שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

הנה מה שהמתווך יכול לקחת לצדקה שכר טירחא כנהוג זה נכון, והרחבתי בזה קצת בתשובה הסמוכה [ד”ה האם מותר למתווך וכו’], ולגוף הנידון דידן הנה בעצם אחרי שאדם ויתר על ממונו לצדקה אינו יכול לחזור בו, אלא דכאן יש ...קרא עוד

הנה מה שהמתווך יכול לקחת לצדקה שכר טירחא כנהוג זה נכון, והרחבתי בזה קצת בתשובה הסמוכה [ד”ה האם מותר למתווך וכו’], ולגוף הנידון דידן הנה בעצם אחרי שאדם ויתר על ממונו לצדקה אינו יכול לחזור בו, אלא דכאן יש נידון אחר, דמצד אחד יתכן שהיה כאן מחילה בטעות, אם טוען שלא ידע בשעת מחילתו שפלוני עני ונזקק לסכום הזה, ויתכן שיועיל כאן להישאל בפני חכם על מה שויתר מקום לכן, ואע”פ שכתבו הפוסקים (רדב”ז ח”א סי’ קלד ובדפו”ח ח”ד סי’ אלף רד, הובא ברע”א סי’ רנח ובפת”ש סי’ רנח סק”ח) שחכם שנשאלו בפניו על הצדקה מנדין אותו, אבל כאן שאני שרק רוצה לשנות מצדקה לצדקה וממילא אין מנדין חכם שמתיר נדרי צדקה באופן כזה, וגדולה מזו יעוי’ בתשב”ץ ח”ב סי’ קלא מש”כ לענין התרת נדר צדקה באופן אחר והובא בקיצור בברכ”י יו”ד סי’ רמט ס”א.

ומצד שני אם הכסף כבר אינו ברשותו הרי אי אפשר להישאל על הצדקה כלל דמשבא ליד גבאי אינו יכול להישאל עליו כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רנח ס”ו, ואם מדובר בניד”ד באופן שכבר בא ליד גבאי הרי א”א להשאל עליו.

ועוד יש לדון מה היתה כוונת התורם בתרומתו לצורך מטרת הדפסת הספר, דהרי אין צריך חמישים אלף ש”ח להדפסת ספר במקרה רגיל, ומצד שני הכסף אינו מיותר, שכן אפשר בכסף זה לשלם לצוות עורכים שיכתבו הערות ומ”מ על הספר או לשלם למפיצים שיפיצו הספרים בחינם או בתשלום, ממילא אם נאמר דאין בכוונת התרומה ליותר מהדפסה מינימלית של הספר (ולא מועיל שישמיע התורם דעתו לאחר מכן אם נימא שזה לא היה כלול בדבריו הקודמים, כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנא ס”ה ואו”ח סי’ קנג סי”ד), ממילא דין התרומה המיותרת כדין “מותר הצדקה” שעיקר דינו שאפשר להשתמש בו לשיפורים בהוצאת הספר ע”ד הנ”ל ע”פ המבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנג ס”ו עי”ש, ומאידך גיסא אם נראה להפרנס לצורך שעה שאינו נצרך לספר מותר לו לשנות את זה לצדקה אחרת, כמ”ש הרמ”א שם והגר”א שם ציין לזה קצת סמך מן הירושלמי בשקלים פ”ב ה”ה (אע”פ שבירושלמי גופי’ אין מוכח שהוא לכתחילה גמור וגם בירושלמי שם לא נתבאר שמותר לשנותו לענין אחר לגמרי אלא רק להעביר דמי פדיון שבוי אחד לפדיון שבוי אחר, אבל בשו”ע שם רנג ס”ו משמע דלא שנא ולכל מטרה יכולים לשנות), אבל כאן אינו ברור שהוא אכן נראה לפרנס שאין צורך להוצאת הספר בתוספת זו, שכן אינו דומה למקרים המובאים שם בשו”ע שהמותר אינו מטרת הצדקה כלל (כגון מותר פדיון שבוי באופן שהשבוי לא היה נצרך לאותו מותר לצורך הפדיון שמעיקר הדין הוא של השבוי והפרנסין יכולים לשנות את הכסף לפי דעתם מכיון שבנידון זה באמת מטרת הצדקה שהיתה לפדיון השבוי אינה קיימת כאן כלל) משא”כ הכא שעדיין יש מה לעשות עם הכסף, וגם לא מסתבר שהמקרה כאן הוא בכלל מש”כ שם הרמ”א ואם נראה לפרנסים לצורך שעה וכו’.

מאידך גיסא אחד מן המקרים המבוארים במשנה בשקלים שם הוא מותר המת, ושם יש מה לעשות עם הכסף, דמותר המת איכא שם למ”ד בונין לו נפש על קברו, ואעפ”כ איכא למ”ד שם מותר המת ליורשיו, והכי קיימא לן בשו”ע יו”ד סי’ שנו ס”א, אע”פ ששייך להשתמש בכסף לבנות נפש על קברו, ויל”ע בזה אם גם במותר המת אמרי’ שהפרנסין יכולין לשנות, ואע”פ שדין זה דפרנסין נזכר בירושלמי אחר דין מותר המת בונין נפש וכו’ אין להביא ראיה דקאי דין זה דפרנסין גם על הך מותר המת, ואולי להיפך ממה שלא נקטו מותר המת שוב בברייתא דפרנסין אלא רק מותר שבוי וכו’ א”כ היה מקום ללמוד דבזה אין רשות לפרנסין לשנות, אבל יש לומר דתנא ושייר דלא נקט בברייתא דפרנסין את כל אופני המותרות שבמשנה.

והשו”ע יו”ד סי’ שנו ס”א פסק כמאן דאמר מותר המת ליורשיו והוסיף ואם לאו יעשו בו צרכי מתים אחרים, ועי”ש בפת”ש מה שדן שאם הגבאי רוצה לעשות נפש על קברו והיורש מעכב הדין עם היורש אלא אם כן מנהג אותו המקום לעשות נפש על קברו, שאז הוא חלק מצרכי הקבורה, ומבואר שם שאין רשות ביד גבאי לשנות את המותר, ולכאורה התם כל שכן שהיה לגבאי רשות לשנות את המותר אבל הטעם דשם הדין עם היורש הוא משום ששם זכה בו היורש וא”א להוציא מידו, ורק אם לא בא המותר ליד יורש כגון שאין יורש שתובע המעות או שרוצה המעות אז יעשו בו צרכי מתים אחרים שזה מה שראוי לעשות במעות, והטעם שזכה בו היורש מבואר בסנהדרין מח ע”א משום שהמת מתבזה בגבייה ומוחל הבזיון לטובת היורש כמו שהביא הש”ך שם, וכ”ש שאם ירצה הפרנס לצורך מתים אחרים לא יוכל כשזכה בו היורש משום שהמת לא מחל בזיונו לגבי מתים אחרים, אבל בניד”ד אין ראיה משם שאין יכול הפרנס לשנות את המעות משום שאין אדם שזכה במעות בינתיים, אבל הנידון הוא שכאן אין צורך שעה וכו’ כנ”ל.

ושוב חשבתי דבעצם הכסף הזה של התיווך שהיה מגיע למתווך בדין והוא ויתר את זה לצדקה אין זה נחשב כתרומת הנדיב הראשון אלא כתרומת המתווך, וממילא יש לדון במטרת המתווך מה היתה דעתו בזה, דכאן הוא קצת יותר קל כיון שעכשיו יש קצת מקום לומר שהמתווך עיקר כוונתו היתה שלא ניחא ליה ליהנות מכסף של צדקה אבל לא היתה בכוונתו שילך דווקא לצורך צדקה מסויימת, וצ”ע אם אפשר לסמוך על זה, דהרי למעשה הוא תרם את זה יחד עם התורם הראשון לאותה המטרה ודמי קצת למי שתורם במעמד אנשי העיר שכוונתו לאנשי העיר כמ”ש ביו”ד סי’ רנא ס”ה בהג”ה, ועי’ גם בהג”ה סי’ רנו ס”ד, וכ”ש בענייננו דזה פשיטא שתרם הדבר למטרה זו, ואולי בצירוף התרת נדרים יוכל לסמוך על זה אם יש דוחק עניים וכשהמעות אינן נצרכות למה שמתבקש לצורך הוצאת הספר לאור, ולמעשה ישאל שאלת חכם.

והיה מקום לדון מצד אחר שהרי קיבל תקציב מתורם להדפסת ספר שכל הפרוייקט וההכנסות יישארו בבעלותו של המתרים, ואי’ בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”י דיש אומרים שספר תורה של יחיד מותר לו למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, ומקורם מדינא דגמ’ מגילה דף כו דז’ טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים למכרו ולעשות מדמיו כל מה שירצה וכן מדרב אשי שיכול למכור בי כנישתא, ויש חולקים שם, ועי”ש במשנ”ב דהוא מחלוקת גם לענין תשמישי קדושה אבל הוא קל יותר.

אכן נראה דגם להדעות המקילים שם אין לטעון ולומר דגם בנידון דידן כיון שמוסרו לו שיהיה שלו ויוכל לשנות את מטרת הכסף על ידי מכירה, דאינו נכון, דאפי’ אם הי’ צד לומר שיוכל למכור מצד קדושת הצדקה שבזה אבל מצד שמעביר על דעתו של התורם שביקש להדפיס ספר שיהיה שימושי לרבים פשוט שאסור לו להעביר על דעת התורם, דהרי דינא דרב אשי נאמר רק באופן שתורם על דעתו של רב אשי כיון שהוא מופלג שבדורו או באופן שהתרומה היתה לעיר ומוכר על ידי ז’ טובי העיר במעמד אנשי העיר ששם יש בעלות גמורה, משא”כ בנידון דידן שזה ברשותו רק בתנאי שיעשה בזה הפצת תורה גם אם יקבל את הרווחים לעצמו, ולא ניתן לו רשות לקחת את כל הכסף לעצמו, וכמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנו ס”ד שבמקרה רגיל שניתן לגבאי אין בידו כח להעביר על דעתו של התורם במטרת התרומה.

ואפי’ מצד הרשות לשנות את הקדושה נראה שלא יהיה כאן שייך מכיון שאין לו בעלות כרב אשי וכז’ טובי העיר וממילא אינו יכול להפקיע קדושה.

ויש להוסיף עוד דמכיון שההקדש היה למטרה שרבים ישתמשו בספר הנדפס אפי’ שיהיה על ידי שהם יקנו וישלמו על הספרים, מ”מ מכיון שהיה כאן הקדש גם למטרת הפצת תורה לרבים לטובת הרבים, ממילא יש כאן זכות וכח טענה לציבור שעבורו נתרם הכסף, וכן אם היה לציבור אפוטרופוס בעל דבר היה יכול לטעון עבורם ולתבוע עבור הציבור להוציא את הספר כיון שהתרומה נועדה גם לטובת הציבור, ממילא יתכן דגם אינו נחשב הקדש של יחיד אלא הקדש של רבים, ויש לדון בזה.

ומ”מ באופן של השאלה שלך הנזכר בתשובות הסמוכות שמדובר באופן שהמתווך תרם את חלקו המגיעו מצד דין התיווך ורוצה לשנותו לקדושה אחרת אינו ממש נידון זה, דכאן הרי לגבי חלקו של דמי התיווך הוא נחשב התורם בעצמו, אבל עדיין אינו פשוט כ”כ שיכול הוא להחליט על הכסף לאחר שכבר תורם, שהרי התורם אין לו כח לומר מה רוצה שיעשו בתרומתו לאחר שתרם אם לא היה מבורר מדעתו בשעת התרומה כמבואר בפוסקים [וציינתי בתשובה סמוכה], וממילא מכיון שבשעת תרומתו נתן את זה למטרת הדפסת ספר חוזר הנידון האם יכול לשנות קדושה, ולפי מה שהתברר עד כה יש בזה כמה נידונים אבל איני יודע אם יש טעם אחד מכל הנידונים הללו שיהיה אפשר לסמוך עליו שיהיה מותר להעביר את התקציב למטרה אחרת על הדרך שנתבאר בכל התשובות הסמוכות, דאפי’ שאלה לא שייך כאן כיון שהכסף כבר בא ליד גבאי וכמו שנתבאר.

אבל כן אפשר לטעון מטעם אחר דמבואר בשו”ע או”ח סי’ קנג ס”ו ובמשנ”ב שם סקי”ד דאם קנו הציבור מה שנתנדב לצרכו מותר לשנות המעות לדבר אחר שהוא צורך הציבור וא”כ בנידון דידן אם כבר נדפס הספר בפחות מחמישים אלף ש”ח יוכל לכאורה הגבאי להשתמש עם שאר הכסף למטרת צדקה אחרת, אע”פ שיכול להוסיף עוד בהשבחת הוצאת הספר לאור.

ואף שהכסף שהמתווך תרם נחשב כמו שהגיע בפני עצמו וכנ”ל, מכל מקום לעניננו אין בזה נפק”מ דשם מבואר ג”כ באופן שגבו מכל הציבור וכל אחד נתן את חלקו, ואעפ”כ מה שנשאר בכסף אפשר להשתמש למטרה אחרת שהוא צורך הציבור, וה”ה כאן למטרה אחרת של צדקה.

אבל אם העני הוא המתווך בעצמו לכאורה לא יוכל לתת לו שבזה לכאורה אין מצוות צדקה כיון שנתברר שהתרומה שכנגד דמי התיווך הוא מהמתווך וא”כ נותן מעצמו לעצמו, אבל אם דמי המתווך הולכים להוצאת הספר ודמים האחרים שמהתורם הראשון נשארים מותר הצדקה, אז יוכל לתת גם למתווך עצמו, ויל”ע אם שייך לומר ברירה בזה.

ובעיקר הנידון הנ”ל שלכאורה יהיה מותר להשתמש בשארית הכסף לצדקה יש לציין דאם הוא צדקה לעמלי תורה יהיה מותר להשתמש גם בכסף עצמו כמבואר במשנ”ב שם סקי”ב ע”פ השו”ע שם ס”ו, ועי’ עוד בביאור הלכה שם ס”ה דיש דעה בפוסקים שאפי’ לקדושה קלה מותר לשנות כל עוד שלא קנו בכסף, אבל הב”י והרמ”א והמג”א החמירו בזה, ולכאורה הדין המבואר ביו”ד סי’ רנח ס”ו שא”א להישאל על הצדקה אחר שבא ליד גבאי סוברים שיש קדושה במעות, ויש לדון בזה.

והנה במקרה שלך המתווך מחל על הכסף עבור הצדקה ולא עשה בזה קנין מעמד שלשתן הנצרך גם בצדקה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנח ס”ח וס”ט, ולכן היה מקום לומר שההקדש לא זכה בכסף אלא אם כן עשה בפני הגבאי צדקה כמבואר בס”ט שם, אבל יש לומר שכל מה שנזכר שם בשו”ע דין מעמד שלשתן הוא באופן שהכסף נמצא אצל צד ג’, אבל באופן שהכסף נמצא ברשותו של הקונה (דהיינו הצדקה) בשעה שמחל על הכסף באופן זה א”צ מעמד שלשתן אפי’ בהדיוט וכ”ש בצדקה שא”צ שיהיה בפני הגבאי, ויש לדון בהגדרת קניינים לגבי כסף שנמצא בחשבון בנק וצל”ע בספרי פוסקי זמנינו בזה.

ומ”מ אם מחל מעיקרא לפני שגבה את הכסף יש להחשיב את התורם הראשון כתורם של הכסף הזה, וממילא הדין קצת ישתנה על הדרך שנתבאר שיש חילוק בדין אם התורם הוא התורם הראשון או המתווך, לענין אם הצדקה אמורה להגיע כרגע למתווך עצמו.

קרא פחות

0

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א, אחדשהוש”ת, הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה. כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו. כעת השאלה מה הדין במי ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו.

כעת השאלה מה הדין במי שמוצא חמץ גמור במהלך החג? והנה אם מוצא מוצר חמץ שבאמת יקר לו, הרי לשם כך עשה את המכירה ושפיר יכול לשמרו לאחרי החג ולא ייאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך השאלה נשאלת במי שמצא חמץ ישן – כגון שמצא מאחורי הארון ביסקוויט יבש או וופל ישן בתוך איזו פינה ששכח לבדוק בה וכל כיוצ”ב.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

0

שאלה – כתיב בבראשית פרק כד פסוק מט ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל. וק’ דהרי חסד ואמת היינו חסד של אמת שאין בו תשלום גמול, ...קרא עוד

שאלה – כתיב בבראשית פרק כד פסוק מט ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל.

וק’ דהרי חסד ואמת היינו חסד של אמת שאין בו תשלום גמול, כדפרש”י ר”פ ויחי, וצ”ב שהרי קבלו כאן שכר שנתן לה כלי כסף וכלי זהב ולהם נתן מגדנות.

תשובה – מה שראה כת”ר להניח, שפי’ חסד ואמת כאן שוה לשם, הנה יעויין בשכל טוב כאן, שכתב וז”ל, אם ישכם עושים חסד.

שלא להטריחו לכאן: ואמת את אדוני.

שתעשו כמו שציוה עלי שימצאו דבריו אמיתים כאילו הוא אצליכם ע”כ.

ומבואר שנקט חסד ואמת אמידי אחרינא.

ומאידך גיסא בשכל טוב פרשת ויחי פרק מז כתב, חסד ואמת.

וכי יש חסד של שקר, אלא כל חסד שהוא שלא בפני הנגמל, זה חסד של אמת, וחסד שבפני הנגמל הוא חסד של חנופה.

אמרי אינשי מית בר חברך טעון, מית חברך פרוק, ולפי שהיה יעקב אבינו הולך לבית עולמו והוא עושה עמו חסד שלא בפניו, לפיכך אמר לו חסד ואמת ע”כ.

ומבואר דאע”ג שבפ’ ויחי פי’ כפרש”י שם, מ”מ כאן פי’ שהמכוון למידי אחרינא, ויתכן שכונתו אף לדעה הנ”ל [ר”ל דאי”ז מדרשות חלוקות], וא ניחא דגם רש”י מצי לפרש כן.

וכן הרד”ק כאן כתב, חסד ואמת – אמת שאתם חייבי’ בכבוד בני משפחתכם כל שכן אברהם שהוא גדול משפחתכם אם שאל בתכם מאתכם לבנו שאתם חייבים לעשות רצונו וחסד יהיה אם תשלחוה לו לארץ אחרת ע”כ.

אכן באמת הרד”ק גופיה שם בפ’ ויחי ג”כ פי’ כעי”ז, וא”כ אין להביא ראיה מדבריו.

ובאבן עזרא כאן כתב, חסד דבר שאינו חיוב.

ואמת לקיים דבר החסד, והמלה מגזרת אמונה, והתי”ו לשון נקבה ע”כ.

אכן גם הא”ע פי’ בפ’ ויחי כמ”ש כאן.

וראה עוד ספורנו כאן.

אכן גם אם נפרש חסד של אמת, כפשוטו, נראה דזהו בודאי חסד של אמת לפי היחס, דהנה זה פשיטא שהנותן תמרה לחבירו וחבירו נותן לו כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, זה פשיטא שהשני כאן עושה חסד של אמת והראשון לאו כלום עביד, דגמול שייך רק לפי ערך התחליף, והכא נמי מה שנתן להם מגדנות עדין אינו חשוב עבורם בשביל בתם, שבתם שוה להם מן הכל, ושפיר חשיב אכתי חסד של אמת.

וראה מש”כ במשך חכמה, ומגדנות (נתן לאחיה ולאמה, ויאכלו וישתו) הוא והאנשים אשר עמו.

אבל אמה ואחיה ורבקה לא היו אוכלים משום שאבלים היו מבתואל, ורק אירוסין מותר תוך שבעה אבל סעודת אירוסין אסור, כפסק הרמב”ם.

לכן נתן להם “מגדנות”, היינו קליות ואגוזים, כמו שכתבו במדרש עכ”ל.

ופשוט שעל מגדנות באופן כזה אי”ז הופך אותם להיות מקבלי גמול על שנתנו את רבקה.

ויש להעיר עוד דמ”ש פרק כד, נג, ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה, זה נאמר רק אחר שנאמר אם ישכם עושים חסד ואמת וגו’, והיינו שמתחילה לא אמר שיתן להם כלום, ולא התנה עמהם דבר, ולכך זהו חסד של אמת.

[וגם יש להעיר על כת”ר שהי”ל לדייק כיון שהם לא קבלו הכלי כסף וכלי זהב, ואם ישכם עושים אין הכונה לרבקה, שלגבה להנשא ליצחק בודאי לא שייך בזה חסד של אמת.

ובפי’ חזקוני כתב, ולפי הפשט הדברים החשובים נתן לה יודע היה שישובו עמה, והדברים קלים נתן לאחיה ולאמה אבל בתואל לא היה צריך פיוס.

עכ”ל].

עוד יש לומר דהנה גרסי’ במסכת סוטה דף מ”א ע”ב, דרש ר’ יהודה בר מערבא ואיתימא ר’ שמעון בן פזי מותר להחניף לרשעים בעולם הזה שנאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע מכלל דבעולם הזה שרי ר’ שמעון בן לקיש אמר מהכא כראות פני אלהים ותרצני ע”כ, ויתכן ג”כ כאן שרצה להחניף להם שהם עושים חסד של אמת, גם אם באמת לא היה כך.

מיהו בספר מצוות קטן [סמ”ק] מצוה רכט כתב, והא דאמר רבי שמעון בן פזי (שם) מותר להחניף לרשעים בעולם הזה זהו כשאינן עושין עבירה מפורסמת.

ובס’ מנורת המאור פרק טז – החנופה והליצנות עמוד 286 אבל המחניף לרשעים בעולם הזה, לא יאמר להם כדין אתם עושים, אלא שמכבד אותן משום דרכי שלום, מפני יראתו מהן, מפני רשעתם.

הואיל ואין בידו כח למחות בידם, מפני שהוא הדיוט והם חזקים ואלמים, ומכבד אותם שלא יזיקוהו, אין בכך כלום, דתניא מחניפין לרשעים בעולם הזה עכ”ל, כנראה שהבין איסור חנופה דוקא באופן שמשבח מעשיהן, ויתכן דגם הסמ”ק לא מיירי אלא בכה”ג וכמו דאתא עליה שם מאיסור לא תהדר פני גדול ע”ש.

והנה בפי’ ר’ חיים פלטיאל כתב, אם ישכם עושים חסד ואמת.

וא”ת וכי ימנעו לתת ב(י)תם לאיש חשוב ועשיר כזה, וי”ל שספר להם שנגזר גלות על זרעו והיו יראים מליתן ע”כ.

ויתכן שזהו החסד ואמת, כיון שבפועל אין להם גמול אחר שיודעין שנגזר גלות על זרעו, ולכך אין עושין כן אלא לש”ש.

אח”ז ראיתי עוד שנגעו בזה הרא”ם ושאר מפרשי רש”י על הרש”י פ’ ויחי שם.

[ובספר תפארת שלמה כתב קו’ זו בשם הרמב”ן, ויש לתקן רא”ם במקום רמב”ן].

הרי בידינו כמה אופנים ליישב קושיא זו.

 

*

קרא פחות
0

יעוי’ בש”ך וט”ז ונו”כ ביו”ד סי’ רכא ס”א שכתבו בשם הרא”ש הטעם דכלים שדרכן להשכיר הוא בכלל האיסור הוא משום שדרך לשוכרן בממון, והרי מכיון שחוסך לו ממון יכול לקנות על ידי זה מאכל, וממילא הו”ל הנאה המביאה לידי מאכל. ולפ”ז ...קרא עוד

יעוי’ בש”ך וט”ז ונו”כ ביו”ד סי’ רכא ס”א שכתבו בשם הרא”ש הטעם דכלים שדרכן להשכיר הוא בכלל האיסור הוא משום שדרך לשוכרן בממון, והרי מכיון שחוסך לו ממון יכול לקנות על ידי זה מאכל, וממילא הו”ל הנאה המביאה לידי מאכל.

ולפ”ז דבר שאין דרכו שמשיג מאכל גם אם יש היכי תמצי להשיג בו מאכל על ידי טובת הנאה לכאורה אינם בכלל איסור זה.

ומ”מ באופן שאכן יפעל על ידי כלי זה להשיג ממון לכאורה הוא בכלל מה שאסור הנאה המביאה לידי מאכל, וכמבואר בשו”ע שם דכל תשמישי אוכל גם אסור ליהנות מכלי חבירו ואפי’ טבעת להיראות בה בבית המשתה.

וכנ”ל מה שנתבאר בפוסקים שכלים שאין דרכן להשכיר אינו בכלל האיסור, היינו רק מחמת שכלי זה עצמו לא נחשב לגבי השואל כמי שמשתמש בו, אולם אם השואל עצמו שואל על מנת להשכיר להרויח בזה כסף למטרת עצמו (בהסכמת המשאיל) והולך ועושה כן, לכאורה הוא שוב בכלל איסור הנאה המביאה לידי מאכל.

ומה שהסתפקת לגבי מה שאפשר להשיג ממון על ידי שמרצה חידו”ת לחכם שנותן ממון על זה אם יהיה מחמת זה איסור לשאול ספר, הנה זה ברור שאם שואל ספר למטרת זה לא גרע מטבעת להיראות בה בבית המשתה, אבל יש להסתפק באופן שאינו מתכוון לזה להדיא אלא שאחרים עושים כן, האם דמי לכלי שאם אחרים משכירין כיוצא בו אסור, או דכאן הוא קל יותר.

ונראה דאכן כאן הוא קל יותר, דהרי לא נאסר טבעת להיראות בה בכל מקום אחר מלבד בבית המשתה, למרות שיש אחרים שמתראין בטבעת בבית המשתה, וקל להבין.

קרא פחות
0

יכול לצאת מידי השאלה ע”י שישאל ב’ רופאים נוספים ויעשו על פיהם. מקורות: הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נחלקו הפוסקים בכמה מקומות אם אומרים דין זה, כגון בעדות פסולי עדות ובנאמנות שחוץ לב”ד, ובעדות של ...קרא עוד

יכול לצאת מידי השאלה ע”י שישאל ב’ רופאים נוספים ויעשו על פיהם.

מקורות: הדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד נחלקו הפוסקים בכמה מקומות אם אומרים דין זה, כגון בעדות פסולי עדות ובנאמנות שחוץ לב”ד, ובעדות של איסורין ובעדות שנאמן מדין שבידו, וי”א שבכל מקום אומרים, ואפי’ בנכרי המשיח לפי תומו נחלקו האחרונים אם אומרים בזה כיון שהגיד וכו’.

ועי’ בהרחבה באנציקלופדיה התלמודית כח בערך כיון שהגיד, שהביאו את כל דברי הפוסקים בזה.

ואע”פ שעיקר הדעה להלכה שהדין של כיון שהגיד לא נאמר בעדות חוץ לב”ד, כדמשמע במתני’ דמס’ שבועות (אע”פ ששם מיירי בעדות שאין נאמן בה מחוץ לב”ד) וכמ”ש בשו”ע אה”ע סי’ יז ס”כ, וכמ”ש כמה ראשונים ושכן מוכח מתוספתא כמ”ש בביאור הגר”א שם, מ”מ מאחר שיש בזה פלוגתא כמ”ש שם בראש פינה בשם תשובות האחרונים מכיון שהנידון כאן במקום פקו”נ ואפשר להחמיר כמבואר בדברינו הפתרון לזה להלן, הלכך לא נימא שאין ענין להחמיר.

ועכ”פ יש כאן סברא שכיון שהאדם אינו אחראי בדיבוריו שבודאי משקר באחד מהם, א”כ קשה להאמינו ולסמוך עליו, ועל אף שאינו עיקר סברת כיון שהגיד, שהרי סברא זו היא בד”כ סיבה להאמין לדבריו הראשונים משא”כ סברא זו שמשמעותה היא לומר שא”א להסתמך עליו.

מ”מ מאחר דבדיני נפשות עסקי’ והרופא ניכר שאינו אחראי, ואף שיש מקום להתיישב ולפלפל בסוגיות ולדון אם קי”ל כיון שהגיד בעניינים שונים, כגון בהמבואר בשו”ע על עדות קידושי בתו, וכן יש לדון דבגמ’ ביומא קרי להכרעת רופא אומדנא, ולענין אומדנא מבואר בפוסקים שאין בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (עי’ כסף הקדשים קג ג ושו”ת בית אפרים אה”ע קכג), וכאן בניד”ד אפשר שאינו אומדנא אלא דין מסל”ת או דין אומן לא מרע אומנותיה, וכן יש לדון מצד שמתרץ דיבורו שאומר שמתחילה לא בדק כ”כ עי’ ב”מ כח ע”ב וטור וב”י חו”מ סי’ כח, וכן יש לדון מצד דאמרי’ לא סליק ליה חושבנא עד השתא כיון דלא בדק שפיר, עי’ סנהדרין יב ע”ב, וגם יש לטעון טענה דרגלים לדבר שבזה לא אמרי’ כיון שהגיד וכו’ כמ”ש בתשובות מיימוני אישות ג, וגם יש בזה קצת אמתלא במה שטעה מתחילה מכיון שכך רגיל לומר שיש דופק וכבר כמעט רחושי מרחשן שפוותיה [עי’ מגילה כז ע”ב] ובאמתלא אמרי’ שחוזר ומגיד [עי’ חו”מ כט] עכ”פ אם מתרץ דיבורו.

מ”מ בניד”ד שהוא פקו”נ ואפשר לברר בקל, לכך ראוי לחשוש לדעות ולשיטות שונות ומפני שאנו מדמין נעשה מעשה [גיטין יט], ולכך יש לשאול ב’ רופאים אחרים, ובפקו”נ אזלי’ בתר שני רופאים כנגד רופא אחד כמבואר באו”ח סי’ תריח ס”ג אפי’ לומר שאין צריך לאכול, (אף שיש לחלק בין אומדנא לבין עדות, וכאן יש לטעון שאינו אומדנא, מ”מ גם אם נדמה לנאמנות עד אחד אבל גם בעד אחד פסול שני פסולין נאמנים כנגדו כמבואר בכמה דוכתי בסוטה וביבמות, וא”כ באופן שישאל ב’ רופאים ממ”נ אפשר לסמוך עליהם).

וכן שאלתי להגר”ע פריד באופן ששאלו בינתיים עוד ג’ רופאים ואמרו שאין דופק אם סגי להסתמך ע”ז והורה שאפשר עכ”ד.

ואם א”א לשאול רופאים אחרים והוא שעת דחק גדול אם ניכרין דברי אמת לכאורה יש לסמוך על דבריו האחרונים עכ”פ באופן שמתרץ דיבוריה קמא באמתלא כנ”ל למה טעה.

השלמה לתשובה לענין הסתמכות על רופא שחזר בו בהבחנתו

ואע”פ שעיקר הדעה להלכה שהדין של כיון שהגיד לא נאמר בעדות חוץ לב”ד, כדמשמע במתני’; דמס’; שבועות וכמ”ש בשו”ע אה”ע סי’; יז ס”כ, וכמ”ש כמה ראשונים ושכן מוכח מתוספתא כמ”ש בביאור הגר”א שם, מ”מ מאחר שיש בזה פלוגתא כמ”ש שם בראש פינה בשם תשובות האחרונים מכיון שהנידון כאן במקום פקו”נ ואפשר להחמיר כמבואר בדברינו הפתרון לזה, הלכך לא נימא שאין ענין להחמיר.

קרא פחות
0

שאלה האם תקנו דין מאמר ביבמה כבר בזמן בועז ורות או לא מאחי הגאון רבי שמואל אברהם שליט”א *** תשובה בע”ה יום ב’ כ”ב אדר ע”ז כתיב ברות ד’ י”ג, וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה’ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן, ועי”ש ...קרא עוד

שאלה

האם תקנו דין מאמר ביבמה כבר בזמן בועז ורות או לא

מאחי הגאון רבי שמואל אברהם שליט”א

***

תשובה

בע”ה יום ב’ כ”ב אדר ע”ז

כתיב ברות ד’ י”ג, וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה’ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן, ועי”ש במלבי”ם שכתב, ויקח בעז, מספר שלא נהג כמיבם את אשת אח שאז יבמה יבא עליה ויבמה וקדושי כסף ושטר אין קונים רק עושים מאמר שהוא מדרבנן, כי יבום הזה לא היה אלא מצד המנהג לבד וקדש אותה בקדושי כסף או שטר שעז”א ויקח בעז את רות ותהי לו לאשה, קודם שבא עליה, ואח”כ ויבא אליה, עכ”ל המלבי”ם, אם כי אין הכרח מדבריו לאחד הצדדים כאן, די”ל דקאמר רק עושים מאמר אחר שתקנו רבנן, ולא שייך לשון קיחה בזה.

ועי”ש עוד באלשיך שכתב וז”ל, כי לא קרב אליה בלילה ההוא, כי אם אחר ליקוחיה על ידי חופה וקידושין וברכת חתנים.

וזהו אומרו ויקח בועז את רות שהיא קדושין וגם חופה, וזהו לו לאשה כלומר ותהי לו לבדו שהוא ייחוד הנקרא חופה, ועל ידי כן קנאה לאשה, ואז ויבא אליה לומר אחר הדברים האלה שהן קדושין וחופה הוא מה שויבא אליה, אך קודם לכן שהוא בלילה ההוא שנדדה שנת בועז ויחרד האיש וכו’ לא בא אליה ע”כ.

ועי’ להח”ס בס’ תורת משה במדבר ביאורים לרות ד”ה לבלתי לכת מש”כ שם בענין הנ”ל דס”ל שהיה יבום.

וראה בשו”ת ציץ אליעזר חלק יז סימן מב, שהביא באריכות נפלאה הרבה מראי מקומות לנושא זה.

וז”ל שו”ת חת”ס ח”ה סי’ קי”ב, אבל בלא”ה אין ראי’ מרות שהיתה זקוקה ליבומו של בועז כמ”ש רמב”ן פ’ וישב ועיי’ פ’ הערל ע”ו ע”א כ’ שם מהרש”א שאפי’ היתה רות אסורה משום איסור עמוני’ מ”מ הי’ היבום מותר לגואל ולבועז משום דאתי מצות עשה דיבמה יבוא עלי’ ודחי ל”ת דעמוני’ ע”ש והואיל והיתה זקוקה לו הי’ נקרא מודעתנו אבל זולת זה לא, ומשוה”נ כתיב ולנעמי מודע לאישה ושמו בועז וקשה הרי גם לנעמי עצמו הי’ מודע אע”כ שעיקר הפרש’ לא בא אלא ליחסו אחר אלימלך שתהי’ עי”ז רות זקוקה לו וזה ע”י קורבת אלימלך ולא קורבת נעמי דלענין יבום אחים מאב בעי’ עכ”ל.

ועיין בהערות בעל השואל ומשיב הרי”ש נתנזון זצ”ל על הנחלת שבעה (סי’ י”ב הערה קנ”ג), וז”ל, דעת הרא”ש (כתובות פרק א’ סימן י”ב) דברכת אירוסין צריך עשרה, וכתב הטעם דלמאן דיליף (בכתובות דף ז’ ע”ב) מבועז הרי עשה גם ברכת אירוסין, והקשה דודי הגאון בישועות יעקב (סימן ס”ב ס”ק ג’) דאם כן מאי פריך (שם) והא בועז אלמון שנשא אלמנה הוא, ותניא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז וכו’, ומאי קושיא, דלמא מחמת אירוסין עשה כן, והיא קושיא גדולה.

והנראה, דהנה לכאורה צריך להבין לפי מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדה כאן וביבמות פרק הערל (דף ע”ז ע”א ד”ה כתנאי) דבועז קיים מצות יבום דבעת ההיא היה נוהג מצות יבמה אף בקרובים ולכך היה העשה דוחה הלא תעשה, ואם כן למה בירך ברכת אירוסין, ובשלמא ברכת נשואין כתב הרמב”ם (פרק ב’ מיבום הל’ ב’) דאף יבם מברך, אבל ברכת אירוסין נהי דחז”ל תקנו מאמר ביבמה, אבל היאך שייך לברך מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, דהיאך שייך חופה ביבמה, וגם הקידושין אינן רק מדרבנן, ובאמת שהרמב”ם שם לא הזכיר רק ברכת חתנים ולא ברכת אירוסין, אמנם מלשון העיטור (אות כ’ – כתובת יבמין) הובא בטור לקמן (סימן קס”ו סעיף ט’) נראה דחז”ל תקנו גם ברכת אירוסין, הואיל ומברך ברכת נשואין יש לברך גם ברכת אירוסין ויהיה ככל הנשים דעלמא, ועיין בב”ח (שם סעיף ג’).

ומעתה זה דוקא אם אלמן שנשא אלמנה צריך לברך, אבל אם נימא דאין צריך לברך אם כן שפיר מקשה מבועז דהא שם היתה יבמה והיאך מברך ברכת אירוסין, הא באמת ברכת אירוסין לא שייך כלל ביבמה, ורק משום דמברך ברכת חתנים לא פליג ומברך גם ברכת אירוסין, אבל אם אינו מברך ברכת חתנים פשיטא דלא יברך ברכת אירוסין בלבד דלא שייך בגוה, ועל זה משני דיום אחד מברך, וממילא בירך גם ברכת אירוסין איידי דמברך ברכת נשואין, ושפיר כתב הרא”ש דבועז עשה גם ברכת אירוסין אגב ברכת נשואין.

ומיהו גוף דברי המהרש”א צ”ע, דהא רות נכרית היתה, ואם כן לא תפסו הקידושין כלל, ועיין בתוס’ (כאן ע”ב ד”ה והא בועז) וכו’ עכ”ל.

***

קרא פחות
0

אי אפשר אלא אם נתרם על דעת החכם, או שנתרם לקופה שהממונה עליה הוא גדול הדור שאז התרומה בסתמא היא על דעתו, או אם הוא שייך לעיר אם מוכרים אותו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר קרא עוד

אי אפשר אלא אם נתרם על דעת החכם, או שנתרם לקופה שהממונה עליה הוא גדול הדור שאז התרומה בסתמא היא על דעתו, או אם הוא שייך לעיר אם מוכרים אותו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (ואפי’ באופן זה עי’ במשנ”ב סי’ קנג סקע”ח), או אם הגבאי משנה אותו לצדקה אחרת אז יש ברשות הגבאי לעשות כן אם לא נתפרש להדיא על ידי התורם שלא יהיה באופן זה, או אם גבו לאיזה צורך ונשאר מיותר בלא צורך מותר לפרנסין לשנות את מטרת הצדקה לצורך שעה לפי מה שנראה לפרנסין.

מקורות: הנה אמנם בשו”ע בהל’ צדקה נזכר שהתורם על דעת חכם או גבאי יש להם כח לשנות את הצדקה לפי הנראה להם, מכיון שהתרומה היתה על דעתם ופרטי הדינים בזה מבוארים שם בשו”ע ורמ”א בהל’ צדקה יו”ד סי’ רנו ס”ד ע”פ מימרא דרב אשי בגמ’ בפ”ק דב”ב דף ט ע”א, ובשו”ע ומשנ”ב בהל’ בית הכנסת באו”ח סי’ קנג ס”ז ע”פ המימרא דרב אשי בגמ’ דמגילה דף כו, אבל עי’ בב”י בהל’ בית הכנסת שם בשם מהר”י בן חביב שמבואר בדבריו שלא בכל אופן אומרים שהתרומה היא על דעת החכם עי”ש וכמו שיתבאר, ועי’ ברמ”א בהל’ צדקה שם.

ותמצית הדינים בזה שיש אופן שיש שם חכם מופלג שבדור שהכל תורמים על דעתו שבזה בסתמא אמרי’ שתורמים על דעתו, וכמו כן יש אופן של מי שתורם להדיא על דעת אדם פלוני שמפרש בזמן התרומה שהתרומה היא על דעתו, שבאופנים אלו הוא מוסכם שיש בידו לשנותו גם להמהר”י בן חביב, ואז יהיה מותר לשנותו אפי’ באופן שהתורם פירש כוונתו שהתרומה היא לדבר מסויים, ואפי’ לדבר הרשות יהיה מותר לשנותו דחשיב לענין נידון זה כאילו הוא שלו, ובלבד שיהיה לצרכי ציבור כמבואר ביו”ד שם.

וכן מי שמסר הצדקה לציבור הדין כן כמבואר ביו”ד שם ובש”ך סק”ח, ועי’ או”ח סי’ קנג לענין ז’ טובי העיר במעמד אנשי העיר.

אבל לא כל גבאי או חכם שנמסר לו צדקה חשיב כשלו עי’ בלשון המהרי”ן חביב הנ”ל וכן בביאור הלכה שם ד”ה אא”כ מש”כ שם לחלוק על הט”ז.

ומאידך גיסא יש מקרה של גבאי שהיה לו מינוי מצד בני העיר או שהתורם מינה גבאים שבאופן זה הרמ”א בהל’ צדקה שם נקט שגם בסתמא נחשב עכ”פ שהיה על דעתם במקצת, אבל מסיק שאם פירש להדיא לאלו עניים כוונתו לתרום אין רשות בידם לשנות למטרה אחרת, ובזה אינו דומה לאופן הנ”ל שיש חכם מופלג שבדור שבסתמא אמרי’ שעל דעתו נתרם הכסף שבזה לא מיירי הרמ”א הנ”ל להגביל את האפשרות שלא לשנות ממה שאמר התורם, כדמוכח מסוגי’ דמגילה ומהל’ בית הכנסת שם, וכעי”ז מבואר בש”ך ביו”ד שם סק”ח עי”ש מה שכתב דאף לדבר הרשות מותר באופן זה ובאופנים המבוארים שם, ועי”ש עוד מה שכתב עוד ליישב לשון הרמ”א.

והטעם שבאופן שפירש למי רוצה לתרום א”א לשנותו כ’ בט”ז שם בשם המהרי”ל וכן בביאור הגר”א שם שהוא משום שכבר זכו בו עניים שאמר שיקבלו, ואעפ”כ באופן שיש חכם מובהק שהתרומה על דעתו הרשות בידו לשנות לכל מה שירצה.

ויש לציין דאע”פ שאם הכסף לא בא ליד גבאי לפעמים אפשר לשנות את הצדקה לקרוביו של התורם כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנא ס”ה מ”מ היינו רק אם אפשר לאמוד בדעתו שהתכוון לקרוביו כמבואר שם ואעפ”כ אחר שבא ליד עניי העיר זכו בו עניי העיר, ולכן לא ניתן לשנות לעניים אחרים, אבל לא נתבאר שם שאפשר לשנות את הצדקה לצדקה אחרת עד שלא בא ליד גבאי אם אין זה אומדן דעת על מה שסבר התורם בשעת התרומה, ומ”מ המחבר שם יתכן שלא סבר כך וכן בתוספתא שציין הבהגר”א שם ושם (בסי’ רנא ובסי’ רנו) לא משמע כן אלא שעד שלא בא ליד גבאי הרשות ביד התורם לשנות למצוה אחרת.

והנה זה ברור שהרמ”א גופיה בסי’ רנו הנ”ל מיירי שהגבאי יכול לשנותן לכל דבר מצוה אם יש כח בידו (היינו שהרשוהו הציבור לכך או שכך נהגו שם לפי תי’ הש”ך האחרון), כדמוכח מסוף הסעיף ברמ”א שם, והש”ך רק הוסיף דביש שם חבר עיר יכול לשנות אפילו לדבר הרשות וכן הציבור עצמם יכולין לשנות אפילו לדבר הרשות, ובתירוץ האחרון כתב הש”ך דהרמ”א מיירי רק במקום שיש מנהג להרשות הגבאי לכך, ועי”ש בביאור הגר”א סק”ט שתמה על הרמ”א בעיקר דינו, ומשמע שגם לא קיבל חילוקו של הש”ך עכ”פ חילוק הראשון וחילוק השני לא משמע ליה דמיירי הרמ”א רק באופן זה או דגם זה לא סבירא ליה, ויל”ע דבהוספה בביאור הגר”א מליקוט הביא מקור לדברי הרמ”א, וכן יל”ע דגם בהמשך דברי הגר”א שלפנינו הביא מקור להמשך דברי הרמ”א מתוספתא מגילה פ”ב ה”ט דאיתא שם הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר מששזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ע”כ והגר”א ציין לזה גם לדברי השו”ע שציינתי לעיל בסי’ רנא ס”ה, שקודם שבא ליד גבאי יכול להביאה לעניים אחרים, אבל בתוספתא משמע שיכול לשנותה לדבר מצוה אחרת, ודלא כפשטות השו”ע שם שרק אומדין דעתו שיהיו לעניים קרוביו כמשנ”ת לעיל, ויל”ע, ומ”מ לענין הקושי’ דלעיל על המשך דברי הרמ”א שציין לו הגר”א מקור יש לומר דקאי באופן שנתנו לו הקהל רשות לשנות דבאופן זה מודה להרמ”א שיוכל הגבאי לשנות ברשות הקהל.

ומה שבכל זאת באופן שפירש הנותן בשעת נתינה מה שפירש מודה הרמ”א שא”א לשנותו היינו דוקא אם פירש הנותן שיהיה לעניים פלוניים כגון עניי אותה העיר אין הגבאי יכול לשנות שכבר זכו בזה עניי אותה העיר כמ”ש הט”ז סק”ד ע”פ המהרי”ל, אבל לא שאין כח ביד הגבאי לשנות.

ומה שכתבתי שרק גדול הדור מובהק נחשב בסתמא שהוא על דעתו עי’ בלשון מהר”י בן חביב בב”י או”ח סי’ קנג, ומה שכתבתי שאם התנו להדיא שהוא על דעתו אז אין צריך דוקא חכם מובהק וה”ה דגם אין צריך דוקא שיהיה חכם, כן מבואר במהר”י בן חביב שם.

ובנידון שלך שניתן ישירות לצורך מטרה מסויימת יש לדון גדר הגבאות שבזה, מכיון שפירש כוונתו ולא נתן על דעת מאן דהו ואין חכם המופלג ומפורסם שבדור שנתנו הצדקה על דעתו בסתמא, ופירטתי עוד קצת במקרה המסויים שלך בתשובות הסמוכות [ד”ה מי שהוא מתווך של צדקה וכו’ וד”ה מי שקיבל תקציב וכו’] לגבי יתר הפרטים שהתעוררו בשאלתך.

ויש לציין דבחלק מהמקרים הטעם שנזכר בפוסקים שאי אפשר לשנות הוא מחמת שכבר זכו בו עניים הראשונים שהתחייב להם [עי’ בט”ז ביו”ד סי’ רנו שם וע”ע בפת”ש סי’ רנא סק”ו בשם השבות יעקב ח”א סי’ עז], וזה לא שייך כשנדב לצורך עשיית מצוה כל שהיא, שבזה א”א לומר שאמר שזכתה המצוה ואי אפשר לשנותה למצוה אחרת (ובאופן שהכונה הי’ לצורך המת נכנסים כאן לנידון חדש אם יש להחשיבו שגבו לצורך המת ובפרט בצדיק שדבריו הם זכרונו כמ”ש בירושל’ דשקלים וכאן שגבה לצורך הדפסת דברי הצדיק נכנסים כאן לנידון כד ולא אכנס לנידון זה כאן).

והנה לפי הרמ”א שם משמע שהגבאי יכול לשנות לכל מה שירצה, אבל קשה לסמוך על זה בנידון דידן, חדא דהגר”א חולק על זה, ועוד דגם הש”ך חוכך לומר דהרמ”א מיירי רק באופן שיש מנהג בדבר, ועוד דהביאור הלכה בסי’ קנג ס”ז ד”ה אא”כ נראה שלא נקט כהרמ”א בזה בהכרעתו עי”ש, ועוד דגם המהרי”ן חביב בב”י באו”ח שם לא נקט כן לכאורה, וגם הפרישה שם שהעתיקו, וכן פשטות הטור שם לפי מה שביארוהו הפרישה ע”פ הב”י בשם הרי”ן חביב, ועוד דבסי’ רנא ס”ה הנ”ל משמע דהרמ”א גופיה לא הזכיר שיכול לשנותו אלא רק ליתן לקרוביו (ואמנם אפשר לדחוק דהרמ”א שם מיירי רק באופן שלא הודיע להדיא כוונתו, אבל אם נימא דקאי על דברי המחבר שם א”כ מיירי הרמ”א גם באופן שרוצה לשנות בהדיא, אבל אינו מוכרח ויש לומר דאם רוצה לשנות בהדיא הרשות בידו ורק שאם אינו רוצה לשנות בהדיא ואינו לפנינו אז יהיה הדין הנזכר שם, אבל לפ”ז התוספתא שציין שם בבביאור הגר”א והבאתי לעיל, לא יהיה שייך לדברי הרמ”א).

אולם מאידך גיסא גם הפוסקים שנקטו בבהכנ”ס שאין דין גבאי כחכם מופלג שהוא מסתמא על דעתו, יל”ע דשמא לענין בהכנ”ס חמיר משום הוצאה מקדושה, דבצדקה פשטות הגמ’ בב”ב ח ע”ב דתליא ביד גבאי.

ויש לציין דמש”כ בביאור הגר”א דרשות הגבאי לשנותה למה שירצה הוא רק ברשות הקהל אין הכונה משום שהקהל הם התורמים אלא משום שהם הבעלים של הקופה של צדקה, כדמוכח הטעם מב”ב ח ע”ב שציין לו בביאור הגר”א.

ולמעשה צל”ע איך לנהוג כיון שיש כאן כמה סתירות שאינן ברורות דיין ולא מצאתי שנתבארו כל הצורך.

קרא פחות
0

במ”ש ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך וגו’ ומל ה’ את לבבך ואת לבב וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו’ ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ וגו’. והקשה כת”ר שליט”א: א. אמאי בעינן שימול ה’ ...קרא עוד

במ”ש ושבת עד ה’ אלהיך ושמעת בקולו וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך וגו’ ומל ה’ את לבבך ואת לבב וגו’ בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך וגו’ ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ וגו’.

והקשה כת”ר שליט”א: א.

אמאי בעינן שימול ה’ את לבבו כיון שכבר שב.

ב.

מהו ביאור הפסוק למען חייך.

ג.

מהו ואתה תשוב ושמעת וגו’, דהרי כבר מל ה’ את לבבו ומה שייך להוסיף יותר ע”ז, ע”כ.

תשובה – הנה מהר”ם אלשיך ז”ל [על דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ב] עמד באלו, והקשה עמהם עוד הרבה קושיות כדרכו ע”ש, ונעתיק טיפה מהן והיו לאחדים בידינו, וז”ל: אומרו ומל ה’ אלהיך כו’, יראה כי עד כה לבם ערל ואיך ייטיב להם את כל הטובה לשוב שבותם ולקבץ גלותם ולהביאם אל הארץ אשר ירשו אבותם ולהטיבם והרבותם מאבותם אם עדיין ערלי לבב המה.

ומה ענין אומרו למען חייך וכו’.

אומרו ואתה תשוב כו’, שיורה כי עד כה לא שב, והלא הכתוב אמר למעלה אחר התשובה כאומרו ושבת עד ה’ כו’, ועוד הוסיף ואמר ומל ה’ אלהיך כו’ שהוא תוספת על התשובה הנזכרת, ואיך יאמר אחרי כן ואתה תשוב ע”כ.

וביאר שהתשובה שם בתחילת הפרשה מיירי על גלות בבל ושאריהם, ואח”כ כבר מיירי על גאולה האחרונה, וכתב שם וז”ל: וכל זה הוא על כי עדיין אין התשובה בכל אחד מן הגליות רק מיראה.

ועל כן הוצרכו ללכת מדחי אל דחי.

אלא שבסוף בגאולה האחרונה ומל ה’ אלהיך את לבבך כו’ שתהיה מאהבה.

ומה שלא עשה כן בפעמים הראשונים, הלא הוא למען חייך, והוא כי אז יעשה לפנים משורת הדין.

והוא כענין מאמרם בראש השנה (דף טז ב) באומרם שלש כתות ליום הדין, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה לגיהנם, צדיקים גמורים לאלתר לחיי עולם, בינונים רב חסד מטה כלפי חסד.

ולמה נשתנו אז מעתה, כי בכל ראש השנה הבינוניים תלויים עד יום הכפורים ואינו מטה כלפי חסד.

אך הוא כי כעת יש זמן לתלות, אך אז לא יאריך באשר הוא סוף הזמן וה’ חפץ חייהם על כן מטה כלפי חסד.

ועל דרך זמן זה יאמר פה כי הוא יתברך ימול את לבבם להכינם, יזכו אל כל הטובה ההיא, למען חייך כי בעת ההיא אין תלויה רק או חיי עולם או גיהנם.

על כן יעשה למען חיינו כי הוא מלך חפץ בחיים.

או כפשט הכתוב (יחזקאל יח לב) כי לא אחפוץ כו’ כי אם בשובו מדרכיו וחיה, וזהו למען חייך.

ולגבי ואתה תשוב וכו’ ביאר שם שזהו צואה מעיקרא שלא יחטא, וז”ל [פרק ל פס’ ח]: ועל הדרך הזה יאמר למה תחטא ושבת ותהיה גולה ותאבד כל אשר לך ובניך ובנותיך כמה פעמים, בבטחון כי באחרית הימים אחדש אתכם בכל טוב, והלא טוב טוב לך כי מעתה טרם תגלה אתה בעצמך תשוב בתשובה.

וזהו ואתה תשוב כלומר מעצמך, ולא על כי באה עליך הקללה ושמעת כו’ ותרויח, כי (ט) והותירך ה’ אלהיך אותך בארצך בכל מעשה ידך בפרי בטנך כו’ כי טוב אשר לך משתאבדם ותקנה זולתם עכ”ל.

והנה הטעם שהעתקתי תחילה את דברי האלשיך הוא משום שהוא ז”ל עמד על כל קושיותיו בייחוד בפ”א, אכן אי”ז ממש דרך הפשט, ועתה נבוא לפרש הדברים ע”פ דרך הפשט כנלענ”ד, לאורם של רבותינו ז”ל חכמי הראשונים והפרשנים.

הנה ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו, וגם אם ישוב כמה פעמים בתשובה בלב שלם, רוב בנ”א בסכנה שעלולים ליפול שוב ואכמ”ל.

ועיין סוכה נ”ב א’ שיצה”ר הקב”ה מתחרט עליו שבראו.

והנה אם אדם רוצה שיהיה לו ערב שלא יחטא לו יוכל כל נברא להתערב על ד”ז, ומי שיוכל ליתן עירבון ע”ז הוא רק הבורא בכבודו ובעצמו אם יאמר שמסיר היצה”ר הטבע הרע מעמו.

וז”ל הרמב”ן דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו, ומל ה’ אלהיך את לבבך – זהו שאמרו (שבת קד א) הבא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך.

ונראה מן הכתובים ענין זה שאומר, כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע.

אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל.

והיא המילה הנזכרת כאן.

כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה.

וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפירשתי בסדר בראשית (רמב”ן בראשית ב ט).

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה (לא ל – לב), הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו’, כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי.

ולכך אמר עוד (שם פסוקים לב לג) והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל (לו כו כז) ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו’ ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון.

וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא ב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב א), אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

עכ”ל הרמב”ן ז”ל בזה.

וכ”כ רבינו בחיי דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו: ומל ה’ אלהיך את לבבך.

כתב הרמב”ן ז”ל: שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב, והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב: (ירמיה ט, כה) “וכל בית ישראל ערלי לב”, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא “מול לב”, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה: (ירמיה לא, ל – לב) “הנה ימים באים נאם ה’ וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה”, “לא כברית אשר כרתי” וגו’, “זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה”, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב עכ”ל רבינו בחיי.

ב) ומה שתמה עמ”ש למען חייך – איני יודע מה תמיהה הי”ל בזה, אם לא שהיה באמתחתו לדבר שום דרוש ע”ז, כמו דרוש של הר”ם אלשיך ז”ל, שע”ז כיון מתחילה, אכן בודאי ע”פ הפשט הפשוט מי ששומר מצות ה’ זוכה לחיים טובים ואריכות ימים, וצדיק גמור זוכה לחיים טובים בעה”ז כמ”ש בפ”ק דברכות, וכ”א בת”י כאן: מן בגלל דיוגדון חייכון עד עלמין, פי’ מן בגלל שיאריכו חייכם עד עולמים.

וכן פי’ המלבי”ם [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו], למען חייך.

שאם לא כן לא תאריך ימים כי עוד תוסיפו סרה.

וז”ל הרמב”ם פ”ט מהלכות תשובה [הלכה א]: מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה’ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים, והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית, כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות, אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו’.

וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה’ וגו’, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם את ה’ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ואם עזבתם את ה’ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.

[ובהלכה ב – ] ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו, ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה’, ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’ בראש ההרים, וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא, אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד עכ”ל הרמב”ם.

וז”ל ס’ הכתב והקבלה  {הג”ר יעקב צבי ב”ר גמליאל מעקלענבורג, תלמיד רבי עקיבא אייגר, ורבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה.

}דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ו למען חייך.

הוא היעוד האחרון שאין אחריה עוד, המסובב מעבודת השם באהבה בלב ונפש, ומה לך מעלה גדולה יותר מזה מהוי’ שאין אחריה עוד, חיים שאין אחריה מות, חיי עולם בנעימות נצח ע”כ.

ג) ומ”ש ואתה תשוב, והקשה איך יתכן שיצטרך לשוב אחר שמל ה’ ערלת לבו.

תשובה – נראה דאין המילה תשובה גמורה בפועל, אלא בבחינת בא ליטהר פותחין לו, והייינו להסיר היצרים המניעין והטורדין מעבודת ה’ וכמ”ש הרמב”ן, ועיקר התשובה בין קודם המילה ע”מ לירצות ליטהר, ובין לאחר המילה ע”מ להשלים א”ע ולהזדכך במעשיו בפועל זוהי עבודה המוטלת עליו.

דמילה אינה אלא לעקור הרוע שבאדם, ועליו עדיין לעמול ולטרוח עוד להוסיף אהבה על אהבתו ומעלה על מעלתו.

וארז”ל באיכה רבתי פרשה ה: השיבנו ה’ אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע שלך הוא השיבנו, אמר להם שלכם הוא שנאמר (זכריה א’) שובו אלי ואשובה אליכם נאם ה’, אמרה לפניו רבש”ע שלך הוא שנא’ (תהלים פ”ה) שובנו אלהי ישענו לכך נאמר השיבנו ה’ אליך ונשובה, ע”כ דברי חז”ל, ומיהו לדידן ב’ הפסוקים אמת.

ומבואר מזה דיש בחינות שצריך האדם להשלים עצמו קודם שישלים אותו ה’ ויש שצריך לקבל סיוע מתחילה ואח”כ יוכל להשלים עצמו יותר ויותר, והא בלא הא לא סגיא.

וזהו יסוד גדול בכל התשובה הלזו.

והאוה”ח הק’ פי’ דהמילה הוא כנגד מצות ל”ת וה’ואתה תשוב’ הוא כנגד מ”ע.

וראיתי דבר חידוש בפי’ פס’ זה בספורנו [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח] וז”ל: ואתה תשוב.

תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תע”בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד (ירמיה ד, א).

וכן כתב בס’ הכתב והקבלה וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק ל פס’ ח]: ואתה תשוב ושמעת.

תשוב תנוח כמו בשובה ונחת, וזה בהגלות גואל צדק אחר אבדן האלילים, כלומר המה יאבדו ואתה תע”בשובה ונחת, שלא יוסיף לגלותך, כמו שביאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד; ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, שלא תחודש דת [כ”ז מספורנו].

ודע שמקרא זה הביא החכם רשד”ל { א”ה הבאתי זה מתוך לשון הספר בלא למחוק, אף שאין אנו יודעים אופיו של אותו האיש.

}למופת ברור וחותך מן התורה עצמה, כי לא בלבד שלא קצבה התורה זמן להפסק חובות הגוף, אלא גם שאמרה בפירוש שהמצות השמעיות לא יפסקו לעולם, ושאף לעתיד לבא ישאר חיובם עלינו ולזרענו עד עולם, כי הכל מודים שפרשת והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו’, נאמרה לעתיד לבא, כי כל עניני’ מורים כן שמדברת על זמן הגלות שבו כבר באה עלינו הברכה והקללה בכל הגוים אשר הפיצנו ה’ בהם, והבטיח שיקבצנו מקצה השמים ושיטיב לנו יותר מאבותינו, וכל זה לא נתקיים עדיין, ואין מי שיתעקש להכחיש זאת, והנה בסוף הענין בדברו על זמן הגאולה העתידה אחרי קבוץ הגליות אמר ואתה תשוב ושמעת בקול ה’ ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום, הרי שגם לעתיד נשמור ונעשה את כל מצותיו ואין לומר שיהיו מצות חדשות, שהרי הוסיף אשר אנכי מצוך היום היינו המצות עצמן הכתובות בתורה; יבושו ויכלמו האנשים החכמים בעיניהם הפורקים מעליהם שמירת המצות השמעיות עכ”ל.

קרא פחות

0

מה שהקשה על מ”ש (דברים כט י) וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובילקוט פתרון תורה פי’ וגרך דהיינו גר תושב, וקשה מה שייך לעברך בברית ה’ ובאלתו. דהנה ברש”י גיטין כ”ג א’ פי’ דחוטבי העצים ...קרא עוד

מה שהקשה על מ”ש (דברים כט י) וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובילקוט פתרון תורה פי’ וגרך דהיינו גר תושב, וקשה מה שייך לעברך בברית ה’ ובאלתו.

דהנה ברש”י גיטין כ”ג א’ פי’ דחוטבי העצים עבדים הן ועלייהו כתיב לעברך בברית ה’.

תשובה – הנה באמת לפי’ רש”י הגרים כאן הם גרים ממש, וכן פי’ בבעל הטורים כאן שכתב דמהכא ילפי’ שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וכן מוכח נמי ממה שהקדים גר לעבד, ואי בגר תושב מיירי הו”ל להקדימו לעבד כנעני קודם, לפרש”י דמיירי בעבד כנעני, אלא דרש”י חולק ע”ז.

ומיהו ע”ז יש לדחות כדדחי בעלמא דעבד עדיף מגוי שכן אחיך במצות וגוי עדיף מעבד שכן יש לו חייס.

עוד אפשר דגם לדעת הפתרון תורה יתכן דעבדים היינו עבדים גמורים, דלכאורה מ”ש לעיל מינה בפתרון תורה שהיו כעין הגבעונים היינו דטבלו לשם עבדות ממש ונחשבו נתינים, ומ”מ הקדים גרים להם כיון דבגרים נכלל גם גרי צדק וכמש”ש גרך זה הגר בקרב מחניך זה אוכל נבילות, ומשום גרים נזכרו יחד שניהם קודם עבדים.

ומ”ש לעברך בברית ה’ לדעת הילקוט פתרון תורה דקאי גם על גרי תושב, הנה עיקר מה שנזכר באותה הפרשה הוא קבלת איסור ע”ז, כדכתיב [דברים פרק כט, טו-יט] כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם.

(טז) ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם.

(יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה’ אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה.

(יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה.

(יט) לא יאבה ה’ סלח לו כי אז יעשן אף ה’ וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה’ את שמו מתחת השמים.

וי”ל דז”ש ברית ה’ היינו לשמור שלא יעבוד ע”ז.

ואין צריך לדחוק כ”כ דמיירי בקיבל הכל חוץ מנבילות דמשמע בלשון השאלה, דא”כ אכתי אין נופל ע”ז הלשון למען הקים אותך היום לו לעם, ומתרגם בת”י לאומא ברירא פי’ לאומה מובחרת, כיון דאינו מישראל אלא ע”כ צ”ל דאין מפרש כך ה’לעם’ אלא עם כפשוטו שכל מלך יש לו עם, וגם מידת הקב”ה היא מידת מלכות ואע”פ שעם ישראל נחשבו עיקר עמו מ”מ כל מי שמקבל עליו צואות המלך וגזרותיו נחשב עם המלך.

ולגר תושב סגי שמקבל ע”ע איסור ע”ז למ”ד הכי, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

עוד אפשר דגם להפתרון תורה שהאמירה נאמרה גם לגרי תושב מ”מ אין הכונה שכל הפרשה נאמרה אליהם אלא רק איסור ע”ז ותדע דע”כ מ”ש [דברים פרק כט, יב] למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב.

דע”כ איכא למ”ד במתני’ דבכורים דל”ש לומר כן על עבדים, ואסור לו לומר בתפילה אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וזה יהיה קשיא גם אם נפרש גרים ממש, אלא ע”כ צ”ל דהעיקר נאמר לכולן אך חלק מן הפרטים נאמרו לרובן.

וכמו שכתבתי בדעת בעל הטורים דמיירי בגרים גמורים, וכמו שהיה מקום לפרש בדעת רש”י, כ”כ להדיא המהר”ם אלשיך שפי’ גם איהו דלא כהפתרון תורה, [וכנראה לא ראוהו], וז”ל: ואומרו וגרך כו’, יהיה, כי יש שני מיני גרים, אחד גרי הצדק שנית האספסוף על דרך וחוטבי עצים כו’ שבאו בערמה גם בימי משה כמו שאמרו ז”ל (תנחומא נצבים ב).

והנה הגרי צדק היה הענן קולטם כיתרו ודומה לו.

וזהו אומרו וגרך אשר בקרב מחנך שהם תוך המחנה בקרב הענן, מה שאין כן מחטב כו’ והערב רב שהיו חוצה לו.

ועל כן לא אמר גרכם לומר הגרים המתייחסים אל כללות ואחדות ישראל גוי אחד שהם בעלי נפש מהשכינה, מה שאין האחרים חוטבי עצים שהן מהחוץ כנודע.

ועל כן נאמר גרך לשון יחיד שהוא על גרי הצדק, עכ”ל.

[וכ”כ במלבי”ם דהיינו גרי צדק וכן מבואר בס’ פנים יפות ע”ש].

קרא פחות
0

מותר. מקורות: מותר מכמה טעמים, ראשית משום שהוא מומחה לרבים שאומן אינו פועל בדבר שיכול להרע חזקת אומנותו (שו”ע יו”ד סי’ קנה ס”א וש”ך סק”ג). שנית משום שהוא לוקח כסף ואם לא יעשה כהוגן חושש להפסד כספו קרא עוד

מותר.

מקורות:

מותר מכמה טעמים, ראשית משום שהוא מומחה לרבים שאומן אינו פועל בדבר שיכול להרע חזקת אומנותו (שו”ע יו”ד סי’ קנה ס”א וש”ך סק”ג).

שנית משום שהוא לוקח כסף ואם לא יעשה כהוגן חושש להפסד כספו (ראה רמ”א שם, וכן הבית לחם יהודה בסי’ קנו סק”א הזכיר קולא זו), ואמנם יש שהחמירו בזה אבל הרמ”א והש”ך סק”ו פסקו להקל וכן המנהג כמו שהעיד הרמ”א (ועי’ בבית לחם יהודה הנ”ל), ובלאו הכי במקרה שלנו שהוא מומחה לרבים אין חשש.

ומלבד זה לא נכנסתי לנידון אם רפואת שיניים הוא דבר שיש להזהר מלהתרפאות מגוי גם בלא תנאים אלו (ועי’ ש”ך סי’ קנה סק”א), ועי’ ע”ז כח ע”א ושו”ע או”ח סי’ שכח ס”ג ברמ”א לענין אמירה לגוי לעקור שן בשבת ומג”א סק”ג, ועי’ ירושלמי שבת פי”ד כל שהוא מן השפה וכו’ (ויש פוסקים שתלוי בדיני שבת, עי’ בשו”ע וש”ך הנ”ל).

אם לבו נוקפו כגון בזמן מלחמה כמו עכשיו שהוא זמן מתוח ושומעים לעתים קרובות על רציחות שנעשו על ידי נכרים מקומיים שחיו בשלום ולא שיערו שירצחו, יתייעץ עם מבין בזה, ואיני רוצה לומר על דעת עצמי שטוב להמנע מהשימוש בזה מכיון שמסתמא הוא עושה את השירות בזול והתורה חסה על ממונם של ישראל (ורק אציין שיש סטודנטים בת”א שמרפאים בזול במסגרת הלימודים, ויתכן שאע”פ שהם לפני התמחות הטיפול שלהם יותר יהיה מומחה מנכרי רשלן מבני האויב אף אם הוא מומחה מהם, וכמובן שהכל לפי הענין), ויש הבדל לפי המצב לפי הענין כגון במרפאה סגורה פרטית במקום נידח או זר לבין רופא בבתי חולים עם עובדים ישראל, וגם מצד ייחוד עם גוי יש לשים לב שיקפיד על דיני ייחוד הנוהגים בייחוד עם הגוי, ועי’ ש”ך סי’ קנו סק”ב ובבית לחם יהודה שם סק”א.

קרא פחות
0