפרשה גליון קלד.

} }.

תשובה

מ”מ כולם כפרו במ”ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא”כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ”ר זכה לגדל ת”ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב’ ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו’ כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא ‘לגולגלתם’, ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: ‘פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם’, ולא נאמר ‘לגולגלתם’.

וביאר חת”ס (שו”ת יו”ד סי’ רצד), עפ”י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב ‘לגולגלתם’ לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש”כ בזה להלן (אות ו)], ה”ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא ‘לגולגלתם’, ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת”ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’, בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת”ס (שו”ת חו”מ סי’ יב) שהביא מגמ’ (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’ ונאמר (שם, יט): ‘איש אל יותר ממנו’, מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע”כ דברי הגמ’.

ודן החת”ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.

ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.

והוכיח מזה החת”ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי”ש [וכ”כ החת”ס גם באו”ח (סי’ קפא)].

וצ”ע לפ”ז, מש”כ החת”ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את”ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ”מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח”ס הללו לאידך דברי הח”ס, דהנה הח”ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ”מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי’ פסחים פ”ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח”כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא”כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב’ ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי”ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א’, דאם דעת הח”ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב’ עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א”כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב’ עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח”כ ישתנה להיות כפי צרכו.

וכ”ז הם דברים פשוטים, ומ”מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ”כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו’ (א, ד).

צ”ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח”כ בני רחל ואח”כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ”ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט”א, ראש ישיבת ‘קמניץ’, ירושלים – עיון הפרשה.

} }.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז”ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע”י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ”ל, וע”ע בשאר המפרשים מ”ש בזה.

מ”ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).

תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו’ – רש”י], תלמוד לומר ‘ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו’.

וצ”ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.

משא”כ בסתם חוטא שוגג.