כבוד חכמים

העירוני דבפניני הלכה הובא בשם הגרי"ש שיש בזה כבוד בלבד ואין הבן נענש בעון האב מחמת זה, ויש להוסיף דבכ"מ מבואר דהוא היפך הסברא שיענש בן בעון האב, ואין סברא שיחוייב הבן לקבל על עצמו מרצון לסבול עונות אביו ולהענש מחמת ולהתפס בהם.

שפתות שניהם.

מקורות:

יש להביא ראיה לזה דבגמ’ בנזיר [נו ע”ב] מבואר הכללים אימתי אומרים בשם חכם בשם חכם אחר, ומבואר בבכורות [לא ע”ב] ובירושלמי ברכות [פ”ב ה”א ור’ יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה וכו’] ובשר דוכתי דעיקר ההנאה שיש לחכם שאומרים דבר שמועה משמו הוא ששפתותיו דובבות בקבר, (וכן מבואר בגמ’ דפסחים דלהלן ומאי נפק”מ מיניה וכו’), וממילא שמעי’ דמה שנזכר בנזיר שם שפתותיהם של שני החכמים שאומרים דבר השמועה משמם דובבות בקבר.

ויש להביא ראיה ברורה לזה מגמ’ דפסחים [קד ע”ב] דקאמר רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא נימא שמעתתא מפומיה ומבואר דהוא לענין זה של שפתותיו דובבות בקבר, ושם לא נזכר שחידש כלום, אלא רק שראה היאך נהג עולא בהבדלה, ואעפ”כ אם היה נאמר משמו היו שפתותיו דובבות בקבר מחמת זה, ותו לא מידי.