כבד

שאלה

האם משה רבינו נרפא במעמד הר סיני ממה שהיה כבד פה, נפקא מיניה לסנהדרין יז שסנהדרין צריכים להיות דומים למשה נקיים ממום.

תודה

רמי פלר

***

תשובה

שלו' וברכה

איתא במדרש תנחומא אלה הדברים וגו' אמרו ישראל למשה אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כ"כ אר"י כשאתה כבד פה שנה את התורה והתרפא כמו שמשה למד את התורה במדבר ע"כ.

אכן עיין בס' הכתב והקבלה [שמות ד, יד] לתלמיד רע"א, שכתב וז"ל, והנה אמרו רבותינו כ"מ שנאמר חרון אף עושה רושם ואף כאן עשה רושם, כמ"ש רב"ח שלא נתרפא משה לעולם, כי היה אפשר לעשות לו כבוד לרפאותו מכבדות לשון כמו שעשה לו כבוד בקרן עור פניו, וזהו רושם האף שלא רפאהו, וכן דרשו הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא, הוא אבל אתה לעולם לא תתרפא בדבור, וכ"כ רלב"ג חרה אף ה' בו וסרה ממנו השגחת השם ב"ה לשום הדברים בפיו בדברו בשליחותו ושם אהרן למליץ.

וכל המפרשים יבינו לשון חרון אף ענין חמום הכעס והחמה העזה לענוש ע"כ.

וכן מבואר לפו"ר באור החיים שם, ועי"ש עוד ברמב"ן ורבינו בחיי פסוק י.

בכבוד רב וכט"ס

***

{עש"ק פ' מקץ נר ה' דחנוכה ע"ו
קרית ספר}

מה שהקשה עמ"ש רש"י בראשית ל"ז ל"ו שר הטבחים שוחטי בהמות המלך, וקשה איך היו שוחטין למלך מצרים בהמות, כיון שהיו עובדין אותו.

אביא בזה כל מה שכתבתי בביאורי על המכילתא דרשב"י פרשת בא אות ל"ב, דאמרינן התם גבי מה שנתנו המצרים לישראל בצאתם ממצרים, דכתיב (שמות י"ב ל"ב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי, ותניא התם, צאנכם גם צאנכם משלי בקרכם גם בקרכם משל שרים.

וז"ל חידושינו שם, יש להבין למה גבי צאן מרבי משל פרעה וגבי בקר מרבי משל שרים, דהא איפכא מסתברא דכיון דבקר חשיב טפי הו"ל לפרעה ליתן כיון שהוא מלך, אי לאו דעינו צרה היתה ורצה ליתן הגרוע משלו, ובפשוטו נראה דגם בתרא לרבויי אתא דלא תימא שנתן להם משלו רק פרעה, אלא גם שריו נתנו משלהם, והשתא בין פרעה ובין עבדיו נתנו להם בין צאן ובין בקר, כך נראה לומר לפי פשוטו.

אבל עלה ברעיוני בס"ד לבאר מכילתין כפשטה, דהנה כתיב גבי ביאת אחי יוסף למצרים (בפרשת ויגש), ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבתינו בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן, [וכ"כ אח"ז ויאמר פרעה אל אחיו מה מעשיכם ויאמרו אל פרעה רעה צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו, ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן], ומבואר דלא היו יכולין לגדל צאן במקומן של המצרים שכן הי' זה תועבת מצרים, ואח"ז כתיב שהשיב להם פרעה ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי, ואינו מובן דעד עתה נמסר להם שאין מגדלין צאן במצרים, ואיך יוכל פרעה לומר להן ושמתם שרי מקנה על אשר לי, וצ"ל דמ"מ לפרעה גופיה היו נוהגין היתר לגדל צאן, ולכך נטל יוסף מקצה אחיו דהיינו החלשין, שלא יבקש פרעה מהם להיות שרי המקנה שלו וממילא כיון שהם תועבת מצרים יהיו צריכין לישב בארץ גושן, [ואעפ"כ רצה אותם], והטעם שהיו נוהגין לפרעה היתר טפי נראה דזה משום שהיה מחזיק עצמו לאלהים, דדוקא מי שאינו אלהים שהוא מגדל צאן תועבה היא למצרים, אבל מי שהוא גופיה אלהים, אם אלהים הוא ירב לו, ואין חוששין בזה שיגדל אלהים א' אלהים אחר אצלו, ומש"ה כשיצאו ממצרים נתנו להן השרים מבקרם אבל בקר לא היה להן, ולכך נתן להן פרעה צאן שק לו היה, אכן באבן עזרא פרשת ויגש כתב, כי תועבת מצרים כל רועה צאן לאות כי בימים ההם לא הי' המצרים אוכלים בשר, ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו.

ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב.

ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה עכ"ל, ומעיקר לשונו נראה דהחסרון בכל יוצא מו החי ולאו דוקא בצאן, ולישנא דקרא לא א"ש לפ"ד, דכתיב צאן, אלא דברינו אתיא כדעת הזהר פ' פנחס, דמפרש לה משום ע"ז ממש, וז"ל, מאי תועבת מצרים וכי על דשנאין לי' כתיב תועבת מצרים, אלא דחלא דמצראי ואלהא דילהון אקרי תועבת מצרים.

והיינו דאוליף יוסף לאחיו למימר אנשי מקנה היו, וכי עביד לאחוי דישנאון להון מצראי ולא יחשבון להון, אלא דמצראי חשבין לאינון דרעאן לדחלהון כדחליהון, אעביד לאחי דיחשבון לון מצראי כדקא יאות, והיינו דאמר כי תועבת מצרים כל רועי צאן מחשבין להון כדחליהון, ע"ש.

ואע"פ שהזהר הרבה ע"ד הסוד מ"מ העיקר דמבואר מדברי הזהר דס"ל שהיה ע"ז ממש, וכבר נודע שהזהר הוא משורש רשב"י בעל מכילתין, וכ"כ עוד מפרשים שם.

וא"ת והא כתיב הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו, י"ל לפמ"ש בירוש' פ"ה דסוטה ה"ו, הירא את דבר ה', תנא ר' ישמעאל, איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמליא שלו היה, הדא הוא דכתיב, הירא את דבר ה' וכתיב ביה (איוב א') איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ע"כ, וא"כ שמר על מקנה פרעה, או שהי"ל מקנה מעצמו ולא האמין בע"ז הלזו ועשה בסתר או ברשות, או שהיה מארץ גושן ששם לא הקפידו מצרים כמבואר בקראי, וזה י"ל גם לרשב"י דאמר לקמן בר"פ בשלח דהירא את דבר ה' היה רשע, וא"כ לפי דעתו לא היה איוב, וי"ל כהך תי' בתרא.

עכ"ל חידושינו על המכילתא שם.

ולפ"ז יתורץ, חדא דאה"נ, אע"ג שהיה זה אלהי מצרים מ"מ היה פרעה מגדל בהמות וכנ"ל, ועוד לק"מ דהא לא היו עובדין אלא הצאן כדפרישית וי"ל דהיה שוחט שאר הבהמות.

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה' ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ"ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו', שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש"י שבת יט: דארגיז - אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ"ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ"ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ"ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב"ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו' לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: "ויחל משה וכו' ויתן על פניו מסווה" – וצ"ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל"כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב "ומשה לא ידע" וכו'.

שאלה: תרומות פ"ט מ"ה "מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין": צ"ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק"ש - זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק"ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו"ע סימן נח "יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים".

מה כוונתו "לא קרא" – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא - ולא מכשירין, לבדו - ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ"ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק"ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק"ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק"ו זה, דהא אין אדם דריש ק"ו מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה "או" באה לרבות.

וצ"ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן "בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא" – הרי אדרבה "או" באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס"ד

שלום רב וכט"ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה' ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ"ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש"כ במגילה ו' עי"ש וביומא ט' ובהגר"א ויעב"ץ, ויש איזו משמעות בחז"ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי' בפסיקתא דר"כ פיסקא ג' זכור.

ומ"מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו"כ א"א לדעת בפרטות על כאו"א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב"ש דקי"ל שהלכה כ"ה ואסור לעשות כב"ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו', שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ"כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי' ברמ"א סי' רנב ס"ה, ושו"ע סי' שלח ס"ג, מהר"ם שיק או"ח סי' קנ"ז, מנח"י ח"א ס' קח סק"ו, שו"ת שערים המצויינים בהלכה או"ח סי' פ' סק"ג, שבט הלוי ח"א סי' מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע"א.

שאלה: רש"י שבת יט: דארגיז - אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ"ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ' נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ"ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ"ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ"מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ"ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע"פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס"ה באו"ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה"ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב' הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו"כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח"כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ"ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי' בפסיקתא דר"כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו'.

וכמש"כ הרמב"ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע"י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב"ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו' לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז"ל על הרמב"ם, עי' בס' נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר"א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי' בזה כלל ואכמ"ל ועי' בס' משנת החלומות ובס' הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי' ב"ק נד ע"א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס' בע"ז לט ע"א כתבו ע"פ גמ' זו שהוא עז של ים, ואעפ"כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי"ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ"כ הרמב"ם בפרק ט' מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע"כ.

שאלה: "ויכל משה וכו' ויתן על פניו מסווה" – וצ"ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס"פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו', ורק אח"כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל"כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב "ומשה לא ידע" וכו'.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו"ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי"ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ"מ אח"כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו"ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו"כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי' בהר"מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ"ט מ"ה "מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין": צ"ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי' בכללי הש"ך יו"ד סו"ס ק"י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי' בד"מ יו"ד סי' ק"י ושאר נו"כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק"ש - זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק"ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי"ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ', אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס"ל מהחידוש הזה, ובאמת יל"ע בזה, ומ"מ להלכה א"א להקל בזה.

שאלה: שו"ע סימן נח "יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים".

מה כוונתו "לא קרא" – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי' שקודם זה [סעי' ו'], שיקרא באותו יום, וע"ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח"כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא - ולא מכשירין, לבדו - ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ"ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק"ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק"ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק"ו זה, דהא אין אדם דריש ק"ו מעצמו.

תשובה: אדרבה ברפ"ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק"ו מעצמו ורק גז"ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה "או" באה לרבות.

וצ"ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן "בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא" – הרי אדרבה "או" באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל"ע בזה, ומ"מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו' במשנ"ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ"א שא"צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***

שאלה - כתיב [דברים פרק לב פס' מז], כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה.

וצל"ע מהי כפילות הל' כי הוא חייכם ודבר הזה תאריכו ימים.

תשובה - יעויין במדרשות דאי"ז אותו המכוון ויש כמה דרשות הנלמדין מזה ובספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שלו יליף מזה שזהו א' מהדברים שנוטל שכרן בעוה"ז, ר"ל דחד לעוה"ב וחד לרבויי אף עוה"ז, וז"ל הספרי, ובדבר הזה תאריכו ימים, זה אחד מן הדברים שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא ומפורש כאן בתלמוד תורה בכבוד אב ואם מנין תלמוד לומר [שמות כ יב] כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך בשלוח הקן כתוב [דברים כב ז] שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים בהבאת שלום כתוב [ישעיה נד יג] וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך עכ"ל.

והנה בספרי לעיל מינה נזכרה דרשא על ואחות לוטן תמנע, ומשמע דקאי על רישא דקרא דכי לא דבר ריק הוא מכם, אבל במדרש תנאים מבואר דיליף ב' דברים מרישא וסיפא דכי הוא חייכם גופי', וז"ל, כי הוא חיי' אפלו דבר קל שבתורה שאת אומ' למה נכתב יש בו חיים בעולם הזה ואריכות ימים לעולם הבא כגון ואחות לוטן תמנע (ברא' לו כב) וכי מה היה לוטן אלא אחד מן השלטונות שנ' בהן (שם לו כט) אלוף לוטן אלוף שובל מהוא אומ' (שם לו יב) ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו אמרה הואיל ואינה כדאי להנשא לו לאשה אהיה לו לשפחה והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת על ידי שהיה מכבד את אביו היו מלכים ושלטונות רצים להידבק בו על אחת כמה וכמה יהו רצים להידבק באבינו יעקב הצדיק שקיים את התורה כולה שנ' (שם כה כז) ויעקב איש תם: כי הוא חיי' אם אתם משמרין דברי תורה נפשכם אתם משמרין: משל לה"ד למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו ביד עבדו ואמ' לו הזהר בצפור זה שאני מבקש אותו לבני אם אתה זהיר בה מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתך תחתיה כך אמ' הקדוש ברוך הוא לישראל דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרין אותה מוטב ואם לאו הריני נוטל נפשכם תחתיה לכך נאמ' כי הוא חי': ובדבר הזה תא' ימ' על האדמה זה אחד מן הדברים שהעושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומפורש כאן לתלמוד תורה מלמד שהיא מארכת ימיו שלאדם שנ' (משלי ג טז) ארך ימים בימינה: בכבוד אב ואם מנ' שנ' (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך למ' יא' ימ' בשילוח הקן מנ' שנ' (כב ז) שלח תש' את האם [וגו']: בהבאת שלום בין אדם לחבירו מנ' שנ' (ישע' נד יג) וכל בניך למ' ה' ורב שלום בניך עכ"ל.

והנה פשט הכתוב הוא דהמשך הכתוב בא ללמד שלא יגלו מאדמתן, וקאי אארץ וגו' וכמ"ש האבן עזרא כי הוא חייכם - כטעם יראת ה' תוסיף ימים (משלי י, כז).

ועוד, שתהיו בארץ טובה ולא בגלות עכ"ל.

וכן יש מקום לבאר עוד ע"פ מ"ש בשבת דף קה ע"ב איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אמר לו בבלאי ימים האריכו שנים לא האריכו, פרש"י שכלו ימיהם בטוב, דחשיב אריכות ימים, כדאמרינן בסדר יומא (עא, א) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר ר' אלעזר: אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה עכ"ל.

ולפ"ז כאן בא ללמד שיאריכו גם שנים וגם ימים, ואע"ג דאמרי' התם ברכה שאני וז"ל: אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני, וא"כ ה"נ דמיירי לגבי ברכה סגי ברישא דקרא דכתיב כי הוא חייכם, י"ל ה"מ התם דכתיב ימים אבל הכא ברישא דקרא לא כתיב ימים אלא כי הוא חייכם, ולהכי הדר למכתב גם סיפא דקרא וצ"ע.

והרב אלשיך הקשה קו' זו בין יתר קושיותיו, וז"ל, ועוד אומרו ובדבר הזה תאריכו ימים כו', כי אחר שהיא חיינו מי לא ידע כי בה נאריך ימים.

ותירץ בסוף הדברים גם ע"ז וכתב.

.

.

וזהו כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם, כי חיות כל דבר תלוי בשורשו אשר הוא חלק ממנו, למען יבינו וישכלו כי עשות רצונו יתברך טובה וחייהם המה, וכל עוד שהם דבקים שם והתורה דבקה מהם ומלאה מהם חיים, ובהפרדם פגרים מתים.

ועל כן ישמרו לנפשותם פן תעקר נפשותם וחיותם ממקורם, כי אוי להם בסורם ממנו יתברך והפרדם מן עבודתו, כי הן גועו אבדו כמקרה דגי הים הפורשים מהם אל היבשה גם הוא יקרם.

ועל כן בהעוותם ויחשבו כמתי עולם, אז ידלגו כאיל לשוב מהר להחיות נפשם כי מתה.

ולבל יאמרו ללבבם כי הלא החיים ההם הם אל חיי הנפש, ולמה לא נעבוד על חיי הגוף גם הוא.

לזה אמר ובדבר הזה תאריכו ימים כו', לומר אם תעשו עיקר על חייכם בעולם הזה, לא תהיה לכם חיי הנפש.

אך בעשותכם על חיי הנפש יהיה לכם גם חיי הגוף, וזהו ובדבר הזה הוא חיי הנפש הנזכר תאריכו ימים על האדמה.

או יאמר ובדבר הזה כו' לומר אם כל כך נפרדו הגוים מכם, כי אתם חלק אלוה ממעל כי דבר רק הוא מכם ולא הם, ימשך מזה לבלתי האריך ימים ישראל על האדמה כגוים.

כי הלא לפי גודל קדושת הנפש עד היותם חלקו יתברך בהנשא מעלתה תהיה הנשאה מעל הארץ, כי הלא יגדל החשק נמרץ לשוב אל מקורה יתברך כי היא חלקו עד בלי די, ואם כן או מי יחיה בעולם הזה ויזכה לשנים רבות.

על כן אמר ובדבר הזה אדרבא תאריכו ימים על האדמה כו', והוא כי האדמה אשר אנו עוברים את הירדן היא ארץ ישראל קדושה אשר שם כבודו יתברך יותר מבכל העולם, כלומר ואם כן איפה אל יהי מקום לזעקת נפשך עד שוב עד כסא הכבוד, כי הלא גם כסא הכבוד מרום ה' רועה ישראל לא יחסר משם עכ"ל.

בענין הנ"ל

שאלה - כתב רש"י דברים פרשת האזינו פרק לב פס' מז כי לא דבר רק הוא מכם - לא לחנם אתם יגעים בה, כי הרבה שכר תלוי בה, כי הוא חייכם.

דבר אחר אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בו מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית לו, כב) ואחות לוטן תמנע, (שם לו, יב) ותמנע היתה פלגש וגו' לפי שאמרה איני כדאי להיות לו לאשה הלואי ואהיה פילגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו.

ובמ"ש שאין בו מתן שכר צ"ב מאי אתא תו לאשמעינן בזה, ובשלמא לפירושא קמא דמיירי על יגיעת התורה [ס' הזכרון], מובן דבא להוסיף שעל עצם היגיעה נוטלין שכר ג"כ, אבל לפי' זה צ"ע.

תשובה - אתא לאשמעינן שגם בדברים שבתורה הנראים קלים ג"כ נוטלין על דרשתם מתן שכר.

ולשון הספרי כאן הוא, ללמדך שאין לך דבר ריקם בתורה אלא כל דבר שאם תדרשנו יש בו מתן שכר בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, ולפ"ז ניחא טפי דאתא לאשמעינן שיזכה לאכול פירותיהן והקרן קיימת אם ידרוש מקראות הללו.

בענין הנ"ל

שאלה - בדברי רש"י הנ"ל צ"ב מ"ט כתב שילמד ליטול שכר הא קי"ל ברפ"ק דאבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס.

תשובה - כבר הארכתי לך בזה במקו"א [בתשובתי אליך בביאור דברי הרמב"ם בענין תשובה], עיין שם בהרחבה מה שהבאתי הרבה מקומות שנזכר כעי"ז בדברי המקראות ובדברי רז"ל, וא"צ לשוב על הדברים עוד.

{בע"ה }

עש"ק פר' ואלה תולדות ריש ירחא דכסלו לפ"ק

{פה קרית ספר יע"א}

שאלה - איתא במדרש (ב"ר ס"ה ג', הובא ברבינו בחיי ר"פ כ"ז), ותכהין עיניו מראות, ע"י שנטל שחד מעשו כהו עיניו, דכתיב (דברים טז, יט) "כי השחד יעור" וגו', וזהו אזהרה לדיינין.

א"ר יצחק ומה מי שנטל ממי שהוא חייב לו כהו עיניו, הלוקח שחד ממי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה, וע"ז אמר הכתוב: (שמות כג, ח) "ושחד לא תקח" וגו', וצ"ע הא קי"ל כיבוד אב משל אב, וא"כ לא היה חייב עשו בזה, ומהו 'חייב לו'.

תשובה י"ל בד' אופנים, א' הנה הגם שלהלכה ד"ז ברור, אכן מעיקר דין הגמ' אינו פשוט, וז"ל הגמ' שם קידושין ל"א ב', ל"ב א', איבעיא להו משל מי רב יהודה אמר משל בן רב נתן בר אושעיא אמר משל אב אורו ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי לה לבריה דרב ירמיה כמ"ד משל אב עכ"ל, והנה ר' יצחק זה שבמדרש אינו מוכרע היאך ס"ל אי משל אב אי משל בן, ויעויין בתוס' ברפ"ב דחגיגה דר"א הקליר תנא היה ויסד דבריו ע"פ הירושלמי וחולק על הגמ' שלנו, ועיין גם רש"י עה"ת בפ' ויגש שכתב, זהו לשון בראשית רבה (צה ד) שהיא אגדת ארץ ישראל.

אבל בתלמוד בבלית שלנו מצינו וכו' עכ"ל ע"ש.

וזהו התי' העיקרי כאן, שהרי אינו מחוייב כלל למסקנת התלמוד הבבלי.

ועוד דבירושלמי (פאה פ"א ה"א) איתא כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין יש לו הון ובין אין לו הון עכ"ל.

ומ"מ לפו"ר לכאורה מבואר דהירושלמי ס"ל דלא כהכרעת הבבלי בזה, ואכמ"ל.

אבל בלא"ה אין שום הכרח דס"ל כמסקנת הבבלי וכנ"ל.

ב', ועוד י"ל שמא ליצחק לא היה אז נכסים כ"כ [ונחלקו בזה רש"י והרמב"ן], וממילא מחוייב היה עשו בכך כיון שהיה לו, עיין רמב"ם פ"ו מהל' ממרים ה"ג ובתוס' והרא"ש בקידושין שם ואכה"מ.

ג', כיון שהיה לו אפשר להביא בהמות לאביו בהישג יד כדמשמע קראי, אפשר שהיה מחוייב בזה, דבכה"ג לא חשיב כבר משל בן שאין לו חסרון כיס.

ד', עשו כיבד אביו גם במידי דחייב לו וגם במידי דלא חייב לו, ואמרו ז"ל בכונתם שיעקב נתעורו עיניו כבר מן השוחד שמעצם מה שכיבדו ממה שהיה מחוייב לו, אבל אה"נ שכיבדו גם מה שלא היה מחוייב לו, אבל לתי' זה צ"ב מנא להו שכבר מצד מה שכבדו מכח החיוב כבר כהו עיניו.