משה

בית דין שטעו והרגו את הנפש בשבת

א) מה שהקשה ע”ד ס’ החינוך מצוה קי”ד, שכתב וז”ל, ואם עברו וציוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה ואם עשו בו מעשה כגון ששרפוהו הם בידיהם אם יש עדים והתראה נסקלין בשוגג מביאים חטאת לכפרה ע”כ.

וקשה דהא קי”ל טעה בדבר מצוה פטור (שבת קל”ז א’).

תשובה יעויין ברמב”ם שפסק בפ”ב מהל’ שגגות ה”ח דבאשתו נדה בעל חייב גם אם נתכוין לעשות מצוה כיון דהו”ל למשיילה, כדעת ר’ יוחנן פסחים ע”ב ב’, וכתב הכ”מ, ורבינו שסתם וכתב דבאשתו חייב נראה שסובר דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה תו לא צריכי לאוקמי בהני אוקמתי אלא בכל גוונא חייב כיון דלא בזיז מינה ה”ל לשיולה עכ”ל.

א”כ ה”נ גבי ב”ד שטעו אפשר דמדהו”ל ללמוד ולא למדו לא חשיבי כטועין בדבר מצוה, דזיל קרי בי רב, ומעין זה משמע בפ”ב דשבועות י”ח א’ על ת”ח ע”ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

כמו”כ מה דקי”ל בגמ’ ור”מ שם גבי תנוקות יעויין עוד בכ”מ דזהו דוקא אם נתנה שבת לידחות אצלו עכ”פ בתינוק אחר, משא”כ הכא.

אין מעמידין פרנס על הציבור אא”כ נמלכין בציבור

ב) מה שהקשה עמ”ש בברכות נ”ה א’, אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור שנאמר ראו קרא ה’ בשם בצלאל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה משה הגון עליך בצלאל אמר לו רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כל שכן אמר לו אף על פי כן לך אמור להם הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון לפנינו לא כל שכן עכ”ל.

והקשה כ”ת, דכיון שהיה בצלאל בן י”ג כמ”ש בסנהדרין ס”ט ב’, א”כ סברא הוא שהיה שואל הציבור משא”כ באדם מבוגר שמא א”צ לשאול הציבור.

תשובה מסתבר דמ”מ נער בן י”ג שהי”ל רוה”ק ונתמנה מפי הקב”ה ומ”ר ע”ה עדיף מאדם בן מ’ שלא נתמנה על ידן.

והדברים פשוטים למבין.

ויעויין במאירי שם שכתב וז”ל, דרך צחות אמרו ראו קרא ה’ בשם בצלאל וכו’ אמר לו הב”ה למשה לך אמור להם לישראל הגין עליכם בצלאל וכו’, והלשון תמוה, מ”ט הוסיף כאן דרך צחות הרי זוהי גמ’ ערוכה, אלא היינו דפשיטא שגבי בצלאל בעצם לא היה שייך בכלל להמלך ע”ז, והר”ז כמו שנבוא להמלך האם לקיים איזה מצוה מן התורה או איזה מאמר ה’, אלא דכ”ז רמז בעלמא.

האם מותר שהנשים יבואו לשמוע ד”ת

ג) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד הספורנו ס”פ ויקהל שכתב שהנשים באו לשמוע ד”ת, והרי אסור ללמד בתו תורה.

תשובה הנה ע”כ התרגום חולק ע”ז שתרגם דאתיין לצלאה, וי”ל דדברי הספורנו אתיא כאידך מ”ד דפליג ע”ז בגמ’ בסוטה שם.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה שליט”א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה, וביום הסתלקותו של רשב”י ע”ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה”ק שרשב”י זיע”א ניצוץ נשמתו דמרע”ה ויש שנהגו היום ז’ באד”ב לעלות מירונה.

}

תשובה

בע”ה אור לח’ אדר ע”ו

הנה מה שאומרים שרשב”י מת בל”ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת”י המקורי של המהרח”ו כתוב שלפי שרשב”י היה תלמידו של ר”ע לכך יום שמחתו היא בל”ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות, והמעתיק של הכ”י העתיק שאז מת ר”ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב”י מת בל”ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ”ל, [אי”ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו].

וזהו עיקר התירוץ.

בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ”ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב”ר ס”פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא”כ מיתת רשב”י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג’ כ”א), ולא זו אלא מבואר שם ג”כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב”י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג”כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות { על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה”ל, אציין עוד מש”כ בזה בשו”ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ’ עב) “וידוע מאא”ז מצאנז זי”ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב”י בל”ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע”ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא”כ רשב”י השלים כל שליחותו בעוה”ז”.

}.

ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ”כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל”ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בהלכות חג בחג – הלכות ספירת העומר בכ”ז, ובעוד טעמים מ”ט נחשב יום פטירתו לשמחה.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי החש’ מע”כ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
ע”פ האריז”ל יש לנהוג ולומר בימי בין המצרים את תיקון חצות – בחצות היום – רק תיקון רחל.

א.

האם ניתן לאמרה עם תפילין?
ב.

עד מתי ניתן לאמרה ביום?
ג.

האם אומרים את חלק התחנון בזמן אמירת כמו בערב?
ד.

האם האשכנזים נוהגים לומר כמנהג רוב הספרדים?
לתשובות כב’ הרב אודה מקרב ליבי,
הקט’ אהרון}

תשובה

בס”ד

אור ל‏כ”ב תמוז תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר אהרן שליט”א

שלום רב

קבלתי בזה את שאלותיך, ואבוא בזה להשיב על הדברים בכבוד רב, אחת לאחת:

א.

חלק זה הועבר לתשובה בפני עצמה

האם לומר תיקון חצות שביום (בבין המצרים) עם תפילין

ב.

חלק זה הועבר לתשובה בפני עצמה.

עד מתי אפשר לומר תיקון חצות שביום בבין המצרים

ג.

עצם מה שכתבת שאומרים רק תיקון רחל אביא מה שכתב החיד”א (בספר יוסף אומץ סי’ כ”א) שנהגו לומר בבין המצרים אחר חצי היום תיקון רחל שאומרים אחר חצות לילה שפסוקים אלו מיוסדים על בכיה והספד על חורבן הבית, וכדי שיהיה דבר השוה לכל נפש מסודר.

וכ”כ בספרו מורה באצבע אות ר”ל וז”ל: טוב לומר סדר תיקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות וכן נהגו בא”י תוב”ב ע”פ כתבי רבינו האר”י ז”ל והוא מנהג ותיקין עכ”ל”, ע”כ.

וכ”כ עוד בספרו שם הגדולים (מערכת ספרים, קיצור תקפו כהן).

באופן כללי על אמירת תיקו”ח בכל לילה איני יודע הנהגה ברורה בסדר התיקון חצות, ויש שינויים בין הסידורים האשכנזים לספרדים, ובשער הכונות עצמו אין רמז לפיוטים ורק למזמורים, וכן בסידור בניהו בן יהוידע שיצא לאור ע”י מקובלים מישיבת בית-אל ע”פ ספרי הרש”ש, גם שם לא הובאו הפיוטים אלא רק המזמורים, כמו”כ הגר”ח פלאג’י בכה”ח סי’ ג’ סל”ז כתב כי החיד”א לא הניח לו לומר קינה מסוימת אלא רק פסוקי הקינות עד ואל תפר בריתך איתנו ואח”כ התנערי מעפר.

כ”ז ביחס לתיקון חצות שבכל לילה, וכל שכן בתקו”ח בימי בין המצרים שאין בידי דבר ברור בזה מצד הדין.

אמנם שהמנהג בכל לילה שהאומרים תיקון חצות אומרים גם הפיוטים [ועיין עוד במאמר הגר”ש דבלצקי בקובץ בית הלל תשס”ט ל”ו].

אך ראיתי בילקו”י השכמת הבוקר סימן א שהעיר שהאומרים וידוי בתפילת מנחה לא יחזרו לומר בתיקו”ח ביום, ועי”ש עוד מה שכתב בסדר אמירת תיקון חצות בימי בין המצרים לאבל, ושמעינן מדבריו שאומרים הפיוטים כ”ש מי שאינו אבל.

ד.

כתב במשנה ברורה סימן תקנא ס”ק קג [והוא מהמ”א סקמ”ה] וז”ל, ובכונת האר”י כתב שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה עכ”ל וכ”כ החיי אדם כלל קל”ג סעי’ ח’.

אכן בפועל כמדומה שרובם אינם אומרים תיקו”ח וכ”ש שלא בוכים חצי שעה וכו’, וכמו מנהגים אחרים שהובאו באחרונים ולא נהגום השתא מחמת ירידת הדורות, אך בקובץ מבית לוי י”ג תשנ”ח בין המצרים סעי’ ה ראיתי שכתב שנוהגים לומר תיקון חצות.

ומ”מ לכו”ע בודאי שטוב מאוד לומר.

וראיתי שכתב בפסקי תשובות (סימן תקנא הערה 5) וז”ל, עיין שע”ת סי’ א’ סק”ו בשם הברכ”י, וס’ חתן סופר עמ’ מ’ שכן נהגו בישיבה”ק דהחת”ס ואחריו כל הישבה”ק בגלילות ההם, אמנם בדרכי חיים ושלום אות תרנ”ז דלא הוי ניח”ל דאומרים תיקון חצות בחצות היום ברבים והוא דבר המסור ללב בינו ובין קונו ולא בציבור וחבורה, ובשו”ת אפרקסתא דעניא סי’ י”ג בשם הגה”ק אמרי יוסף זצ”ל בשם רבותיו דאף כי הוא קבלה מהאר”י ז”ל אנן לא נהיגין כן.

עכ”ד, ולא עיינתי במקורותיו.

ובתשלום הדברים יש לציין דכל הענין אמירת התיקון הוא אינו מצד אמירת המזמורים דוקא, אלא העיקר הוא להיות מצר ודואג ומתאבל על חורבן בהמ”ק וירושלים ומשתתף בצער השכינה הק’, ויה”ר שישיב הקב”ה מלכותו עלינו בקרוב.

שאלה

אני מחפש מקור, שאין ללבוש כובע, חגורה ונעליים של אדם שנפטר.

תודה

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

והובא בכה”ח יו”ד סי’ קט”ז ס”ק קמ”א, וכן הובא בספר זבחי צדק (סימן קי ס”ק פו), וכתב על זה, והרבה נזהרים בזה בעירנו.

וכתב בספר כורת הברית (קונטרס נוטפות מור אות נא) שהטעם לזה הוא שאם יקח נעלים אלה יתכן שמהרהורא דיומא על משכביה סלקא, ויחזה בחלומו שהמת בא לקחת את המנעלים שלו, ואמרו בברכות (נז ב) דבחלום כל דשקל שכבא מעלי בר ממסאני, על כן ראוי שלא יקח המנעלים, מה שאין כן בשאר חפצים של המת אין קפידא.

ע”ש.

ועי’ בשו”ת עצי הלבנון (סי’ מו) נשאל על מנהג העולם לחתוך המנעלים של מת לחתיכות דקות ומאבדים אותם, שמנהגם זה עוקר הלכה מפורשת דאיסור בל תשחית.

והביא דברי רבינו יהודה החסיד שכתב בספר חסידים (סי’ תנד) וז”ל: לא יעשה אדם צדקה בדבר שיש בו סכנה.

לאחד ניתנו לו מנעלים של מת, ורצה לתת אותם לעני, אמרו לו ואהבת לרעך כמוך, אלא תמכרם לנכרי שלא יבא לידי סכנה שום יהודי.

ויתן המעות לעני.

ע”כ.

ודקדק בדבריו שלא הזכיר מתחלה שאסור ללבוש מנעלים של מת, ותנא היכא קאי.

ולכן כתב בעצי הלבנון שנ”ל שיש ט”ס בדבריו של הספר חסידים וצ”ל מנעלים של מתה, וכוונתו למ”ש בחולין כאן וכנ”ל לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה (של עור בהמה שמתה מאליה.

רש”י) בכלל של חיה שחוטה, מפני ב’ דברים, אחד מפני שמתעהו, ואחד מפני הסכנה.

ופרש”י, שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור.

וזוהי ג”כ אזהרת רבינו יהודה החסיד שלא ימכרנה לישראל אפי’ מודיעו שהיא של מתה וליכא גנבת דעת, דאכתי איכא משום סכנה.

ולפ”ז נפלא בבירא כל חומרת העולם בזה.

עכת”ד עצי הלבנון שם.

וכדבריו כתב הגרי”מ טוקצינסקי ז”ל בגשר החיים ח”א (עמוד נח) שהביא דברי הספר חסידים הנ”ל, וכתב, ושמעתי מהגאון הרצ”פ פראנק שליט”א, שלדעתו נפל ט”ס בדברי הספר חסידים, וצ”ל מנעל של מתה.

וכברייתא דחולין צ”ד (הנ”ל).

ולפ”ז אין מקור כלל למנהג הנזהרין במנעל של מת.

וכתב שהיא סברא גדולה ע”ש.

וכיוונו לדברי העצי הלבנון הנ”ל ודו”ק.

וכתב הגרע”י בתשובה: וכבר קדמם בפירוש זה מהר”א פוסק (בשם השמועה) בספר כורת הברית (בקונט’ נוטפות מור אות נא).

אלא שהקשה ע”ז דא”כ אפי’ לגוי יאסר מפני גנבת דעת, כדקי”ל (חולין צד) אסור לגנוב דעתו של גוי.

ולכן נ”ל שהעיקר כפשוטו.

וה”ט כדאמרי’ (ברכות נז ב) כל דשקיל שכבא מניה מעלי בר ממסאנא וסנדלא.

ואין מראין לאדם חלום אלא מהרהורי לבו, ושמא יראה בחלומו שנוטלו ממנו בחזרה ויחוש לסכנה סגולית.

ע”כ.

והנה קושיתו נתיישבה בדברי העצי הלבנון הנ”ל דמיירי במודיעו.

(וטעמו להס”ח אינו מתאים כ”כ עם מ”ש רבינו יהודה החסיד (בצוואותיו אות יג) שאין לקבל שום דבר מן המת בחלום.

ובפרט שאין דמיון בין נוטל מת המת, לנטילת המת ממנו), עכ”ד, וע”ע שם מה שהאריך למעשה בענין זה [הובא בס’ דף על הדף חולין צ”ד א’ שנסתייעתי בספר הזה בהרבה ואולי רוב המובאות בתשובה זו].

ויעוי’ בגיטין ס”ח ב’ ששאלו למה כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר עשה לי נעלים לשבע שנים צחקת, והשיב לו, משום שאותו אחד אפילו שבעה ימים אין לו לחיות, וכיצד חפץ בנעלים לשבע שנים.

ובניצוצי אור הקשה, מה מקום יש ללעוג עליו, הרי מצינו במסכת תענית (כג, א) שהיה איש אחד שנטע חרובים לבנו, וכמו כן איש זה יותיר את מנעליו לבנו.

ועי’ בברכות נ”ז ב’ כל דשקיל שכבא [מת] מן הבית, מעלי לבית, לבר ממסאנא וסנדלא עי”ש ברש”י.

ועיין בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ קלג), ובשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קנ”ב), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ תשג), ובס’ אוצר חיים (נדפס בדעווא תרפ”ח), ובספר שמירת הגוף והנפש ח”א (סי’ עא, עמוד רלו).

ע”ש.

ושיתקיים בנו בילע המות לנצח וגו’

***

שאלה חוזרת המשך להנ”ל

יישר כחכם

אני מבין שיש מקור רק למנעלים, ולא לאיסור לבישת כובע או חגורה.

***

תשובה

שלום רב

אכן אין בעיה בדברים האחרים, אלא רק בנעלים או 1כעין זה, כן נראה מסתימת הפוסקים שדברו בזה, וכן מצאתי כתוב גם בספרי הלכה, וכן מוכח להדיא גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד סימן קנב.

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ דברים חזון ח’ אב ע”ה
לכבוד…}

משה”ק בדין תעשה ולא מן העשוי, א”כ היאך מהני להטיל ציצית כשאינו לבוש בטלית, וכן לקבוע מזוזה כשאינו דר בבית עדיין, אע”ג דקי”ל ציצית חובת גברא הוא ומזוזה חובת הדר היא.

תשובה – אין הנידון דומה לראיה, דכל מה דקי”ל תומ”ה הוא רק בדברים שעדיין חסר בפרטי המצוה ולא בתנאים לחייב האדם בזה, דיש אופנים שהאדם לא נתחייב בהטלת ציצית בבגד, כיון שאינו משתמש בה כעת, אך בכל עת יתחייב כשיבא להשתמש בה יהא חייב בהטלת הציצית כיון שהבגד עשוי ד’ כנפות באופן שחייב בציצית.