יולדת

בע"ה ‏יום ראשון ח' אלול תשע"ו

לכבוד אחי הבה"ח הרב ברוך דב נ"י

שלום רב

ע"ד מה ששאלת בליל ש"ק ב"שלום זכר", במש"כ בגמ' בהטעם דיולדת מסולקת דמים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש, האם זהו גם באשה שעברה ניתוח.

תשובה

הנה היה מקום לדון ולברר בזה, דמחד גיסא ההבנה הפשטית הראשונה היא שרק בלידה ממש שהיה צירים אז אבריה מתפרקין, אבל בלידה שלא היה צירים לא, וה"ה באשה שילדה לאחר ניתוח אבל היה זה לאחר צירים מרובים עד כמעט הלידה, בזה ג"כ כבר י"ל דנתפרקו אבריה, אבל מאידך גיסא הרי אשה בניתוח עינינו הרואות שההחלמה קשה לה יותר ויותר מאשה שילדה בלידה טבעית, ומאידך גיסא אפשר לומר דמש"כ שאבריה מתפרקין זהו דבר בטבע הריאה ואינו ענין כלל לכאבים, והכאבים שהם בניתוח אינם ענין כלל לפירוק האברים, ומצד רביעי היה מקום לומר דניזיל בתר המציאות, ואם המציאות היא שבפועל יש סילוק דמים א"כ הא ראיה שיש פירוק אברים, ומצד חמישי אפשר דגם אם אי"ז אותו המקרה שנקרה עם היולדת בלידה טבעית, אבל אכתי יש כאן תהליך בגוף של המינקת שיש לה סילוק דמים, וצל"ע למעשה.

וכן בס' חוט שני להגר"נ קרליץ שליט"א (סי' קפ"ט סעיף ל"ד) הסתפק על יולדת ע"י ניתוח קסרי צ"ע אם יש לה דין מסולקת דמים, דאולי לא שייך לומר אצלה - "אבריה מתפרקין".

אבל היולדת שקבלה זריקות וכדו' ואינה חשה בצער של הלידה, מ"מ הרי היא מסולקת דמים, שסוכו"ס אבריהן מתפרקין, מחמת הלידה.

וכן בספר יד השלחן סי' קפ"ד ס"ז מספקא ליה ע"ז אי אבריה מתפרקין או לא.

אמנם יתכן שאפשר להוכיח לפשוט דגם בניתוח קסרי יש המצב של אבריה מתפרקין, דהא גרסי' בבכורות ו' ב' בטעם הצריכותא ללמד שֶּׁחָלָב מותר, וז"ל, סלקא דעתך אמינא הואיל דבהמה טהורה נמי חידוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב וכיון דחידוש הוא בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חדש מאי איכא למימר איצטריך סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי והילכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל עכ"ל הגמ'.

ונ"ל דמבואר מכל דברי הגמ' דהנידון לענינינו בסוגיא כאן האם דם נעכר ונעשה חלב איבריה מתפרקין וכו' כ"ז הוא נידון לבאר את המציאות הזו שיש חלב לאחר לידה, היינו השאלה היא האם כל חלב הוא באופן זה או שכל חלב או באופן זה, וממילא יוכל להיות נפק"מ לעוד ענינים, אבל מ"מ כל היכא דחזי' שיש חלב פשוט שהיה פירוק אברים, למ"ד שהחלב בא ע"י פירוק אברים, והדברים ברורים שגם אשה היולדת בניתוח קסרי המציאות הרגילה היא שיש לה חלב אח"כ, וא"כ ע"כ שיש לה ג"כ פירוק אברים.

אכן, שמא יש לדחות הראיה מן הגמ', דהגמ' לא נחית לכ"ז, ורק דאי סבירא לן דהתם הוא משום שאבריה מתפרקין, א"כ על כרחך דאין היתר כאן בדם נעכר ונעשה חלב.

וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קפ"ד סעיף ז' אות ד') דגם ביוצא דופן בניתוח קסרי אבריה מתפרקין, והרי היא בחזקת מסולקת דמים, ועיין שו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן קכ"ב) שביאר הדבר, שמה שאמר שאבריה מתפרקין מצער הלידה, היינו מחמת ניתוק הולד מהאם, וכל השינויים שמתהויים בה מחמת זה, וזה שייך גם ביוצא דופן, ולכן גם ביולדת ע"י יוצא דופן דמיה מסתלקין.

ועיין גם בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' ע"ט [ונדפס כמאמר בכתב עת שיח תורה תש"ן עמ' ט-יא], שהאריך בכ"ז, ומסיק דיולדת בניתוח מסולקת דמים כל כ"ד חודש.

וכן מסיק בשו"ת קנה בושם ח"ב סי' מ"ח סק"ב.

ובשו"ת משנה הלכות ח"י סי' קכ"ו רצה לומר דלמ"ד אבריה מתפרקין לא שייך ביולדת בניתוח קסרי, וכתב להביא ראיה וז"ל, לפענ"ד ראי' מגמ' נדה י' ע"ב בשלמא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה משכחת לה דקמניקה ואזלה ומיעברא אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה ופרש"י ימי עיבורה וכו' כגון אם היתה מניקה ונתעברה והפסיקה תחילת עונה קצת בימי מניקותה והשלימה בימי עיבורה אלא ימי מניקותה עולין לה לימי עיבורה היכי משכחת לה דילדה ולא חזאי הא ראתה דם בלידתה ונמצא שלא עברו עליה ג' עונות ומשני איבעית אימא בלידה יבשתא ואיבעית אימא דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ואיבעית אימא תנא חדא פרש"י תני חדא ימי עיבורה עולין לה לימי מניקותה דלא תתני ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה ע"כ [לשון הגמ'].

ואי נימא דביוצא דופן נמי מסולקת דמים א"כ מאי דחק לאוקמה בלידה יבשתא דלא קיי"ל הכי או בדם נדה לחוד ודם לידה לחוד שג"כ נחלקו בה עד שדחק ליתני חדא, לוקמי' כגון שילדה ביוצא דופן דלא ראתה דם בלידה והיא טהורה לבעלה אפילו מדרבנן והיא מינקת ומסולקת מן הדמים ונתעברה ושפיר משכחת לה ימי מניקתה עולין לה לימי עיבורה וע"כ דכה"ג לאו מסולקת מן הדמים הוא דליכא פירוק אברים והוא לכאורה ראי' נפלאה אם לא שנאמר דקים להו רבנן דכה"ג לא תתעבר בתוך ג' עונות וזה קשה לומר דנראה דהמציאות הוא היפוך עכ"ל המשנה הלכות.

וכתב עוד על ראייתו הנ"ל וז"ל, וא"כ לכאורה נראה ראי' ברורה דביוצא דופן לא אמרינן במינקת שהיא מסולקת מן הדמים ומיהו לא אומר בזה ברורות כי לא הספקתי להביאו בכור הבחינות ואין לי זמן לעיין במפרשים כעת לברר יותר ואם מעכ"ת ימצא ראי' או דחוי' נא להודיעני, ואם נאמר כן יהא נפ"מ לכמה דברים כגון להתענות וכיוצא בהן והבן עכ"ל המשנה הלכות.

אכן לכאורה אולי אפשר לדחות ראייתו הנ"ל דהנה בזמן הקדמונים אינו ברור כלל שהיה מצוי שיהיה עיבור נוסף לאחר היוצא דופן, וידועים דברי הרמב"ן בזה, וגם הרמב"ם שהיה רופא מפורסם בכל דורו, ולא קם אחריו כמה שנים רופא כמותו לא ראה דבר זה, אלא רק כתב [בפיה"מ בכורות] ששמע מפי מגידים ששייך שיהיה כן שהאשה תתעבר אח"כ, והרי הרמב"ם היה כמה דורות אחר הגמ' ויתכן שהרפואה התפתחה מאז, ומי ידע אם בודאי בזמן הגמ' היה כזה היכי תמצי, וכידוע ליודעי רפואה שהמקור העתיק לניתוח קסרי הוא מתחיל מניתוח לאשה מתה ולא לאשה חיה [ונקרא ניתוח קסרי ע"ש מעשה שהי' ואכמ"ל], ואח"כ המשיכו לנתח לאשה חיה, וגם אם היה שייך כן בריחוק ובדוחק [שהרי הרמב"ם רצה לפרש כך המשנה שם] מ"מ אפשר דעדיפא לגמ' שלא לאוקמי בכה"ג אלא בלידה יבשתא, ויל"ע.

לכך נראה לכאורה דעכ"פ היכא שהמציאות היא שהאשה מסולקת דמים יש על מה לסמוך.

***

{בע"ה אור ליום ב' לסדר ויחי תשע"ו}

היאך ישן יעקב ע"ג קרקע

א) מה שהקשה היאך ישן יעקב ע"ג קרקע, הרי אמרו בברכות ס"ב ב' כל משכב שכב חוץ מן הקרקע, ומאידך קשה מדתניא בפ"ו דאבות תניא ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וצ"ע.

תשובה לא הבנתי ההכרח שישן יעקב ע"ג קרקע, דשמא פירס סדין וישן, והאבנים היו להגביה ראשו [ואבן אינו כקרקע], או לחצוץ מפני חיות רעות, [ופלוגתא היא בין הגמ' בחולין צ"א להב"ר כאן, אע"ג שרש"י הזכיר תרוייהו בהדי הדדי], אבל מנ"ל שישן ע"ג קרקע, ובלא"ה אין דברי הגמ' איסור מצד הדין, וגבי יעקב היה אקראי בעלמא, ומסתמא לא היה לו אז כלום, כפשטות דברי רז"ל גבי מעשה דאליפז, ומה שהביא ממתני' דאבות היינו באופן שצריך לזה כדי שיוכל לעסוק בתורה, כמ"ש שם רש"י דאין הכונה שחייב לעשות כן, אלא שאם א"א לו לעסוק בתורה אלא אם יחיה חיי צער הללו, אפ"ה עדיפא ליה עסוק בתורה, ופשיטא כיון דאינו איסור בעצם, דאם א"א לו לישן במיטה אא"כ יבטל תלמודו, דלא יבטל לימודו לצורך זה.

ובלא"ה קרקע מצינן למימר כעין קרקע, היינו ע"ג סדין, וכדאמרי' במו"ק כ"א א' וישכב ארצה כעין ארצה שכפה מיטתו וישן עליה.

למה הוצרך יעקב להבטחת ופרצת

ב) מה שהקשה עמ"ש רש"י שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו רמז שתהא נוחה ליכבש לבניו, [ובנ"א נוסף כד"א של אדם הקונות לו], א"כ אמאי בירכו עוד ופרצת ימה וקדמה וגו', הרי כבר לא היה צריך לזה.

תשובה הנה עיקר הקו' לא הבנתי, דהרי כל הקיפול הלזה היה רק סימן בעלמא, וא"א לקנות קרקע שאינו שלו, וגם היה רק בחלום, ופשיטא שהעיקר הוא מה שמתברך להדיא מאת ה', אכן מ"מ י"ל ע"ד קו' זו, דב' הבטחות נאמרו כאן, ומ"ש שתהא נוחה ליכבש לבניו, היינו בעוה"ז שהוצרכו ליכבש, היינו שיעור שקדשו עולי מצרים ועולי בבל, אבל מ"ש ופרצת וגו' שזוהי נחלה בלי מצרים כמ"ש בשבת קי"ט, היינו לעתיד לבוא, דהנה עיקר גבולות א"י היה הרבה מאוד יותר ממה שכבשו עולי מצרים ועולי בבל, כמ"ש ושתי את גבולך וגו', וכמ"ש רז"ל בספרי ובמכילתא דרשב"י פ' בא דלעתיד לבוא ירשו גם את ארץ ג' עממין קיני קניזי וקדמוני, וזהו נחלה בלי מצרים שנאמר לו בפעם הב' ופרצת.

וע"ע רש"י בפ' ויחי בפסוק ברכות אביך גברו על ברכות הורי.

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא חשש עשו מצערו של אביו כששלח את בנו להרוג את יעקב, דהרי לעיל (כ"ט י"א) כתיב יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב ופרש"י שלא אצער את אבא.

תשובה מה שלא שייך לתרץ בזה דעיקר חששו היה שאביו יכעס עליו שהוא הרגו, ולכך שלח את בנו, חדא דלישנא דרש"י שם לא משמע אלא דבאמת היה אכפת ליה מצערו של אביו, ועוד דבתנחומא נזכר שהוא עצמו רדף אחר יעקב להרגו במערה, אלא נראה דיצחק היה סומא ועשו לא חשש שישים יצחק לבו למיתתו של יעקב אלא בעוד שיעקב בן בית, וביום א' יעלם, משא"כ אם אינו בבית יש לתלות שלא ישים יצחק לבו לכך ולא ידע מזה לעולם.

ד) בהא דכתיב (ל"א כ"ו כ"ז) ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את לבבי וגו', למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי, ופרש"י גנבת את דעתי, והקשה כת"ר מ"ט לא פי' כן ברישא, לא הבנתי הקו' דהא ברישא מפרש קרא שהיה זה גניבת לב, היינו גניבת דעת.

ה) ומה שהק' ממ"ש הריטב"א חולין צ"ד א' דלא אשכחן בתורה ל' גניבה סתם שתהא הכונה גניבת דעת, אלא רק כשנזכר גניבת לב, וק' מדברי רש"י כאן.

תשובה איני יודע אם יש הכרח דהריטב"א מפרש כפרש"י, ואדרבה לפירושו ניחא טפי מה שכפל ב' גניבות, דהראשון היה גניבת לב והשני היה גניבה ממש, היינו גניבת התרפים או הבנות או הרכוש [כמ"ש ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, היינו שראו זאת כגניבה].

ועוי"ל דכאן הרישא דקאמר ותגנוב את לבבי מפרש לסיפא, ולא קאמר הריטב"א דלא אשכחן אלא היכא דכתיב סתמא לגמרי.

ו) בחולין צ"א ב' אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש, וצ"ב באברהם כשהלך להר המוריה ויצחק שהלך שם לשוח בשדה, מ"ט בדידהו לא נאמר כן.

תשובה עיקר הקפידא כאן נראה משום שרק נפגש בזה בדרכו, ולכך הוחלט מן השמים לעכבו עוד, משא"כ אברהם ויצחק שהלכו בדעת לשם, וקבעו את המקום יותר לא הוצרכו לעיכוב שיתעכבו שם.

והנה מה שנזכר על יעקב בשלב זה הוא שידע שהוא מקום שנתפללו שם אבותיו, אבל עדיין לא ידע ש'אכן יש ה' במקום הזה', וכדמסיים 'ואנכי לא ידעתי', ולכך משמים רצו לעכבו.

ז) כתיב (כ"ח ט"ז) אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ופרש"י, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והקשה הגר"ז ברלין [ר"מ דגאון יעקב] דהרי כך היה רצון ה' שיישן שם כנ"ל בתשובה לפנ"ז.

תשובה מ"מ לא היה לו לזלזל בכבוד המקום, וגם הוא לא ידע מכך, ומה ששקעה לו השמש תחילה זה כבר היה אתמול ולא ידע עדיין.

ח) מה שהקשה הגר"א כץ נ"י מ"ט נזכר גבי ראובן ראיה כי ראה ה' בעניי, וגבי שמעון שמיעה כי שמע ה' כי שנואה אנכי.

תשובה לא הבנתי הקו' דבאשה אחת קיימינן, שקראה את בניה גם על שם ראייה וגם ע"ש שמיעה, ומה שהקדימה ראיה לשמיעה אפשר שעיקר מידת ה' בראיה יותר מבשמיעה, כמ"ש עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, וכתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי וגו', חזינן דעיקר הנהגת הקב"ה ע"י מידת ראייה יותר מבשמיעה.

ואם כוונת כת"ר להקשות מ"ט גבי עוני נזכר ראיה וגבי שנאה נזכר שמיעה, כנראה ששנאה הוא דבר המתפרסם מפה אל פה, משא"כ עוני, ומאידך עוני הוא דבר שבחזותו אין נסתר כ"כ, משא"כ שנאה הוא דבר הנסתר פעמים רבות, ולכך מנהגו של עולם מצוי שהכרת השנאה תהא ע"י שמיעה והכרת העוני תהא ע"י ראיה.

ט) מה שהקשה הגר"א שפירא [ר"מ דבאר יעקב] מ"ט פעמים מתרגם אונקלוס שפחה 'לחינתא', ופעמים מתרגם 'אמתא', והביא בזה כמה דוגמאות, נ"ל הכלל בזה הוא דכל היכא שנזכר מצד מה שהיא שפחה, כגון שהיא שפחה של פלוני, אז נזכר ל' אמתא, וכמו בלהה שפחתו (כ"ט כ"ט), וכמו אמתי בלהה (ל' ג'), וכמו שפחת זלפה (שם פס' ט' י' י"ב), או גבי שפחה גמורה כמו הגר (בכל פרק ט"ז), משא"כ היכא שאין הכונה למה שהיו בלהה וזילפה שפחות, אלא רק מצד הם בעצמם שזהו שם הכינוי שלהן, בכל כה"ג נקט לישנא מעליא 'לחינתא' דהיינו פילגש, כיון שהיו פילגשים אחר הנישואין, דכאן לא נצרך לאשמעינן מידי על מה שמעיקרן היו שפחות.

י) בסוף מו"ק כ"ח א' אמרינן בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, וקשה לפ"ז מ"ט אמרה רחל על לאה אלולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים.

תשובה אפשר דהוה קים לה שמזלותיהן שוין, וא"כ ע"כ שזהו מצד מעשיה הטובים, שבישראל יכולין לעקור המזל.

ואפשר עוד דמזלא היינו מזל הבעל, וכמו באמת גבי עובדי דמייתי במו"ק שם ובשבת קנ"ו א', וא"כ כאן הרי היו נשואות לאדם אחד.

יא) מה שהקשה עוד מהו ההדגש במ"ש (בראשית ל' א') כי לא ילדה 'ליעקב', דסגי במ"ש כי לא ילדה.

תשובה נראה דטובא הוה אכפת לה, דאם היתה יולדת בן גרידא לא היה מועיל לה, דהאמהות היו מחזרות להרבות שבטים, ורק מיעקב היו יכולות לזה.

וגם יעויין באג"ק של הסטייפלר, דעיקר תקות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה, ובל"ז הרי הן ממש כאלמנות חיות, ובודאי האמהות לא גרע טבען מטבע שאר הנשים בזה, וכמ"ש הפעם ילוה אישי אלי, הפעם יזבלני אישי, כי שכור שכרתיך, וגם כאן רצתה דוקא מיעקב כנ"ל.

יג) מה שהק' עמ"ש רש"י (כ"ט ל"ד) הפעם ילוה אישי אלי שהאמהות נביאות היו, מ"ט לא פירש כן כבר לעיל גבי ראו מה בין בני לבין בן חמי.

תשובה אין דרך רש"י להוסיף הקדמות והערות ע"ד המקרא, אלא רק לפרש דבור דבור על אפניו, כמ"ש הוא בפ' בראשית, ולכך לא היה מה להוסיף בפי' המקרא אם היה מוסיף זה שם, דאדרבה בפסוק שם נזכר טעם אחר, ורק כאן מבאר עי"ז יותר את הכתוב, ופשוט.

{עש"ק פ' מקץ נר ה' לחנוכה ע"ו}

מה שהקשה כת"ר מה שנקרא מנשה איש קודם י"ג שנה, ובפרש"י באבות פ"ה מכ"א פי' דילפינן משמעון ולוי דמי"ג שנה חשיב איש.

תשובה ראיתי להגרחיד"א ז"ל בס' פני דוד עה"ת שעמד על קו' זו, וז"ל שם, ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפירש"י במס' אבות ילפינן בן י"ג למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו אלא בני י"ג שנים כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תראה שלא הי"ל לכל היותר אלא תשע שנים מהר"ר חיים משם ה"ר אליעזר אבי העזרי וצ"ע פירוש התורה מרבותנו בעלי התוספות וזה עד ממהר כי פירש"י דאבות הנדפס במדרש שמואל ועץ החיים הוא אמת שהוא מרש"י זצ"ל וגם בטור סי' רמ"ב א"ח מזכירו וכן הרשב"ץ בס' מגן אבות מיחסו לרש"י ולאפוקי מהרב יעבץ בעץ אבות שלו שהתמרמר והטיח דברים על הפי' הזה והחליט שאינו מרש"י וחשבו לטועה וחסר דעת למפרש הנז' ואני בעניי אומר שהגם שהפירוש הוא מרש"י לא יבצר שנפלו כמה ט"ס בהעתקות מכמה מאות שנים ואין ראיה אם ימצא איזה קושי בדברי הפירוש הנז' כי כזו וכזה אירע בכמה פירושי הראשונים ובדברי רז"ל כידוע ובכל דור ודור חכמי ישראל מגיהים וחוזרים ומגיהים התלמוד הקדוש ופירש"י והתוספות ובפרט בסדר קדשים כמפורסם ומאי דקמן בפירש"י דאבות הנדפס פ"ה והביאו הרב תי"ט כתב דלוי בן י"א כשיצאו מאצל לבן וששה חדשים שהיו בדרך וי"ח חדש בסוכות הרי לוי בן י"ג שנים וכתב על זה הרב תי"ט דרש"י לא דייק בפירוש החומש פ' וישב שכתב ע"פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהיה ששה חדשים בבית אל אחר מעשה שכם עכ"ד וע"ז כתב הרב יעב"ץ שנעלם ממנו תלמוד ערוך ספ"ק דמגילה דקאמר ששה חדשים בבית אל כפירש"י בחומש וכן הוא בסדר עולם ופירש"י דאבות אינו פירש"י והרחיב לשונו על גאון עוזינו הרב תי"ט והאריך בזה ע"ש הן אמת דלכאורה היא תמיהא קיימת על הרב תי"ט מאחר שדברי רש"י בחומש הם דברי הש"ס וסדר עולם ועוד אני מוסיף לתמוה דגם בבראשית רבה סוף פ' ע"ח אמרו בבית אל ששה חדשים כדברי רש"י בחומש ואיך הרב תי"ט כתב דלא דייק פירש"י בחומש אך אוסיף להביט בספר מגן אבות להרשב"ץ שכתב כדברי רש"י בפירוש אבות דששה חדשים עשה בדרך וי"ח בסוכות וכל קבל דנא אמרו בב"ר פ' פ' איש חרבו א"ר אלעזר בני שלש עשרה שנה היו וכפי מ"ש לעיל פ' ע"ח ובש"ס וסדר עולם דבבית אל ששה חדשים איך יהיה ללוי י"ג שנה וראיתי לה' מגן אברהם בספרו זית רענן [על הילקוט] שכתב פ' וישלח בזה והוקשה לו דלוי היה בן י"ב ומחצה ואיך קרי ליה איש הלא לא הי"ל י"ג שלמים ותירץ דלוי ה"ל מופלא הסמוך לאיש ועכ"פ הי"ל לשמעון י"ג שלמים עכ"ד וקשה על הרב ז"ל דנעלם ממנו מ"ש רש"י בנזיר דף כ"ט ע"ב וז"ל איש הוי מבן י"ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו ב' בני יעקב איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעת' בני י"ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ"ל הרי מוכח בהדיא מדברי רש"י דלוי הי"ל י"ג שנים שלמות וכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג ואיך סבר וקביל הרב הנז' דלוי לא הי"ל י"ג אלא בן י"ב ומחצה היה גם לא זכר פירש"י דאבות ודברי הרב תי"ט הנז' ועל רש"י בנזיר שכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי"ג יקשה ביותר קושית ראבי"ה הנז' דאתאן עלה דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי"ל ט' שנים איברא דכעת לא מצאתי מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה ובין כך ובין כך הא דלוי הי"ל י"ג שנים צריך ביאור וראיתי שגם בספר ארחות חיים ה' תפלה אות ע"ג כתב וכן מצינו לוי שלא היה במעשה שכם כי אם בן י"ג שנה ונקרא איש שנאמר איש חרבו על ירכו עכ"ל ונראה לישב קצת דברי רש"י בפי' אבות והוא דהאמרי' יולדת לז' יולדת למקוטעין וכ"כ הרשב"ץ שם בס' מגן אבות דעיבור ראובן שמעון ולוי היה לששה חדשים ויום אחד וא"כ בי"ח חדש וג' ימים מספיק לג' עיבורים וימי טהרה לראובן ושמעון הוסף קרוב לג' חדשים על י"ח אכתי פשו יותר משלשה חדשים עד שתי שנים ומ"ש פ' בן סורר דל תרתי שני לתלתא עיבורי לאו דוקא ומנין שלם נקט וגם הרשב"ץ שם שכתב שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד כתב תרתי שני לתלתא עיבורי ולאו דוקא וא"כ כי מדלית ז' שני עבודת לאה וכ"א חדש לעיבורי ראובן שמעון ולוי עם ימי טהרה לראובן ושמעון נמצא לוי כשיצא מבית לבן הי"ל י"א שנים ויותר מג' חדשים ובדרך היה ג' חדשים בציר פורתא ואלו הם הששה חדשים דנקטי רש"י והרשב"ץ שהיה בדרך דנקטי מנין שלם והיינו שזמן הדרך השלים לששה חדשים עם מה שהיה ללוי יותר מי"א שנים בצאתו מבית לבן וי"ח חדש בסוכות הם י"ג שנה בדקדוק והש"ס וב"ר שמנו ששה חדשים בבית אל לאו דוקא בבית אל אלא נקטי מנין שלם ובכלל הם קרוב לג' חדשים שהיה בדרך ויותר מג' חדשים בבית אל ונעשה הכל ששה חדשים ועפ"ז הכל שפה אחת ודברים אחדים ודוק היטב שוב ראיתי מ"ש בלחם שמים ח"ב דכי דייקינן לוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוי ההיא שעת' כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם ושלשה חדשים משם ואילך נמצא החשבון מכוון עכ"ל וכתב זה לדעת סדר עולם ורש"י עה"ת שכתבו ששה חדשים בבית אל כמ"ש בש"ס ע"ש וכתוב זה גם כן בסוף ס' עץ אבות בהשמטות ודברים ככתבן אין להם הבנה מאי קאמר דהוי בר י"ג בציר תלת ירחי כשיצאו מארם והלא לא משכחת אלא י"א ועוד תלת ירחי וקצת ימים כמש"ל ותו י"ח חדש דסוכות איכא ודאי ואולי ט"ס נפל בב' המקומות וצ"ל כשיצאו מסוכות וחשיב תלת ירחי ששהו בשכם טרם מעשה דינה ומאי דכתיבנא בעניותין נראה עיקר לפי קיצורנו והמעיין ישפוט בצדק ורבינו בחיי פ' וישלח כתב דלוי היה בן ט' חדשים וי"ב שנה עש"ב חשבונו ונראה דסובר דקרא הכתוב ללוי איש להיותו מופלא הסמוך לאיש כמ"ש הרב זית רענן כמש"ל ואחר זמן רב ראיתי בס' לב שלם פ"ב דאישות דף ט"ל ע"ג שעמד קצת בזה עש"ב עכ"ל החיד"א שם.

וראיתי עוד בשו"ת דברי יציב חו"מ סי' נ' סק"ט, וז"ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס' פרשת מקץ מ"ג י"ז על פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז"ל זה מנשה ותימה דפרש"י במס' אבות ילפינן בן שלש עשרה למצוות וכו' וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט' שנים וכו' ואפ"ה קורהו איש עיי"ש וחידוש שהחיד"א שם בפני דוד אות ג' כתב שלא מצא מדרש זה דויעש האיש הוא מנשה עיי"ש ולפענ"ד הכוונה למ"ש שם בתרגום יוב"ע בפסוק הקודם ואמר למנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה וכו' עיי"ש ועכ"פ לפי המדרש הזה יש למצוא סמך למ"ד בסוגיין כבר תשע ולהנ"ל דר' יוחנן דאמר כדי חייו נמשך להאמור למעלה שנתנו בזה קצבה לפי שנים י"ל דלשיטתיה אזיל דבסוטה ל"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף וכו' בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו' הוה קא משתעי יוסף בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי הוה קאמר וכו' א"ל אשתבע לי דלא מגלית וכו' עיי"ש ומוכח מזה שבין המצריים לא היה אף אחד שידע לשון הקודש דאל"כ הרי היה הוא יכול לגלות שפרעה אינו יודע וא"כ מי היה המליץ בינתם בראשית מ"ב כ"ג וצ"ל שהיה מנשה כבתרגום יוב"ע שם ושהוא היה גם האיש על בית יוסף כבתרגום יוב"ע הנ"ל וא"כ חזינן שנקרא איש בבן ט' ואשר מטעם זה נמי אמרו חכמים כבר תשע כבר עשר ומוכח דאינו אלא תקנת חכמים משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן כאן וכנ"ל ודו"ק וביתר שאת י"ל ולהשוות בין הלימודים דמ"ש רש"י דאיש היינו בן י"ג זה לגבי ישראל ומה שמצינו במנשה שהיה איש בבן ט' היינו מחמת שהיה לו דין ב"נ דאין בהם זמני קטנות וגדלות בשנים דלא ניתנו שיעורים לב"נ כנ"ל מהח"ס דהנה כבר דיברנו במ"ש רש"י בראשית מ"ח ט' שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה דצ"ב מי היו העדים שם במצרים והארכנו בזה עיין לעיל חאהע"ז סימן מ"ט אות ט' ובשפע חיים מכתבי תורה ח"ד סי' רל"ו ושפע חיים נישואין סימן מ"א וכעת נתקשיתי עוד דהא גרות בעי ג' כמבואר ביבמות מ"ו ע"ב ואיך גייר את אסנת בת פוטיפרע שם במצרים ואם נאמר שבאמת לא היתה גיורת נמצא דולדה כמותה וממילא היה למנשה דין ב"נ וא"ש שלכן נקרא איש גם בבן ט' דאין שיעורים לב"נ אבל בישראל צדקו דברי רש"י שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש רק בשמעון ולוי כשהיו בני י"ג ומיושב קושיית בעלי התוס' הנ"ל וא"ש כנ"ל דכיון שאצל ב"נ הוה איש מבן תשע כדחזינן במנשה לכן בישראל נמי יש לו קנין עכ"פ מדרבנן שאמרו מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו כדברי ר' יוחנן הנ"ל לשיטתו ודו"ק עכ"ל.

ואחר שהאריכו הגאונים הנ"ל בכ"ז אין לי מה שאוכל להוסיף ע"ד בדל שכלי.