יורה דעה

בס”ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע”ז.

.

.

וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש”י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב’ פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).

וע”ע בשו”ת עטרת פז חלק א’ (חלק חושן משפט סימן ה).

***

תשובה

בע”ה

ח’ אלול התשע”ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.

ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.

והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.

כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.

ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.

על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.

ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.

וע”ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.

וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.

עכ”ד.

יעו”ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע”ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע”ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע”ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק”ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.

וק”ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע”כ.

ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק”ל.

עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***

קרא פחות

שאלה

{האם מותר לכופף ראשו לשלום קודם התפילה, בלא אמירת שלום בפה.

}

תשובה

ט’ אדר ב’ ע”ד

כתב בש”ע סי’ פ”ט ס”ב, וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי”א דכריעה אסורה אפי’ בלא משכים לפתחו.

וכ’ המ”ב (סקי”ג) וכן יש להורות [ב”ח וע”ת] עכ”ל, והנה בב”י לא נזכרה דעה זו, ואדרבה הובאה דעת רי”ו נ”ג ח”ג המתיר בלא משכים לפתחו, ומ”ש הדברי חמודות פ”ב סי’ ו’ סקכ”ט (הוב”ד כשכה”ג סק”ד בהגב”י) להגיה כן בדברי הא”ח שהובאו בב”י, וכן הבאה”ג סק”ז ציין א”ח, אבל המהרי”א והב”י והד”מ שהעתיקו דברי הא”ח לא העתיקוהו כן, וכן בארחות חיים שלפנינו אינו, ולכאורה א”כ היה לפסוק כדעה שודאי נזכרה בפוסקים שמותר, [ובאמת תמוה היאך כ’ הש”ע לשון ‘י”א’ אף שלא הביא הוא ז”ל בב”י דעה כזו].

[וע’ א”ר וא”ז סק”ו מ”ש בבירור דעה זו].

אבל מ”מ כך פסק במ”ב.

ויש לדון איזו כריעה אסורה, דאע”ג דקי”ל שכריעה היא על ברכים (ברכות ל”ד ב’ ומגילה כ”ב ב’), מ”מ משמע דבזה יש לאסור כל כריעה ולא רק כשכורע על ברכים, וכמו במודים שנזכר לשון כריעה (ב”ק ט”ז א’), ולא דבר עמא אלא כריעה בראשו וגופו בלבד, וכמ”ש במ”ב סי’ קי”ג סק”ב, וכן בשאר כריעות כמו כריעה בעושה שלום שנזכר בסי’ קכ”ג ג”כ כורע כמו במודים (בה”ל בסי’ קי”ג ס”ד ד”ה המתפלל), ומיהו יעויין בס’ קצור שו”ע דמשמע שמשוה כריעת מודים לשאר כריעות, אבל מ”מ לא נהוג עלמא הכי, וגם בראשונים שכתבו השחייה דשיתפקקו בסתמא משמע גם במודים, וכתבו כן בפירוש כוונת כריעה (הו”ד בב”י סי’ קי”ג), וכן בתניא הקדמון הביא מתשוה”ג (הו’ במקו”ח שם סק”ה) שבמודים ישחה עד ברכיו לפי שהילד במעי אימו מילה שלו בתוך פיו, ומשמע שאין הכריעה דוקא ברגליו.

וגם בירושלמי (שהובא בכמה ראשונים) גרס, מחזיק אנא טיבותא לראשי דכי מטיא למודים הוא כרע, וממה דלא הזכיר רַגְלַיִם משמע דאין הכריעה בהם.

וכן בב”ק ט”ו איתא שדרו של אדם וכו’ והני מילי דלא כרע במודים, ואם איתא דכריעה על ברכים מה הענין לשדרה, וע”ש בתוס’.

לכך משמע דכריעה כזו בגופו כיון דנחשבת כריעה גבי תפילת שמונ”ע, ה”ה יש להחשיבה ככריעה גבי איסור לכרוע קודם התפילה.

אבל יש לדון בכופף ראשו בלבד שאי”ז כריעה גמורה, אלא רק נענוע ראש לבד, יש לדון בזה אי שרי או לא.

ובש”ע סי’ קי”ג ס”ה כתב, ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו עכ”ל.

ובזקן וחולה גופייהו דחשיב כריעה לגבייהו בשמו”ע לדידהו היכא דמוכחא מילתא שכונתם לכרוע כריעה גמורה, אפשר דיש לחכוך להחמיר בכריעה כזו קודם התפילה, כיון דחשיב ככריעה ונראה ככריעה כיון שמצטערים.

אבל בסתם אדם אין לומר דיש להחמיר מיגו דבזקן וחולה דמהני ודרך לכריעה גבייהו, דהיינו טעמא דמהני גבי זקן וחולה כיון שנכר שרוצים לכרוע, וז”ל הגמ’ בברכות כ”ח ב’, ר’ חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע, ופרש”י דמצער נפשיה שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער, וכן פי’ בטור סי’ קי”ג, וא”כ מי שאין מצטער אינו בכלל כריעה זו דאדרבה נכר שאינו טורח לכרוע ואינו מקפיד, [ואע”ג דבהג”א פ”ד סי’ כ”א הלשון שהרכין ראשו ומראה כורע, סמיך על פי’ רש”י דכיון שחולה הוא בקל ניכר שרוצה לכרוע].

לפ”ז נראה דלבריא שרוצה לכופף ראשו קודם התפילה לשלום שרי, [ובפרט דכריעה קודם התפילה דאסור בלא משכים לפתחו, לא מצינו לזה שורש להדיא בדברי הראשונים ז”ל, ואדרבה מהם כתבו לא כן וכנ”ל].

אח”ז ראיתי הביאו שכתב בריטב”א מו”ק כ”ז ע”ב הביא בשם הרי”צ גיאות שבזמן שהאבל נפטר מן המנחמים שוחה לנגדם מעט, וכתב הריטב”א ולמדנו מן הפי’ הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז’ כדרך ששוחין נותנים שלום, ואף על פי שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני, סברא הוא דלא למימר הכי, דבכה”ג שרי למיעבד אפילו ליחיד, עכ”ל { ועיין שו”ת שלמת חיים, יורה דעה סימן ר”א, שכתב וז”ל, לענין שאלת שלום באבל ר”ל, אם מותר כשאינו אומר בפיו אך מנענע בראש וכדומה לסימן של שאלת שלום.

והגם דאיכא מראית עין, אפשר לעורר מדעת הפוסקים דאם החשד הוי רק בדרבנן לא חיישינן למראית עין.

וכתב שם תשובה: נראה דאינו מותר מה”ד, לא מחמת מראית עין ע”כ.

}.

ומשמע דלענין אבל אין איסור בשחיה כלל, ויל”ע מה יסבור הריטב”א לענין כריעה באופן כללי האם הוי כאמירת שלום או לא, דהנה יש גם דעות בראשונים שמותר לכרוע לגמרי קודם התפילה וכנ”ל, אכן מ”מ לא כתב הריטב”א אלא שוחה מעט, ומשמע דכריעה גמורה אסורה, אלא דשוחה מעט לא חשיבא כריעה.

למעשה נראה שאם כורע בגופו אסור, אבל מותר לנענע בראשו לומר שלום לפני התפילה, למעט כריעה באופן שניכר שרוצה לכרוע כל גופו אלא שאינו יכול, כגון זקן וחולה, בכריעה כזו יש מקום לאסור.

קרא פחות

{לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א
הנה כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל”ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד”ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז”ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה”ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס”ד

‏ה’ תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי’ מה שכתב רשב”ם מסכת בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, אמר רבה אשתעו לי כו’ – כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה’ ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ”ל, ומבואר דס”ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר – אכן אירעו, ומסתמא כ”ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב”א שם וז”ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז”ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ”ל, ודעתו ג”כ כהרשב”ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז”ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס’ ב”ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו’, וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג – כד) “יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'” וגו’ עכ”ל.

[וע”ע בחידושי גאונים על הע”י מ”ש לבאר הגמ’ ע”פ המציאות, ויל”ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע”פ המציאות].

ויעוי’ ג”כ מה שכתב המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו’.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ”ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה’ וגו’ ותרומם גליו יעלו וגו’ מ”מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו’ עכ”ל.

והנה באופן כללי, הרמב”ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז”ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב”ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א”א לאמרו, מה שכתב עליו הגר”א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז”ל כתב הרמב”ם מה שכתב, וכתב עליו הגר”א בביאורו לשו”ע יו”ד סי’ רמ”ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב”ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב”ן], אבל מ”מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב”ם לא קבלו, [ועי’ בספר נשמת חיים לה”ר מנשה בן ישראל מש”כ בזה, וע”ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ”מ בענין דעתו הזו של הרמב”ם, ובכתב עת ‘אסיא’ פג-פד תשס”ט עמ’ 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב”ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב”ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י [ע”פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז”ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה’ מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו’, לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ’ הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו’ משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה’ יתעלה עכ”ל הרמב”ם.

מ”מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז”ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז”ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש”ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ”ש אין מקרא וכו’ הכונה ש’דרש’ הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא”א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי”ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי’ עירובין נ”ג ב’).

וכ”ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר”א ז”ל סובר שגם במשנה יש ד’ דרכים הנזכרים בזהר פרד”ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע”ג שבגמ’ ביארו ענין זה באופ”א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ”מ דאע”ג שהלומדים משנה בלא גמ’ נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ’ אי”ז חשוב ביטול תורה, וכמ”ש בסוטה כ”ב א’, וז”ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס”ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א”ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ”ל, ועי’ רש”י סוטה שם, וברש”י ברכות ה’ א’ וברש”י ב”מ פ”ו א’].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז”ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי’, והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי’, וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ”ל.

ואגב מ”ש יש עבים כשקים ו’לְאַמֵן הריקים’ אי”ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר”י ז”ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא”ע הי”ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז”ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז”ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג”כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי’ מה שכתב בחידושי אגדות למהר”ל בבא בתרא דף עג ע”א וז”ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו’, ואח”ז כתב עוד וז”ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ”ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל”ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז”ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו’ ע”א מדפי הרי”ף), מביא לשון ריא”ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין ‘ערים גדלת ובצורת בשמים’ (דברים א, כח), וכן ‘ותבקע הארץ לקולם’, וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א – עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) ‘וראיתי אני [לבדי] את המראה’ כו’.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א – יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) ‘הלא כה דברי כאש’ כו’, ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו’, והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב’), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים – ב לו, טז) ‘ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו’, ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל”ה בשם שלטי הגבורים, וע”ע אח”ז שם באות י”ח מ”ש לבאר מדברי רבב”ח.

וע”ע במאמר הרמח”ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע”ע במאמר הגר”א לאגדות רבב”ח.

וע”ע מה שכתב שו”ת אפרקסתא דעניא חלק ג – יורה דעה סימן קצז.

ועי’ ברשב”א בביאורי אגדות רפ”ט דברכות ובמהרש”א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו”א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו”א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב”א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ”ש בתשובות הרשב”א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז”ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

קרא פחות

ד) במ”ש בישעיה מ”ט כ”ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ”ש בסוטה י”ב ב’ ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו’ למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע”כ.

תשובה הנה אי”ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא”כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ”ש הרמח”ל במאמר החכמה שאו”ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו”ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח”א שם, אבל לעת”ל שיהיו חסידי או”ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ”ל בשם הרמח”ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ”מ לא ייטמאו עי”ז.

עוד אפשר לומר באופן ג’, דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ”ש עכו”ם חביל גופייהו וכו’ (שבת פ”ו ב’, ע”ז ל”א ב’), אבל לעתיד לבוא שיהיו או”ה עבדים לישראל כמ”ש (זכריה ח’ כ”ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ”ש בשבת ל”ב ב’, וכן אי’ באוצר מדרשים (עמ’ ס”ז) הקב”ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו’ עכ”ל.

א”כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא”כ נזדמנו לו, א”כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו”ת דברי יציב יו”ד סי’ כ”א סק”ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס’ רביד הזהב עה”ת.

וז”ל הרמ”א בי”ד סי’ פ”א ס”ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר”נ פא”מ בשם הרשב”א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר”י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ”ל.

וי”ל עוד דרק האו”ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי”ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז”ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד’ להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו’ וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו’, ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע”י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז”ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז”א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע”י כך וידעו כי אני ה’ אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה’ ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע”י כן וידעת וכו’ עכ”ל.

אכן בתוס’ ור”ח ונ”י ע”ז כ”ו א’ ורשב”א יבמות קי”ד א’ כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז”ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו’ פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו’ עכ”ל.

קרא פחות

{שאלה – כתיב [דברים פרק לב פס’ לז] ואמר אי אלהימו צור חסיו בו.

ובתרגום אונקלוס ויימר אן דחלתהון תקיפא דהוו רחיצין ביה.

אכן בתרגום ירושלמי ואמר עתידין אומיא למימר האן הוא אלהא דישראל תקיפא דאתרחצו ביה.

וכעי”ז בתרגום יונתן ויימר סנאה האן הוא דחלתהון דישראל תקיפא דרחיצו ביה.

פי’ ויאמר שונא היכן הוא יראתם של ישראל החזק שבטחו בו [מס’ כתר יונתן].

ומבואר שיש כאן מחלוקת אם הוא שם קודש או חול.

וכן בספרי והובא ברש”י לקמן, נחלקו בזה ר”י ור”נ, וז”ל המדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ לז, ואמר אי אלהימו ר’ יהודה ור’ נחמיה ר’ יהודה דורשה כלפי ישראל ר’ נחמיה דורשה כלפי האומות.

ר’ יהודה דורשה כלפי ישראל ואמ’ אי אלהימו אשר חל’ זב’ יא’ עתידין הן ישראל לאמר לאומ’ העולם היכן האלהות והלגיונות והקסריות שלכם אש’ חל’ זב’ יא’ שהיו מעלין להם אנונה ושוקלין להם דילאטומה ומעלין להן סולדיא.

יקומו ויעזרו אתכם אין כת’ כן אלא יקומו ויעזרכם.

ר’ נחמיה דורשה כלפי האומות ואמ’ אי אלהי’ זה טיטוס הרשע בן אשתו של-אספסינוס שנכנס לבית קדש הקדשים וגידד שתי הפרוכות בסייף וחירף וגידף ואמ’ אם אלוה הוא יבוא ויעמוד לבניו ע”כ.

ובגיטין נ”ו ב’ אי’ גבי טיטוס כדעה בתרייתא דהכא שהוא ל’ קדש, [וכ”א בשמות רבה טו טז ואיכ”ר פתיחתא כה ותנחומא צו אות יב].

אכן בע”ז כ”ט ב’ משמע כר”י שהוא ל’ חול ע”ש ובתוד”ה ישתו.

ובראשונים מפרשי התורה נחלקו בזה הרבה זה אומר בכה וזה אומר בכה ונלאתי מלהביאם ע”ש.

ובקסת הסופר ועוד פוסקים כתבו שהוא ספק, ויש לקדשו בתנאי.

ויש להסתפק מה יהיה הדין בכתב א’ ל’ ע”ד שהוא חול ונזכר שהוא ספק קדש והמשיך השאר ע”ד שהוא קדש} אמר המשיב, שיניתי קצת מלשון השואל וסגנונו משום שלא היו הדברים ברורים לי כל צרכי.

ויסלח לי השואל והקורא.

{.

האם השתא יהא מותר למחוק אותיות א’ ל’ כיון שכתבן ע”ד שהם חול, ואת”ל דשרי מה יהא דינן של שאר אותיות שנכתבו בקדושה אם גם הם שרי למוחקן.

}

תשובה – הנה בשם קודש שנכתב לשם חול שרי למוחקו כמ”ש הט”ז יורה דעה סימן רעו ס”ק ב וז”ל, משמע דאם כתב שם במקום אחר בטעות דהיינו במקום שאין מקום השם שם וכתבו לשם קדושה הוה קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים כמ”ש בסעיף י”ג והוא פשוט אבל שם שנכתב שלא בכוונה אין בו קדושה כמ”ש בהגמי”י פרק ו’ דהלכות יסודי התורה בשם רא”ם עכ”ל.

אלא הטעם שנסתפק השואל בכאן כנראה משום שהרבה מן התנאים ומפרשי התורה פירשוהו לשם חול א”כ כיון שהסופר נתכוין לשם חול ש”ד דבודאי יש לזה גם משמעות של חול וסגי בזה שהסופר כיון.

ומשמע דאם כיון בכל השם לחול פשיטא ליה להשואל דשרי למחוק והיינו כנראה מטעם זה.

משא”כ שאר שמות יש עכ”פ לאסור למחוק מטעם התנאי שעשה בתחילת הכתיבה.

והנה כל יודע ידע שסברא זו אינה תקיפה כ”כ, דכל הכותב ס”ת ע”ד התורה וחכמים כותב, וגם אם שכח לקדש השם לא נתכוין לאפוקי נפשי’ לבר מרבנן, ולהצד דקי”ל להלכה דשם זה קדש ודאי דאסור למוחקו, אלא דהיה השואל סבור דלא סמכי’ על התנאי כלל גם לא לחומרא, ואעפ”כ כיון שסוף השם נכתב לשמה וכדינה יל”ע בזה.

והנה באמת יש דעות בפוסקים דהתנאי שעשה בתחילת הכתיבה מהני לגמרי לשמות המסופקין, והנה בהלק”ט שם כתב וז”ל, שאלה יש שמות בתורה שנפל בהם ספק אם קודש או חול ויש שדרשו בהם קודש וחול כגון אלהים לא תקלל (סנהדרין ס”ו) כיצד יכתוב הסופר: תשובה יסמוך בזה על מה שקדש כל השמות בתחלת הספר דקרבנות של צבור סכין מושכתם למ”ש { עי’ בט”ז יו”ד סי’ רע”ד בשם סמ”ג.

דב”ש סי’ ע”ו זרע אמת ח”ב סי’ קכ”ז.

}.

והנה לדעה זו סגי בודאי בדיעבד ואם יש לחוש בדעה זו בדאורייתא א”כ ודאי שאין למוחקן, ושמא היה השואל סבור דהתנאי אהני רק ע”ד ודאי ולא ע”ד ספק, ולא נהירא, וכנראה עיקר שאלת השואל היתה באופן שכתב לשם חול בודאי ולא ספק.

ובאמת ספק זה הי’ שייך בכל השמות, להסתפק באופן שלא קידשו אם מהני התנאי, וכן להסתפק באופן שלא קידש תחילתו אם מהני לזה שקידש סופו, והנה באופן שלא קידשו כתב הש”ך יורה דעה סימן רעו ס”ק א’, וז”ל והב”ח פסק דאם נתכוון וכתב לשם קדושה אף ע”פ שלא הוציא בשפתיו אינו פסול בדיעבד ע”ש וכ”פ הרב בא”ח סי’ ל”ב סעיף י”ט דסגי בדיעבד כשמחשב שכותב האזכרות לשמן הואיל והוציא בתחלת כתיבת הס”ת בפיו ע”ש וע”ל ר”ס רע”ד עכ”ל.

ובכה”ג שלא התחילו לשמה, ג”כ יל”ע כנ”ל בכל השמות כשגמרן לשמה ולא התחילן לשמה אי סגי בזה שיחשבו כאילו כתבן לשמן, ודנו בפוסקים בזה, וז”ל שו”ת הלכות קטנות חלק א סימן סז: ומה ששאלת עוד על פ’ הסופר שכך היה ווסתו שלא היה זוכר לקדש השם אלא אחר שהיה כותב אות ראשונה מהו.

תשובה מההיא [מס’ סופרים פ”ה ה”ב] דהיה מתכוין לכתוב את ה’ וכתב יהודה עושה מדלית הא וכו’ אין ראיה אבל מההיא (שבועות ל”ו) דכתב א”ד מאדנות יש ראיה דפשטה קדושה למפרע עכ”ל.

ועי’ שו”ת הרמ”ע מפאנו סי’ ל”ו שכ’ דקדושת השם ישנו מתחילה ועד סוף ואינה משתלמת אלא בסוף ועיין בעקרי הד”ט יו”ד סי’ ל’ אות י”ב.

ובפתחי תשובה יורה דעה סימן רע”ו סק”ג הביא דבריו של בעל הלק”ט ג”כ, והוסיף עוד וז”ל, שכותב לשם קדושת – עיין בספר בני יונה שכתב דאם כתב ב’ או ג’ אותיות מן השם בסתם ולא קדשם לשם השם ונזכר כשרצה להשלים אותו וקידשו כשר דקידושו וגמרו באים כאחד (והביא שכ”כ בתשובת הלק”ט וכ’ ואף על פי שאין למידין הימנו מ”מ מצטרף לדעת אחרת) אבל אם בתחלה הוציא כוונתו למלה אחרת כגון שהיה לו לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה ונזכר קודם הד’ האחרונה שצ”ל כאן השם וגו’ לשם השם לא מהני ועיין בספר משנת חכמים לאו ג’ שכתב כן בשם הרמ”ע מפאנו סימן (ל’) [ל”ו] דאם לא קידש את השם אלא לבסוף דמהני והביא ראיה מהא דהיה צריך לכתוב השם כו’ דהא מהני אם עושה מד’ ה’ ע”ש וע’ מ”ש לקמן ס”ק כ”ד בשם הלבוש ותפל”מ דהתם מיירי שידוע שקידשו משמע דלא סבירא להו הכי עכ”ל.

ולהלכה פשיטא שיש לו לחוש בדאורייתא לכמה דעות וצדדין שיש לחוש להן כמשנ”ת, ולא למחוק השם.

 

קרא פחות