מוקצה

יעוי' במשנ"ב סי' תקיח סקכ"ג ובס"ס תקב סקכ"א ולכאורה לפי היוצא מדבריו לגבי חתיכת עץ שאם מטלטלו לצורך אוכל נפש מותר, וכן אם מטלטלו להסקה או להעברת אש לצורך כגון להדלקת הנר שהוא ג"כ בכלל הסקה מותר, אבל אם מטלטלו למטרה אחרת להסוברים שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור דלא נתנו עצים אלא להסקה, ולהסוברים שאין מוקצה ביו"ט משמע שסובר המשנ"ב לעיקר הדין להלכה שאין בו מוקצה גם לשאר שימושים, ולפ"ז להנוהגים כהמחבר בסי' תצה שיש מוקצה ביו"ט יהיה אסור ולהנוהגים כהרמ"א שם יהיה מותר גם לשאר שימושים, (מלבד באופן שצלו בשר בעץ ונמאס שבזה חמור יותר ובזה לדעת רש"י אסור אף לצורך גופו ומקומו כמבואר בשעה"צ שם בסי' תקיח סקל"א, אבל זה אינו מצוי בגפרורים שלנו).

כך יוצא לפו"ר לענין כל חתיכת עץ שמשמשת מעשה גפרור אבל בגפרורים גופא יש לדון עוד דשמא עדיף מסתם עץ והו"ל כיחדוהו מערב יו"ט לשימוש האש ואז יש לו תורת כלי כמו שפוד שייחדוהו דמבואר בבה"ל סי' תקיח ריש ס"ג דיש לו תורת כלי (ועי"ש איזה תורת כלי אם שמלאכתו להיתר או לאיסור), אבל במשנ"ב סי' תקב סקכ"א משמע דדבר העומד להסקה אינו מקבל על ידי זה תורת כלי, ויש לדון לענייננו דהרי גפרור אחר שימוש האש אין לו שום שימוש וא"כ יש לומר דכשעומד לשימוש האש לא חשיב שימוש כמו דבר העומד להסקה.

לענין גפרורים שנדלקו ונכבו יש לציין עוד לדברי הרמ"א ס"ס תקא ולמשנ"ב שם לענין לפידים ופתילות בשימוש השני, אולם בניד"ד אין משתמשים בגפרורים בפעם השניה ולא דמי לנידון שם.

לענין לחתות גפרורים על ידי גפרור יעוי' בשו"ע סי' תקז ס"ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האור דהו"ל מתקן מנא, אולם להמבואר שם בשעה"צ ע"פ הפמ"ג האיסור רק בעץ הראוי להיות מתוקן לזה ומייחדו לכך אבל באקראי שרי ולכן איסור הנ"ל אינו נוגע לשאלה זו ואינו נאסר באופן זה.

או"ח סי' תעה ס"א, וישקענו כולו בחרוסת, בטור חלק על הפוסקים שהשמיטו דין זה, וכבר כתבתי באיזהו מקומן בביאור פלוגתת הראשונים בזה, ויתכן לבאר בעוד אופן אחר דהנה אמרי' בגמ' וצריך לנעוריה שלא יתבטל טעם מרור, וקשה דהרי אמרי' שצריך שיהיה עבה זכר לטיט וכו', ומה יועיל הניעור, ובאמת בחרוסת עבה שלנו אינו מועיל לו כ"כ הניעור, וממילא אפשר דסברו דהך דעה דקאמרה דצריך לשקועיה וצריך לנעוריה ס"ל שהחרוסת אינה עבה וממילא אף דלפעמים בדחיית הגמ' לא אזלי' בתר הדחיה כשרק דוחים הראיה מ"מ כאן דהדחיה אזלה כהדעה דצריך לסמוכיה א"כ ההלכה כפי הדחיה וצל"ע דלפ"ז נמצא דגם דינא דלנעוריה להנך ראשונים אינו להלכה וצ"ע.

שם בשו"ע ואומר זכר למקדש, בבה"ל תמה מנא ליה, ותמה עוד דאין זה צורך ברכה כיוון שלא נזכר בפוסקים, וצע"ק למה לא יישב בפשיטות שכך נהגו במקומו של המחבר השו"ע כמו שהמנהג פשוט כן האידנא ולא חשו להפסק מענין הברכה דהרי כבר היה לברכה מקום לחול ועוד דהוא רק זכר ודרבנן ועוד דיש בזה מצורך הברכה והמצוה לפרש שהוא זכר למקד כהלל ולא עיקר המצוה ועוד שיש מנהג, וכבר הזכרנו דמצינו בכמה מקומות דבמקומות שיש עוד צירוף או צירופים הקילו לשוח לצורך הברכה ועכ"פ כשכבר היה מקום לברכה לחול.

יש לציין עוד לדברי הרמ"א בס"ס שלג דאסור לפנות יין מן העגלה בשבת, וחזי' מזה דאיסור פינוי הוא לא רק כשצריך למקום הדבר כהמקרה דמפנין, דגם כשצריך להדבר הוא בכלל איסור זה, ומ"מ אינו בהכרח מיירי בכל האופנים ברמ"א ומשנ"ב שם באופן שאין לו גם רווח מפינוי העגלה.

ויש להעיר דבריש סי' שלד מבואר דמותר לפנות מפני השריפה בחצר שעדיין לא באת לשם השריפה, ולמה שם אין דין פינוי ואולי באיבוד מוחלט הקילו משום פסידא עי' במשנ"ב סי' רנד הנ"ל לגבי רדיית הפת, דאם אין פתרון ע"י עכו"ם וכיו"ב לכאורה יוצא דלכו"ע מותר.

אבל אין ליישב דיש היתר בשריפה מכיון שאינו צריך את מקום הפינוי דבאופן שמעביר ממקום למקום לא עדיף מהעברת יין דאסר במשנ"ב סי' רנד הנ"ל.

והנה כל התשובה לענין הכנסת בגדים מפני הגשם אינה אלא כשאין נזק גמור אבל כשיש נזק גמור (ואולי בכלל זה גם טלית צמר באופן שאם תישאר בגשם עלולה לצאת מכלל שימוש), מבואר בשו"ע סי' שלד סי"ט דכל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים, והטעם משום פסידא וכמשנ"ת, ותדע דמשום פסידא יש פוסקים שהתירו אפי' מוקצה כמבואר שם בס"ב, ובאופן כזה יכול להציל דרך מלבוש כמבואר שם ס"ח, ובניד"ד מכיון שמוציא לביתו ולא לחצר אחרת יש סוברים שא"צ דרך מלבוש כמבואר שם בסי"א ובמשנ"ב שם משמע שנוטה להקל בזה משום שהוא פלוגתא בדרבנן (וצע"ק דכאן לכאורה רוב הראשונים מחמירים בזה שהם טור והר"ן בשם הרמב"ן ודלא כבעל התרומה שמקל בזה, וגם לכאורה לפי סתימת הסוגיות קצת משמע דלא שנא, ורק בפלוגתא שקולה בדרבנן אזלי' בתר המקל כמ"ש בע"ז ז, ונראה שהמשנ"ב צירף כאן גם שהוא שעת דחק גדול וצורך גדול ומקום פסידא בדרבנן, ועדיין צ"ע דאין לסמוך במקום פסידא על שיטה שלא נפסקה להלכה כמבואר בהקדמת הרמ"א לתורת חטאת, אולם יעוי' ברמ"א סי' שלה סוף ס"א דמשמע שסובר בשם מהרא"י כבעל התרומה הנ"ל ועי"ש במשנ"ב מה שציין בשם האחרונים בזה).

לכאורה היה צריך להיות הדין שמותר כיון שהוא כלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו מחמה לצל לצורך הכלי כמבואר בריש סי' שח, אולם לקושטא דמילתא אינו פשוט כלל דהנה במשנ"ב שם מבואר דההיתר הוא כשצריך לכלי לצורך שבת, וממילא אינו ברור שהיתר מחמה לצל הוא כשיודע שלא יצטרך כלל את הכלים בשבת.

וכן מצינו בסוגי' דמשילין ברפ"ה דביצה דמבואר דבשבת אין היתר להשיל פירות דרך ארובה אף שביו"ט הותר, ואילו דרך חלונות אף ביו"ט אסור, וכ"ז הוא אכן כשאינו צריך להשתמש בפירות אלו בשבת אבל אם צריך מותר כמ"ש המשנ"ב סי' שלח סקכ"ה בשם הפמ"ג, ולכאורה בבגדים אלו כל שיודע שאינם נצרכים לשבת אין היתר.

אם כי יש לדון דשמא שם להשיל דרך ארובה או להוריד מהגג דרך חלונות הוא טירחא יותר מלהכניס מהחצר או המרפסת לבית באותה הקומה.

ויעוי' בשו"ע סוף הלכות עירובי תחומין ובמשנ"ב שם דמבואר דלא התירו לטלטל פת לצורך עירוב של מחר ביו"ט הסמוכה לשבת אלא היכא שלא מוכחא מילתא שאינו עושה לצורך שבת כגון שכבר היה פת מאתמול וכל פרטי הדינים שנתבארו שם, וכה"ג מצינו לענין שינה בשבת שהתיר המשנ"ב רק כשאין אומר שהוא לצורך מוצ"ש, ויש לציין לדברי המשנ"ב לגבי סייר נכסיה בשבת, גם לתשובתי אחרת לגבי לימוד למבחן במוצ"ש וכן לתשובתי לגבי ניעור יין בשבת ובמ"מ המרובים שהבאתי שם.

ויעוי' במשנ"ב סי' רמד סקמ"ג דאפי' טלטול בעלמא אסור כשהוא לצורך חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מוצ"ש ומחמת זה רצה לאסור שם אף רדיית הפת, ועדיין יש מקום לדחות דרדיית פת היא חכמה כמ"ש בגמ' בר"ה וכן הבאת יין דרך רה"ר יש בו טירחא יותר מהכנסה מהמרפסת לבית.

אולם בסוגי' דמפנין בשבת קכח משמע דפינוי דבר מחדר לחדר הוא בכלל טירחא.

והיה מקום לטעון דמאחר שטרוד חשיב צורך שבת כדי להצילו מטירדתו אולם בסוגיות דמצילין מפני הדליקה ומפני שבירת החבית לא מצינו דהותר לצורך טירדא אלא רק לצורך שבת או לצורך בהול על מתו אבל בבהול על ממונו לא הותר אלא סעודה דלצורך שבת.

ולפי כל הנ"ל לכאורה שאין היתר בזה.

ולענין לכסות עי' בשו"ע סי' שלח שם.

וגם דברי הגרשז"א שהבאתי בתשובות הנ"ל לכאורה לא שייכא באופן שעושה עסק ומקדיש זמן לצורך דבר שאינו לצורך שבת.

או"ח סי' שנב ס"א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו' גוללו אצלו וכו' משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס"ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי' נתגלגל בחלקו לרה"ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו"ע כאן ובמשנ"ב סק"ב, א"כ לכאורה כ"ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה"ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ"ש כאן הרמ"א ובמשנ"ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ"ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי' הוא בחלקו ברה"ר או ע"ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי' בביצה טו סע"א וברפ"י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא"כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל"ע בזה.

הנה לדעת הרמב"ם בתשובה שהביא המשנ"ב בס"ס קנא סק"מ האיסור הוא רק אם הטינוף הוא מעל ההיכל, אולם בתשובה אחרת (שכתבתי להרב טורק) הרחבתי דכמה פוסקים פליגי על הרמב"ם, וגם הבאתי שם מדברי הפוסקים דטינוף גמור אין חילוק בין ארעי לקבוע (ונפק"מ למי שרוצה להשתמש בבהכ"ס שם), וגם ציינתי שם לדברי הרמ"א ביו"ד סי' קטז דאמרי' חמירא סכנתא מאיסורא לענין להחמיר בספק סכנה, וכאן יש יותר מקום להחמיר להשתמש בבהכ"ס שם מחמת הט"ז בס"ס קנא שכ' שנענש על פטירת בניו מחמת זה, וגם דהמשנ"ב סקמ"ב נקט דשומר נפשו ירחק מהקולא הנזכרת בנידון שם, ומשמע בדבריו דלכתחילה שומר נפשו ירחק מעל כל מקום בהכנ"ס ולא רק כנגד ההיכל עי"ש בלשונו.

אולם לענין להשתמש בבהכנ"ס תחת בית הכסא אם יש בזה איסור, הנה מאחר דהתפילה יותר מתקבלת בבכנ"ס שמקפידין על קדושתו (וכן הובא בשם הגר"א שאם היה בנין בהכנ"ס בנוי כולו לשמה היו כל התפילות שם כתקנן, ובאופן שאין מקפידין על הקדושה עי' שבת קיט לענין דומה שאומר מלאך רע יה"ר שיהא לשבת האחרת כך וע"ע במכילתא דרשב"י רפי"ב דאין השכינה שורה בחו"ל אלא במקום טהור וכו' והוא פשוט, ומקום טינוף הוא מביא לסט"א כמבואר ברק ערבי פסחים ועי' מה שהביא בשבט מוסר), א"כ בודאי שהוא עדיף אבל איסורא ליכא, אבל להט"ז התפילה אינה עולה למעלה אם מתפלל תחת דבר טינוף, ולכן הוא דבר שאינו טוב כלל אם לא בדיעבד או בשעה"ד גדול.

ואמנם השעה"צ ס"ס קנא משמע דלא ברירא ליה דינא דהט"ז (בבהכנ"ס שאינו קבוע שאז החשש הוא רק מצד הט"ז עי"ש, וכעי"ז הנידון לענייננו לענין המתפלל עצמו דגם לדידיה החשש הוא רק מצד הט"ז דהרי מצד דינא דקדושת בהכנ"ס האיסור רק על המזלזל בקדושה), אבל בכנה"ג משמע שהסכים לדברי הט"ז, וגם השעה"צ לא דחה דבריו מכל וכל אלא בעיקר בא ליישב המנהג לגבי בהכנ"ס זמני ושאין דברי הט"ז מוכרחין לסתור המנהג, א"כ בודאי שיותר טוב לחשוש להט"ז ולא להתפלל תחת בהכ"ס כשאפשר בקל דמהיות טוב אל תקרי רע, (ועי' בסוטה מו ע"ב כופין על הלויה מפני ששכר הלויה אין לו שיעור ודוק).

ולענין להתפלל בשטח חלל ביהכנ"ס שאינו תחת בית הכסא, היה מקום לדמותו לנידון המשנ"ב ובה"ל בסי' עט ס"ג בשם הריטב"א ושאר פוסקים כשיש צואה ברשות סגורה אם אוסרת את כל הרשות.

אולם העיקר נראה דאם נשווה דין צואה לדין כלאים שהשוום הבה"ל שם ע"פ גמ' דעירובין ממילא אין ללמוד משם לכל צואה בבית, דרק גבי חצר קטנה שנפרצה לגדולה סברת הרשב"א והריטב"א בעירובין צב ע"ב (והבה"ל גם בדעת רש"י ותוס', ועי' עוד בשוע"ר בקונטרס אחרון סי' עט סק"א) דהוא דין חמור יותר בין לענין כלאים ובין לענין צואה בתפילה, משא"כ לגבי שאר כל צואה בבית דלא אמרי' כן וכמו דלגבי כלאים לא אמרי' דבכל כלאים בבית נאסר כל הבית וכמ"ש בריטב"א שם גופא (הובא בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט) דגם בחצר הגדולה גופא (שכל הקטנה נאסרה מחמתה) מותר להרחיק ד"א ולזרוע ואז יהיה אופן של היתר גם בקטנה עי"ש.

[ובביאור שי' החולקים על הרשב"א והריטב"א עי' קרן אורה בעירובין שם ע"א בדעת הרמב"ם פ"ח מהל' תפילה ה"ז ה"ח ועי"ש במאירי ובהגהות הגר"א ודוק, אולם בדרך אמונה פ"ז מהל' כלאים הי"ט נראה שנקט גם בדעת הרמב"ם כפרש"י לענין כלאים].

אבל יש להזכיר כאן דעת ר"ש בן אלעזר בברכות כה ע"ב דכוליה בית כד' אמות והצואה אוסרת כל הבית, ובגמ' שם הובאו כמה דעות אם הלכה כרשב"א או לא, אבל בפוסקים מבואר שאין הלכה כר"ש בן אלעזר בשו"ע ריש סי' עט ובהג"ה שם ושו"ע ס"ס פז וכמ"ש הרא"ה ותלמידי ר"י שם ועי"ש במאירי מ"ש בשם יש מפרשים, אבל יעוי' במשנ"ב ונו"כ ריש סי' א' דמשמע שיש שנקטו כשיטת ר"ש בן אלעזר בזה לענין שיהוי בנט"י של שחרית עי"ש, וצ"ל דבזה שהוא קיל כיון שאין לו מקור מגמ' הקילו יותר (והואיל דאתאן לזה אציין דלפי הפוסקים שנקטו ששיהוי כדי הילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א [ועכ"פ דשיהוי יתר מהילוך ד"א לא עדיף מהליכת ד"א גם אם נימא דשיהוי כדי הילוך גרידא עדיף מהילוך], א"כ לכאורה דלא תקנו במה שכוליה בית כד"א, ולפלא על הנו"כ בריש סי' א' שלא ציינו זה ודחו סברת השוללים ענין מה ששיהוי ד"א וכו' ואילו הסומכים על הר"ש בן אלעזר לניד"ד לא העירו עליהם כלום מצד זה), ועי' בתלמידי רבינו יונה בברכות שם מש"כ בשם הרי"צ גאות דהלכה כרשב"א, אולם עי' מש"כ ע"ז בתלמידי רבינו יונה ובריטב"א בברכות שם.

ומ"מ גם אם נקבל שיש חשש איסורא בצואה בבית בהרחקת ד"א מ"מ שוב נראה דאין ללמוד משם, דסו"ס יש מחיצה מפסקת בניד"ד בין הצואה לבין המתפלל, וכן כשתפילתו עולה למעלה היא עולה דרך מקום שהוא מופסק במחיצה בין בית הכסא לבין מקום עליית התפילה.

רק דיש חשש אחר שאם אין עשרה במקום טהור א"כ הוא מצטרף עם עשרה שחלק מתפילתם אינה עולה למעלה להט"ז, וממילא יתכן שכח הציבור פגום בניד"ד בהגדרת עת רצון שהוא בשעה שהציבור מתפללין כמבואר בפ"ק דברכות, דאפשר דמעליותא דעת רצון בציבור (שאז הקב"ה מצוי בעשרה בכל השנה כמו בעשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ כמבואר בגמ'), הוא כשמתקבלת תפילת הציבור.

ואמנם יש קצת פוסקים שנקטו שמצרפים אף את אותם שאין מתפללין כלל אם הם מיעוט עכ"פ ואכמ"ל, ויתכן דלאותם דעות לא אכפת לן אם מיעוט המתפללין תחת בית הכסא, אבל רובא דעלמא פליגי עלייהו כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא אפשר דעיקר העת רצון הוא כשתפילת הציבור עולה למעלה.

וכן מצינו דלכתחילה אין להתפלל ליד רשע כמבואר בשל"ה ומצוה להתפלל ליד צדיק שתתקבל תפילתו עי"ש ובחת"ס, וע"ע בזוהר עה"פ תפילה לעני כי יעטוף, וממילא מסתבר שיש יותר מעלה בתפילה עם ציבור שתפילתם עולה למעלה ולא שנשארת תפילתם למטה בארץ.

ויתכן עוד דגם להסוברים שיחיד שאינו מתפלל אינו מצטרף עם הציבור, לענין שצריך להרחיק מיל וד' מילין כדי להתפלל עם ציבור גמור, מ"מ כאן לדינא לכו"ע אין מחיוב מצד הדין להרחיק יותר, כיון שסו"ס קיים תקנת חכמים להתפלל עם הציבור, גם אם ישנם מן הציבור שאין תפילתם עולה למעלה.

ולענין אם מתפלל תחת חדר בהכ"ס שלא כנגד מושב בהכ"ס ממש נראה דהיינו הך, דהרי הטינוף תופס לכה"פ ד"א לכו"ע, וכשהחדר כולו מוקצה לבהכ"ס חל בכולו איסור, דהרי הזמנת בית לבהכ"ס מהני כמבואר בגמ' שבת י ע"א ונדרים ז ע"א ושו"ע או"ח סי' פג ס"ב, ומבואר שם במשנ"ב סק"ט ע"פ הגר"ז שאם בונים בהכ"ס עם מחיצות תופס בזה כל השטח שבתוך המחיצות ולא רק מקום בהכ"ס, וכ"ש אחר שכבר משמש המקום לבהכ"ס בפועל, ממילא כל תפילה שעוברת דרך שם חשיב כמקום טינוף ואינו עולה למעלה להט"ז.

ונפק"מ גם להחולקים על הט"ז לענין צירוף לעשרה דרך מקום טינוף בכה"ג שאין מפסיק כסא דבהכ"ס עצמו בינו לבין הציבור אלא דרך אויר בהכ"ס, דלכאורה אויר דבהכ"ס כבכה"ס, וכמו שכ' המשנ"ב שנענש הרבה מי ששם ספריו במקום בהכ"ס.

ומיהו במקום ספקות וצירוף היה מקום לומר שיהיה יותר קל, דמדאורייתא הרי אין הזמנה תופסת (כמבואר במשנ"ב סי' פג סק"ח), וממילא אפשר דגם יותר מד"א ליכא איסורא דאורייתא.

ויש לדון אם בהכ"ס תופס כולו אחר שהוקבע לבהכ"ס עם צואה מדאורייתא או לא, דזה ברור שאחר הזמנה ומעשה אי' במשנ"ב סי' פג סק"ו ובבה"ל שם שתופס הבית הכסא מן התורה (וכן כתב שם בהמשך דבריו בביאור דברי שו"ע הגר"ז), רק דיש לדון אם גם מה שתופס כל המקום הוא ג"כ מן התורה או לא.

ויש לפשוט זה מדברי הגר"ז ריש סי' פג שהוא מקור דברי הבה"ל שם לומר שבהכ"ס ישן אסור מן התורה, ובהגר"ז שם אי' דתופס כל הרשות עד המחיצות, והגר"ז הוא גם מקור המשנ"ב שהבהכ"ס תופס כל המחיצות, ואמנם המשנ"ב למד דבריו לענין בהכ"ס בהזמנה בלא מעשה שהוא מדרבנן שתופס עד המחיצות, אבל עיקר דברי הגר"ז נאמרו בבהכ"ס עם הזמנה ומעשה (לפי מה שביאר דבריו בבה"ל הנ"ל) שאסור מן התורה כמ"ש להדיא שם שאסור מה"ת, וחזי' מזה דגם בהכ"ס דאורייתא תופס דאורייתא עד המחיצות כמבואר בדברי הגר"ז שם.

ולא נכנסתי בזה לנידון מחיצות בהכ"ס מעיקר הדין ובזמנינו שכבר דנו בזה (ועי' גר"ז שם ומשנ"ב וחזו"א).

וביאור דברי הט"ז דאמרי' בעירובין צב שאי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואמרי' לה לגבי דיני צירוף עשרה, הרי שדין צירוף עשרה שוה לדין הפסק בין ישראל לאביהם, ואעפ"כ מבואר בפוסקים דדבר טינוף מפסיק לענין צירוף עשרה, א"כ מפסיק גם לענין בין ישראל לאביהם שבשמים.

הנה במשנ"ב סי' שא סקמ"ה דן לגבי שעון צוואר שהוא חלק משרשרת העשויה לתכשיט, ונקט שאפי' שהוא דרך מלבוש מ"מ השעון יש לו חשיבות בפני עצמו ואינו בטל לתכשיט, ודבריו מיוסדין כנראה על מה שמצינו דציצית חשיבי ולא בטלי לבגד, אבל בשעון יד יש שנקטו שכבר נחשב בטל יותר משעון צוואר אפי' באופן שאינו עשוי כתכשיט (שש"כ פי"ח הערה קיא ואג"מ או"ח ח"א סי' קיא), ושניהם הקלו רק מעיקר הדין ולא שכך ראוי לכתחילה עיין שם ושם, ויש לציין דפשטות המשנ"ב דאפי' חלק מתכשיט אינו בטל וכ"ש זה שאינו עשוי לתכשיט כלל, וכמו שהובא גם בשם החזו"א לאסור בזה (וכן כ' בחוט שני ח"ד פפ"ח סק"ב ואול"צ ח"ב פכ"ג תשובה ב), ומה שהזכיר הגרשז"א שרגילים ללובשו יל"ע דעוד דברים מהדברים האסורין לצאת בשבת לא הותרו מטעם שרגילין ללובשו.

ולענין שעון זהב יש שמועות סותרות בדעת החזו"א בזה (עי' ביאורים ומוספים על המשנ"ב שם ולפי מה שהובא שם שם רוב המקורות בדעת החזו"א להתיר, וכן באול"צ שם קיבל סברא זו ששעון שנלבש לנוי הוא מותר) ויש שאמרו משום החזו"א שאינו נחשב תכשיט מכיון שאם יהיה מקולקל לא ילכו עמו, ועל גוף סברא זו יש לדון דאמנם אם יהיה מקולקל לא ילכו עמו משום שאין כבוד ונוי ללכת עם גיסטרא וכלי שבור אבל כל עוד שהוא פעיל ויש לו חשיבות הרי הוא נחשב מוסיף נוי וכבוד, וגם אין דרך אנשים בזמנינו לילך עם תכשיט לשם תכשיט אלא רק לקשט מלבושים קיימים.

ויש להוסיף דבפדיון הבן מוסיפים לנפדה התינוק שעוני זהב והוא כמובן רק לנוי, וגם מה שרגילים לקנות שעון זהב לכלה או לחתן הוא כמובן ג"כ רק מטעם נוי וכבוד.

ועי' בחוט שני שם שחילק דרק שעון יד של אשה מותר לצאת בו בתנאי שעיקרו עשוי לנוי.

ואם נקבל לדינא דשעון שעשוי לתכשיט מותר יתכן לומר הגדר בזה דלו יצוייר שהיה יכול האדם ללבוש רק שעון בלבד בלא התכשיט לא היה אכפת ליה, א"כ חזינן שהשעון משמש כשעון ולא כתכשיט, ומאידך אם היה לפני האדם ב' ברירות, או שעון בלא תכשיט או תכשיט בלא שעון, אם היה בוחר בתכשיט בלא שעון (מסתמא שיותר שייך בנשים), א"כ פשיטא שנחשב כתכשיט, ואף אם במקרה שיש לפניו ב' ברירות היה בוחר בשעון בלא תכשיט, מ"מ אם מחזר וטורח הרבה שיהיה לו שעון שהוא גם תכשיט (שכך הוא בהרבה מהמקרים מכיון ששעון כזה עולה הון תועפות) וכשיוצא לבית המשתה וכיוצא בה מקפיד מאוד לקחת דוקא שעון זה כדי להראות בו בבית המשתה, יש מקום להחשיבו כשעון שהוא גם תכשיט.

מ"מ לפי דרכנו למדנו ששעון שאשה עונדתו גם כשהוא מקולקל הוא ודאי מוגדר תכשיט גם כשאינו מקולקל ומשמש אף כשעון  (ועי' שש"כ שם סכ"ז והערה יח).

ולא נכנסתי בזה לנידון אם שייך בו איסור טלטול בשבת בשעונים שלנו מצד כלי שמלאכתו לאיסור, אלא רק מצד טלטול אם נסבור שאין בזה איסור מוקצה.

וכמו כן לא נכנסתי בזה לנידון נוסף והוא דין יציאה בתכשיט, ואם עצם הגדרת תכשיט מתירה השימוש בשעון לכו"ע.

אם הוא ביטנה שכולה תפורה וקבועה בתיק הרי הם נחשבים יחד ככיסוי אחד אבל אם הוא כיס פנימי של הבגד שמונח בנפרד בתוך התיק ויש את חלל התיק סביבו המשמש בנפרד, נחשב הכיס הפנימי כב’ כיסויים.

מקורות:

באשל אברהם מבוטשאטש (באו”ח ס”ס רמ) נסתפק בענין סדין המקופל ולמסקנא משמע שם שתפס שאם הוא מקופל בלבד נחשב כב’ כיסויים, אבל אם תפור כמו ביטנה אי אפשר להחשיבו כשני כיסויים אלא רק ככיסוי אחד, וכן הביא דבריו בכה”ח סי’ רמ סקנ”ג.

והגרח”ק (בתשובתו הנדפסת בלקט שאלות המצויות ח”ב עמ’ כג) נשאל לגבי כיס  בבגד (כגון כיס בחליפה) אם יש להחשיבו כב’ כיסויים וציין לדיני מוקצה (בסי’ שי בשונה הלכות אות ח) דשם נזכר חילוק בין אם הכיס תפור כולו לבגד שאז נחשב כאותו בגד לבין אם רק פיו תפור לבגד, וסיים שם בצ”ע.

אולם בכופל בגד לשניים הביא במאיר עוז (סי’ מ ס”ב אות ד) בשם הגרח”ק שרצה להקל בזה, ועי”ש מה שדן לגבי כיס, ומה שטען שיש משמעויות במשנ”ב שלא כדין זה (ומה שהביא שם ראיה מדין כר במשנ”ב סי’ מ ס”ג יש להשיב על זה דכר אין עשוי להיפרד הב’ צדדי הכר זמ”ז והוא בית קיבול העשוי למלאות ושמא בניד”ד בכה”ג לא חשיב ב’ כיסויים כעין ב’ כיסויים תפורים שלמד הא”א הנ”ל מציצית להחשיבו ככיסוי אחד, משא”כ בכופל בגד לשנים).

ומ”מ לגבי ביטנה שכולה תפורה עם התיק משמע שמסכים גם הגרח”ק שנחשב כאותו בגד, ולא נחשב כב’ כיסויים, אבל בתא נפרד בתוך התיק שהוא מוקף מכיסוי בכל צדדיו שיכול להניח דברים גם בתאים הסמוכים, לא גרע מאריג המקופל לשנים שנחשב כב’ כיסויים וכנ”ל בשם האחרונים והגרח”ק וראה גם בדעת תורה ביו”ד סי’ רפב אלא דשם הקיל יותר מזה.

ובמאיר עוז שם למד מדברי הא”א הנ”ל דבכיס אינו טוב, כיון דבתפירה סובר שהוא כבגד אחד, ולענ”ד יל”ע דשמא הא”א לא אמר דבריו אלא בבטנה שנוצר להיות קבוע בבגד, אבל כיס שתפור רק הקצה שלו אינו יותר גרוע מבגד כפול לשנים ששם ג”כ ב’ חלקי הבגד תפורים זה בזה והעיקר שאינם תפורים לכל ארכם ומה שב’ קצוותיהם תפורים זב”ז אינו מגרע וכמו שציין הגרח”ק להל’ מוקצה, וגם אם יש לדון בכיס של בגד דהוא עשוי להיות קבוע באופן זה במקום הזה שבבגד ויש לדון מצד הסברא שכתבתי לעיל על כר שעשוי להיות קבוע כך, אבל בכיס פנימי של תיק שהחלל שסביבו משמש לאחסון אחר, בזה ודאי חשיב כדבר נפרד ולא כדבר הקבוע ותפור בתוך החלק החיצוני של התיק.