חנוכה

{יום א' לסדר מקץ כ"ד כסלו ערב יום ראשון של חנוכה ע"ו
מודיעין עילית}

שאלה כתב השו"ע או"ח סי' תרע"ב ס"ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן וכו', וכתב המ"ב סק"ו, ואף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה עכ"ל.

והקשה ראל"א שיק נ"י ממ"ש בשבת כ"ג ב', אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי אמר האי משך נהורי טפי כיון דשמע לה להא דרבי יהושע בן לוי מהדר אמשחא דזיתא אמר האי צליל נהוריה טפי, ופרש"י משוך נהוריה אינו ממהר לכלות כשמן זית עכ"ל.

חזינן שיש ענין שידלק הרבה זמן אפילו יותר מהשיעור, וכל מה שאח"כ מהדר אמישחא דזיתא רק בגלל שצלול נהורא טפי, אבל לא שאין ענין שלא ידלק הרבה זמן עכ"ל השואל.

תשובה הנה המ"ב מיירי בזמנו שהיו מדליקין בפנים, וז"ש המ"ב שם דגם כשמדליקין בפנים שצריך לזה השיעור, היינו גם כשמדליקין בפנים, דכיון שבני הבית מצויין שם כל הלילה א"כ אין קצבה, וע"כ אין להחמיר יותר מעיקר התקנה, משא"כ בזמן הגמ' שהיו מדליקים בחוץ, א"כ דעת רוב פוסקי זמנינו דתליא כל זמן שבנ"א עוברים בחוץ, ואע"ג דקאמרינן עד דכליא רגלא דתרמודאי, י"ל דאח"ז בזמן רבה היו עוד שהיו עוברין, ונהי שאין חיוב מעיקר הדין יותר מחצי שעה, מ"מ יש הידור בזה ופרסומי ניסא, וכ"כ הגרשז"א (הוב"ד במ"ב מהדורת ביצחק יקרא סי' תרע"ב ס"א) שאין חיוב בזה אלא מצד הידור, וכ"כ הגריש"א (הוב"ד בס' פניני חנוכה עמ' קנ"ו-קס"ה) וכ"כ בחוט שני (הל' חנוכה עמ' שט"ו-שי"ז).

ועוד ביאר הגריש"א שם דמי שדינו להדליק בתוך ביתו וא"צ לפרסם את הנס אלא לבני ביתו י"ל דלכל הדעות אין חיוב שידלק עד שישנו כל בני הבית, אלא די שידלק חצי שעה, כיון שאין פרסום הנס בבית אלא לאותן בנ"א שראו הנר בתחילת הלילה, משא"כ המדליק בחוץ שכל העת עוברין בנ"א שלא ראו עדיין הנר.

ומיהו כ"ז נכון לדעת רוב הפוסקים הנ"ל, אכן ידוע שנחלקו בזה שני הרי הרים החזו"א והגרי"ז, דלדעת החזו"א אין מצוה גם בזמנינו יותר מחצי שעה, וכעדות הגרח"ק (במכתבו בס' נר חנוכה עמ' ט"ו סקי"ז, והובא גם בס' מנחת תודה) שהיה מכבה אח"כ הנרות, וזה היה כדי להודיע הדין בזה כמ"ש במנחת תודה שם.

ומאידך דעת הגרי"ז דשיעור עד שתכלה רגל מן השוק בכל מקום כפי מה שהוא, וכ"א בחי' הריטב"א החדשים בשבת שם.

וא"כ אי ס"ל להמ"ב כדעת החזו"א לא שייך לתרץ כנ"ל, דהרי אין שום מצוה גם בכה"ג, ולהחזו"א גופיה תקשי, ומאידך לדעת הגרי"ז שאי"ז הידור אלא מעיקר הדין, א"כ ממ"נ היה מחוייב ליתן שמן בנר שיעור הצריך, ואיך יתכן שיהא שייך הידור באורך הזמן, ובפרט שלסוף הניח הידור זה, א"כ בודאי לא היה זה מצד חיוב.

ובאמת בלא"ה קשה דאי הוה ס"ל שיש מקום להדר שיהיה דלוק זמן רב, א"כ מ"ט לא נתן שמן זית בשיעור זמן שהיה דולק לו השמן שומשמין והיה נשכר בתרתי.

וכן יש להקשות עוד ממ"ש הכלבו סי' מ"ד בשם הרי"ף שנכון שידלק כל זמן שבני הבית ניעורים ע"כ, אכן זה ל"ק דהמ"ב בלאו הכי לא ס"ל כהכלבו כדקאמר להדיא דגם בזמנינו אין להדר יותר מחצי שעה.

ושמא י"ל דמ"ש משיך נהורא טפי, ופרש"י דאינו ממהר לכלות כשמן זית, הכונה היא ששמן זית פעמים כלה בלא עת, ונהי דלא בעינן למיחש לזה מתחילה, ואפילו אם כלה הא קי"ל כבתה אין זקוק לה, דהכי סבר נמי אביי גופיה לעיל כ"א ב', מ"מ לכתחילה מצוה לחשוש לזה, וקאמר אביי דאפ"ה שמן זית עדיפא.

וכן ראיתי עתה בא' מן האחרונים, בס' שבת של מי { דפו"ר ליוורנו תק"ז, מה"ר יעקב שמשון שבתי ב"ר רפאל יששכר סינגליה.

תק"ל בערך - ת"ר.

}, דהבין ג"כ הגמ' על השיעור של חצי שעה גופיה, ולא על תוספת זמן של אח"כ, וז"ל, אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמשחא דשומשמי וכו' אע"ג דבנר חנוכה קאי כדכתבו תוספו' מ"מ צריך טעם אמאי היה בוחר בשמן שומשמין והא תנן בהדיא בלילי שבת אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד דהיא המובחר שבשמנים אלא צ"ל דרבה בר נחמני היה סובר בנר חנוכה כיון דבעי' שיעורא כדאמרי' לעיל משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק דהויא לשיעורא לכך היה מהדר טפי השמן שומשמין לפי דאינו ממהר לכלות השמן ומדליק טפי משמן זית כפי' רש"י ז"ל ובתר דשמע לדריב"ל דשמן זית צליל טפי נהורא לקח גם הוא לנ"ח משחא דזיתא עכ"ל.

אח"ז ראיתי עוד בס' שפ"א שעמד ע"ז ג"כ, וגם לפי דבריו אין הענין כאן שידלק זמן רב יותר, וז"ל, בגמ' מריש הוי מהדר מר אמשחא דשומשמי האי משיך נהורי' טפי, פי' רש"י שאינו ממהר לכלות כשמן זית, אין נראה לפרש משום שיכבה במהרה, שהרי יכול להוסיף שמן יותר, אלא נראה דכשהאש מכלה רוב שמן אין האור יפה, כי רוב הלחלוחית מכבה האור, וגם האש יש לו ב' פעולות שורף ומאיר, וכשא"צ לשרוף הרבה מאיר ביותר, והתוס' כ' דלא קאי אשבת דשם כו"ע מודין דשמן זית מן המובחר דהא ר"ט ס"ל א"מ אלא בשמן זית ע"ש, ולכאורה אין דבריהם מובנים לי דאם קשה להו על הס"ד דמהדר אחר שומשמין הא יש לו טעם דמשיך טפי א"כ נהי דלענין המשכה אחר הפתילה שמן זית מובחר מה בכך כיון דהלכה כת"ק דר"ט ואין חוששין בשמנים הכשרים לשמא יטה שע"פ רוב אין נכבין שפיר לקח שמן שמאיר יפה אע"פ שאינו נמשך אחר הפתילה כל כך ואם כוונתם דמדאינו נמשך אה"פ מסתמא אינו דולק יפה א"כ תיקשי אדחנוכה ג"כ כיון דאינו דולק יפה ולכן אפשר לומר דכוונת התוס' להיפוך דוודאי הפלוגתא לענין אי נמשך אחה"פ אינו שייך לענין מה שדולק יפה וא"כ רבה ידע הא דמן הדין ש"ז מן המובחר אלא דסבר דשומשמי דולק יותר יפה וא"כ קשה מ"ט חזר בו רבה אח"כ כששמע דברי ריב"ל דילמא ריב"ל מטעם דמן המובחר מן הדין אתי עלה וזה ידע רבה בלא"ה ומזה דייקו התוס' דכל דבריהם הן דריב"ל הן דרבה קאי על חנוכה וא"כ כוונת ריב"ל נמי לענין מה שדולק יפה ודו"ק אך קצת קשה לפ"ז הי' להם לציין דבריהם אריב"ל ג"כ אבל עיקר קושית התוס' י"ל דהא מצינו בגמ' דצריכין להראות הלכה במעשיו וא"כ אין נכון לחזור אחר שמן זית כי היכי דלא לימרו דהלכה כר"ט ולכן מריש הוי מהדר אמד"ש שהוא הטוב מכל השמנים שלמטה משמן זית רק דריב"ל אמר ש"ז מן המובחר א"כ מוכח מדבריו דאין לחוש בזה דיאמרו הלכה כר"ט וחידש רבה דהטעם דריב"ל משום דמלבד שנמשך אחר הפתילה גוף האור יפה וצלול וא"כ יאמרו דמה"ט מהדר אחריו ולא מטעם דהלכה כר"ט ולכן מן המובחר להדר אחר שמן זית עכ"ל.

מה שתמה כת"ר בלשון הפייט שיסד 'וטמאו כל השמנים', דהרי נשתייר פך שמן א' חתום בחותמו של כה"ג.

תשובה כ"ה גם בגמ' שבת כ"א ב' שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ונראה דהכונה שנטמאו עכ"פ כל השמנים המצויין לפניהן והמגולין, דמציאת הפך גופיה היה נס כמש"כ הב"י, והיונים ג"כ לא ראוהו, שהרי אם היו רואין אותו היו מטמאין אותו, ומסתמא אם היו יכולין לראותו אפסיל בלא"ה יעויין חגיגה כ"ה א', וכמש"ש התוס' בשבת כ"א ב', אם כבר גזרו על הנכרים להיות כזבים נדה פ"ד (דף ל"ד א'), צ"ל שהיה מונח בחותם בקרקע שלא הסיטו הכלי ע"כ.

וז"ל הרוקח בסידורו (חנוכה), וקבעו ח' ימי חנוכה אלו לפי שטמאו יונים כל השמנים שבהיכל ומצאו החשמונים פך אחד שחתום בחדר בחותמו של כהן גדול שלא נגעו בו היוונים ולא טמאוהו בהיסטם ולא היה בו להדליק אלא בלילה אחד ונעשה נס והדליקו ממנו ח' לילות כדאמרינן בבמה מדליקין ע"כ.

מבואר להדיא שהיה שמן זה בחדר, ולא היה בכלל כל השמנים.

וכעי"ז בארחות חיים הל' חנוכה אות א' ובכל בו סי' מד ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד קטן שהיה מונח בתוך שידה קבועה בכותל שלא היו יכולין להסיטה והיה פתחה סגור וחתום בחותמו של יוחנן כה"ג ובסגירת הפתח בחותם הכירו שלא נגעו בפך וכו' מובא בב"ח סי' תר"ע בשם הגהות מרדכי עיי"ש.

[והעיר המגיה ברוקח שם שעפי"ז מיושבת קושית תוס' בשבת הנ"ל שהעכו"ם לא הסיטו את הפך כי היה חתום בחדר].

בלבוש ריש הל' חנוכה סי תר"ע כתב שהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל על ידי שהכניסו שם ע"ז והקריבו לפני הע"ז ותקרובת עבודה זרה מטמאה באהל ממילא נטמאו כל השמנים שם.

והתוס' יום טוב בהגהותיו על הלבוש תמה, שהרי רק ר' יהודה בן בתירא ס"ל הכי הכא אבל חכמים סוברים שתקרובת ע"ז אינה מטמא באהל וכן פסק הרמב"ם פ"ו מהל' שאר האבות הטומאות ה"ז.

ותירץ בא"ר דהלבוש סובר כמוש"כ התוס' דחכמים גם כן סוברים שמטמא באהל מדרבנן נמצא שנטמא השמן בטומאה דרבנן ואף שמצות הדלקת נרות המנורה היא דאורייתא יש כח ביד חכמים לבטל מצות הדלקת נרות בשוא"ת וכן צ"ל למש"כ התוס' שנטמא השמן ע"י טומאת עכו"ם שגזרו עליה שיהי' כזבים ועיין מה שהאריך בזה האדר"ת בהגהות בגד ללבוש [נדפסו בסוף הלבוש מהדורת זכרון אהרן].

ומ"מ מבואר מדברי הלבוש שהטומאה היתה ממילא וע"כ לא היה השמן שם, או שהיה במקו"א [ושמעתי שי"א שהיה בלול שבין כבש למזבח], ולהכי לא נכלל בכל השמנים.

ובאוצר המדרשים במדרש חנוכה, איתא בזה"ל, עמדו וטמאו כל השמנים שבביהמ"ק ולא נשתייר כ"א פך שמן שלא היו יודעים שהיה מונח תחת המזבח ונעשה נס והדליקו מאותו פך קטן שמונה ימים ועמד הקב"ה וקבע להם שמונה ימי חנוכה ע"כ, ומשמע דדייק הדרשן בלשונו למימר שטמאו שאר השמנים חוץ מזה.

{בס"ד ערב נר א' דחנוכה יום א' כ"ד כסלו ע"ו
אחוזת ברכפלד - מודיעין עילית}

כתב הבה"ל סי' תרל"ח ס"ב, עיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קפ"ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח"כ ביו"ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו"ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ"מ בחוה"מ שמותר לטלטלו ה"ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע"ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע"ש טעמו עכ"ל, ונראה שמסכים עם דברי הח"ס.

והקשה הג"ר עזריאל אוירבך ממ"ש באו"ח סי' תרע"ד ס"ב, יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ"ב סק"ט, עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע"ג ס"א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע"ש עכ"ל המ"ב.

ומבואר דעתו של המ"ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ"ז ה"ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ"ב אהדדי, עכ"ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט"א לא הבנתי, חדא דמנ"ל שהמ"ב הכריע כהגר"א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ"ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ"א ושא"פ היא, [ועי' כעי"ז סי' ה' סק"ג], ובפרט דבסי' קנ"ד סקנ"ד ג"כ סתם המ"ב להקל, והו"ל לרבינו שליט"א לאקשויי כבר מזה, וז"ל, נר של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי ע"כ.

ובאמת כתב כאן בסי' תרע"ד בשעה"צ סק"ח על דברי הגר"א 'ולדבריו' וכו', ומשמע דאי"ז דעת המ"ב גופיה אלא 'דבריו' של הגר"א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ"ב כתב בשם הח"ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא"כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי"ל דמעלין בקדש, וא"כ כאן אפשר דלכו"ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע"ג שהח"ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ"מ המ"ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ"ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע"פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט"א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א"צ, ויש לנגב הפנים אח"כ שלא יהיו קמטים, וא"צ אלא להעביר מגבת, וא"צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ"ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל' השו"ע 'יפה יפה'.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ' במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ' לבינתיים אע"פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה"ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א"צ לראות כל הנרות, עכ"פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א"ה אע"פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי"ש ששייך לברך ע"ז [ויש חולקים], ומ"מ כשמברך על הנר בלא"ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ"ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ"ש הרמ"א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ"כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל"ג הערה כ"ה שכתב הגרח"ק ששאל את החזו"א וכך ענה לו, והוסיף הגרח"ק דכמדו' גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

ועיין הליכות שלמה הל' תפילה פ"ח ס"מ.

והאדר"ת בס' תפילת דוד בסדר התפילה כתב דשרי לדלג כדי להספיק קדושה.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש"ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א"א לדעת כ"א מה הוא, ואע"פ שבארחות חיים להרא"ש התיר בכל גוני מ"מ לדידן אסור [כמ"ש המ"ב], ובעז"נ מותר.

ו.

אע"פ שדף שכתוב עליו ד"ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ"ש המ"ב], מ"מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד"ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא"צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א"צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ"ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו"נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק"ס ע"פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק"ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ"ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד"ח בק"ש זה על תנאי.

וא"צ תנאי גמור בזה וגם א"צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו"ת עם סגולה ח"א ע"ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה"ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו', הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד"ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא"א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ"כ האג"מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ"ש האג"מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו"ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ"א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו"ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ"א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו"ע, אבל יתכן ג"כ כהש"ך או הט"ז שג"כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח"ג פל"ד אות י"ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ"ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי' תרע"א קיצור הלכות ס"ו, וכה"ח סקנ"ב.

וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ס"ה סק"ב, ובהליכות שלמה חנוכה פי"ד בדבר הלכה סק"ו.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג"כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו', וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה"ג שייך שפיר לסמוך על הרמ"א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו"א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

כן כתב הב"י, ואף על גב דעכשיו בטלה מגילת תענית [עי' ר"ה יט ע"ב], מכל מקום לענין נפילת אפים שהוא רשות לית מנהגא לבטל עכ"ל.

(עמ' קפא) בט"ו באב נופלים בתחנונים וכן נוהגים לפי שבטלה מגילת תענית ע"כ.

ועכשיו נהגו העולם שלא ליפול על פניהם בו עכ"ל.

ומבואר ג"כ שדעת הרוקח שלא ליפול על פניהם בט"ו באב.

וכן משמע במנהגים שבסוף ספר לבוש [אות יג], ומנהגי הר"א טירנא אין בידי עכ"ל.

ומבואר בדבריו יותר דהאידנא לא רצה ליתן כלל דין יו"ט לט"ו באב, מכיון שהאידנא אין בזה שום דיני יו"ט, ואמנם לא נקטו הפוסקים כדברי המחה"ש, אבל הבו דלא לוסיף עלה, וממילא א"צ לנהוג בשמחה יתירא ביום זה.

ובאמת יש להעיר על דבריו דאי"ז רמ"א אלא שו"ע, והרי בב"י כבר נזכר מנהג זה, והיאך שייך לומר שנפל ט"ס בשו"ע, [ואולי גי' אחרת היתה לו בב"י, עיין לקמן].

(בדרשה לפר' ואתחנן בסופה) כתב, ונחזור לענייננו.

כבר פירשנו טעם שהיו נוהגות כן בט"ו באב למה, וכן ביום הכפורים פירשו בגמרא בפר' בתרא דתענית מפני שהוא יום סליחה וכפרה שנתנו בו הלוחות השניות ונמחל עון העגל, ובו נאמר סלחתי כדבריך, פי' ג' פעמים עלה ונתעכב בכל עלייה מ' יום.

הראשון לקבל הלוחות הראשונות, אמצעים של ענין העגל, אחרונים לקבל לוחות שניות ונשלמו בעשרה בתשרי, וכן תמצא כי אלול מעובר היה, ועל זה היו מיחדים שני זמנים הללו לישא נשים לפריה ורביה שהוא קיום העולם ולכוין אדם בה למצוה ולקדושה ולטהרה, כמו אלו הזמנים.

וכמו שיום הכפורים אין בו אכילה ושתיה ויצר הרי, כן יכוין אדם במצות לא לתאוה של יצר מצורף עם זה, כי האוכל ושותה בימי השמחה והמועדות הרי היא קדושה כתענית יום כפורים והיא עבודת השם ית' ונקרא קדוש, ולכן נהגו לעשות השבת הזה אחר ט' באב ביום טוב והיא מצוה גדולה שהוא יום נחמה.

ואף על פי שאינו יום טוב ממש, עשו אותו יום מקודש לכבוד השבת ביום ט"ו, ולפעמים הוא [חמשה עשר ממש] כמו עתה בזו השנה, וכל השמח בו זוכה בנחמת בנין בית המקדש, כמו שנאמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו.

ודרשינן ביום חתונתו זו מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

(בראשית הספר) מביא: אמרתי להגיה בזה בפסקי תוס' בתענית סי' ב' במש"ש וז"ל בטלה מגילת תענית הימים שנקבעו לומר על הניסים אבל יום טוב כגון תשעה באב לא בטלו עכ"ל שהוא תמוה מאוד.

וע' בדפוס סלאוויטא שהגיהו שם בזה בר"ח חנוכה ופורים כו'.

ואין צריך להאריך ולסתור זאת כלל, אבל האמת יורה דרכו כי במקום "תשעה באב" צ"ל ט"ו באב.

וכצ"ל.

בטלה מג"ת הימים שקבעו על הניסים אבל יום טוב כגון ט"ו באב לא בטלו כצ"ל שם, (ובאו להוציא בזה מדברי הרוקח ז"ל בס' שי"ב (הובא בב"י ס' קל"א) שכתב דבזה"ז נופלין על פניהם בט"ו באב לפי שבטלה מגילת תענית עכ"ל ע"ש.

(לבד היו"ט שממגילת תענית וכמש"ל מ"ד ע"ש), לכן לא בטל גם בזמן הזה, וכעין זה כתב הגאון בעל בית אפרים ז"ל לתמוה ע"ד הט"ז באו"ח ס' תקנ"ט סק"א שכ' שם מהאגודה בשם הרוקח עצמו דיש לומר תחנון בט"ב משום דבטלה מג"ת ע"ש והוא תמוה ג"כ, אבל באמת טס"ה באגודה בשם הרוקח בזה ופשוט דאט"ו באב קאי ארוקח שם (וכמ"ש בס' ראשי"ב הנ"ל וכ"ה בספר תניא להר' יחיאל אחי בעל הטורים ז"ל ע"ש) [מס' דעה"ד תענית שם].