בגמרא ב”ק נה ע”ב איתא שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ונאמרו כמה פירושים ושיטות בדברי הגמ’ שם, מאחר ויש כאן ג’ נידונים, על הכותל ועל הבהמה ועל מה שהזיקה הבהמה, ויעוי’ שם בתוס’ וכן ...קרא עוד
בגמרא ב”ק נה ע”ב איתא שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ונאמרו כמה פירושים ושיטות בדברי הגמ’ שם, מאחר ויש כאן ג’ נידונים, על הכותל ועל הבהמה ועל מה שהזיקה הבהמה, ויעוי’ שם בתוס’ וכן ברמב”ם פ”ד מהל’ נזקי ממון ה”ב ובהשגות הראב”ד ומגיד משנה שם, ולמעשה הרמ”א בחו”מ סי’ שצו ס”ד הביא ב’ דעות בזה, דיש אומרים שאינו חייב על הבהמה עצמה, והיינו רק בדיני אדם, דאילו בדיני שמים חייב, כמ”ש שם הסמ”ע סק”ח ובאר היטב סק”ו, וכן מסתבר לפי סוגיית הגמ’ שם שבדיני שמים ודאי חייב מצד גרמא.
(ואמנם החו”י סי’ רד נוטה לחייב באופן שהיה מעשה גמור במעשהו, עכ”פ לענין שיועיל תפיסה, כמו שהביא שם הפת”ש, אבל כאן בהזזת הכלוב לא היה מעשה).
ומסתימת דברי הרמ”א משמע שדעה הראשונה שהביא הרמ”א סוברת שחייב על ההמה עצמה, וכן מבואר בביאור הגר”א שם בדעתו, ושכ”ה להדיא דעת הרמ”ה כמו שהביא בביאור הגר”א שם, עי”ש היאך מפרש הסוגיא בגמ’ לפ”ז, וכ’ הגר”א שם עוד שהרב פסק לחייב בזה, והיינו מה שסיים וכן עיקר על הדעה הראשונה שם.
ודעת המחבר אינה ברורה דמפשטות דברי הרמ”א משמע שדעת המחבר שחייב אפי’ על נזקי הבהמה וכ”ש על אבידת הבהמה עצמה, שבזה גם הדעה הראשונה של הרמ”א סוברים לחייב, [ויש לציין דמלשון הרמ”א משמע שהוא כל שכן אבל למעשה יש בראשונים שנקטו להיפך דלענין הבהמה עצמה יהיה חייב ולענין נזקיה יהיה פטור כמו שיובא להלן], אבל בפועל הט”ז נקט שהמחבר לא חלק על הרמ”א בזה, אלא שהט”ז לא נחית אלא לתחילת דברי הרמ”א בזה דמיירי לענין נזקים שהזיקה הבהמה, שבזה הביא הט”ז ראיה מסעיף ג’ שהמחבר מודה להרמ”א בזה, אבל לענין תשלומין על הבהמה לא נחית המחבר בסעיף ג’ כלל כמבואר שם בסמ”ע ס”ג סק”ו, וגם הט”ז לא נחית להדיא מה דעת המחבר לענין זה, דברמ”א גופיה משמע שיש ב’ דעות בדבריו, ולא נתבאר בדברי הט”ז מה סובר המחבר בזה.
והנה בתשובת הרמב”ם לחכמי לוניל הובא במגדל עוז על הרמב”ם שם ובדרישה שם מבואר שסובר שאם לא הוציאו הבהמה בפועל לא נתחייבו בדיני אדם על הבהמה עצמה אלא רק על נזקיה, אבל הב”י הביא בשם המגיד משנה שהראב”ד והאחרונים חולקין על זה וסוברין להיפך שחייב על הבהמה עצמה ופטור על נזקיה ומאחר שהרמב”ם יחיד בדבר זה נקטינן כוותייהו, ומסתימת דבריו שנקט כאותם האחרונים שמחייבים על הבהמה, אבל שוב ראיתי שבהלכה למשה פ”ד ה”ב (הובא בהגהות והערות על הב”י שם) נקט דמ”ש שם בב”י בשם המגיד משנה שהראב”ד והאחרונים חולקים על הרמב”ם הוא רק לענין הפטור על נזקין ולא על החיוב על הבהמה עצמה ותמה על הב”ח שלא למד כן (ויש לציין דגם הבאר הגולה למד כהב”ח שהראב”ד סובר כרמ”ה לחייב על הבהמה עצמה, והנידון אם המ”מ קאי על השגות הראב”ד או על תשובה אחרת שהי’ להם מהראב”ד ודברי ההלכה למשה מסתברים דבפשוטו אין שום הכרח לומר שמתכוון לעוד ראב”ד יותר ממה שנזכר בדבריו ושנזכר בדברי הראב”ד בהשגות שרק נזכר שפטור על הנזקין ולא נזכר שחייב על הבהמה עצמה), וממילא גם מה שפסק הב”י כדברי הראב”ד והאחרונים שהביא המ”מ אין ראיה מזה שמחייב על הבהמה עצמה, דשמא ס”ל להב”י כדעה ראשונה שבטור שהיא דעת רש”י ותוס’.
ודין כותל רעוע המבואר בשו”ע אינו שייך דבכותל רעוע כ רש”י בריש דף נו דלמסתר קאי ואינו שייך לכאן.
ואין לטעון שרק במעשה גמור חייב דאדרבה החו”י הנ”ל טען שאם עשה מעשה בזה לכו”ע חייב גם להפוטרים, אבל כאן מיירי שלא עשה מעשה אלא פתיחת בעלמא.
והמחבר מאחר שלא נחית בזה להדיא א”כ גם בני ספרד נוהגים כהרמ”א בזה, ובפרט אם נלמוד כהב”ח והבאר הגולה בדברי המ”מ שהראב”ד והאחרונים סוברים כהרמ”ה דלפי פירושם נמצא דהב”י פסק כוותייהו והכריע להחמיר בזה, ומ”מ גם לרש”י ותוס’ והרמב”ם שהם היש אומרים ברמ”א שפטור בדיני אדם מ”מ חייב בדיני שמים נמצא שבכל גווני יש לחייבו (ומכיון שחייב בדיני שמים עליו לשלם לו, וכ”ש בזמנינו שאין יד ב”ד תקיפה בכלל וכל הוראת ב”ד הוא רק מה שחייב בדיני שמים).
ולענין אם יש לפטור הנה מבואר בסי’ שעח סעי א ד דברשות חבירו חייב באונס ופטור באונס גמור, ובנידון דידן אם היה הכלוב פתוח מצד אחד ונשען על הקיר והוא הזיז אותו מסתבר ע”פ הגדרים המבוארים שם בס”ג שחייב שכן היה צריך לראות מה הוא עושה, ורק באופן שע”פ מה שיודע שהוא תקין היה צריך להיות בסדר וקרה משהו שלא היה צריך לקרות אז נפטר כמבואר שם לענין שליבות הסולם דאם היתה רעועה חייב ורק אם היתה בריאה ונפלה או התליעה אז חייב, וכאן הרי אם היה רואה מה שהוא עשה לא היה עושה זאת, ומה שקרה שבגלל שאיונ רואה מה שהוא עושה הביא את הנזק.
(ולענין מה שטוען שלא שם לב, הנה אדם מועד לעולם, ואע”פ שמצינו באיזה דברים שיש טענת אונס בנזיקין, מ”מ באופן כזה שהזיז כלוב ונפתח ולא שם לב לבדוק שהכלוב נפתח מסתבר שאין כאן טענת אונס אא”כ יש לו טענה מיוחדת על המבנה של הכלוב היאך היה מונח), ואם מדובר באופן אחר יש להחליט כפי הענין.
וכדאי לבדוק באיזה אופן ומה בדיוק קרה כדי שכשיבואו לשאול יוכלו הב”ד לפסוק לפי זה.
וכתב לי חכ”א הנה מה שרצו לחייב מצד הראשונים בסוגיא דפרץ גדר בפני בהמת חבירו.
נראה לי שלא דומה שהרי שם באמת שיטת המחייבים טעונה ביאור שהרי מבואר שם בגר”א שהחיוב הוא מצד גרמי ולא משום אדם המזיק, ונתקשו רבותינו אחרונים ז”ל למה יש כאן כללי גרמי.
הרי לפי השיטות שצריכים ברי היזקא אין כאן ברי היזקא שהרי לא בטוח שתאבד ועוד שהרי אין כאן מעשה בגוף הממון וגם הנזק לא בא מיד והבהמה יצתה מאליה והוא לא הוציא אותה.
ועיין בדברי הגרש”ר זצוק”ל (בשיעורים על מס’ סנהדרין דף עז.
) שהגדר הוא מצד שלקח את השמירה מהבהמה והפך אותה לבלתי משומרת כעין מי שמניח כיסו של חבירו ברה”ר שזה עצמו נזק וכך נראה באמת מדברי הרמב”ן בדינא דגרמי.
ואם כך כל זה שייך לומר רק באופן שמיד פריצת הגדר מעמיד את הבהמה ברה”ר ואין לה שמירה אבל כאן התוכי הרי עדיין פתיחת הכלוב לא מהוה אותה כבלתי משומרת כיון שעדיין נמצאת בתוך הבית ואם אח”כ יצאה מהבית אז זה כבר באמת לא מתקיימים כללי גרמי.
ורק לפי שיטת רש”י והסמ”ע בדעת הש”ע שאין הבדל בין גרמי לגרמא יהיה חייב אבל צריך שיהיה כוונה להזיק ולא נראה שכאן יש כוונה להזיק.
ועוד שהרי גם לפי דברי הב”ח שמבואר בדבריו שהוא מדין מזיק בידים, ועיין במאורי אש לגרשז”א זצוק”ל למה זה יכול ליחשב בידים ומדמה את זה למי שעושה נקב בחבית של יין נראה לי ברור שאין כאן צד שיחשב מזיק בידים.
כמובן שאם באמת הכלוב נמצא בקיר חיצוני באויר ולא בתוך הבית אז מובן שדומה לזה למי שפרץ את גדר חבירו ויצאה הבהמה ונאבדה.
עכ”ל.
והשבתי, לענ”ד א”צ לבוא בזה להדעות המחייבות בגרמא ומשוות גרמא לגרמי, ולענ”ד הבע”ח נחשב אינו משומר מאז שנפתח גם אם הוא בתוך ביתו של בעה”ב, שכך הוא הדינים לגבי צידה בשבת ויו”ט בין לגבי מחוסר צידה ובין לגבי להתחייב בצידה וכן לענין דיני חצר המשתמרת לקנות מציאה בכל זה אין דין שימור לבעל חי שנמצא במצב כזה שהוא בכלוב פתוח והבית פתוח (גם אם הבית קטן מאוד).
וכתב החכם הנזכר, אמנם זה נכון מה שכתב לדעות שמשווים גרמא וגרמי לא צריכים להגיע לכל זה אמנם האמת שמצינו מח’ בין הש”ך לסמ”ע בדעת המחבר לענין זה כמבואר בסימן שפ”ו באריכות.
לגבי מה שכתב לדמות את זה לענינים אחרים אפי’ שלגבי שבת נחשב מחוסר צידה אמנם עדיין הגדרים נראה לי מסברא שהם שונים שעדיין שחסר לו צידה אמנם א”א להגדיר שהבעל חי הוא לא בגדר שמור כי עדיין נמצא במצב שלא הולך לאבד כל עוד שלא יצא מהבית ואולי הגדרים שונים.
אמנם קטונתי לדבר עוד בענין כי אין לי בקיאות גדולה בכללים של צידה בענין שבת וחצר המשתמרת.
יש”כ גדול.
עכ”ל.
והשבתי, דוחק הוא בעיני לומר שיש כאן גדר חדש של דבר שאינו משומר אבל אינו הולך ליאבד בפרט שבסוגיות האחרות אין גדר כזה אלא דבר שאינו הולך ליאבד חשיב משומר וכן להיפך.
ויש להוסיף בזה גם לעניין דיני הזמנת מוקצה שאם מזמין אפרוח מפריח שאינו סגור לא חשיב הזמנה כלל כמבואר בסוגיות בפ”ק דביצה.