מילה

שאלה

האם מותר לטלטל עט לצורך מקומו?

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

מותר כדין דבר שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו, אמנם אם מדובר בעט יקר או בכל עט שמקפיד עליו, כמו עט 0.

4, בעט כזה יש איסור מוקצה מחמת חסרון כיס.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי עט שאם זה לא חשוב (לא 0.

תודה מראש.

תשובה

שלום

אכן ישנם דעות המחמירות וסוברות שרק כלי שאפשר לעשות איתו שימוש מותר בשבת חשיב מלאכתו לאיסור [כשעיקר מלאכתו לאיסור], אבל כלי שכל שימושו הוא רק לאיסור חשוב כמוקצה מחמת גופו, אבל יש חולקין [עי’ רע”א או”ח סי’ רע”ט במג”א סקי”ב שהביא הדעות בזה], ומ”מ בעט יתכן שאפשר לצדד שעושים איתו שימושים של פתיחה וכדו’ וצל”ע.

אכן במשנ”ב סי’ רע”ט בשעה”צ סקט”ז מבואר שפסק כהמקילין במחלוקת זו (ועי’ שו”ת להורות נתן ח”י סי’ ל”ו), וכן נראה מלשונו בסי’ ש”ח סק”י ע”ש, וכן נראה שנקטו הפוסקים האחרונים לעיקר הדין.

אח”ז עיינתי בזה עוד, וראיתי בספר וביום השבת להגרי”מ וייל שהביא מכמה אחרונים שנקטו להחמיר בזה, ודלא כהמשנה ברורה, ומ”מ מי שנוהג כהמ”ב בכל דבר יהיה דינו להקל בזה, אבל מי שנוהג כשאר הפוסקים האחרונים כשחלקו על המ”ב יש עליו להחמיר בזה.

***

תגובה שנתקבלה בענין הנידון האם עט 0.

4 חשיב כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

שלו’ רב,

מה שנקט דעט 0.

מהג”ר אלישע חן‏

***

תשובה

שלום רב

ויישר כח על הערתו,

עיקר הענין מה שנכתב על העט 0.

4 – כך שמעתי [כמדומה] מהגאון ר’ משה יאדלער שליט”א בעהמח”ס מאור השבת, וכך היה נלענ”ד בכ”ז שאינו תלוי ביוקר אלא בקפידא, וכמו שכתב השו”ע סי’ רנ”ט ס”א, מוכין, ( פי’ כל דבר רך קרוי מוכין כגון: צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים), שטמן בהם דרך מקרה, אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות, וכתב המ”ב סק”ג, אסור לטלטלם – דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה עכ”ל.

וכ”כ המ”ב בהקדמה לסי’ ש”ח, ודע דמכאן עד ס”ס שי”ב נתבאר ד’ חלקים של מוקצה.

חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל ע”כ.

ומבואר דעיקר הענין הוא קפידתו על הדבר שלא יפגום ולא יתקלקל.

ושם סק”ב, חסרון כיס – ר”ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו ע”כ.

ושם בשו”ע ס”א, כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס, כגון סכין של שחיטה או של מילה, ואיזמל של ספרים, וסכין של סופרים שמתקנים בהם הקולמוסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלו בשבת ואפילו לצורך מקומו או לצורך גופו.

וכתב המ”ב הקולמוסים – וה”ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה”ג עכ”ל.

ולכאורה לפי כ”ז מבואר דהעיקר תלי’ בקפידא ולא ביוקר וכדו’, ונראה שאין להאריך בזה עוד.

בכבוד רב וכט”ס

עמ”ס {א”ה לא נחיתנא אח”כ להשיב ע”ד המשיג שליט”א, משום דהוא מילתא דתלי’ בטעמא ובסברא ובמציאות, ואין הדבר מסור אלא לחכמים, אבל לענ”ד הוא כמו שכתבתי.

}

***

המשך תגובה בענין דינו של עט 0.

4 בשבת – אם דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס או לא

מהג”ר אלישע חן שליט”א

שלו’ וברכה,

הנה אין חולק שהגדרת מוקצה מחמת חסרון כיס אינה משום שוויו אלא מצד היות האדם מקפיד עליו שלא יפגם, אולם יש לדון אם בכל אופן בעינן שיהא בשוויו ממש, או דאפילו כשאינו שווה אלא מעט סגי לן בעצם קפידת האדם, וכגון הדוגמאות שהובאו בטור או”ח סימן ש”ח, סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים, ודו”ק שחפצים יקרים הם בנוסף לזהירות בהם.

ובלאו הכי, אף אי נימא דלא בעינן שווי כלל בחפץ, נדון דידן שאני, כי על עט פיילוט אין דרך רוב בני אדם להימנע משימוש בו לצרכים אחרים ואינם נזהרים בו כל כך, כידוע, כי מי יחוש שלא להורות עמו בספר, או לחכך אתו וכדומה.

ובקובץ אור השבת א’ דף ט”ז נקט הגאון בעמח”ס שו”ת באר משה בכללות כי עט הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, משום דעומד רק לכתיבה, וצ”ע.

וכן שמעתי מפי כמה תלמידי חכמים שליט”א שהסכימו כן בפשטות, והורו דאין מקום לומר שלעט כגון זה יהא גדר מוקצה מחמת חסרון כיס.

ביקרא דאורייתא

{.

בתפלת} לעיל מינה כתב דתפילת השל”ה היא לקוחה מסידור רש”ס.

{אבות על בנים לערב ראש חודש סיון, ישנו טעות בההעתקה, במילה אחת.

}

תשובה

בע”ה כ”ח אדר ב’ התשע”ו

לכבוד הרב יעקב י.

ישנו מושג של יראת הרוממות ויראת העונש, ובספרים נזכר ענין זה של יראה טבא ויראה בישא, הנה ראשית כל ישנה דעה בחז”ל (סוטה כ”א ב’) שהפרוש מיראת העונש אינו אדם ישר יעו”ש, והגם שלא קי”ל הכי דאמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה של”ש שמתוך של”ש בא לשמה, מ”מ יראת הרוממות היא דרגא אחרת, וענין יראת הרוממות מבואר בספרי הרמח”ל, והוא ענין של יראה מתוך הערכה [משל שמעתי מהרב אריה שפירא מו”ל הרמח”ל ע”ס המועדים עם הערותיו, דומה לאדם שיש בידו סכום אגדי של כסף, הרי אין לו פחד מעצם הכסף, אך יש לו רגש של משמעות למה שבידו, שיודע שניתן לשנות בזה דברים].

עוד בענין הנ”ל

וכתב אלי שוב בזה”ל:

 {ביראה, יש יראה פנימית ויראה חיצונית, אבל באהבה לא מצינו כן לע”ע.

}

תשובה

יתכן כי נפלה טעות בשל”ה, אך יתכן כי השינוי נעשה מהשל”ה עצמו, וגם אם נעשה בלא מתכוין, אך עכ”פ היה לשל”ה כונה בזה, ובענין אהבה חיצונית { אח”ז העיר הנ”ל עוד דמ”מ מ”ט נאמר בתפילת השל”ה אח”כ לא יראה חיצונית, ומיהו י”ל שעל אהבה א”צ לכפול שוב דלא אהבה חיצונית, כיון דאהבת השכר גריעא טפי מיראת העונש, וא”צ לומר שוב שאין כונתינו במ”ש אהבה פנימית שיעבוד את ה’ מתוך אהבת השכר, אבל על יראת העונש אנו צריכין להתפלל שלא יעבוד את ה’ מתוך יראת העונש, וגם מ”ש יראה פנימית עדיין י”ל דאתא לאפוקי יראה שאינה אמיתית, כך י”ל כונת השל”ה בתפילתו כי היכי דלא נשוי ליה טועה, אכן מ”מ גם אם נימא שנפל שינוי בהעתקת התפילה, מ”מ ראוי לתקן כמו שכתוב בסידור רש”ס, שהרי השל”ה סמך עליו ורצה להעתיק את תפילתו ממש, וקצת דוחק לומר שהשל”ה שינה בדוקא את הנוסח.

}עיין בגמ’ סוטה שציינתי שם ת”ר שבעה פרושין הן וכו’, פרוש מאהבה פרוש מיראה אמרו ליה אביי ורבא לתנא לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי’ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופרש”י, פרוש מאהבה – מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא.

מיראה – של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש”י כאשר צוונו ה’ אלהינו וסוף השכר לבא וע”ש עוד בתוס’ הרא”ש.

ובחידושי הרשב”א מסכת מגילה דף כה ע”ב כתב וז”ל, דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה.

פי’ מאהבת השכר בלבד ומיראת העונש בלבד ולא יתכונו לאהבת השם וליראתו והוו להו כגוים שאם יבאו עליהן יסורין מתחרטין, אבל העושה מאהבה ומיראה ומכוין לבו לשמים הרי זה צדיק גמור כדאמר בריש פ”ק דראש השנה (ד’ א’) האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בניו הרי זה צדיק גמור ואוקימנא בישראל שאינן קוראין תגר אבל באומות העולם שקוראין תגר אינו צדיק גמור, וההיא דמס’ סוטה (כ”ב ב’) דפרוש מאהבה פרוש מיראה דכותה היא שאינן פורשין אלא מאהבה ומיראה ממש וקוראין תגר, ומ”מ צדיק גמור לא הו’ צדיק מיהא הוי וכדאסיקנא התם לא תיתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן.

ובדרשות הר”ן (הדרוש החמישי בסגנון אחר) שאל בזה כמה שאלות, וכתב לתרץ וז”ל, ותשובת כל אלו השאלות, כי העובד מיראה שני מינים.

האחד שיעבוד השם יתברך כדי שישיגנו הגמול, וייטיב השם יתברך לו בעולם הזה ובעולם הבא, ומאשר ירא לנפשו פן ישיגנו השם יתברך על עבירות בעולם הזה באבדן הבנים וכליון הממון וזולתו מן הרעות, סוף דבר לא יעשה המצות ולא ירחיק העבירות רק לתועלתו ולחמלתו על נפשו ועל גופו, וזהו שאמר עליו פרוש מאהבה פרוש מיראה, או שהוא מכלל העוסקין במצות שלא לשמן.

והחלק השני, שתקבל הנפש זכרון רוממותו יתברך וגבורותיו ונפלאותיו, והזכרון והידיעה הזאת יהיו מקובלים בנפש, ומצויין בה בכל עת, ונעצרים וחרוצים בלב, ותקבל הנפש בזה מורא גדול, ובושה וצניעות מצויין בה בכל עת, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור את פי ה’, כאשר ירא העבד את רבו, והבן את אביו, גם כי יודע אליו שלא יגיעו עונש בשביל [ביטול] מצותו.

וכבר הזהיר איוב בפסוק אחד, משבח את עצמו שכבר השיג את אלו הפעולות, אמר (איוב לא כג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל.

ועל החלק השני נאמר בכל הגמרא שיראת השם יתברך יסוד הכל, ועליו נאמר בסוטה תרוייהו צדיקי גמורי אתון אלא מר מאהבה ומר מיראה.

וכבר רמז זה רש”י ז”ל בפירושיו (סוטה לא.

ד”ה לאלפים) בדרך קצרה כמנהגו.

ועל זאת המדרגה מן היראה אמר במסכת עבודה זרה (כ ב) יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, כי אחרי זאת המעלה ראוי שישיג מעלת החסידות.

ומה שיש בין יראת חטא לחסידות, נתבאר בפרק כל כתבי (שבת קכ א), אמר במשנה ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ועושים עמו חשבון אחר השבת, והקשו בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו, אמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן, אמר ליה רבא חסידי אגרא דשבתא שקלי, אלא אמר רבא הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה לאיתהני מאחריני ובחנם נמי לא ניחא ליה ליטרח, והכי קתני אם היו פיקחים דידעין דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת.

הנה ביארו שמי שיש עליו יראת שמים, יתחייב להניח כל ענין אשר איננו נכון לפני השם יתברך, ויקיימהו כאשר צוה, לא שיוסיף עליו.

וזהו אומרם לא ניחא ליה למיתהני מאחריני, ובחנם לא ניחא ליה ליטרח.

אבל מדת החסידות הוא שיחפוץ ויאהב המצות עד שיהדר אותם בכל כחו ויחמוד כל דרך נאה, אף על פי שאם לא יעשה אותו לא ימצא בידו פעל מגונה ולא מעשה אשר אינו נכון.

ותגיע מדת החסידות מרוב החפץ בעבודה, כמו שנאמר (תהלים קיב א) במצותיו חפץ מאד.

והחלק הזה הוא חלק העובד מאהבה, כי החפץ במצוות בתכלית החפץ, יגיע לאהוב השם יתברך, והאוהב המצות אוהב השם יתברך באמת.

כבר אמרו בספרי (ואתחנן על הכתוב דברים ו ו) לפי שנאמר (דברים שם ה) ואהבת את ה’אלהיך, איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר (שם ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.

הנה אמרו שמי שאוהב המצות ומשים אותם תמיד על לבו הוא אוהב השם יתברך, ולפיכך עובד מאהבה הוא בכלל מדת החסידות, וזהו שמנו אותה (ע”ז כ ב) שלישית ליראת חטא, וזהו שלא הזכיר בכל אלו המדרגות עובד מאהבה, ולפיכך הסכים ר’ פנחס בן יאיר (שם) שהחסידות גדולה מכולן, כמו שנאמר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וכו’, ורוח הקדש גדולה מכולן, רוצה לומר שמי שהגיע למדרגת החסידות ראוי לבא מיד לידי רוח הקדש שתשרה עליו שכינה, כמו שהוכיח מן הכתוב (תהלים פט כ) אז דברת בחזון לחסידך עכ”ל דרשות הר”ן שם, וע”ש בכל הדברים.

ובפי’ האברבנאל דברים פרק י כתב וז”ל, אבל אמתת הענין הזה כלו אצלי הוא כפי מה שאומ’ הנה העבוד’ אליו ית’ אצלנו ראוי’ ומחוייב’ בבחינת החסדי’ אשר קבלנו ממנו ית’.

אם המציאות וההויות בבריא’.

ואם השמיר’ וההתמד’ במציאות.

ועם זה אהבתו לאבותינו והוצאתו אותנו ממצרים ונתינת התור’ וירושת הארץ ושאר הטובו’ אשר עשה עמנו בזולת המנהג הטבעי כי אם בדרך נס ופלא כפי רצונו המוחלט.

ומפאת ההטב’ הזאת אשר הגדיל ה’ לעשות עמנו נתחייבנו לאהב’ אותו.

ומתוך האהב’ ההיא לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו כי היתה העבודה והאהבה שנים במאמר ואחד במציאות.

כהתאחדות הכח והפעל שהאהבה אליו הוא הכח הנמצא בנפש המסתבכת בה והעבודה הוא הפועל היוצא ממנו.

ומלבד האהבה הראויה אליו לעבדו עוד צריך לאדם שישמור את עצמו תכלית השמירה מחטוא לפניו ומלהקציפו כי אין ראוי שיהיה כפוי טובה למי שגמלו כ”כ מחסדים והטבות.

הנה יש לנו א”כ עם האלוה ית’ חיוב האהבה לעבוד את עבודתו וחיוב השמירה והיראה מלהקציפו ואין דבר מזה בעבור רוממות מעלתו בעצמו ונפלאות יצוריו וסדרם לשנצטרך בזה סכלתנו וחכמה יתירה.

כ”א מפאת חסדיו בבריאה ושמירתו העליונה המתמדת עלינו תמיד שיודע אותם כל אדם.

ומלבד שמהבחינה הזאת נתחייב לאהבה אותו וליראה מלפניו הנה יש עוד שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצותיו שהקב”ה ייטיב עמהם ויגמלם שכר אהבתם ועבודתם.

וימשך ג”כ מהיראה והשמירה מהחטא.

ההנצל מהפגעים ומהרעות המתחדשות בעולם.

הרי לך בזה שני מיני אהבה שנתחייב להש”י.

האחת כעל כל אשר גמלנו הש”י בבריאה.

ורב טוב לבית ישראל שהוציאם ממצרים ועשה עמהם להפליא.

ושנית מתקות השכר המתחייב לאדם מאותה העבודה והאהבה.

ועל זה אמר אנטיגנוס איש סוכו באבות פ”א אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

ר”ל שתהיה אהבתם ועבודתם מהמין הראשון כלומר מפני החסדים והטובות אשר כבר עשה עמהם.

לא לתקות השכר שיעשה ויתן בעתיד.

כי העובד מפני השכר המקווה מורה שהוא כפוי טובה מהחסד אשר קבל במה שעבר ולכן לא ישים אליו לבו ולא יירא מפניו כ”א בעבור השכר העתיד לבא.

וכאמרם בפ”ק דע”כ דף י”ט במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו.

וכן יצא לנו מזה ג”כ שני מיני היראה אליו ית’ אם שלירא מפניו ר”ל מלהקציפו.

כי אחר שהיטיב עמנו כ”כ מהטובות אין ראוי שנכעיסהו במעשינו.

ואם שנירא מהעונשים אשר יגיעו אלינו בהקציפנו אותו.

לא שיהיה כאן אהבה ולא יראה בבחינת מעלתו כ”א בבחינת מעשיו אשר עשה עמנו או אשר יעשה בעתיד או בהוה מהשכר או מהעונש.

ואל המינים השנים הנזכרי’ רצוני לומר מהאהבה והיראה רצוני לומר אהבת השכר העתיד או העונש העתיד לבא.

אמרו במסכת סוטה (דף כ”ח) ריש פרק נוטל כשמנו שם השבעה פרושים שהם שלא לשמה.

פרוש מאהבה פרוש מיראה.

ופרש”י מאהבת השכר ומיראת העונש שהם ב’ המיני’ האחרונים מהאהבה והיראה אשר זכרתי שאינם מינים שלמים כראשונים ולכן היו שניהם שלא לשמה להיותם בבחינת העתיד אם לקבול השכר בעבור האהבה.

ואם להנצל מהעונשים בעבור היראה.

ואינם בבחינת החסדים והטובות אשר עשה עמנו ית’ שהיא הבחינה השלמה.

ועם זה תבין מה שארז”ל (סוטה דף לא) מאי איכא בין עובד מאהבה לעובד מיראה.

איכא מאי דתנא דבי ר’ שמעון בן אלעזר.

גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה שזה תלוי לאלף דור וזה לאלפים דור והקשה רש”י שם היאך מיראה תלוי לאלף דור והם אמרו למעלה שהוא עוסק בתורה שלא לשמה.

ותירץ דההיא דלעיל היא מיראת המקום.

ואין הכונה ביראת המקום יראת המעלה כמו שפירשו הרב רבינו ניסים.

אבל המה כוונו לחקור ולדעת בהיות תכלית האהבה והיראה דבר אחד כמו שפירשתי מה יהיה ההפרש בין העוסק מאהב’ לעוסק מיראה כי הנה שניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שאמרו במסכת סוטה שלהי פרק נוטל אין לך אהבה במקום יראה ואין יראה במקום אהבה אלא במדת הקדוש ברוך הוא בלבד.

ולמה א”כ עשתה התורה שתי מצות לאהבה את הש”י וליראה מלפניו.

והיתה התשובה שגדול העושה מאהבה והגדולה היא שהאהבה עניינה החייב ר”ל הדבקות בהש”י לעבוד עבודתו.

ואמנם היראה ענינה השלילה ר”ל ההשמר מהחטא.

ולהיות החיוב גדול מהשלילה וכו’ ע”ש בכל מה שהאריך.

קרא פחות

{יום א’ לסדר וארא ע”ו
מודיעין עילית – כולל יששכר באהליך}

היכן גרו ישראל במצרים

א) מה שהקשה הג”ר נתנאל כהן נ”י עה”פ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וז”ל, צ”ב הא בני ישראל הובדלו מכל המצריים וגרו בארץ גושן, ומהו ושאלה אשה משכנתה ע”כ.

תשובה ראשית כל מה שהובדלו מן המצריים היה בימי יעקב, אבל אח”כ מפורש במדרשי חז”ל שהיו מחפשים להיטמע באומת מצריים, ושהיו הבתי קרקסאות ובתי תיאטראות מלאים מהן, ושבטלו ברית מילה, ועיין בס’ שלח את עמי לה”ר יוסף דויטש מה שליקט הרבה מדרשים בזה, ולק”מ.

עוד יש לידע דבמדרשים מבואר שלא נתנו להם מצרים לשוב לביתם, וא”כ לא המשיכו לדור בארץ גושן תמיד, וגם מי שלא היו ישנין בשדות, אפשר שהיה להם בית לישן עם המצריים.

בדבי המשך חכמה שלימוד תורה דרבים דוחה פיקו”נ

ב) מה שהקשה הגר”ד פאלק ע”ד המשך חכמה סוף תרומה דעל ת”ת דרבים יש למסור נפשו, ולכך נענש יהושע כשלא עסק בתורה במלחמה, ולכך מסר יהושע נפשו עה”ת.

והקשה דבמשך חכמה עה”פ (שמות ד’ י”ט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, כתב המשך חכמה דאם היה חשש סכנה היה פטור מלהוציאן ממצרים וליתן להם את התורה.

תשובה הנה באמת דברי המשך חכמה הללו בפ’ תרומה צריכין ביאור ובירור, מ”ט דוחה פיקו”נ אע”פ שאי”ז מג’ עבירות, ואפשר דס”ל שהיה בזה חילול ה’ ולכך דוחה פקו”נ, ואינו תח”י כעת, אכן נראה לחלק דכל ענין הפקו”נ שאינו דוחה ת”ת הוא רק אחר שניתנה התורה, אבל קודם שניתנה התורה היתה התורה מציאות אחרת, וכמ”ש בזהר שסיפורי התורה הם רק התלבשות של תורה עליונה ונשגבה במילים, ולכך לא רצו מלאכי השרת שתנתן תורה לישראל עי’ באור החיים, אבל אז עדיין לא היה חילול ה’ כל עוד שלא נתנה אם לא תינתן, ורק אחר שניתנה התורה ונעשו ישראל לעם סגולה וגוי קדוש בשביל זה, אם עתה יבטלו ישראל מן התורה זה יהיה ביזיון וחילול שם הקדש, וגם משה י”ל דמיירי על מה שמסר נפשו אחר מתן תורה, אם כי אינו לפני כעת כאמור.

בשם ‘אהיה’

ג) מה שדן כת”ר עפמ”ש בתרגום (שמות ג’ י”ד) אהיה אשר אהיה, ותרגם אהיה די אהיה, ומוכח שכונתו דגם תיבת אשר כלולה בשם.

ומאידך במ”ס פ”ד ה”ב מתבאר שאם כתב אהיה אסור למחקו ע”ש.

תשובה לא הבנתי מה ההכרח לזה, חדא דאדרבה אם היה השם אהיה אשר אהיה היה לו לתרגם אהיה אשר אהיה, ולא די שהוא לשון תרגום, וכמו שמות ערים [כשלא ידוע אלו ערים הם כיום] שמתרגם שמות הערים ממש, ולא מצינו שיתרגם אלהים – ריבונין, או אדני – מארי, ואף כאן לא יתרגם אהיה – אהוי כבארמית, כיון ששמות ממש אינו מתרגם תמיד.

ועוד לא הבנתי מה מקשי מהמ”ס דהרי המ”ס סגי ליה דבקרא אח”ז נאמר כה תאמר וגו’ אהיה שלחני אליכם, ושם לא נאמר אהיה אשר אהיה וא”כ גם אהיההוא שם קדש ותו לא מידי.

בראיית המחה”ש לאסור אמירת שם ומלכות בברכות דרך לימוד

ד) כתב המחצית השקל או”ח סי’ רט”ו במ”א סק”ה [בדעת המ”א] דממה שכתבו הראשונים שכל הברכות בש”ס טעונות שם ומלכות, ובגמ’ לא נזכרו בשם ומלכות, א”כ מבואר שאין לאומרן בשם ומלכות כשקורא אותן בגמ’.

והקשה כת”ר דבכמה דוכתי אשכחן בגמ’ שנזכרו ברכות בשם ומלכות.

תשובה לכאורה ראייתו באמת דוחק היא קצת, ואפשר די”ל בדעתו דגם אותן המקומות שנזכרו הברכות בשם ומלכות הוא ללמד על שאר הברכות שהוזכרו בסתמא בגמ’ ג”כ שהם בשם ומלכות, וגם יש לברר בהעתקות הכת”י אם גם באותן המקומות נזכרה שם הברכה נזכרה שם בשם ומלכות, דאפשר שזוהי תוספת של המעתיקים.

ומ”מ צ”ע.

ובעצם הדין פשוט שיש לנהוג כן שלא להזכיר הברכות הללו עם שם, כמו שפסק המ”ב סי’ רט”ו ועוד פוסקים, ואף שהיעב”ץ ח”א סי’ פ”א רצה להתיר בזה, מ”מ כבר חלקו ע”ז שא”פ, וכן איתא בתשובת רב נחשון גאון (סימן שנב), שאם אומר דרך לימודו שם ה’ כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה’ אלהיך לשוא.

הזכרת שם בפסוק דרך לימוד גמ’

ה) מה שכתב כת”ר להוכיח להתיר הזכרת שם במקראות כשלומד בגמ’ [ולהכריע מח’ הפוסקים בזה], ממ”ש בגמ’ בברכות כ”ב א’ בעל קרי וכו’ אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע דשאר כל אדם שרי.

תשובה ראיה זו נכונה והביאוה הפוסקים, ביעב”ץ ח”א סי’ פ”א ובס’ שיח השדה למרן הגרח”ק שליט”א, וכ”כ מדנפשיה בשו”ת זכור ליצחק סי’ ס”ד, וכ”כ בעוד כמה ספרים, ועיין בילקוט מפרשים החדש [עוז והדר] על הירושלמי פ”ג דברכות שגם שם נזכרה ברייתא זו, ע”ש מה שדנו בזה המפרשים, ויש מן המפרשים שם שכתבו לדחות ראיה זו, ולא הבנתי דבריהם.

ובשו”ת אבני זיכרון (ח”ב סי’ כו סק”ו) תירץ דמ”ש שבעל קרי אסור להזכיר האזכרות, אין הכונה שלשאר כל אדם שרי, אלא על מה ששאר כל אדם מזכיר ‘אלוקים’ וכדו’, לבעל קרי אסור גם זה, והוא דוחק טובא, ולא משמע כן מן הלשון.

זפת בתיבתו של משה

ו) כתב רש”י בר”פ נח (בראשית ו’ י”ד), בכפר.

זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא.

בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ עכ”ל.

והקשה הג”ר ישראל מאיר ליכטנשטין, מ”ט בעינן להטעם שלא יריח אותו צדיק וכו’, הרי כיון שלא היו המים תשים, א”כ לא היה שום צורך לדבר זה.

תשובה התשובה לזה מבוארת, דאין הכונה שאם המים תשים א”צ שום הגנה כנגדם, דמה לי הרבה מים מה לי מעט מים, בכל גונא יש סכנה ויש חשש טביעה, אלא שאם יש חשש גדול לא מתחשבים בנוחות בני האדם, ואז היו מושחין זפת גם מבפנים, משא”כ כשיש חשש קטן יותר, בכה”ג מתחשבים גם בנוחות האדם, אע”פ שממעטים בכך את האפשרות להינצל, כיון שהחשש בכה”ג הוא קל יותר.

ולכך אם לא היה שום חשש כאן, כגון שלא היה משה בתיבה אלא רק איזה חפץ וכדו’, בכה”ג היו מושחין גם מבפנים זפת, על מנת להבטיח יותר את הצלת התיבה, אבל עתה שהיה בתיבה משה עצמו היה עליה למעט בשמירה על מנת שלא יריח ריח רע, וכ”ז רק משום שהיו המים תשים היה מותר לה לעשות כן.

וק”ל.

שאלה

{האם מותר לכופף ראשו לשלום קודם התפילה, בלא אמירת שלום בפה.

}

תשובה

ט’ אדר ב’ ע”ד

כתב בש”ע סי’ פ”ט ס”ב, וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי”א דכריעה אסורה אפי’ בלא משכים לפתחו.

וכ’ המ”ב (סקי”ג) וכן יש להורות [ב”ח וע”ת] עכ”ל, והנה בב”י לא נזכרה דעה זו, ואדרבה הובאה דעת רי”ו נ”ג ח”ג המתיר בלא משכים לפתחו, ומ”ש הדברי חמודות פ”ב סי’ ו’ סקכ”ט (הוב”ד כשכה”ג סק”ד בהגב”י) להגיה כן בדברי הא”ח שהובאו בב”י, וכן הבאה”ג סק”ז ציין א”ח, אבל המהרי”א והב”י והד”מ שהעתיקו דברי הא”ח לא העתיקוהו כן, וכן בארחות חיים שלפנינו אינו, ולכאורה א”כ היה לפסוק כדעה שודאי נזכרה בפוסקים שמותר, [ובאמת תמוה היאך כ’ הש”ע לשון ‘י”א’ אף שלא הביא הוא ז”ל בב”י דעה כזו].

[וע’ א”ר וא”ז סק”ו מ”ש בבירור דעה זו].

אבל מ”מ כך פסק במ”ב.

ויש לדון איזו כריעה אסורה, דאע”ג דקי”ל שכריעה היא על ברכים (ברכות ל”ד ב’ ומגילה כ”ב ב’), מ”מ משמע דבזה יש לאסור כל כריעה ולא רק כשכורע על ברכים, וכמו במודים שנזכר לשון כריעה (ב”ק ט”ז א’), ולא דבר עמא אלא כריעה בראשו וגופו בלבד, וכמ”ש במ”ב סי’ קי”ג סק”ב, וכן בשאר כריעות כמו כריעה בעושה שלום שנזכר בסי’ קכ”ג ג”כ כורע כמו במודים (בה”ל בסי’ קי”ג ס”ד ד”ה המתפלל), ומיהו יעויין בס’ קצור שו”ע דמשמע שמשוה כריעת מודים לשאר כריעות, אבל מ”מ לא נהוג עלמא הכי, וגם בראשונים שכתבו השחייה דשיתפקקו בסתמא משמע גם במודים, וכתבו כן בפירוש כוונת כריעה (הו”ד בב”י סי’ קי”ג), וכן בתניא הקדמון הביא מתשוה”ג (הו’ במקו”ח שם סק”ה) שבמודים ישחה עד ברכיו לפי שהילד במעי אימו מילה שלו בתוך פיו, ומשמע שאין הכריעה דוקא ברגליו.

וגם בירושלמי (שהובא בכמה ראשונים) גרס, מחזיק אנא טיבותא לראשי דכי מטיא למודים הוא כרע, וממה דלא הזכיר רַגְלַיִם משמע דאין הכריעה בהם.

וכן בב”ק ט”ו איתא שדרו של אדם וכו’ והני מילי דלא כרע במודים, ואם איתא דכריעה על ברכים מה הענין לשדרה, וע”ש בתוס’.

לכך משמע דכריעה כזו בגופו כיון דנחשבת כריעה גבי תפילת שמונ”ע, ה”ה יש להחשיבה ככריעה גבי איסור לכרוע קודם התפילה.

אבל יש לדון בכופף ראשו בלבד שאי”ז כריעה גמורה, אלא רק נענוע ראש לבד, יש לדון בזה אי שרי או לא.

ובש”ע סי’ קי”ג ס”ה כתב, ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו עכ”ל.

ובזקן וחולה גופייהו דחשיב כריעה לגבייהו בשמו”ע לדידהו היכא דמוכחא מילתא שכונתם לכרוע כריעה גמורה, אפשר דיש לחכוך להחמיר בכריעה כזו קודם התפילה, כיון דחשיב ככריעה ונראה ככריעה כיון שמצטערים.

אבל בסתם אדם אין לומר דיש להחמיר מיגו דבזקן וחולה דמהני ודרך לכריעה גבייהו, דהיינו טעמא דמהני גבי זקן וחולה כיון שנכר שרוצים לכרוע, וז”ל הגמ’ בברכות כ”ח ב’, ר’ חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע, ופרש”י דמצער נפשיה שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער, וכן פי’ בטור סי’ קי”ג, וא”כ מי שאין מצטער אינו בכלל כריעה זו דאדרבה נכר שאינו טורח לכרוע ואינו מקפיד, [ואע”ג דבהג”א פ”ד סי’ כ”א הלשון שהרכין ראשו ומראה כורע, סמיך על פי’ רש”י דכיון שחולה הוא בקל ניכר שרוצה לכרוע].

לפ”ז נראה דלבריא שרוצה לכופף ראשו קודם התפילה לשלום שרי, [ובפרט דכריעה קודם התפילה דאסור בלא משכים לפתחו, לא מצינו לזה שורש להדיא בדברי הראשונים ז”ל, ואדרבה מהם כתבו לא כן וכנ”ל].

אח”ז ראיתי הביאו שכתב בריטב”א מו”ק כ”ז ע”ב הביא בשם הרי”צ גיאות שבזמן שהאבל נפטר מן המנחמים שוחה לנגדם מעט, וכתב הריטב”א ולמדנו מן הפי’ הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז’ כדרך ששוחין נותנים שלום, ואף על פי שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני, סברא הוא דלא למימר הכי, דבכה”ג שרי למיעבד אפילו ליחיד, עכ”ל { ועיין שו”ת שלמת חיים, יורה דעה סימן ר”א, שכתב וז”ל, לענין שאלת שלום באבל ר”ל, אם מותר כשאינו אומר בפיו אך מנענע בראש וכדומה לסימן של שאלת שלום.

}.

ומשמע דלענין אבל אין איסור בשחיה כלל, ויל”ע מה יסבור הריטב”א לענין כריעה באופן כללי האם הוי כאמירת שלום או לא, דהנה יש גם דעות בראשונים שמותר לכרוע לגמרי קודם התפילה וכנ”ל, אכן מ”מ לא כתב הריטב”א אלא שוחה מעט, ומשמע דכריעה גמורה אסורה, אלא דשוחה מעט לא חשיבא כריעה.

למעשה נראה שאם כורע בגופו אסור, אבל מותר לנענע בראשו לומר שלום לפני התפילה, למעט כריעה באופן שניכר שרוצה לכרוע כל גופו אלא שאינו יכול, כגון זקן וחולה, בכריעה כזו יש מקום לאסור.

שאלה

לכבוד הרב סילבר שליטא

שלום וברכה

יש לי כמה הערות על מסכת עבודה זרה ואשמח בתשובה, אבקש סליחה עבור הטירחא אבל תורה היא וללמוד אני צריך וכו’.

א) דף סד: רש”י ד”ה הרי הוא כעובד כוכבים דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה.

ב) דף סה.

אזל אשכחיה דיתיב כו’ וקיימן זונות ערומות קמיה כו’

לכאורה צריך לומר שרבא ובר שישך יצאו מן המרחץ כדי לדבר, דאם לא כן תמוה שהרי יש איסור הסתכלות (אולם לא משמע כן מלשון הגמרא) וצריך עיון מדוע לא העירו המפרשים בזה.

ג) דף סה.

ד) דף סה: רש”י ד”ה מתני’ ידיחם – במים, ואם היו מבוקעות אסורות.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

לכבוד מע”כ שליט”א

שלו’ רב

אבוא בזה על מכתבך אחת לאחת בזה אחר זה וכדלהלן:

א) דף סד: רש”י ד”ה הרי הוא כעובד כוכבים דכיון דלא מל חשוד הוא לכל התורה.

תשובה: קודם כל שבקיה דדחיק הוא וע”כ צ”ל דכל לאו דוקא ואין למדין מן הכללות, וכן דחוק דברי הר”ן שהעתיק פרש”י וע”כ צריך להעמיד בזה.

ועיין שו”ת אמרי יושר להגר”מ אריק ח”ב סי’ ק”ל.

והריני להביא עוד בזה מ”ש בספר ברכת שי, אע”פ שלא דקדקתי אחר דבריו וז”ל, ורש”י ד”ה הריהו כעובד כוכבים פירש דכיון דלא מל חשוד הוא וכו’ ובפשטות קאי אכולהו תנאי דרישא ואף אאחרים וקשה הא לדידהו קיבל ע”ע כל מצוות האמורות בתורה ומילה יש בה אף צד כרת ואמאי לא מל ומזה הי’ נראה דס”ל דהא דקתני הכא שקיבל ע”ע כל מצוות ר”ל כל מצוות לא תעשה אבל לא מצוות עשה ושו”ר שכ”כ מרן החז”א בסימן ס”ה אכן בתורת חיים וביד אפרים סל”ט ובביאוה”ל ס”ס ד”ש הנ”ל מבואר דהי’ פשוט להם ל”כ עכ”ל.

ב) דף סה.

תשובה: צ”ל שהם היו לצדדין והוא היסב את פניו.

וראיתי שבגוך הקושי המונח כאן הרגיש ר”י ענבל במאמרו [וקיצור ממנו נדפס בהמעיין 215 ודבר זה לא ראיתי בקיצור שם], אם כי מאמר הזה נכתב במיוחד לקרב התועים ולא לדידן.

ג) דף סה.

תשובה: במשפט הלשון כל ג’ הוא לשון ריבוי שכולל כל הריבוי כמו שכתב הגר”א על קדוש קדוש קדוש.

ובאופן אחר ראיתי בס’ ביני עמודי [אהבת שלו’] וז”ל, הא דנקט רש”י ג’ ימים נראה כי אין דרך חמר להתרחק יותר ממהלך ג’ ימים כדמוכח מהא דעונת חמרים היא אחת בשבוע [כתובות סא], ואם הולך יותר מג’ ימים חזרתו היא ג”כ יותר מג’ ימים ובשבת אי אפשר לילך, נמצא שנעדר מביתו יותר מז’ ימים ובשטמ”ק [ב”מ ע”ט ב’ ד”ה מכאן] כ’ רבנו יהונתן שמוליך רק מזונות דרך ההליכה ולא לדרך חזרה ע”כ משם.

ד) דף סה: רש”י ד”ה מתני’ ידיחם – במים, ואם היו מבוקעות אסורות.

תשובה: אפשר דבא למימר שיש משקין שלא יועילו להדחה, ולא עיינתי כעת בפרטי הדין.

בשאלתך השניה על דברי רש”י אפשר שבא לאפוקי מגירסא אחרת כמצוי בדברי הראשונים ובפרט בפירוש המיוחס לרש”י על בראשית רבה כנודע, אם כי לשעה לא ראיתי גירסא אחרת בזו.

בהצלחה רבה וכט”ס

‏***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

{עש”ק פ’ בא התשע”ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג”ר .

.

.

מ”ט כתיב ברישא (שמות י”ב ז’) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח”כ (פסוק י”ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז”ל במכילתא עמדו ע”ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו”ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ”מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר’ ישמעאל [מס’ דפסחא פ”ו, וכ”ה בפ”ז, ע”ש הגר”א והגו”ב], וז”ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת”ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע”כ, ומכילתא דרשב”י פליג עלי’ וז”ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ”מ צ”ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו”א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני’ בתוספ’ פ”ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע”כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ”ל ליתן גם בפתח ההוא, [את”ל דמדאורייתא לא חיישי’ לחשד ועכ”פ קודם מ”ת], דבהדיא תני’ לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי’ זה].

ועמ”ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב”י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ”ל מ”ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק”פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק”פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ”ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב”י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה”נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ”ע [פי’ בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ”ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ”ש בחידושי הנ”ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ”ל, וז”ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ”ש מכילתא דר’ ישמעאל (מס’ דפסחא פ”ה), וז”ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (יחזקאל ט”ז ז’), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ”ה בשמות רבה פט”ו ופסדר”כ פ’ ה’ החדש.

וגרסי’ בב”ק ס’ א’ ‘תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים’, ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י”ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג”כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי’ בפסחים צ”ו א’, בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע”כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ”ל.

וכמו”כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ”ל ועיין עוד שם באריכות.

שאלה

בס”ד
שלו’ רב לכב’ ידידי ורעי הגרע”מ סילבר שליט”א,

א.

לתשובת הרב אודה לרב מקרב ליבי

בברכת התורה ובברכת הכהנים

***

תשובה

שלום רב

כ’ הרמ”א יו”ד רס”ד ס”א ויש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק (א”ז).

וכתב הערוה”ש שם סי”א, עוד כתב שיש להדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק עכ”ל ובעל ברית הוא הסנדק ובוודאי כן הוא שאע”פ שבמעשה המצוה כל אפי שוים מ”מ ההכנה להמצוה והמחשבה הטהורה והכוונה הנאותה הם עניינים גדולים להמצוה ומועילים הרבה להתינוק שיכנס יותר לקדושה ולכן נכון שהמוהל והסנדק יהיה תפילין על ראשם בעת המילה ולהסמיך אות לאות דגם תפילין נקראו אות ועוד יתבאר בסי’ רס”ה עכ”ל.

וידוע מהספה”ק על ענין שיהיה הסנדק והעסוקים במצות מילה צדיקים שזה משפיע על הרק הנימול, ועיין למרן הגרח”ק שליט”א בספר דרך שיחה עה”ת מה שהביא בזה, והמעשיות שהביא בזה, ועוד שמעתי ממרן הגרח”ק שליט”א בסעודת שבת דבר נפלא בזה שא”א להעלותו ע”ג הכתב.

בענין כהן הפודה לא שמעתי בזה דבר, ואולי אפשר למצוא סמך לזה מדברי הספרי דברים תבוא פי’ רצ”ח, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלתה על דעתנו כהן שאינו בימיך אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים היה קרוב ונתרחק כשר וכן הוא אומר (קהלת ז י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה עכ”ל, ובפשטות הכונה שיש ליתן מתנות כהונה למי שהוא כהן כשר, וכן אמרו חז”ל שלא לתת מתנות כהונה לכהן ע”ה, ודרשו מדכתיב בדברי הימים לתת מנת לכהנים הלויים למען יחזקו בתורת ה’, כל המחזיק בתורת ה’ יש לו מנת וכו’.

בכבוד רב

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב החוה”ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה’ לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו’, וק’ דהא אמרי’ בב”ק ס’ ב’ רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר”מ פ”ה ממלכים ה”ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא”י לחו”ל אם חזק שם הרעב, מ”מ מחלון וכליון נענשו ע”ז.

וכתב תלמיד הרשב”א בתורת המנחה ח”א עמ’ מ”ב דאעפ”כ יצא אברהם מצרימה משום פקו”נ, וק’ מדברי החוה”ל הנ”ל.

תשובה – דברי החוה”ל אינם מוקשים משום שמ”ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה”ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע”ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר”ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע”ד התוה”מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א”א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר”מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע”ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א”י וא”כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי”ז זצ”ל משום שלא חל ע”ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי”ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה”מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א”י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז”ל לא קאי על ל’ הר”מ כלל, וז”ל בתורת המנחה (פרשת לך לך – דרשה ח עמוד מ”ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו’.

}

שאלה

רציתי לשאול, אבל על אחד ההורים האם מותר לו ללכת לבר מצווה, והאם יש הבדל של מי הבר מצווה בן אח או אחות, או שאר מכרים, והאם מותר לשבת ולאכול, והאם משנה אם יש תזמורות, וכן האם יש חילוק עם זה סעודה או כיבוד.

תודה

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

שלום וברכה

כתב בשו”ע יו”ד סי’ שצ”ב ס”ב וז”ל, על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו, לאחר י”ב חדש.

וכתב הרמ”א, אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו.

ויש אוסרין בסעודת ברית מילה.

והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י”ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ”ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה עכ”ל.

וכתב בפתחי תשובה שם בשם הדגמ”ר וז”ל, וסעודת בר מצוה משמע ביש”ש פרק מרובה שדינו כסיום מסכת והיינו אם הנער דורש או שהוא ממש ביום שנעשה ב”מ.

ובקובץ מבית לוי [הגר”ש ואזנר] (י”א תשנ”ז עמ’ נ”א ס”ז) כתב שבסעודת בר מצוה המנהג להחמיר, ובהערה ביאר שם, דאע”ג שהדגמ”ר מקיל ומשמע גם לדעת הרמ”א, מ”מ כבר הרבה פוסקים אוסרים בסיום מסכת, וע”כ למעשה ההוראה שלא להקל בבר מצוה עכ”ד.

אמנם לגבי סעודת בר מצוה של בנו או נכדו כתב שם להתיר להשתתף בסעודה, להורים [אביו או אמו] או הסבים של החתן הבר מצוה.

אבל בשאר קורבה לא ראיתי שם היתר לענין בר מצוה.

אם יש רק כיבוד ואי”ז סעודה ואין שמחה כ”כ, יש מקילין בשבת (שאלת יעב”ץ ח”ב סי’ ק”פ), ויש שכתבו שהדברים אינם מוכרחין (פ”ת סק”ב), ובשבת יש עוד צדדי קולא לקרובים שיראו כאבלות בפרהסיא אם לא ישתתפו (עי’ שו”ת מהרשד”ם יו”ד סי’ ר”ב), אמנם מ”מ בחול לא ראיתי כעת מי שהקיל אף בסעודת כיבוד בעלמא.

ובעצם מה שנקט הרב להחמיר בבר מצוה יל”ע קצת דאולי יש להקל בבר מצוה יותר מסיום מסכת, דיש לצרף גם שמחת הבר מצוה עצמו שנכנס לעול מצוות, והפ”ת רק כתב דלא גרע מבר מצוה, דהרי מביא דברי היש”ש והוא סובר שבכל סיום מועיל.

וכמו”כ יש להעיר עוד ממה שכתב בערוך השולחן יורה דעה סימן שצא ס”ו וז”ל, ויש להסתפק בדבריו אם דווקא סעודת מילה מותר משום צערא דינוקא אבל סעודת פדיון הבן או בר מצוה או סיום מסכתא דליכא טעם זה אסור או אפשר דסימנא בעלמא נקיט כלומר דאינו אסור רק סעודת נשואין שאומרים שם שהשמחה במעונו אבל כל היכא דליכא שהשמחה במעונו מותר בסעודת מצוה ולפ”ז כולם מותרים [וכן נלע”ד] עכ”ל, וממה שסיים וכן נלענ”ד נראה שכך הכרעתו, וזהו מצד שאין בזה שמחה ולא מצד הסיום, ומ”מ יתכן שאמר דבריו רק לדעה זו שהזכיר שם ולא להלכה, וצ”ע.

וכן ראיתי שכתב בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג סימן קסא) וז”ל, ולגבי לאיזה סעודות אפשר להתיר לאבל תוך י”ב חודש לילך, נראה שבסעודת בר מצוה, כשהוא קרוב או ידיד כזה שמוכרח לילך, יכול, ואם הוא בביהמ”ד אינו צריך לצאת דהוי בפרהסיא, כשזה בשבת ומועדים עכ”ל.

ומ”מ גם למי שינהגו היתר בדבר יתכן שאין לאבל לאכול וכנ”ל כמבואר בדברי הרמ”א.

ולענין כלי שיר, ראיתי לחכ”א שכתב (ביקור חולים ואבלות סימן לח סעי’ כו) וז”ל, אבל תוך י”ב חודש מותר לו לבקר אצל חבירו וידידו העורך סעודת מצוה לבנו שהגיע למצוות, אך לא ישהה שם בעת הנגינה בכלי שיר, אלא יכנס לברכו ויצא מיד, ובהל’ כ”ה שם כתב שאם יש כלי שיר אבור להשתתף [אא”כ יוצא מיד וכנ”ל].

בכבוד רב

***

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב וכט”ס!}

.

.

.

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

.

.

.

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של .

.

.

העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז”ל, והגיב ע”ז כת”ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב”ה נמצא במקום מילה, וא”כ היכא דאיכא ב’ כסאות וא’ נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב”ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח”ז אינה ה’ לידי לשון הספורנו, וז”ל בר”פ וירא, וירא אליו ה’ באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין “אתם נצבים וכו’ לעברך בברית” (דברים כט, ט – יא).

וכענין “ויכרות.

.

.

לפני ה’.

.

.

ויעמוד כל העם בברית” (מ”ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין “ויפגשהו ה'” (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו “ביני וביניכם.

.

.

לדורותיכם” (לעיל יז, יא – יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ”ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז”ל, ויפגשהו ה’.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה’ (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ”ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב”ה, וא”כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר”א פכ”ט, ובראשונים, וכ”ה בטושו”ע יו”ד ריש סי’ רסא.

וז”ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב’ קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע”כ.

וכן בזהר (ח”א דף צ”ג ע”א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז”ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים – א יט, ט; יג) ‘מה לך פה אליהו’ וגו’, וכתיב (שם שם, י; יד) ‘קנא קנאתי לה’ וגו’ כי עזבו בריתך בני ישראל’ וגו’, אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל”ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: ‘זה כסאו של אליהו זכרו לטוב’.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע”ה (זהר ח”א דף י”ג ע”א; ח”ב דף קס”ט ע”א), עד כאן.

ואולי כונת כת”ר שליט”א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב”ה כביכול, א”כ היכן הקב”ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז”ל וכרות עמו הברית, וא”כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

.

.

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט”א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא’ שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי”צ לחזר אח”ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה”ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
השתתפתי היום לאחר צאת יום טוב במעמד שעוד לא ראיתי עד כה,
לאחר צאת יום טוב בזמן רגיל התקיימה הבדלה ע”י ניגון (זמר ברמקולים עם כלי נגינה).

אני מוציא את השבת לפני זמן ר”ת והבדלתי בתפילה: “אתה חוננתנו” – האם היה מותר לי לשמוע זמר ברמקולים עם כלי נגינה?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכת שבוע טוב ומבורך ומועדים לשמחה
הקט’ אהרון}

תשובה

יום שני ז’ סיון תשע”ו

שלום רב

הנה בענין שאלתך יש כמה דברים לדון ולהתבונן, ראשית כל אם ההבדלה עצמה נשמעה מרמקול ולא מפיו של המברך עצמו – בענין ברכות ותפילות וקריאת המגילה מרמקול או ממכשיר שמיעה או מפטיפון או מטלפון כבר דנו הפוסקים, והחזו”א קצת הסתפק בזה והורה שבאופן שא”א לצאת באופן רגיל ישמע מכלי חשמלי, ורוה”פ נקטו שא”א לצאת בזה, וכתבו שאי”ז קולו של המבדיל אלא קול של המכשיר המחקה את המבדיל, והו”ל כקול תוכי המשמיע את הקול ששומע (מהרש”ם בדע”ת סי’ תרפ”ט ס”ב, שו”ת מנח”ש ח”א סק”ט וח”ב סי’ י”ח, מנח”י ח”א סי’ ל”ז בשם הגר”י הענקין דחשיב קול הברה ולא קול).

וגם האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ק”ח וח”ד סי’ קכ”ו) שנקט שיוצאים ע”י רמקול מ”מ הורה שלא יעשו כן (וע”ש ח”ד סי’ צ”א סק”ד).

וכן בשו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ פ”ד כתב שיש להמנע מכך.

א”כ השאלה היא לא להבא אלא על מה שכבר אירע.

והנה בפוסקים דנו עוד מצד שיוכל ריח רע להפסיק בין המשמיע לשומע, אבל כאן לא שייך מכיון שהיה באותו חדר עם המשמיע, אכן מ”מ לטעם הנ”ל שהזכרתי יש לברר איך היתה המציאות, האם היה יכל לשמוע את קולו של המבדיל ורק שהיה חוץ מזה רמקול, או שרק ע”י הרמקול יכל לשמוע, [ומצד הסברא הנ”ל אינו מעלה ואינו מוריד אם היה באותו החדר או לא, והעיקר אם יכל לשמוע או לא].

אכן גם אם היה יכול לשמוע בלא זה, יש לברר האם הרמקול ביטל את קול המבדיל, למשל לו יצוייר שהיה רמקול של אדם אחר בשעה שהבדילו האם אותו הרמקול היה מבטל את קולו של המבדיל, וגם כעת האם הרמקול של המבדיל עצמו ביטל את קולו או לא.

[אכן במקום שיש תערובת בין קול הרמקול לקול האדם יש שהקילו בזה, עי’ הליכות והנהגות הגרי”ש פורים עמ’ 14, הגרצ”פ פרנק במכתב הו”ד במנח”י ח”ב סי’ קי”ג ומקראי קדש פורים סי’ י”א].

והנה מכיון שיש פוסקים בעניננו דס”ל שיצא אולי אפשר לסמוך עליהם להדעות דס”ל הבדלה על היין דרבנן, מכיון שכבר הבדיל בתפילה באתה חוננתנו ויצא יד”ח הדאורייתא, אך יש מן הפוסקים דס”ל שהבדלה היא מדאורייתא, כמו שהביא המ”ב סי’ רצ”ו סק”א לגבי הבדלה של שבת, והפמ”ג בא”א סק”ט הביא דבשטמ”ק ביצה ד’ ב’ משמע דלהסוברים שהיא מדאורייתא גם ביו”ט היא מדאורייתא, וא”כ יתכן שהיה מקום לפ”ד לשוב ולהבדיל, אכן בדעת המ”א יל”ע אם ס”ל דבמוצאי יו”ט הבדלה מדרבנן לכו”ע [עי’ במ”ב מהדורת דרשו ר”ס תצ”א], אך כעת כבר א”א מכיון שאין תשלומין להבדלה דיו”ט כמבואר במ”ב סי’ רצ”ט סקט”ז, אמנם כתב שם שצידד הרע”א שביום שלאחר יו”ט רשאי להבדיל.

בפרט שאינו דבר מוסכם בפוסקים שאין תשלומין, ועמ”ש בעמ”ס ח”א לגבי הבדלה אחר ר”ה בצום גדליה.

ולהבא כאשר נתקל במקום שעושים הבדלה ברמקול יאמר עם המבדיל, עיין במ”ב שאם א”א לשמוע כל הקידוש יאמר מילה במילה עם המקדש [ויזהר לומר בשוה עמו], ויתכן שצריך לכתחילה לשתות מעט לפי מ”ש אלי הגרח”ק שהוא מטעם צירוף בין השותים בקידוש.

ב) בענין מה שיש כלי נגינה בשעת ההבדלה, הנה אם מה ששואל מצד תרי קלי לא משתמעי, כמ”ש בר”ה כ”ז א’, ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע וכו’ עכ”ל, עיקר ענין תרי קלי לא משתמעי הוא באופן שיש ב’ קולות שיכול או שצריך לצאת משניהם יחדיו, אבל באופן שרק בקול אחד צריך לצאת והאחד אינו מן הענין כלל, יש לדון בזה [באופן שהקול המעכב אינו קול של אותו המכוון לצאת אלא קול של אדם אחר], וחזינן שמעשים שבכל יום שקורין קריאה”ת גם כשיש קול המעכב כגון ממנין אחר הסמוך, אע”ג דקי”ל בשו”ע סי’ קמ”א ס”ב ובמ”ב שם דגם בקריאה”ת אמרינן ב’ קלי לא משתמעי כמבואר בר”ה שם ומגילה כ”א ב’, ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבנידון דידן שהיה זה ע”י כלי זמר עם ההבדלה בודאי אמרינן שזהו להנעים הקול של ההבדלה, ואי”ז כקול נפרד מן ההבדלה, וכמו הניגון בשירת הלוים בבהמ”ק שהיה להנעים השיר של יום.

ג) בענין אם מותר למי שמקפיד על זמן ר”ת לשמוע כלי נגינה מאדם שאינו מקפיד כר”ת, הנה ז”ב שהנוהג כר”ת אינו צריך לאפרושי מאיסורא למי שאינו נוהג כן, בפרט שעיקר ההלכה הנהוגה כאן ברוב הקהילות הוא דלא כדעת ר”ת, ובפרט שניכר ממכתבך שהנך נוהג כר”ת בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ומותר גם לשמוע כלי נגינה אלו כל עוד שאינך מנגן בעצמך.

ולזה א”צ לומר אתה חוננתנו וגם אם לא אמר כלל אתה חוננתנו יכול לשמוע כלי שיר ממי שכבר הוציא שבת.

שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה

מאת עקיבא משה סילבר

מוצ”ש פ’ צו אור לי”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד גיסי החביב הבה”ח אברהם נ”י

{בענין שאלתו אם מותר לעשות תזמורת בכלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום מסכת בימי ספירת העומר.

}

תשובה

הנה ל’ המ”ב גבי ריקודין ומחולות הוא שאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע דשל מצוה שרי, ואע”ג דכלי זמר בסעודת תנאין אסר בערוה”ש סי’ תצ”ג ס”ג כדין ריקודין ומחולות כמ”ש המ”א סק”א, מ”מ הגרי”ש (באשרי האיש מועדים עמ’ תל”ג) התיר בסיום מסכת, ואע”פ שאין רגיל לעשות כן בשאר סיומים אפ”ה שרי, לפי שאין גבול לשמחת התורה, [ויעויין מה שהובא משמו במ”ב מהדורת דרשו סי’ תצ”ג גבי ריקודים ומחולות בהכנסת ספר תורה שיעשה כן רק בשעת הצורך].

אכן הגר”ח קניבסקי בתשובתו לידידי הרב יוסף שלמה אפשטין (בקונטרס ישא ברכה) כתב שאין ראוי, ודקדק לומר שאין ראוי ולא שיש בזה איסור מצד הדין, אכן כאן בענינינו שיש גם שמחת בר מצוה יתכן דלא מיירי בזה הגרח”ק, כיון שבשמחת בר מצוה נהוג לעשות בלא”ה.

והרי אפילו על שמחת בר מצוה בלא סיום כתב הרש”ל ביש”ש ב”ק פ”ז סי’ ל”ז הובא במ”א סי’ רכ”ה סק”ב דאין לך סעודת מצוה גדול מזה שנותנין שבח והודאה וכו’ והביא לזה הרבה סמוכין.

(ובעצם סעודת תנאים שהחשיבו הנו”כ כאן לזה כסעודה שאינה סעודת מצוה, אע”ג דבעלמא פעמים החשיבו סעודה זו לסעמ”צ, (עיין בחק יעקב סי’ תמ”ד ס”י), מ”מ נראה דקילא מבר מצוה ועכ”פ מסעודת מסכת).

אבל ראיתי חכ”א (פעמי יעקב י”א תשנ”ה עמ’ נ”ה) שהעלה לאסור בזה, דדוקא סעודת מצוה כנישואין דעת הפוסקים להתיר, ולא כל סעודה שיש בה מצוה כסעודת בר מצוה.

אבל בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ”ח פסקי הלכות עמ’ פ”ז סק”ג) ראיתי שכתב, ויש להמנע מנגינה בכלי שיר גם בסעודת מצוה, כגון הכנסת ס”ת, סיום הש”ס וכדומה עכ”ל.

ובשו”ת מנחת יצחק ח”א סימן קיא כתב וז”ל, נשאלתי, אם מותר לעשות בימי הספירה סעודת מרעים עם כלי זמר, בלא ריקודים ומחולות, לטובת מגבית לדבר מצוה.

תשובה הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די”ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר, וכו’, וע”כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש”ע ונו”כ (בסי’ תצ”ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ”ל.

אמנם באמת, כבר הובא מנהג זה, בכתבי הדע”ק (הביאו בהגהות מהרש”ם הנדפס בס’ אורחת חיים סי’ תצ”ג) לענין נשואין בל”ג בעומר, דכ’ דיש להקדים א”ע, ולעשות גם הסעודה ביום ל”ג, ושלא לעשות ריקודים וכלי זמר בליל ל”ד עיין שם, הרי אף בנשואין, והתחיל בהיתר בל”ג בעומר, דעתו להחמיר, וכ”ש בשל רשות.

ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג”א (סי’ תצ”ג סק”א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ”מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, עכ”ל המנח”י.

וע”ש באריכות ולא העתקתי כל לשונו, ומ”מ מבואר בדבריו שהחמיר בזה טובא עי”ש.

ולעצם השאלה אם בשמחת בר מצוה בלבד מותר לנגן בכלי שיר, ראיתי עוד באול”צ ח”ג פי”ז סק”א, שאלה.

האם מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר.

תשובה.

מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר ע”כ.

היוצא מכ”ז דהרוצה להקל בדבר בודאי יש על מי לסמוך, ובפרט דבמנהג איירינן, ולא באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ויש כאן ב’ טעמים לצרף להיתר, א’ משום הסיום וא’ משום שמחת בר המצוה, [ויתכן לצרף ג”כ שהאיסור לנגן בכלי זמר לא נזכר להדיא בדברי הפוסקים על ספה”ע, אם כי יתכן שזה אינו ראיה, עיין בדברי המנ”י הנ”ל], אכן המחמיר ודאי תבוא עליו ברכה.

‏יום שישי י”ב אייר תשע”ו

האם היה מותר למול בשבת קודם מתן תורה

א) מה שהקשה דשבת נתנה במרה, וא”כ היאך ידעו שמילה דוחה שבת עד שנאמר (ויקרא י”ב ג’) וביום השמיני אפילו בשבת (שבת קל”ב א’), הנה איתא במס’ תענית דף יז ע”ב, וז”ל, אמר ליה רבינא לרב אשי הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו ומדברי קבלה למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני) הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא הכי נמי גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ע”כ.

וה”ה הכא י”ל דאסמכה אקרא, וגם על כל המצוות נאמר בתו”כ ר”פ בהר שאע”פ שנאמרו רק אח”כ מ”מ נאמרו כבר פרטותיהן וכללותיהן מסיני, וה”ה מצות שבת שנאמרה קודם י”ל שנאמרו פרטותיה קודם.

ובפרט כאן שלא נאמר בפסוק איזה פרטים נאמר במרה, ואיזה פרטים לא נאמרו שם, ובתורה נכתבו כל פרשיות של מלאכות ואיסורי וקידושי שבת רק אח”כ, וא”כ מה שנתרץ על כל הפרטים נתרץ על מילה בשמיני.

ובענין התו”כ הנ”ל עיין במס’ חגיגה דף ו ע”א-ב, וז”ל, רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד ורבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע”כ, ויש להעיר קצת מדכתיב גבי מקלל כי לא פורש מה יעשה לו וצל”ע.

עוד יתכן דבאמת לא היה להם עדיין היתר בזה, וכתב רש”י במסכת הוריות דף ח ע”א וז”ל, איזו היא מצוה שהיא בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה הוי אומר זו עבודת כוכבים – דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום דהיינו ששמעו בדבורו של הקדוש ברוך הוא וצוה ע”י משה בכמה פרשיות שבתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה עכ”ל.

ויש להבין מדברי רש”י דמה שנאמר מתחילה בסיני לא כלל את כל הפרטים, וכמו שלא תשתחוה לא נאמר אז, וה”ה גם לענינינו, וכל עוד שלא נאמר לא הותר.

והנה הרמב”ם בהקדמתו לספר משנה תורה כתב שיש דרשות שחידשו חכמים מדעתם, וכתוב ברות רבה פרשה ה’ ג’ וז”ל, ותלכי אל [עם] אשר לא ידעת תמול שלשום שאלו באת תמול שלשום לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתקבלה הלכה: עמוני (דברים כ”ג ד) – ולא עמונית, מואבי (דברים כ”ג ד) – ולא מואבית ע”כ.

וה”ה לענינינו, אכן כאן הוא יותר מצד הדין ושם י”ל שהוא גלויי מילתא שנתגלה אח”כ.

אבל הנה בפסיקתא דרב כהנא (בפיסקא טז – נחמו) הלשון אחרת, וז”ל, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשם, אמ’ לה שאילו באת אצלינו מתמול שלשם לא היינו מקבלין אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית עכ”ל.

וכתוב עוד ברות רבה פרשה ד וז”ל, ויולד מן חדש אשתו (דברי הימים א’, ח’ ט) ולא היה צריך קרייא למימר, ויולד מן בערה אשתו? אלא בימיו נתחדשה הלכה, עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית.

בעלמא ע”כ.

ומבואר לכאורה שהוא חידוש הלכה ממש, ולכך כתיב חודש אשתו, ויל”ע בכ”ז.

האם מותר למצורע לפרסם חטאו

ב) מה שהקשה מ”ט צריך להכריז טמא טמא יקרא, הרי אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאיה (ברכות ל”ד ב’).

תשובה בחטא מפורסם שרי כמ”ש בשו”ע, וכאן שניכר ועל שפם יעטה בודאי שרי, וכמו”כ כשיש בזה תועלת שאני, וכמ”ש בשבת ס”ז א’ צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים.

[ובעצם כאן אינו מודיע חטאו רק צרעתו, ויש לדון האם שייך ג”כ שיצטרע שלא בחטא, ביסורין של אהבה, ועיין ברכות ה’ ב’ מ”ש שם ע”ז, מיהו בנגעי בתים משמע דשייך].

בהנ”ל – מדוע לבקש מאחרים שיתפללו עליו

ג) מה שהקשה מ”ט מבקש מאחרים והרי תפילת החולה יפה להתקבל (ב”ר פנ”ג י”ד).

תשובה הנה פשוט שתפילת רבים עדיפא, ובנדרים ח’ א’ איתא שהמנודה בחלום ילך בפרשת דרכים ויאמר שלום לעשרה, ועי’ בראשונים שם שפי’ שהוא כדי שיקבל מי’ אנשים שלום שהוא ברכה, וה”ה הכא שרבים מתפללין עליו, ואע”פ שיש מעלה בתפילת החולה מ”מ יש מעלה גם בתפילת רבים, וכ”ש כשיש צדיקים ממנו והוא רשע ופשוט.

האם נגעי עור בשר הם דבר שבטבע או לא

ד) כתב הרמב”ן (ויקרא פרק יג מז), וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה עכ”ל.

והקשה כת”ר ממה שכתב הרמב”ן הנ”ל וז”ל, רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, וצ”ע הרי רק על בגדים ובתים אמר דאינם בטבע ומ”ט עירב כאן נגעי בשר.

תשובה הרמב”ן כתב שרק בגדים ובתים אינם בטבע, אבל גם מה ששייך בטבע שייך לראות עי”ז גילוי שכינה, כאשר זה קורה לאדם מיד אחר שעובר עבירה [וגם בימינו ניתן לראות כל הזמן גילויי שכינה כאלו, ועיין בארחות יושר], וכתב הרמב”ן לפני כן וז”ל, והתורה רצתה בטהרת ישראל ובנקיות גופם, והרחיקה החולי הזה מתחילתו, כי המראות האלו אינן עדיין צרעת גמורה אבל תבאנה לידי כך.

ויאמרו הרופאים בספריהם, הבהרות נירא מהן מהצרעת.

ולכך יאמר הכתוב בהן בתחילתן “נגע צרעת”, כלומר מכה של צרעת, איננה צרעת גמורה, ובהיות סימני הטומאה גמורין לאחר ההסגר שיאמר “צרעת היא”, יתכן שהיא צרעת גמורה עכ”ל.

וא”כ זה דבר ששייך ברפואה ופשוט.

האם נגעים מדבקים

ה) מה שהקשה בהנ”ל, דאם איתא שנגעים הם דבר טבעי א”כ איך נותנים לחתן ז’ ימים, הרי בכל מחלה יש חשש שידבק.

תשובה לא הבנתי מה מקשה, דאטו רוצה שיסגירוהו כדין מצורע רק משום שהוא מדבק, דבודאי שבכל מחלה מדבקת יש להזהר בזהירות המצויה, אך א”צ להסגירו, ובלא”ה הרי יש מחלות שאינן מדבקות.

נגעים בחו”ל ובירושלים

ו) כתב הרמב”ן (ויקרא י”ג מ”ז) וז”ל, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת – זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה’ יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו.

ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא.

והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה’, כמו שאמר (שם) כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

ובתורת כהנים (מצורע פרשה ה ג) דרשו עוד, שאין הבית מטמא אלא אחר כבוש וחלוק, ושיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

והטעם, כי אז נתישבה דעתם עליהם לדעת את ה’ ותשרה שכינה בתוכם.

וכן אני חושב בנגעי הבגדים שלא ינהגו אלא בארץ, ולא הוצרך למעט מהן חוצה לארץ כי לא יארעו שם לעולם ע”כ.

והקשה כת”ר א”כ אמאי אין ירושלים מטמאה בנגעים, דאדרבה כיון שקדושה יותר דין הוא שינהגו בה נגעים.

תשובה זה פשוט שגם שיש מעלה וגדולה בהנהגה זו, שכל חוטא נענש בנגעים מ”מ יש בזה גם טומאה וגם פורענות וצער, ולכך במקום שקדוש מדי לא שייך, ופשוט.

בדד ישב מחוץ למחנה

ז) כתב רש”י ויקרא פרק יג (מו) וז”ל, בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו.

ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל ע”כ.

והקשה כת”ר הרי על ז’ דברים הנגעים באים.

כמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”א, וז”ל, א”ר שמואל בר נחמני א”ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין.

תשובה כולם הם דברים שמביאין לידי פירוד, לה”ר שפ”ד גזל וצרות עין, וגם גילוי עריות לתאוה יבקש נפרד שמפריד בין איש לאשתו, וגסות הרוח ג”כ שאפילו בנוה שלו אינו מתקבל, כמ”ש בפ”ט דסוטה, ובשבועת שוא יל”ע.

בענין הנ”ל

ח) מה שהקשה במ”ש (מ”ב ז’ ג’) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער ופרש”י גחזי וג’ בניו.

והרי בעינן בדד ישב.

תשובה בר מינה דההיא שרשע היה, ורק לא הכניסוהו לפנים כיון שהיה מצורע ומטמא, אבל מצידו עשה מה שרצה, ואמר מר (סנהדרין ק”ז ב’) גחזי חטא והחטיא את ישראל.

מ”ט נאמר את כל עור הנגע ולא המנוגע

ט) מה שהקשה הרב חגי דעי, אני כולל קושייתו בתשובה וכדלהלן: כתב הרא”ם פרשת תזריע פרק יג פסוק יב וז”ל, מראשו של אדם ועד רגליו.

לא מראשו של נגע ועד רגליו, שהרי אחר זה פירש ואמר (פסוק יג ובספרא שם אות ב, ה): “וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו”, שהוא בשרו של אדם.

ותניא בתורת כהנים: “את כל בשרו – להביא את בין האצבעות של ידים ורגלים”.

ותניא נמי: “כולו הפך לבן – יכול תוך ראשו ותוך רגליו, תלמוד לומר: ‘מראשו’ להוציא תוך ראשו, ‘ועד רגליו’ להוציא תוך רגליו”.

ותנן נמי בפרק ששי דנגעים (משנה ח): “דראש וזקן וכף הרגל אין מעכבין את הפריחה”.

ואם תאמר, אי הכי מאי “את כל עור הנגע” את כל עורו מיבעי ליה, כבר פירשו בתורת כהנים: מאי את כל עור הנגע, “עור הראוי לקבל נגע, פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת”.

פירוש: שחין והמכוה כל זמן שהן מורדים, שיש בהם ליחה ולא העלו קרום מלמעלה, אינן מִטמאין בנגעים, דכתיב (פסוק יח) “ובשר כי יהיה בו שחין ונרפא והיה במקום השחין” וגו’, דוקא כשנרפא והעלה קרום מלמעלה אז אם היה בו שאת או בהרת ויש בהן אחד מסימני טומאה, וטמאו הכהן, אבל כל זמן שהוא מורד, שיש בו ליחה, אינו מקבל טומאה.

וכיון שאינו ראוי לקבל טומאה לאו ראוי לקבל נגע הוא, וכיון שאינו ראוי לקבל נגע, שיקבל טומאה, אינו מעכב את הפריחה, אבל אם העלו קרום מלמעלה, שהן ראויין לקבל טומאה, מעכבים את הפריחה, שאם פרחה הצרעת בכל עור הבשר ולא פרחה בהן, אינו טהור עכ”ל.

וכתב התורה תמימה הערות ויקרא פרק יג הערה סו [ע”ד התו”כ הנ”ל] וז”ל, הנה לפי הענין שהכיסוי צריך להיות בכל הגוף היה צ”ל וכסתה את כל עורו או את כל עור הגוף, ומדכתיב עור הנגע דריש שבא להורות שצריך לכסות עור הראוי לנגע, לאפוקי מקום שיש בו שחין המורד ומכוה המורדת [היינו שעדיין לא נתרפאו ויש בהם ליחה שאינם מטמאין בנגעים כפי שיתבאר לקמן פסוק י”ח] שאינו מעכב בפריחה, והיינו דאעפ”י שלא פרח הנגע עליהם, אך מכיון דפרח בשאר הגוף טהור.

וע”ע מדין זה במשנה ה’ פ”ז דנגעים ע”כ.