חרש

{בע"ה כ"ז טבת עש"ק וארא ע"ו
פ"ק קרית ספר יע"א}

א) ממה שכתב כת"ר להקשות מ"ט כשהתפלל משה על פרעה שיסורו הצפרדעים נענתה תפילות, וכשהתפלל על בנ"י במעשה הנחשים השרפים, לא נענה לו מיד הקב"ה, אלא אמר לו עשה לך שרף וגו'.

תשובה לא הבנתי טיבה של שאלה זו, שהרי הכל חשבונות שמים, ולעולם לא נדע מדוע תפילה א' נתקבלה ותפילה א' לא נתקבלה, והרי מעשים שבכל יום שתפילה א' מתקבלת ותפילה א' אינה מתקבלת, ועוד מצינו שהראו חז"ל גבי משה שכשנתפלל על ישראל במעשה העגל נתקבלה תפילתו, וכשנתפלל על עצמו ליכנס לארץ לא נתקבלה תפילתו.

מיהו אפשר ליישב, דהנה גבי ישראל התפילה היתה שתהיה קץ למכתם, וזוהי תפילה שצריך זכות גדולה עבורה, משא"כ במכת צפרדעים התפילה לא היתה אלא על הצפרדעים בלבד, אבל היה פרעה מוכן ומעותד למכות נוספות.

ואדרבה איתא בחז"ל שהיו המכות קבועות שבוע או ג' שבועות למר ולמר כדאית להו, וא"כ בעצם הזמן שביקש פרעה היה הזמן המוכן משמים לזה, [ויתכן עוד שלכך ביקש משה מפרעה יום לפני הזמן משום שידע טיבעו שיאמר 'מחר'].

עוד י"ל לאידך גיסא שבמכת צפרדעים פרעה כבר שב ואמר שישלח את ישראל, ואמרו ז"ל באשר הוא שם היינו שאין דנין את האדם אלא כפי שהוא עתה, אע"פ שעתיד לחזור בו, משא"כ אצל ישראל לא מצינו שהן עצמן חזרו כבר, ואדרבה אחר שעשה הנחש כנ"ל אמרו חז"ל שהיו מסתכלין כלפי מעלה וכו' בספ"ג דר"ה, ועי' הנוסח מזה במכילתא פ' בשלח.

עוי"ל דמצינו שתפילת עכו"ם קרובה להתקבל יותר, מצד שאינו מבין, כמבואר במלכים בתפילת שלמה ע"ש, משא"כ ישראל שיש להם לב להבין אמר להם הקב"ה שיעשו נחש לשוב בתשובה.

עוד י"ל שהיה כאן קידוש השם בבקשה זו, דבכך ידע פרעה שהקב"ה מלך על הכל, וזה בעצם היה מטרת המכות, ולכך היה ברור שתתקבל תפילתו.

ב) מה שהקשה הגרמ"ד סולובייציק שליט"א ר"מ דבריסק היאך מצאו החרטומים מים סביבות היאור, דהנה בדעת זקנים שמות ז' כ"ב הציעו שהיה זה ממים שחפרו, ושם דחו שכיון דנאמר אח"כ ויחפרו כל מצרים ל"א בחד פרשה אין מוקדם ומאוחר בתורה, וצ"ע די"ל שכל מצרים חפרו רק אח"כ אבל החרטומים חפרו כבר מעיקרא.

ומ"מ צ"ע דזה הוה א"ש רק למ"ד שמצאו מים בשמות רבה ט' י"א, אבל לאידך מ"ד שלא מצאו מים לא.

תשובה ראשית כל משמעות הכתוב ש'כל מצרים' לא חפרו עד אח"כ.

ועל השאלה הב' י"ל דמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת"י ודע"ז שם למסקנא תי' שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ"כ בפי' ה"ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי' שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור"י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א' וחזרו להיות מים מיד, וכך יתרץ מ"ד זה לההו"א הנ"ל.

ג) משה"ק הג"ר גבריאל יוסף לוי [ר"מ דבאר התורה] מ"ט נצרכו ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי ולקחתי וגאלתי בב"ר ר"פ וארא [וכ"ה בירוש' פ"י דפסחים], ומ"ט נתחלקו לד' ענינים.

תשובה הנה הענין מצד עצמו רחב, וכבר דברו מזה הספרים, ועיין עקידת יצחק שמות שער ל"ה ס"ק ט"ו, וכלי יקר ר"פ וארא, ובאמת אין כאן המקום להביא כל דברי הספרים ע"ז, אך אביא כאן קצת להשלים העניין.

המאירי רפ"י דפסחים כתב, ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, והענין לומר שכל אחת גאולה בפני עצמה, הראשון גאולת השעבוד והוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, ר"ל אותן העבודות הקשות שהיו משתעבדים בהם, וגאולה שניה והצלתי אתכם מעבודתם, ר"ל מכל שיעבוד אף משיעבוד הרגיל בכל מלכות והוא שיעבוד מסים וארנוניות וכיוצא בהם, והשלישית וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, כלומר שאף בשאר הגאולות אפשר להיותם עומדים ביניהם בשפלות ובבזוי אלא שהכה בשונאיהם ועשאם אדונים וזהו זרוע נטויה, הרביעית שלקחם לו לעם קדוש ונתן לנו את תורתו והוא תכלית הכל ועליו נאמר ולקחתי עכ"ל המאירי.

וז"ל הארחות חיים הקדמון סדר ליל פסח סי' י"ג, והנה לך טעמי הדברים שעושין על הסדר על מה ועל מה הנה בארנו שחייבין כל א' בד' כוסות והם כנגד ד' גאולו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וביאור הדבר כך הוא שיש כאן ד' עניני' גדולי' של גאולה שלכל א' לעצמו יש להרבות שבח והודאה אל השם ית' הראשון הוא והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שבתחלה לרוב סבל העבודה הקשה היה מספיק לנו אם יקל עלינו העבודה אפי' נשאר תחת ידו וממשלתו ובזה יהיה לנו גאולה אחת של והוצאתי כלומר שהוציאנו מתחת העול הכבד והוא יתעלה הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ושחררנו מכל עבודתו וזהו לשון והצלתי שהיא גאולה שניה ואלו הוציאנו מתחת ידו וממשלתו ולא דכאם ולא הממם בשפטים גדולים וזהו לשון וגאלתי שהיא גאולה שלישית ואלו עשה כל זה ולא הגיע לנו אלא לגופות לבד דיינו והוא ית' לקחנו לו לעם סגולה והותיר לנו שריד לנפש בתתו לנו את תורתו הנכבדת והיא גאולה רביעית באמרו ולקחתיאתכם לי לעם ע"כ.

ובפי' התפארת ישראל על המשניות רפ"י דפסחים כתב, ד' לשונות שנזכרו בגאולת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ונ"ל שמרמזים לד' חסדים שנעשו להם בגאולת מצרים והוצאתי כנגד סבל פרך "הגוף" והצלתי כנגד "ממונם" שנצלו ממצרים תחת עבודתם שם רד"ו שנים וגאלתי תחת "כבודם" שנתגדל כשנענשו מצרים על ידן ויצאו הם ביד רמה ולקחתי כנגד רווח "הרוחני" שהשיגו כשלקחם הקב"ה לו לעם ונתן להם התה"ק ולכן ראוי שישאו כוס ישועות על כל חסד וחסד לבד ע"כ.

וז"ל המשך חכמה בר"פ וארא (שמות ו' ו'), והוצאתי ד' לשונות של גאולה "והוצאתי" הוא כמו שדרשו על "להוציא גוי מקרב גוי" כעוברה מתוך אשה וזה "הוצאה" כמו להוציא מבטן הוא על שהיו משוקעים בעבודה זרה ובדיעות מושחתות "והצלתי" שם זה על מה שעינו אותם לכלותם וכמו שמות א כב "כל הבן הילוד וכו'" זה כמציל מן הרוצח "וגאלתי" שם הוא מעבודת עבד להיותם חפשיים בלתי משועבדים "ולקחתי אתכם לי לעם" וכו' פסוק ז הוא לעם נימוסיי ולאומי במשטר וסדר וה' עליהם למלך ודו"ק ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ירושלמי ערבי פסחים הלכה א כוס ראשון קידוש דישראל מקדשי זמנים וכמו שאמרו "החודש הזה לכם" יעויין ירושלמי ראש השנה א ג ואימתי כשהם קדושים וסמך "קדושים תהיו" לעריות שבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וגדולים ממלאכי השרת שנאמר בהם שתי קדושות "והתקדשתם והיתם קדושים" ויקרא כ ז היינו שהם מקדשים את הזמן ויקרא רבא ולכן כשהיו גדורים מן העריות במצרים שלכן יתכן "והוצאתי" שאם לא כן איך יכול להוציא בני נכרית כמותה וכמו בבית שני ונקראים קדושים מקדשי הזמנים "והצלתי" יתכן להציל כשנכרי רודף אותם ומציל אותם מן הגייס אבל לא כשהם רודפין זה את זה 'שלא גילו מסתורין שבהם' וזה רומז אל כוס ברכת המזון שעיקר המלשינות הוא בא מהעדר האמונה בהשגחה ומחסרון הסתפקות וברכת המזון הוא שמאמין שכל אחד ניזון מהשם יתברך ומההסתפקות 'שמדקדקים על עצמם כזית וכביצה' ואינו מקנא לחברו "וגאלתי" הוא שעבד רוחו שפלה עד כי אמרו חוב הוא לעבד שיעשה בן חורין 'זילא ליה שכיחא ליה' וזה מצד שאינו מרגיש יחס אבותיו "ועבד לית ליה חייס" והן "לא שינו שמותיהן" דזכרו יחס אבותיהם 'ראובן שמעון נחתין וסלקין' וזה רומז על הכוס השני שאומרים עליו חצי ההלל הראשון שמיוסד על זכרון יחס האומה מאבותיה וזכרונותיה הקדומות "ולקחתי אתכם לי לעם" זה 'שלא שינו את לשונם' שהיו מקוין להגאולה וללאומיות העתידה ולמדו זה מיוסף שעם גודל חשיבותו במצרים נאמר בו בראשית מה יב "כי פי המדבר אליכם" שהיה מקוה להעתיד ואמר "פקד יפקוד" בראשית נ כד ו כה וזהו חצי ההלל השני שמיוסד על הלאומיות העתידה שעל זה נאמר תהלים קח "מן המצר וכו" וזה מכוון הד' כוסות דליתעביד בכל חדא מצוה ועיין במכילתא שם ודו"ק עכ"ל, וע"ש עוד.

וז"ל התורה תמימה (ר"פ וארא הערה ה'), שלשה [מהלשונות] בפסוק זה ואחד בפסוק הבא ובכל הפוסקים והמפרשים וספרי אגדה שהובאה דרשא זו הובאה בלשון כנגד ארבע לשונות של גאולה והנך רואה שבירושלמי שהעתקנו חסרה מלה "לשונות" אלא כנגד ארבע גאולות ולדעתי לשון זה מכוון מאד כי אם נפרש כפשוטו כנגד ארבע לשונות של גאולה אין טעם בדבר לקבוע בשביל זה ארבע כוסות של הודאה והרי ענין הגאולה אחד הוא אם בלשון אחת אם בארבע ועשר לשונות אבל כנגד ארבע גאולות יתבאר הענין היטב יען כי כשנעיין יפה נמצא ד' ענינים שונים בד' מאמרים אלו אשר כל פרט ופרט הוא ענין שלם כשהוא לעצמו ושוה הודאה מיוחדת כי במאמר הראשון והוצאתי מבואר שיוציאם הקב"ה מתחת סבלות מצרים כלומר שיקל עליהם עבודתם אבל אין במשמע שיחופשו בכולם מעבודתם ועל זה הוסיף ואמר והצלתי אתכם מעבודתם והיינו שלא יעבדו כלל ואמנם גם לאחר אלה ההנחות עדיין הם עבדי פרעה ואין גאולתם שלמה הוסיף ואמר וגאלתי אתכם ויחד עם כל אלה עדיין אינם לעם מיוחד וקנין הקב"ה ע"ז הוסיף לומר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ומבואר דבמאמרים אלו כלולים ענינים מיוחדים בכלל הגאולה והמשך הפסוקים הוא בדרך לא זו אף זו כלומר לא רק הנחה זו אעשה לכם אלא גם זו ולא גם זו אלא עוד גם זו וכו' וכיון שכן מבואר פשוט שעל כל פרט ופרט שבו מעלה יתירה מחויבים בהודאה ולכן תקנו ד' כוסות של הודאה ודו"ק ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב ע"כ.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י בשמות (ז' א') שנביא הוא מל' ניב שפתים, שמצווה לומר דבריו, וכ"כ בדרשות הר"ן דרוש ה', והקשה מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' יסוה"ת ה"ז שכתב דפעמים הנביא אפשר שתהיה נבואתו עבורו בלבד.

תשובה ראשית כל לא ידעתי מנא ליה להשואל שהרמב"ם ס"ל כרש"י והר"ן, דשמא להרמב"ם נביא הוא שורש חדש בלה"ק למי שמדבר דברי נבואה, כמו שאר שרשים; בנה חרש למד וכל כה"ג, ובאמת עיין באבן עזרא על רש"י שם שחלק עליו מאוד.

אכן באמת אין כאן קושיא, דגם אי נימא דס"ל כשא"ר וגם שאר הראשונים מודו להר"מ { והנה הגרח"ק שליט"א בקרית מלך שם כתב מקור לדברי הרמב"ם מברכות ל' ב' לא נביא אתה וכו', וכנראה כונתו למש"ש ל"א ב' לא אדון אתה בדבר ולא רוה"ק וכו', וצ"ע דשם לא נזכר לשון נבואה אלא רוה"ק, ומנ"ל שגם בנבואה אפשר שתהיה נבואתו לעצמו.

}, מ"מ לק"מ, דמצינו הרבה פעמים בין בלשון הקדש ובין בכל לשון שתהא, שתתחדש תיבה מסוימת הנגזרת משרש הסמוך לה משום טעם, ואחר שמשמש את המושג כבר אין חילוק במשמעות הדבר, ולעולם ישמש כינוי מושאל זה את מושג זה, גם היכא דלא שייך השורש הראשון, ואטו איך יאמר הרמב"ם דיש מי שנתנבא רק לעצמו והוא אין נקרא נביא, דבאמת הלשון נבואה כבר נמשך לכל המתנבא.

ואביא בזה דוגמא א' מדברי הגמ' כתובות ס"ב ב' זו אשתו וזו זונתו, אע"ג דבעצם השם זונה היא אשה הסרה ונוטה מן הדרך, וכאן לא שייך, מ"מ נקטו זה מצד דלשון זונה נקבע מתחילה על כל ביאה שאינה לקיום העולם ופשוט וקל.

והנה הא"ע טען על רש"י בזה, והרא"ם השיב עליו וז"ל, גם מה שטען עוד "מה טעם 'השב אשת האיש כי נביא הוא' בראשית כ ז אם פירושו דברן" אינה טענה כי יש לומר שנקרא שם המדבר דברי ה' אל העם תמיד דברן בעבור היותו מזומן לדבר דברי ה' אל העם תמיד ויהיה טעם "השב אשת האיש כי נביא הוא" כי הוא דבק עם ה' להיותו מדבר דברי ה' תמיד והדבק עמו תמיד ראוי לירא ממנו פן יתפלל להמיתך וזהו שכתב אחר זה "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות" עכ"ל, וע"ע בגו"א שם.

והנה לפי דברינו [שג"כ יתכנו על יסוד תירוץ זה] יובן טפי מ"ט ל"ק על פרש"י בזה.

{בס"ד יום ו' עש"ק פ' תרומה ג' אדר א' תשע"ו}

נדבת חש"ו

א) מה שהקשה ע"ד הירושלמי רפ"ק דתרומות (פ"א ה"א) דממעט קטן מנדבה, דהא אין לו דעת וכי איצטריך קרא למעוטי ליה.

תשובה בתוס' חולין י"ב ב' י"ג א' הביאו ירושלמי הזה, כשדנו שם גבי קטן שאין מחשבה, וכתבו וז"ל, ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו' פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו' וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה וקטן ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו עכ"ל התו'.

ומבואר מדבריהם לכאורה דבאמת א"צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא.

ועייין בתורה תמימה כאן שעמד בזה, וז"ל (אות א'), ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת י"ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו כמבואר בנדה מ"ה ב' מ"מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו עכ"ל.

ובאמת כך מבואר בדברי הרע"ב על המשנה רפ"ק דתרומות, וז"ל, החרש והשוטה והקטן כו' כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ"ח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין.

וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב.

ע"כ, וכ"כ המהר"י קורקוס פ"ד מהל' תרומות ה"ב ועוד דמיירי בקטן שיש לו דעת שהגיע לעונת נדרים.

אכן באמת הקשה כת"ר מ"ט צריך קרא כלל למעט חרש ושוטה.

ב) מה שהקשה כת"ר איך נמשחה מידת ההין שבמקדש כיון שלא נעשית לשום צורך אלא לשמן המשחה (מנחות פ"ז ב'), א"כ איך נתקדש מעיקרא קודם שנעשה שמן המשחה, כדי לקדש את השמן המשחה.

תשובה ז"ל המקדש דוד (קדשים סי' ב' סק"ב) ובמנחות פ"ח א' גבי הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין איכא למ"ד שהיה לדורות ואיכא למ"ד דלפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז ע"ש ומכלל שהיה טעון גניזה, וע"כ אותו ההין לא היה כלי שרת גמור דליכא למימר דשמן המשחה היה צריך לקדש בכ"ש כמו קרבנות דבמה נתקדש אותו ההין דהכלים שעשה משה רק משיחתן מקדשתן וא"כ זה ההין שכל עצמו לא היה רק לעשות בו שמן המשחה א"כ ע"כ לא נמשח, ומ"מ היה טעון גניזה ככ"ש וע"כ לענין גניזה אינו טעון משיחה דגם קדושת פה מהני להיות כ"ש וטעון גניזה עכ"ל.

ומבואר דס"ל דאה"נ לא נמשחה מידה זו.

[וכ"ז רק למ"ד ז' מידות היו אבל למ"ד שנתות היו בהין לק"מ, כיון דאח"כ נמשח בשמן המשחה לצורך שאר הכלים, ולצורך שמן המשחה עצמו ע"כ אין צריך קדושה ע"י משיחה, ומ"ש שבועות ט"ו א' כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אין למדים מן הכללות כמ"ש ברפ"ג דעירובין].

ג) מה שהקשה הג"ר עזריאל רוזנבוים [ר"מ דגייטסהעד] מ"ט פרש"י (שמות כ"ה ח') ועשו לי לשמי, הרי כל המצות צריך לעשות לשמה.

תשובה בבנין בהמ"ק יש דין שלא נמצא ברוב המצוות שאם לא עשאוהו לשמה פסול, ועיין בר"מ הל' בה"ב ובדרך חכמה פרטי הדינים בזה, משא"כ בהכנת לולב ואתרוג א"צ לשמה רק ס"ת ציצית ותפילין וגט ודדמי להו.

וגם בכל הנך יש פסוקים ללמד שצריך לשמה.

ד) מה שהקשה איך מותר להוציא עפר מן המזבח בשעת מסעות, דהו"ל כנותץ אבן מהמזבח.

תשובה זה פשיטא דשרי לפרק הכלים בשעת המסעות, וזהו דרך העברתן, ואין בזה משום לא תעשו כן לה' אלהיכם, וכמ"ש והורד המשכן וגו'.

ה) הנה בת"י (שמות כ"ו ט') כתב דשש היריעות הם כנגד ו' סדרי משנה, וה' היריעות הם כנגד ה' חומשי תורה, והקשה הג"ר דוד פאלק דהשתא הפוגע תחילה פוגע בו' היריעות ואח"כ בה', והא אנן קי"ל בן ה' למקרא בן י' למשנה, א"כ הו"ל להקדים מקרא למשנה.

תשובה לא הבנתי הקושיא, דאטו הרמז הזה נעשה בשביל למי שנכנס לבקר למשכן, וכי מי הזמינו לשם שיבוא, דהמשכן אינו אלא בית מדור לשוכן בתוכו, ואין רשות לאדם ליכנס לשם אלא לשרת את השוכן בו, ולא נעשה הרמז אלא על פנימיות המשכן עצמו, ואדרבה מצינו במשכן שכמה שהיה בפנים היה נאה יותר, ויעוין בפוסקים מה שלמדו מזה (עי' אעלה בתמר), וידוע בדברי רז"ל דתורה שבכתב רומז לעצם האש (אולי הגחלת) ותושבע"פ רומז לשלהבת שבנר, ותושב"כ רומז לקוב"ה ותושבע"פ רומז לשכינתא כ"י, היינו דהעיקר הוא תושב"כ, ולכך עיקר המשכן הוא החלק היותר פנימי, והנוסף הוא בבחינת תושבע"פ.

קרא פחות

שלהי אדר א' תשע"ו

{מה שהקשה כת"ר על מי שאין לו קרקע דקי"ל (פסחים ח' ב') שפטור מלעלות לרגל, א"כ מ"ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד' א'), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז"ל המנ"ח מצוה ה', ולכאורה לד' התוס' (פסחים ג' ב') דמי שא"ל קרקע פטור מפסח א"כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו' היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ א"ל קרקע אך לשיטת הר"מ דביובל שני מביא וקורא א"כ ה"נ ועיין טו"א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ"ל.

עוי"ל לפ"מ דהרמב"ם לא פסק דין זה בפסחים ח' ב', א"כ ס"ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ"ש מהאחרונים בזבח פסח על הל' ק"פ להר"מ פ"א), וי"ל לדעתו דהגמ' בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל"ח פסחים שם וז"ל, שאלני כבוד הגאון מוהר"ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב"ם הך מילתא דר' אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו'.

וכתב הצל"ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר"ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג' ע"א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג"כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר' אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב' אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ"ז ליכא למילף ק"ו למפטרינהו מראיה מק"ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו' דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא"כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ"ה פטרו הכתוב א"כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק"ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק"ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג"כ אין צריך גזירה שוה דהרמב"ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב"ם פ"ב מחגיגה הלכה א' וא"כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ"ש בפנים עכ"ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב"ח.

ובטורי אבן ברפ"ק דחגיגה ב ע"א ד"ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע"א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו"ע מביא וקורא [עי' בגמ' גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי"ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא"כ י"ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי"ש.

והנה חידש השפ"א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו "במשנה הכל חייבין בראי' חוץ כו' ועבדים בס' טורי אבן הקשה הא"ר אמי בפ"ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא"כ עבד אפי' משוחרר אין לו חלק בא"י פשיטא דאינו בראי' וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא"ה פטור ובאמת הרמב"ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס"ל דאין הלכה כן וע"ש בצל"ח.

אכן לפענ"ד היה נראה דר"א אינו פוטר אלא מלעלות מדכתי' לא יחמוד את ארצך בעלותך כו' אבל אה"נ אם הוא בירושלים צריך להראות פני ה' כדכ' יראה כל זכורך ומעליה לבד פטרו קרא דבעלותך וא"כ א"ש דעבד משוחרר וגר שייך בראי' כנ"ל מיהו בלא"ה לק"מ דמשכחת לה שקנה בית בבתי ערי חומה דנחלט לו ואינו חוזר רק ביכורים בשדה אמרו בגמ' "דלא משכחת לה דאפי' נפל הבית שקנה אינו רשאי לזרוע שם דאין עושין עיר שדה כדאי' בערכין לג ב אך בב"ה כד ב מבואר דאילנות רשאין ליטע אם כן משכחת בכורים בכהאי גונא בפירות אילן" ע"כ.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי"ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או"ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס' ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס' ראש השנה י ע"ב ד"ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא"ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי' מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי' להג' האדר"ת בקונטרסו "זכר למקדש" בפ"א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק"א בס"ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי' ע"כ.

וע"ע בגור אריה יהודה להג"ר מנחם זמבא הי"ד (מתוך ספר דעה"ד בפסחים שם, וע"ש).

בע"ה

יום שלישי כ"ג תשרי תשע"ז

מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש"ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה.

והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב בדבר, כיון ששוטה פטור מכל המצות, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל יש לידע האם הקהל עשו כדין שהניחו לו לעבור לפני התיבה או לא.

ויש להקדים לנידון זה, דהנה ידוע חומר של המלבין פני חברו ברבים, ואיסור זה של הלבנת פני חבירו ברור שהוא גם למי שהוא שוטה, שכן כבוד הבריות הוא בין לבר דעת ובין למי שאינו בר דעת, ואדרבה לפעמים ההשלכות באדם כזה יכולות להיות הרסניות יותר לאורך זמן, ולכן אין להקל באיסור זה כלל.

אבל מאידך גיסא מאחר ואין לו שום רשות לעכב הציבור מלעשות תפקידן, אם יתברר ע"פ דין שאסור להם למנותו ש"ץ אפי' בדיעבד, א"כ יהיה עליהם לומר לו לירד משם.

הנה כתב בשו"ע או"ח סי' נ"ג סעי' י' וז"ל, יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות [לאו דוקא, מ"ב סקל"א].

וכתב הרמ"א הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה (מהרי"ל) ע"כ.

ויש להסתפק לענינינו, ראשית כל גם אם בקטן מותר מ"מ י"ל דבקטן זהו קל יותר מבשוטה, מכיון שבקטן יש עכ"פ חיוב מצד חינוך, משא"כ בשוטה שאין בו צד חיוב כלל, וי"ל שאינו יכול לצאת כלל משוטה.

עוד יש להסתפק דהנה במקומותינו לא נודע מנהג קבוע לענין קטן, וא"כ הו"ל כמקומות שלא נהגו בקולא זו שכתב הרמ"א שלא ינהגו בקולא זו, ולפ"ז יש להסתפק אם כבר עלה האם מורידין אותו, ואם תמצי לומר שמורידין אותו [וכך מסתבר בכונת הרמ"א], א"כ יש להסתפק מה הדין באופן שלא הורידוהו, האם כל יחיד הנמצא שם צריך לצאת מכיון שאי"ז המנהג כאן, או דילמא דעכ"פ באופן כזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברין שמלמדין זכות על מנהג זה על מנת שלעולם לא יצטרכו לצאת, ורק לענין להעלותו אין מעלין במקום שאין מנהג.

והנה בטעם מה שש ללמד זכות כתב במשנה ברורה שם (ס"ק ל) וז"ל, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש ועוד טעמים אחרים עי' בב"י עכ"ל.

ובבית יוסף שם כתב וז"ל, ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון ז"ל לבטל המנהג.

ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' רלט) בשם הראב"ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ"ל.

ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש"י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:) עכ"ל הב"י.

והנה לפי מה שבשו"ע פסק דלא כהררי"א והריד"ל שמחמירים בזה [עכ"פ במקום שנהגו להקל בזה וכנ"ל] א"כ יש לדון מה הדין בשוטה וניחות להטעמים בכאן, דלטעם הראשון שהוא משום שאין בזה קדושה וחזרת הש"ץ א"כ אולי בשוטה דינו כמו בקטן, אבל להטעם השני סיבת הקולא היא משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשום שהציבור מוחלין על כבודן, וא"כ בשוטה שאפילו מדרבנן אינו חייב א"כ לא יוכל להוציא את הרבים כלל אף בברכו וקדיש וכל מה שבציבור מחוייבין.

ולהטעם השלישי שהוא משום שתפילת ערבית רשות יתכן לומר ג"כ דדין שוטה כדין קטן.

אכן גם להטעם הראשון והשלישי יתכן לחלק בין קטן לשוטה דעד כאן לא הקילו אלא בקטן שיש בו צד חיוב אבל לא בשוטה וכנ"ל.

והנה כתב בפרי מגדים [אשל אברהם סימן קכ"ד סקי"ד] וז"ל, ויראה וודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן, דלאו בר מצות כלל אפילו מדרבנן.

וכן כתב במשנה ברורה [סימן קכ"ד ס"ק מ"ז] וז"ל, ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל ועי"ש.

וגם לענינינו נראה דכ"ש שא"א לצאת ממנו כיון שאינו בכלל אמן כלל, ולכאורה הציבור מחוייבים להורידו, ועכ"פ אין להפסיק בין גאולה לתפילה לענות אמן על הקדיש של השוטה.

וראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד [ברכות ג' א'] שדן בדברי המשנ"ב בענין שוטה שמבין מה שהוא אומר, וז"ל, אם הוא מבין מה שהוא אומר, מסתבר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו.

ואעפ"י שבשו"ע (סימן רטו ס"ג) נאמר, שעונים אמן אחר ברכתן של תנוקות, כשהן מברכים לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, ושוטה אינו בן חינוך, כמבואר במשנ"ב (סימן קכד ס"ק מז), נראה דבכל זאת רשאים לענות אמן אחר ברכתו.

וכשם שמצינו דעכו"ם המברך, רשאים לענות אחריו אמן, כמבואר ברמ"א (סימן רטו ס"ב) אלא שאין חיוב, כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק יב), כך בשוטה המבין מה שמברך, מסתבר שרשאים לענות אלא שאין חיוב.

אלא דצ"ע אם מותר להפסיק ולומר אמן על ברכת שוטה זה, באותם מקומות שאסור בהם להפסיק בדבור פרט לאמן וכדומה, וכגון בפסוקי דזמרה.

(יעויין במשנ"ב סימן נא סק"ח וסימן רטו ס"ק יג).

ושמענו עוד, דיתכן ש"יהא שמיה רבא", שונה מ"אמן" לענין זה, ד"אמן", בא לאמת ולקיים את דברי המברך.

ולכן אם אין בדבריו ממש אין מקום לאמן, משא"כ "יהא שמיה רבא" שהוא שבח בעצמותו, שעשרה מישראל מקדשים ומתפללים על כבוד שם שמים, וכמבואר במשנ"ב (סימן נו סק"ב) וז"ל: כשאומר העונה, אמן יהא שמיה רבא, יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא, כי תיבת אמן, קאי על הש"ץ, ויהא שמיה רבא, הוא מאמר בפני עצמו.

ויעויין באר היטב (סימן נו סק"ה) שהביא מ"דרכי נועם" שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, יעו"ש.

משמע דסובר דהאמן של יהא שמיה רבא אינו בא לאמת מה שאמר קודם, אלא שהוא חלק מהשבח של יהא שמיה רבא.

ולדבריו יתכן שעל קדיש של שוטה עונים אמן יהא שמיה רבא.

(אולם המשנ"ב נ"ו ב' לא פסק כך).

ולכן אפשר לאומרו גם כשאת הקדיש אומר שוטה.

ומה שכתב המשנ"ב (סימן נה סק"ד) בשם הפר"ח שקטן האומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו שלא כדין הם עושים.

היינו משום שפריסה על שמע נתקנה כדי להוציא את הרבים ידי חובה, כמבואר בפרמ"ג (סימן סט משבצות זהב סק"ג), אבל על סתם קדיש כשאינו פורס על שמע אפשר לענות.

ועדיין יש להסתפק אם מותר להפסיק ביהא שמיה רבא על קדיש של שוטה, במקום שאסור להפסיק עכ"ל הגר"י זילברשטיין שליט"א.

והנה בענין השאלה האם צריכים לצאת ולהמתין למנין אחר, הנה קודם העיון מסתבר שאינם מחוייבים, מכיון שיש להם מנין לתפילת שמונה עשרה, ורק כדי לשמוע קדיש וברכו אינם מחוייבים לטרוח כ"כ, כך שגם אם אינם יוצאים כלל יד"ח קדיש וברכו לכאורה אינם צריכים ללכת (ועי' מ"ב סי' צ' כ"ח), ומ"מ אם יכולים יאמרו ברכו אחרי התפילה.

***