מילה

שאלה

שלו’ וברכה אל מע”כ שליט”א.

הערב, יומ”ד רבא של רבינו הק’ בעל חפץ חיים זי”ע, נתקשיתי לענ”ד בהבנה בספרו הקדוש, ואשמח אם יוכל כב’ להאיר עיני, וזכותו הק’ תגן עלינו אמן.

בכלל ב’- דין לשון הרע באפי תלתא הלכה ט’ כתב רבינו, דכל ההיתר דאפי תלתא הוא בהאמירה כמות שהיא, אבל להוסיף תיבה או להטעים הדבר בפני השומע זה ודאי אסור בכל גונא וכו’ דבזה מוכח שמקבל דבר זה לאמת וזה אסור לכו”ע בכל גוני וגו’.

ולכאו’ יל”ד, דהרי אפי’ לא הוסיף ולא הטעים, בזה שמספר זה לאחר זה כבר ניכר שמקבל את הלשה”ר, ומה הוספת מילה או הטעמה מוכיחה יותר שמקבל דבר זה לאמת, וכי אם לא הוסיף או לא הטעים לא מוכח שקיבל זה לאמת?

ועוד שם בהמשך על אדם שעשה רע בנעוריו וכו’ כתב בסוה”ד דלא שייך בזה הכלל של אפי תלתא אף שדבר זה מפורסם בפי כל אחרי שע”פ אמת אין עליו שום גנאי בזה וכו’.

ולכאו’ יל”ד, דאם אין עליו שום גנאי בזה, מה איסור לשה”ר בזה [וא”ת דיכול לגרום לו נזק אלהבא, נימא דמיירי דל”ש בזה] ולפעמים אפי’ אדרבה, אדם זה ראוי לשבח ולהערכה שנטש חיי שעה ובחר בחיי עולם ושבח הוא לו.

ובענין אחר.

בגמ’ ברכות ד’ ב’ לגבי תפילת ערבית- אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וכו’.

מ”ט נקטי’ בית הכנסת ולא בית המדרש דזהו מקום הלימוד.

[ואת”ל דסיפא קאי ומתפלל וכו’ עדיין צ”ע]

ברכה והצלחה כוח”ט וכט”ס

***

התשובות בקצרה

א.

יתכן שמדובר באופן שאומר שכך שמע ממאן דהוא שאירע כך, ולא שאומר שידוע לו שזה אירע.

ב.

אסור לספר בגנות אדם גם אם הדבר נחשב כגנאי רק בעיני האנשים אף שבאמת אינו גנאי.

ג.

מכיון שהוא עומד להתפלל שם בבית הכנסת, לכן הוא לומד באותו המקום לפני התפילה, וראה בהרחבה בפנים התשובה.

תשובה

בע”ה כ”ד אלול ע”ו

א.

י”ל דמיירי באופן שאומר שכך אמרו לו, ובאופן כזה אם מוסיף על הדברים נראה שמחזיק מהדברים, אבל אם אינו מוסיף על הדברים אי”ז אלא סיפור דברים שכך פלוני אמר ולא שודאי הוא כך.

ומ”מ אין כונת החפץ חיים שלא לכלול באיסור גם באופן שלא אמר באופן זה, אלא רק ר”ל שבאופן הזה יש יותר משמעות שמחזק דבריו אם מוסיף פרטים.

ב.

כוונת הח”ח שלפי האמת אין בזה שום גנאי, אבל אצל בני אדם יש בזה גנאי, ואין כל האנשים מסתכלים על הצד הטוב שעזב את מעשיו, ומכיון ואצל בני אדם יש בזה גנאי א”א לספר.

דס”ל להח”ח שהתירא דאפי תלתא הוא בתנאי שהדבר אירע שאם הדבר לא אירע אין התירא דאפי תלתא, וכמו”כ יש תנאי שהאדם עומד במצב זה עדיין, ואם האדם אינו עומד בזה עדיין הרי זה כאילו מספרים עליו דבר שאינו מיוחס לו מכיון שבהסתכלות בני האדם גם מי שחזר בו אח”כ יש לו פגם.

ויש לדמות זה למשל למי שאוכל מאכל שאנשים מאוד מתעבים אותו, אך הוא אוהב מאכל זה, ובעיני בני אדם זה מעורר גיחוך לאכול מאכל זה, ממילא מי שיספר עליו שאכל מאכל זה עובר באיסור לה”ר, אף שבאמת אין בזה שום חשש של איסור, ויתכן שאדרבה הנ”ל מכוין לשם שמים לבריאות גופו, מ”מ מכיון שזה מעורר גיחוך וזלזול הו”ל לה”ר, וע”ז הדרך אפשר לדמות זה להרבה דברים.

ג.

יתכן שגם בזמנם – כמו שהוא בזמנינו כעי”ז – אמנם מקום המיועד רק לתורה נקרא בהמ”ד, אבל מקום המיועד גם לתורה וגם לתפילה נקרא בהכנ”ס, ולכן מקום זה שמיועד גם לקרות או לשנות וגם להתפלל נקרא בהכנ”ס.

ולשון המאירי, מעתה מי שבא מן השדה לא יאמר אלך לביתי ואוכל מעט או אשתה מעט או אישן מעט ואח”כ אתפלל שמא ימשך ותתבטל המצוה אלא ילך לבית הכנסת יקרא או ישנה עד שיגיע זמן ק”ש וכשיגיע זמנה יקרא ויתפלל וילך ויאכל וכו’, היינו שהוא כבר בבהנ”ס כדי להתפלל, אלא שרוצה לקרות ולשנות עד שתתחיל התפילה.

ואע”פ שמשמע באחרונים שלא היה בערב ממש, עי’ בב”ח סי’ תל”א לתירוץ הראשון, ובמג”א סי’ רל”ב סק”ח, וכ”כ בדעת תורה למהרש”ם או”ח סי’ רל”ח דמיירי קודם שהגיע זמן ק”ש, וכן מבואר בשו”ת ויחי יעקב חאו”ח סי’ ט’, מ”מ הרי מדובר שממתין לבינתים באותו המקום עד התפילה.

וביותר – דהנה אם אדם רוצה לקרות ולשנות בבהכנ”ס תבוא עליו ברכה, אבל אם אדם הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, זה לא יתכן שהרי צריך מנין עשרה כדי להתפלל, ועכ”פ לכתחילה, ולכן אינו הולך לבהמ”ד כדי להתפלל, משום שאין שם מנין של עשרה שמתפללים שם, ולכן שפיר אם רוצה גם לשנות וגם להתפלל הולך לבהמ”ד, [ובגמ’ ספ”ג דמו”ק דף כ”ט א’ משמע שהת”ח הולכים מבהכנ”ס לבהמ”ד כדי ללמוד שם, אבל אי”ז קושיא, דדוקא ת”ח שכל קביעותן בתורה הולכים למקום מיוחד בשביל זה, אבל אדם הבא מן השדה ורוצה לשנות קצת יכול לעשות כן בבהכנ”ס, ופוק חזי מה המציאות בכל זה].

ועוד נראה הטעם מה שצריך שיקרא וישנה דוקא בבהכנ”ס ולא בבית המדרש ולא בשום מקו”א, דהנה הב”ח (או”ח סי’ תלא) הביא מש”כ מהרי”ו בהל’ פסח שאסור לעשות מלאכה וללמוד תורה קודם ק”ש ותפילת ערבית, והקשה עליו הב”ח מהגמ’ דידן דמבואר דאם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואח”כ קורא ק”ש ומתפלל.

ותירץ הב”ח בב’ אופנים, אופן א’ די”ל דכאן מיירי קודם שהגיע זמן ק”ש וכמש”כ ברבינו יונה ולכן שרי, ועוד כתב הב”ח לחלק דדוקא כשהולך לבהכ”נ התירו, דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישכח לקרות ק”ש ולהתפלל שהרי ע”כ הוא בא לביתו לאכול ולישן, אבל בביתו אסור לו ללמוד וכו’ וכן נ”ל עיקר.

ע”כ.

וע”ש במג”א סי’ רל”ב סק”ח, שחולק על תי’ השני של הב”ח, אבל מ”מ לתירוץ השני של הב”ח הנ”ל מובן מ”ט צריך שישנה דוקא שם בבהכנ”ס שעומד להתפלל שם ולא במקום אחר.

וכן בשו”ת אלף המגן (סי’ יח) האריך ליישב ד’ הב”ח, שמותר ללמוד לפני ק”ש ותפלת ערבית אם לומד בבהכ”נ, ולא אסר מהרי”ו ללמוד אלא ביחיד שרגיל להתפלל תמיד בבהכ”נ, ובפעם ההיא לא התפלל בביהכ”נ, לכן אסור לו ללמוד שמא ישכח, אבל בבהכ”נ או יחיד שמתפלל לעולם בביתו, מותר לו ללמוד קודם ק”ש ותפלת ערבית ע”כ.

עוד אפשר ליישב לפי מה שכתב במשנה ברורה (סי’ רלה ס”ק יז) דמלשון הגמ’ כאן מוכח, דיש מצוה ללמוד לפני אמירת ק”ש בערבית “אם רגיל לשנות שונה וקורא ק”ש” וכו’ ע”כ.

והטעם הוא כדי לעמוד בתילה מתוך ד”ת כמ”ש בירושלמי ריש ברכות ועי’ בגמ’ ברכות דף ל”א ר”פ אין עומדין, וגם הגר”א בביאורו כתב הטעם שקורין ק”ש שוב עם הברכות למי שכבר קרא אותה קודם לכן הוא גם מטעם הירושלמי הנ”ל והובא במ”ב לעיל.

ולפ”ז מובן מ”ט נאמר שקורא ושנה בבהכ”נ, כדי שיעמוד בתפילה מתוך ד”ת.

בכבוד רב

***

{יום א’ לסדר ויצא ע”ו}

קרית ספר

לכבוד ידידנו גיסי הרה”ג יקר יקרים כמוה”ר יהודה בלומנטל שליט”א

{שלו’ רב וכט”ס!}

.

.

.

רציתי להעיר איזו הערה קטנה,

.

.

.

רציתי דהנה בהכנסתו לבריתו של אאע”ה של .

.

.

העיר חכ”א דיש דיש לעשות כסא של אליהו נאה, ועכ”פ לא פחות ממה שיושב עליו הסנדק, משום כבודו של אליהו ז”ל, והגיב ע”ז כת”ר שמדברי הספורנו מבואר שהקב”ה נמצא במקום מילה, וא”כ היכא דאיכא ב’ כסאות וא’ נאה מחבירו, עדיפא לן שיהא הכסא הנאה למוהל, שכבודו של הקב”ה עדיף מכבודו של אליהו.

אכן אח”ז אינה ה’ לידי לשון הספורנו, וז”ל בר”פ וירא, וירא אליו ה’ באלוני ממרא.

כי שם נמול אברהם אז, וכל ביתו נמולו אתו, שם הופיע האל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית, כענין “אתם נצבים וכו’ לעברך בברית” (דברים כט, ט – יא).

וכענין “ויכרות.

.

.

לפני ה’.

.

.

ויעמוד כל העם בברית” (מ”ב כג, ג).

ונראה לאברהם שהיה מוכן מכלם לאותה המראה.

וכן ענין “ויפגשהו ה'” (שמות ד, כד), שלא נראה שם לדבר עם משה, אבל הופיע שכינתו לקבל ברית בנו, כאמרו “ביני וביניכם.

.

.

לדורותיכם” (לעיל יז, יא – יב).

ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה עכ”ל.

וכן במעשה מילה דבנו של משה כתב ספורנו פרשת שמות וז”ל, ויפגשהו ה’.

קרה יום מילת בנו אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין נמולו אתו (בראשית יז, כח) וירא אליו ה’ (שם יח, א) ואולי זאת היא סבת המנהג להכין כסא כבוד במקום המילה עכ”ל.

מבואר מדברי הספורנו דאדרבה הכסא גופיה שהעמידו הוא עבור הקב”ה, וא”כ גם לשיטתו יש להעמיד הכסא הנאה לא עבור המוהל, אלא במקום השני.

ובאמת כסא של אליהו הוא ענין אמיתי ונזכר כבר בפרדר”א פכ”ט, ובראשונים, וכ”ה בטושו”ע יו”ד ריש סי’ רסא.

וז”ל הרוקח הלכות שבת סימן קיג מה שנהגו לתקן ב’ קתדראות לברית המילה לפי שאחת מתוקן לאליהו ויש שמושיבין עליה הוולד כדי שיברכהו אליהו ע”כ.

וכן בזהר (ח”א דף צ”ג ע”א) וזה לשונו, אמר רבי אבא בזימנא דאסיק (ברית) [בריה] לאעליה להאי ברית, קרי קודשא בריך הוא לפמליא דיליה ואמר חמו מה (ברית) [בריה] עבדית בעלמא, ביה שעתה אזדמן ליה אליהו ז”ל וטאס עלמא בארבע טאסין ואיזדמן תמן ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקן כורסא חדא ליקרא דיליה והוא סליק ואסהיד קמיה קודשא בריך הוא.

תא חזי בקדמיתא כתיב (מלכים – א יט, ט; יג) ‘מה לך פה אליהו’ וגו’, וכתיב (שם שם, י; יד) ‘קנא קנאתי לה’ וגו’ כי עזבו בריתך בני ישראל’ וגו’, אמר ליה חייך בכל אתר תזדמן ופומא דאסהיד האי יסהיד דישראל קיימין האי קיימא.

ובשל”ה מסכת חולין פרק נר מצוה איתא, וכתב רבי מאיר בן גבאי בספר תולעת יעקב (בסוד המילה): וצריך לומר בפירוש: ‘זה כסאו של אליהו זכרו לטוב’.

ואם אין אומרים כן אין בא לשם, כך ראיתי במדרשו של רבי שמעון בר יוחאי ע”ה (זהר ח”א דף י”ג ע”א; ח”ב דף קס”ט ע”א), עד כאן.

ואולי כונת כת”ר שליט”א היתה לומר דמכיון ואנן קיימא לן שהכסא השני הוא לאליהו ולא להקב”ה כביכול, א”כ היכן הקב”ה שרוי, דמסתברא שהוא עם המוהל, כדאשכחן גבי אברהם שדרשו ז”ל וכרות עמו הברית, וא”כ לדידן בצירוף דברי הספורנו יש להדר יותר בכסא של מילה.

אכן לכאורה קשה להוציא עד כאן מתוך דברי הספורנו.

והנה היום היה הכנסתו לברית של .

.

.

, והיה שם הגאון רבי משה אלישיב שליט”א, ולא נזדמן שם כסא של אליהו ולקחו איזה ספסל והניחו עליו הרך הנימול לשם כסא של אליהו, ואמרתי לא’ שיביא כסא, והחכם הנזכר אחוי לי שלא להביא והקפיד, וחזינן בדעתו שאי”צ לחזר אח”ז כלל, אף שלא היה שום הפסד בזה אלא עיכוב קצת.

{ויה”ר שעולמך תראה בחייך וצדקתך לדור דורים.

}

{עש”ק פ’ בא התשע”ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג”ר .

.

.

מ”ט כתיב ברישא (שמות י”ב ז’) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח”כ (פסוק י”ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז”ל במכילתא עמדו ע”ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו”ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ”מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר’ ישמעאל [מס’ דפסחא פ”ו, וכ”ה בפ”ז, ע”ש הגר”א והגו”ב], וז”ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת”ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע”כ, ומכילתא דרשב”י פליג עלי’ וז”ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ”מ צ”ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו”א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני’ בתוספ’ פ”ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע”כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ”ל ליתן גם בפתח ההוא, [את”ל דמדאורייתא לא חיישי’ לחשד ועכ”פ קודם מ”ת], דבהדיא תני’ לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי’ זה].

ועמ”ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב”י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ”ל מ”ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק”פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק”פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ”ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב”י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה”נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ”ע [פי’ בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ”ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ”ש בחידושי הנ”ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ”ל, וז”ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ”ש מכילתא דר’ ישמעאל (מס’ דפסחא פ”ה), וז”ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (יחזקאל ט”ז ז’), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ”ה בשמות רבה פט”ו ופסדר”כ פ’ ה’ החדש.

וגרסי’ בב”ק ס’ א’ ‘תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים’, ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י”ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג”כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי’ בפסחים צ”ו א’, בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע”כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ”ל.

וכמו”כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ”ל ועיין עוד שם באריכות.

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב בס’ פנים יפות בראשית פרק יז, ומה שהקשו המפרשים כיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה, א”כ מפני מה לא קיים מצות מילה קודם שנצטוה, נראה באיסור חובל נאסר גם בני נח כדפירש רש”י [לעיל ט, ה] בפ’ אך את דמכם לנפשותיכם לחובל דם עצמו, וה”ה חובל בכלל, כדאיתא בסוף פרק החובל [צא ב] דלאו דוקא קטלה, אלא אפילו חבלה בעצמו, וא”כ לא היה רשאי בשביל החומרא שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה לדחות איסור חובל, ומטעם זה לא הניחוהו בני דורו שלא האמינו בנבואתו לדחות ולעבור על איסור חובל.

והוקשה לכת”ר שליט”א דיש להוכיח מדברי התוס’ ביבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פ’ (ס”ד) [מ”ז]) דאפי’ עירוב תבשילין קיים וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וא”כ אם היה בזה איסור חובל א”כ איך פרע עצמו.

עוד הקשה כת”ר דהנה כתב הגרי”ז לתרץ על קו’ המפרשים הנ”ל דכיון שלא נצטוה לא היה ע”ז חלות ערלה שתחול המילה.

וק’ א”כ איך עשה פריעה דעל עור הפריעה לא היה מצווה.

תשובה – נראה דאחר שנצטוה היה בזה יותר שייך להקרות שמהדר במעשה המצוה וכבר אי”ז איסור חבלה אבל כשאינו מצווה ועושה כלל לא מהני לזה שאחרים היו מצטווין ע”ז.

וכן יש לתרץ על מה שהקשה ע”ד הגרי”ז דכיון שכבר נצטוה על המילה היה שייך להדר במילה שהפריעה היא בירור המילה והיא הידור בגוף המילה משא”כ קודם שנצטוה.

{עש”ק פ’ וירא תשע”ו}

שאלה – הפנים יפות כתב שקודם מ”ת היו יכולין למול קודם שמונת ימים וצ”ע ממ”ש בבראשית פרק כא פסוק ד, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים, ואי איתא שהיה יכול למול מבן יום א’ הא אברהם איהו מרא דשמעתתא דזריזין מקדימין למצות (פסחים ד’ א’), ושהויי מצוה לא משהינן (יבמות ל”ט א’), ומ”ט המתין עד יום ח’.

תשובה – אברהם אבינו קיים את התורה כולה עד שלא נתנה כמו שנתנה אח”כ, כדאיתא ביומא כ”ח ב’, ומכח זה למדו התוס’ בפ”ח דיבמות דף עא ע”ב וז”ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו – ומ”מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב”ר (פרשה מ”ז) דאפי’ עירוב תבשילין קיים, וא”ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ”ל.

וע”פ דבריהן י”ל ג”כ לענינינו שהעדיף לקיים מילה בשמיני ואין להקשות דחומרא דאתי לידי קולא היא, כיון שבמצב שלו היה עליו להיות זריז למצוה, דזה אינו כיון שהיה עליו לעשות מילה בשמיני מצד ההידור וכמ”ש רז”ל שיש בזה ענין שיעבור שבת על התינוק קודם המילה, ובכה”ג לא שייך זריזין מקדימין, דהרי השוחט תמיד כחוש אע”פ שיצא יד”ח י”א שיכול לשחוט עוד אחר, וכ”ש הכא לאחר המצוה לעשותה יותר בהידור פשיטא דשרי ומצוה הוא.

ועיקר הדין כתבו זה התה”ד ועוד פוסקים (עיין בתשובה מכמה גדולים הנדפסת בסו”ס לבושי צדקה להר”צ הכהן), דכל היכא דשייך להדר אח”ז לא אמרי’ זריזין מקדימין למצות אם יקדים.

והנה בעיקר דברי התוס’, עיין במגיהים שם שנתקשו שכבר בגמ’ ביומא נזכר כן.

ושמא התוס’ גרסו ביומא שם עירוב תחומין כמו שהוא באיזה ראשונים, וכ”כ הגר”א, (וע”ש בהגהות וציונים עוז והדר), ועדיפא להו להביא לרבותא גי’ הב”ר שאפי’ עירוב תבשילין שהוא דרבנן ללא שום פקפוק קיימו, משא”כ עירוב תחומין דלר”ע ודאי הוא דאורייתא, וגם לרבנן הוא דאורייתא בי”ב מילין לדעת הירושלמי וכמה מגדולי הראשונים.